מחלוקת הדגול מרבבה והרעק"א בדין ערבות
איתא בראש השנה דף כט ע"א: תני אהבה בריה דרבי זירא כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא.וכתב שם רש"י: אף על פי שיצא מוציא - שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות. חוץ מברכת הלחם והיין - ושאר ברכת פירות וריחני, שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ובזו - אין כאן ערבות, שאינו חובה על האדם; לא ליתהני ולא ליבריך עכ"ל.
ואיתא בברכות דף כ ע"ב: אמר ליה רבינא לרבא: נשים בברכת המזון, דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה - לאפוקי רבים ידי חובתן. אי אמרת דאורייתא - אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, ואי אמרת דרבנן - הוי שאינו מחוייב בדבר, וכל שאינו מחוייב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.
וכתב ע"כ הרא"ש בברכות (פרק ג סימן יג) וז"ל: נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן דכתיב וברכת [על] הארץ ונשים לא נטלו חלק בארץ ומנ"מ לאפוקי אחרים ידי חובתן אי אמרת דאורייתא אתי דאוריי' ומפיק דאוריי'. וא"א דרבנן הויא ליה שאינו מחויב בדבר ואינו מוציא אחרים ידי חובתן וכו' ולא אפשיטא הבעיא הלכך נשים אינן מוציאין את אחרים ידי חובתן. וא"ת מ"ש מהא דאמרי' לקמן בפרק שלשה שאכלו (דף מח א) להוציא את אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן ובשיעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן ואפילו הכי מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה וחייבין מן התורה. ואם כן באשה נמי אף על פי שאינה חייבת אלא מדרבנן תוציא אחרים שחייבין מן התורה. י"ל דלא דמי דאיש אף על גב שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אף על פי שאינו נתחייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה. שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילן מן העון ולפטור אותן מן המצות אבל אשה אינה בכלל הערבות לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן עכ"ל.
והדגול מרבבה (בשו"ע או"ח סי' רעא ס"ב על המג"א ס"ק ב) הבין בכוונת הרא"ש דאין ערבות לנשים דאף דכל ישראל ערבים זה לזה לא נכנסו נשים לערבות זו. ומשמע מדבריו דאם היו נשים בכלל קבלת ערבות היו ערבות גם במצוות שהם עצמן אינן חייבות. ומה דאמרי' דאפי' יצא מוציא לאו דוקא "יצא" אלא אפי' אינו חייב מוציא [לכאורה א"כ ישראל יוכל להוציא מדין ערבות כהן במצות ברכת כהנים] ומסתפק הדגול מרבבה אם רק נשים אינם ערבות על אחרים אך יתכן שאנשים ערבים על נשים. ונ"מ לקידוש כשהאיש התפלל כבר תפילת ערבית ויצא ידי קידוש דאורייתא אם יוכל להוציא אשה שלא התפללה וחייבת בקידוש מדאורייתא עיי"ש.
והרעק"ע (בגליון השו"ע שם) פליג וכתב דאין כוונת הרא"ש שנשים לא נכנסו בכלל ערבות, אלא דהוא דין דערבות נאמר רק במצוה שהוא עצמו חייב בה, ואם אשה אינה חייבת בברכת המזון מדאורייתא א"כ אינה בכלל ערבות של מצוה זו. ועכ"פ בענין קדוש שאשה מצווה בזה ודאי שישנה בכלל ערבות של מצוה זו.
♦
ב.
בקושיית הרעק"א מחרש שאינו שומע שאינו מוציא בתקיעות שופר. ובדין קריאת מגילה בלעז ע"י מי שיודע אשורית להוציא מי שיודע רק לעז
וכתב הרעק"א להוכיח דהוא דין דמי שאינו מצווה במצוה אינו בכלל ערבות של מצוה זו, ממה דאיתא בשו"ע בהלכות ר"ה סימן תקפט סעיף ב ז"ל וחרש, אפילו מדבר ואינו שומע, אינו מוציא דכיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא עכ"ל. ואף שודאי כל האנשים הוו בכלל ערבות מ"מ במצוה זו של שופר חשיב אינו מצווה ואינו בכלל ערבות של מצוה זו.והנה בפשטות שמע בכוונת הרעק"א שמבאר דמי שהוא לא בר חיובא לא נכלל בכלל ערבות [ואין הכוונה שבזה ערבות לא מועילה] דעל מה שכתב הדגול מרבבה בכוונת הרא"ש דנשים לא נכללו בכלל ערבות מבאר הרעק"א דמי שאינו מחוייב במצוה מסוימת אינו בכלל ערבות במצוה זו. וע"כ הביא ראיה מחרש, אפילו מדבר ואינו שומע, דאינו מוציא דכיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא. ולדברי הדגול מרבבנה מ"מ כיון שהוא איש הוי בכלל ערבות.
