הקדמה
מנהג ישראל לברך את בניהם בליל שבת. ויש לעיין מה המקור של המנהג הזה, ולברר האם יש נוסח המקובל לברך בו.והנה, המקור הראשון שמצאנו למנהג הזה הוא בספר מאה שערים (שער פ"ד) לר' אליהו קפשאלי, שבו הוא כותב על זמן היותו בישיבה בפדוואה (אצל ר' אברהם בן מהר"י מינץ) שבכניסת שבת ויו"ט אחרי ערבית הולכים הבנים אצל אבותם ומשתטחים לפניהם ונושקים כפות ידיהם ואבותיהם משימים את ידיהם על ראש ביניהם ומברכים אותם. ומוסיף שזה מנהג שנוהגים גם הזקנים שאבותיהם בחיים ואינם נמנעים מלכוף כאגמון ראשם לפני אבותם. וכ"כ התפעל מהמנהג הזה שקיבל על עצמו לנהוג ככה כשיחזור ליוון, ולחנך את בניו בדרך הזה.
אחרי זה, מצינו בכמה ספרים שמוזכר המנהג הזה כ"מנהג העולם" וכדומה. ולא מצאתי מי שיביא אזכור יותר קדום למנהג הזה מדברי ר' אליהו קפשאלי.
ויש לעיין בכמה דברים במנהג הזה:
♦
למה נוהגים לברך את הבנים בליל שבת?
ר' חיים בן בצלאל, אחיו של המהר"ל מפראג, כתב בספר החיים (ספר פרנסה וכלכלה פ"ו) שבשבת יש צינורי ברכות פתוחים, ולכן יש לברך את הבנים באותו היום.ור' יעקב עמדין הוסיף ע"ז בסידורו (ליל שבת אות ז') שצריכים להמשיך את השפע על הקטנים, כיון שהם לא יכולים להמשיך אותו עליהם במעשיהם, אבל ע"י גדול אמצעי יכולים לקבל אותו ונאחז יותר בהם, כיון שעדיין לא טעמו טעם חטא.
ובסגנון קצת שונה כתב ר' יוסף יוזפא האן (יוסף אומץ סי' ע'), שכיון שהמברך הוא צינור להמשיך את השפע מה' למתברך, והאדם צריך להיות שמח כדי לקבל את השפע ההוא, לכן נהגו דוקא לברך בשבת שבו האדם יותר שמח.
עוד ביאור כתב לזה בספר החיים, שכיון שבדרך כלל האב במשך השבוע הוא כועס על בנו ומקללו, לכן מקדים לברכות בתחילת השבוע "ומשברכו לא יוכל לקללו עוד על דרך וברך לא אשיבנה".
והיה אפשר לומר את הביאור השני שלו בסגנון קצת שונה, שכיון שהאב כועס במשך השבוע על בניו, הוא דואג פעם בשבוע להתפייס אתם, והדרך לאותו פיוס הוא ע"י ברכה.
עוד ביאור כתב ר' אפרים זלמן מרגליות (אלף למטה סי' תרי"ט סק"ה), שכיון שבשבת האדם פנוי מעסקים אז הוא מתעלה בקדושה יתירה[1]. ואפשר לבאר את כוונתו בב' אופנים: או שכיון שעולים לקדושה יתירה הזאת, לא רוצים להפסיד את ההזדמנות לקחת משהו ממנה, או שמי שיש לו את הקדושה יתירה הזאת כלול בכחו שיכול לברך.
ובנוסח קצת שונה כתב החתם סופר (שו"ת או"ח סוף סי' כ"ג), שהטעם שמברכים דוקא בליל שבת זה משום שפנויים ומכוונים בתפילתם. ואולי זאת הכוונה שמתעלים בקדושה כשפנויים, שכיון שאין לאדם טרדות הוא יכול לכוון כדבעי בברכה.
עוד ביאור מעניין מאד כתב ר' חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב ח"ח עמ' שנ"ד) שהטעם שמברכים הוא כיון שהיו נוהגים לנשק[2] את ידי ההורים בליל שבת, וע"י הנשיקה הזאת, שהיתה העיקר, השתרבב המנהג שמברכים, כיון שבדרך כלל בשעה שמנשקים את ידי ההורים הם מברכים את הבנים.
ובאמת שמדברי ר' אליהו קפשאלי שהבאנו לעיל ג"כ משמע שהמנהג היה דוקא הנשיקה, וכמו שנראה מדבריו שהמנהג הוא על הבנים, וכך הוא הנהיג על עצמו ורצה ג"כ להנהיג על בניו.