ולכאורה יש לישב לדברי הדגול מרבבה דשם הוא דין אחר, שכיון שלא שייכת המצוה במי שאינו שומע לא יועיל ערבות אף שנכלל בערבות במצוה זו. והכוונה במש"כ שם "שאינו מחוייב" שאינו כלל בר חיוב דהיינו שלא שייך בו כלל קיום מצוה זו ולכן לא יועיל בזה דין ערבות דהרי לא שייכת בו כלל המצוה, משא"כ בנשים בענין ברכה"מ דעצם מעשה המצוה הי' שייך בהם אלא דאינם מצווים וא"כ אם נשים היו בכלל ערבות היו יכולים להוציא בברכה"מ. ולכן הבין הדגול מרבבה בדברי הרא"ש דנשים אינם כלל בדין ערבות. והרעק"א הבין שהכל דין אחד שמי שלא בר חיובא אינו בכלל ערבות. וזה הוא הדין שנאמר בחרש המדבר ואינו שומע שאינו מוציא בתקיעות שופר וזה הדין הנאמר בנשים שאינם מוציאות בברכה"מ דמי שאינו מצווה אינו בכלל דין ערבות.
ואולם איתא בשו"ע בה' מגילה (סי' תרצ ס"י): מי שיודע לעז ויודע אשורית, אינו יוצא בלעז וי"א שיוצא. וכתב המשנה ברורה שם ס"ק לג אינו יוצא בלע"ז - משמע דעת המחבר לסתום כדעה זו ומ"מ אינו חוזר ומברך דספק ברכות להקל. ומתבאר בפוסקים דלדעה זו אין לו להוציא אפילו למי שאינו מבין לה"ק דכיון דקריאתו לא מהני לו בעצמו הו"ל כמי שאינו מחוייב בדבר שאינו מוציא אחרים עכ"ל.
ולכאורה אף אם נימא דלענין שופר מי שהוא אינו שומע אינו יכול להוציא דהוא משום דחשיב אינו מצווה במצוה זו ולכן אינו בכלל עבות במצוה זו. לכאורה אין זה טעם לדין הנאמר בקריאת מגילה שמי שיודע אשורית לא יוציא בלע"ז מי שאינו יודע אשורית. דשם ודאי חשיב מצווה במצוה זו דהרי הוא מצווה בקריאת מגילה ולא שייך לומר שאינו בכלל ערבות במצוה זו. אלא שם רק שייך הטעם שכתבנו לדברי הדגול מרבבה לענין מי שאינו שומע דאינו מוציא ידי שופר דהכוונה באינו מחוייב שלא שייך אצלו כלל מעשה המצוה. ואף אם נימא דשם הרעק"א לא הבין כך אלא דהבין דחרש כיון שאינו מחוייב אינו בכלל ערבות, אך כאן לענין מי שיודע אשורית שאינו מוציא בלע"ז למי שיודע רק לע"ז בזה ודאי הוי בעצם בכלל ערבות במצוה זו דקריאת מגילה, ובהכרח צריך לבאר דאינו מוציא משום שלגביו לא חשיב מעשה מצוה. וא"כ מה הוכיח הרעק"א מתקיעות שופר שמי שאינו שומע אינו מוציא נימא דשם הוא דין אחר שחשיב כאין שייך בו מעשה המצוה, וכמו שלכאורה צריך לבאר בענין קריאת מגילה בלע"ז ע"י מי שיודע אשורית שאינו יכול להוציא למי שאינו ידע אשורית וכדביארנו.
אא"כ נימא שכונת הרעק"א כך גם בענין ברכה"מ שמה שנשים אינם מוציאות הוא לא משום שמי שאינו מצווה אינו נכלל בערבות, אלא שלא מהני בהם הערבות, כיון שלא חשיב בהם מעשה מצוה, שמי שאינו מצווה לא שייך בו כלל מעשה המצוה ולא נחשה כלל כמעשה מצוה. ולפי"ז כך הבין הרעק"א גם בדין שופר שמי שאינו שומע אינו מוציא שלא שייך בו מעשה המצוה. וכן הוא הביאור בדין מי שידע אשורית דאינו מוציא בלע"ז אף מי שאינו יודע אשורית. אך בלשון הרעק"א לא משמע כך. אלא משמע שהבין שמי שאינו מצווה אינו מוציא משום שהוא אינו בכלל הערבות בזה וא"כ קשה כנ"ל.
אח"כ ראיתי בשו"ת אבני נזר (חלק אורח חיים סימן תלט), שדן אם חרש שאינו שומע חשיב אינו בר חיובא ולכן אינו מוציא אחרים ולפי"ז אוטם אזנו יוציא אחרים אף שאינו יכול לצאת בתקיעה זו. או דחשיב בר חיובא ומה שאינו מוציא אחרים כיון שבפועל לא יכול לצאת הוא עצמו בתקיעה זו וא"כ באוטם אזנו גם לא יוכל להוציא אחרים.
ושם הוכיח שחרש שאינו שומע הוי בר חיובא, וכמו שלענין תפילין מצינו שמי שנקטעה ידו חשיב בר חיובא לענין כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. וא"כ בהכרח שמה שאינו מוציא אחרים הוא משום שכיון שלגבי עצמו לא חשיב תקיעה לצאת ידי חובה לכן גם לגבי השומע לא חשיב כתקיעה וה"ה באוטם אזנו עיי"ש.
אך משמע שם בלשון השאלה שהבין דאף אם נימא דחרש שאינו שומע חשיב אינו בר חיובא וזה הסיבה שאינו מוציא וכמו נשים לענין ברכה"מ, מ"מ הבין שם את הדין דיודע אשורית ולעז לא יכול להוציא בלעז מי שאינו יודע אשורית דלגבי לעז חשיב כאינו בר חיובא, ואינו דומה לאוטם אזנו דבזה יתכן לומר שיוציא אחרים. ולכן לא הקשה משם על הרעק"א. וכל מה שהקשה על הרעק"א הוא דמוכח ממי שנקטעה ידו לענין תפילין דהוא נקרא בר חיובא וא"כ ה"ה לענין חרש שאינו שומע חשיב בר חיובא, ומה שאינו מוציא אחרים שוה למי שאוטם אזנו מלשמוע דכיון דלגבי עצמו לא יוצא בזה ה"ה לגבי השומע אינו יוצא.
ועכ"פ דין שומע אשורית להוציא בלעז מי שאינו ידע אשורית. הבין שם דאינו דומה לאוטם אזנו. דשם אפשר להבין שהגדר הוא כאינו בר חיובא.
וראיתי בתשובות רעק"א (סי’ ז בסופו), שהמגיה בהוצאת המאור ציין לפמ"ג סי' תקפז ס"ק א'. שם כתב דהעומד מחוץ לבור והכניס השופר לבור ותקע העומדים בבור יצאו והוא עצמו לא יצא. דהם שמעו ממי שמחוייב בשופר אף דהוא עצמו לא יצא, וזה דלא כאבני נזר. ובהכרח שסבר כרעק"א שחרש שאינו שומע אינו מוציא כיון שחשיב כאינו בר חיובא ודלא כאבני נזר.
ועכ"פ לענין היודע אשורית שאינו מוציא בלעז מי שאינו יודע אשורית, צ"ל כדכתב האבני נזר בשאלה שם דחשיב לגבי לעז כאינו בר חיובא.
♦
ג.