ושניהם הביאו ראיה שזה היה מנהג עתיק יומין[3] מהא דאיתא במס' ע"ז (יז.) שעולא כשהיה יוצא מבי רב הוה מנשק להו לאחתיה אבי ידייהו, ורש"י ביאר שם "דרך בני אדם כשיוצאים מבה"כ מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בארכובה או בפס ידיו". ומה שיש לעיין בראיה הזאת, עיין בהערה[4].
גם ר' חיים וויטאל כתב (שער הכוונות דרושי ערבית ליל שבת דרוש ב') שהמנהג הוא לנשק את ידי אמו כיון שרוצה שהיא תברך אותו, אז הוא גורם "ביסום ומיתוק" גבי הגדול, וע"י כך מתעוררים הרחמים של הגדול ומברך את הקטןה.
וע"ע מש"כ בספר מעבר יבק (שפתי רננות פמ"ג) על פי הקבלה למה נהגו דוקא לברך את הילדים בשבת.[5]
♦
הזמן שמברכים
מדברי ר' אליהו קפשאלי שהובאו לעיל, נראה שהמנהג היה לברך את הבנים אחרי ערבית בכניסת שבת ויו"ט. וביוסף אומץ מבואר שחוץ מהברכה בכניסת שבת ויו"ט, גם היו נוהגים לברך את הבנים אחרי תפילת שחרית ובמוצאי שבת ויו"ט.עוד מבואר מדבריהם, שלכאו' המנהג היה לברך דוקא אחרי התפילה בבית הכנסת[6]. וביוסף אומץ כתב טעם לזה, שאחרי התפילה הוא יותר מוכן להמשיך את השפע על המתברך, ולכן נהגו לברך דוקא אז.
אולם כשהיעב"ץ מדבר על המנהג הזה, הוא רק מזכיר שנהגו לברך בליל שבת, ואומר שיש מי שנהג לברך אותם בבית הכנסת או בכניסתם לבית.
♦
האם יש נוסח קבוע לברכה?
הראשונים שהזכירו את המנהג, לא דברו על נוסח מיוחד שבו יש לברך, אלא שמשמע מדבריהם שכל אחד מברך את הבנים איך שהוא רוצה.וביוסף אומץ כתב שחוץ מהברכה שהוא נוהג לברך, הוא הוסיף ג"כ את הג' פסוקים בברכת כהנים. וכתב שמצא אח"כ בספר המוסר[7] כמנהגו להוסיף את הפסוקים האלה.
עוד מצינו בספר מנהגי אמשטרדם (עמ' כ"ז) שכתוב "מברכים הבנים בליל שבת ואומרים ישימך אלקים כאפרים וכמנשה או כשרה, רבקה, רחל, ולאה, וברכת כהנים".
רואים שהוא הוסיף ג"כ לומר את הפסוק ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, או לנקבה נוסח חדש שהוא שרה, רבקה, רחל, ולאה.
ויש מה לדון בשני הדברים האלה שאומרים בברכה:
♦
ישימך אלקים וכו'
הנה, הפסוק ההוא הוא חלק מברכת יעקב לבני יוסף שאמר להם (בראשית מ"ח, כ'): "ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך וכו'".מבואר מדברי יעקב, שהוא בירך את נכדיו שבשעה שאדם מישראל יברך מישהו אחר יאמר לו ישימך אלקים כאפרים וכמנשה. רש"י שינה קצת, וכתב שהכוונה למי שבא לברך את בניו (ולא סתם אדם אחר) "יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו ישימך אלקים וכו'".
ולכאו' היה נראה מזה שיש כאן חובה לברך את הבנים כך, וזה ציווי של יעקב אבינו. אולם נראה שזה לא נכון, אלא רק נתן להם ברכה שגם ינהגו האנשים, ולא שקבע את זה כחובה עלינו (ועי' כעין זה בגור אריה).
♦
פסוקי ברכת כהנים
בפשטות, הסיבה[8] שאומרים את הפסוקים האלה זה משום שהם פסוקי ברכה שה' אמר לומר אותם כדי לברך את עם ישראל, שלכאו' הם פסוקים הכוללים כל טוב, ושוב לא צריך לומר עוד ברכה.איברא שיש לעיין האם הותר לזר לברך אדם ע"י הפסוקים האלה, דהרי איתא בכתובות (כד:) שזר הנושא את כפיו עובר על איסור עשה. וביאר רש"י שהאיסור עשה הזה נלמד ממש"כ "כה תברכו, אתם ולא זרים".
ובאמת שזו סוגיא ארוכה שכבר הארכנו בה במקום אחר. וכאן רק נביא את עיקר הדברים הנוגעים לנידון דידן ע"פ העולה שם:
לדעת הרמ"א (או"ח סי' קכ"ח) והמהרש"א (שבת קיח:) יהיה אסור לאבא לברך את בניו בברכה הזאת, וכמו"כ יש להסתפק לפי הצד השני של הנודע ביהודה (או"ח מהד"ק סי' ו').
אולם לדעת המהרי"ט (שו"ת סי' קמ"ט), יעב"ץ (מור וקציעה סי' קכ"ח), מגן אברהם (שם), ב"ח (שם), הפלאה (כתובות כד:), מגן גבורים (או"ח סי' קכ"ח), והגינת ורדים (או"ח כלל א' סי' י"ג), באמת כן יהיה מותר לאבא לברך את בניו בפסוקים האלה.
ובאמת שיש לדון לדידן בני אשכנז האם שרי לן לסמוך על האחרונים הנ"ל ולעשות שלא כמו שפסק הרמ"א. אולם עינינו רואות שמנהג העולם (וגם הרבנים) להקל בזה (ועי' מש"כ בזה בבאה"ל ריש סי' קכ"ח).
♦
לברך את ה' לפני הברכה
החיד"א (דבש לפי ב', ט') והפלא יועץ (ערך ברכות) הביאו מהזהר שהמברך צריך לברך בתחילה להקב"ה, ולכן נהג ר' יעקב חזק לפני לברך לומר "יתברך שמו של הקב"ה".♦
בכמה ידים לברך?
הנה, מדברי ר' אליהו קפשאלי כשסיפר על המנהג משמע שהיו מברכים את הבנים בשני הידים. ובאמת שהר' יוסף אומץ הנ"ל כתב שיש בזה סוד נסתר. ועוד כתב על דרך הפשט שהמברך בידאחת נראה כצר עין, ולכן יש לברך בשתי הידים[9].
ואחרי שהביא שיש לומר את הג' פסוקים של ברכת כהנים, הביא מהראשית חכמה (פרק גידול בנים, ומקורו מהמנורת המאור אלנקאווה) שיש ביד ט"ו אברים כמנין ט"ו התיבות שבברכת כהנים, שע"י הברכה ביד משמע שהוא כאילו אומר "יחולו על ראשך ט"ו תיבות שבברכת כהנים כמנין אברי ידי".
ולפי הטעם הזה משמע שצריכים לברך ביד אחד ולא בשתי ידים, כיון שאם מברך בשתי ידיו, אז הוא מברך בל' אברים. ובאמת שהמעבר יבק כתב שיש לברך רק ביד אחת כיון שיש בה ט"ו אברים.
ולכאו' היוסף אומץ רק הביא את דברי הראשית חכמה כדי להוכיח שיש ענין להזכיר את הברכת כהנים בברכת הבנים[10], ולא שזה הטעם של הנחת היד, כיון שהוא סובר שיש לברך בשתי הידים. ואם דברינו כנים, אין מקום להשגות נינו בנהג כצאן יוסף (אות כ"ג), עיי"ש בדבריו.
עוד כתב בפחד יצחק (מהד' מוה"ק ח"ד עמ' נ"ט) שיש לברך בשתי ידים, או כי כך בירך אהרן (ויקרא ט', כ"ב) או כדי "שימינא ישתכלל בשמאלא, וכמו שכתבו המקובלים".
ובנוהג כצאן יוסף, הביא מהר' חיים מטראני שצריך לברך ביד אחת. וכמו שעשה יעקב כשבירך את אפרים ומנשה שרק סמך יד אחת על כל אחד, ולא הקפיד לסמוך את שתי ידיו. אולם אפשר לדחות את הראיה, ששם היה מכח ההכרח שרצה לברך את שתיהם בבת אחת, אבל אם היו באים בנפרד באמת כן היה מברך את כל א' בפני עצמו, וכ"כ היעב"ץ[11].
וע"ע מש"כ לדון בברכה בשתי ידים ר' ברוך אפשטיין (תורה תמימה נשא אות קל"א ותוספת ברכה שם) משום שהוא ככהן המברך, ועובר בזה משום זר המברך ברכת כהנים. איברא שאין דבריו מוכרחים בכלל, וכמו שכבר כתבנו לעיל, שמחמת כמה סיבות אין באמירת הפסוקים האלה בברכת הבנים משום זר הנושא את כפיו.
♦ ♦ ♦