קושיא על הדגול מרבבה מהאמור בפר' נצבים
ועל דברי הדגול מרבבה דנשים אינם בכלל ערבות, קשה דבפר' נצבים לכאורה מבואר להדיא דנשים הוו בכלל ערבות, לפחות לענין שאנשים ערבים עליה. דהרי נאמר שם פכ"ט: "(יז) פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְקֹוָק אֱלֹקינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה: (יח) וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה: (יט) לֹא יֹאבֶה יְקֹוָק סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְקֹוָק וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְקֹוָק אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: (כ) וְהִבְדִּילוֹ יְקֹוָק לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: (כא) וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה יְקֹוָק בָּהּ: וגו' (כח) הַנִּסְתָּרֹת לַיקֹוָק אֱלֹקינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".וכתב רש"י על פסוק הנסתרות לה' אלוקינו וז"ל: ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר (פסוק יז) פן יש בכם איש וגו', ואחר כך (פסוק כא) וראו את מכות הארץ ההיא, והלא אין אדם יודע טמונותיו של חבירו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים. נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה עכ"ל. והרי פר' זו מדברת גם על חטא של אשה כנאמר בפסוק פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה ועל כך נאמר וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה, א"כ גם על חטא של אשה כולם ערבים.
שו"ר בחי' חת"ס (על השו"ע או"ח סי' רעא ס"ב) שכתב להוכיח מתחילת פר' נצבים שם נאמר (פכ"ט): "(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹקיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: (י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: (יא) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְקֹוָק אֱלֹקיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹקיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם". א"כ גם נשים וגרים היו בכלל הערבות. אך לכאורה ע"כ יש לתרץ בדוחק דזה רק לענין לעברך בברית אך מה שנכנסו לערבות זה רק מי שבסופו של דבר הי' בהר גריזים ועיבל. אך על מה שהקשינו אין ישוב בזה דהרי נאמר להדיא שעל חטאי אשה יראו את מכות הארץ ההיא.
ואולם מה שפי' רש"י בפסוק הנסתרות לה' אלוקינו, באמת יש בזה מחלוקת תנאים בסנהדרין דף מג: ז"ל הגמ' שם: כתנאי הנסתרת לה' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבעד מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן דברי רבי יהודה אמר ליה רבי נחמיה וכי ענש על הנסתרות לעולם והלא כבר נאמר עד עולם אלא כשם שלא ענש על הנסתרות כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן עכ"ל הגמ'. א"כ דברי רש"י הם כדברי ר' נחמיה שם, אך לדברי ר' יהודה ענש גם על הנסתרות, אך רק לאחר שעברו את הירדן. ולפי"ז י"ל דמה שמבואר בפר' נצבים שענש הכלל על חטאי אשה יש לומר דהיינו רק על עבירות שבגלוי אך הערבות שעל הנסתרות יתכן לומר שנשים לא היו בכלל ערבות זו. וי"ל דלענין מי שיצא מוציא מהני רק הערבות של הנסתרות ואין די בערבות של הנגלות.
ויש לבאר זאת, דהנה בפתיחה לשעורי הגרב"ב, מובא דרשה של הגרב"ב לר"ה. שם הביא מדברי הגר"ח בענין כל ישראל ערבים זה לזה. דהנה הרי יש שני סוגי ערב בהלוואה, ערב שמחוייב רק כשהלווה לא פורע, ויש גם ערב שנפרעים ממנו אף תחילה והוא ערב קבלן. ודן שם בענין כל ישראל ערבים זה לזה אם הוא כערב רגיל או כערב קבלן. והוכיח מהדין דיצא מוציא דהוא כערב קבלן, דהיינו שעצם החיוב במצוה של השני חשיב כחיוב שלו עצמו, דאל"כ לא מהני לענין אם יצא מוציא, דבזה מהני רק אם חברו חשוב כהוא עצמו מצווה במצוה של חברו.
ולפי"ז יש מקום לומר דזה החילוק בין ערבות ל"נגלות" דשם הוא ערב רגיל דאם לא נפרע מהלוה נפרע מהערב. אך לענין יצא מוציא אין זה מהני. ורק בערבות על ה"נסתרות" מהני לענין יצא מוציא דערבות זו הוא על עצם החיוב של חבירו. ולכן בזה הוא ערב גם על הנסתרות.
יש להעיר דכיון דכל ישראל ערבים זה לזה וכל אחד מחוייב בחיוב של השני א"כ כשאחד פגע בחבירו הרי חטאו של הפוגע הוא גם חטא של הנפגע ואיך יתכן שלא ימחל לו הרי גם הוא חשיב כבעל העבירה מחמת הערבות שיש לו על חבירו וכשימחל לו הרי ימחק גם לו עבירה זו.
♦ ♦ ♦