מצינו בתפילות שבת שינויים רבים בין חול לשבת[1]:
א. בערבית של שבת חותמים "הפורש וכו' על ירושלים" במקום "שומר עמו ישראל לעד".
ב. ביוצר של שבת מוסיפים הוספות, ולא רק הנוגעות לשבת, אלא גם "הכל יודוך" ואחרי זה "אין ערוך לך" וכו', במקום "אל ברוך גדול דעה" אומרים "אל אדון על כל המעשים".
ג. בקדושה של שבת במוסף עושים שינוי, שאומרים כתר וגם מוסיפים שמע ישראל, ובנוסח אשכנז יש שינוי ניכר גם בקדושה של שחרית שבת.
ד. במקום ישתבח שבחול מוסיפים בשבת נשמת כל חי, ומבואר בפוסקים שזו הרחבה של תפלת ישתבח.
ה. ובסידור רס"ג כתב שגם ברוך שאמר הוא מורחב בשבת, שבחול מתחיל "בא"י אמ"ה האל אב הרחמן" ורק בשבת פותח "ברוך שאמר והיה העולם". וכן משמע בסידור רב עמרם גאון שכן מנהג ישיבות בבל.
ו. במעין שבע אומר "אל עליון קונה שמים וארץ", במקום "קונה הכל" (מלבד נוסח רס"ג, שהוא גם במעין שבע אומר הנוסח כמו בחול: "אל עליון גומל חסדים טובים וקונה הכל").
ז. לפי נוסח רע"ג, בשבת במקום "זוכר חסדי אבות ומביא גואל" אומרים "זוכר חסדי אבות ורצה והנחיל לבניהם את יום השבת".
ואף שאפשר לתת טעם לכל שינוי ושינוי בפני עצמו, מן הראוי למצוא את ה"בריח התיכון" המוביל לכל השינויים הנ"ל.
♦
ונראה על פי מה שכתב רב סעדיה גאון בהקדמת סידורו (עמ' י), שהיו שני סדרי תפילה אחד לזמן המלוכה (כלומר הזמן שהיה לישראל מלכות ובית המקדש וכו') ואחד לזמן הגלות. ומתבאר מדבריו שלא שייך להתפלל את התפלה באותו מטבע בזמן הגלות כבזמן המלוכה, שהרי התפלה היא הקשר בין ישראל להשם. ואינו דומה הקשר והחיבה הגלויה שיש בין השם וישראל בזמן המלכות לזמן הגלות, וממילא יש שני סדרי תפלה, אחד לזמן המלוכה ואחד לזמן הגלות.
ועל פי זה נראה שגם בזמן הגלות עצמה, ישנו סדר תפילה לימות החול וסדר תפילה לשבת. וזה לפי שהשבת היא מעין העולם הבא, ולכן בשבת הוי כעין זמן המלוכה, שלא מתאים הסדר של זמן הגלות.
וביתר עמקות, נראה שההגדרה היא שבשבת קודש בכלל הענין שיש להרגיש ש"כל מלאכתך עשויה", יש גם להרגיש כאילו בית המקדש כבר בנוי על היכלו ועבודת הכהנים מתנהלת כסדרה וכו'.
ולכן בימות החול לא שייך לומר "הפורש סוכת שלום על ירושלים", כי ירושלים חרבה ואין עליה פרישת סוכת שלום. ורק בשבת קודש שיש בחינה של גאולה ובחינה של ירושלים בנויה שייך לומר "הפורש סוכת שלום על ירושלים" [ובאמת בנוסח הקדום של בני ארץ ישראל, המשתקף גם מספרות התנאים, אמרו "הפורש סוכת שלום על ירושלים" גם בימות החול. וזהו נוסח זמן המקדש, והשתנה בבבל מחמת החרבן ואכמ"ל. וכידוע, הרבה מן החילופים בין נוסח בבל לנוסח א"י הם מחמת שבני א"י המשיכו לומר את הנוסח שהיה בזמן המקדש[2]].
וכיון שבזמן הגאולה כל הגוים יעבדו את השם, לכן אומרים "נשמת כל חי תברך" ולא רק "ישתבח שמך לעד מלכנו", שמשמעו רק היהודים ולא הגויים. ואותו הדבר בברוך שאמר, החלק השני מדבר על חסידיו ועבדיו והחלק הראשון מדבר על כללות העולם, ולפיכך הקדמונים הוסיפו את החלק הראשון דווקא בשבת. וכן ביוצר אומרים נוסח "אל אדון", שבו כתוב "ברוך ומבורך בפי כל נשמה". וכמו כן כל ההוספות שיש ביוצר הן הוספות ששייכות לעתיד לבוא "הכל יודוך וכו' ואין זולתך לחיי העולם הבא". ואת יתר השינויים נבאר בס"ד בסמוך[3].
ומצאתי בס"ד שכבר קדמני בעיקר היסוד הנ"ל, ששבת קודש היא בחינת עולם הבא ממש בתוך עולם הזה, מורינו הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל בספרו נפש שמשון (חלק שבת קודש צז-צח), והא לך מקצת לשונותיו:
זהו שקר לומר שהעולם הזה הוא עכשיו והעולם הבא יהיה לעתיד לבוא, שניהם כאן! ... תארו לעצמיכם אדם היושב בעולם חשוך וצופה במופע מפחיד ... והנה לפתע מדליקים את האור בעולם והוא רואה שזה היה רק מופע ... זוהי שבת קודש במשך כל ימות השבוע אדם חי את העולם כמו שהוא נראה כלפי חוץ על כל מוראותיו! עד שלפתע מגיעה שבת קודש והוא רואה לנגד עיניו את האמת. לא של העתיד, אלא של היום!
♦
ועתה נמשיך לבאר את שאר השינויים.
לשיטת רב עמרם גאון, בשבת לא אומרים "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם" אלא "זוכר חסדי אבות ורצה והנחיל לבניהם את יום השבת", וזה כמשנ"ת ששבת עצמה היא בחינת הגאולה, ולכן בשבת אנו מודים על השבת והוא מעין "מביא גואל" ודו"ק.
ולגבי "קונה שמים וארץ", הנה בנוסח א"י הקדום אמרו נוסח זה בכל העמידות כולם, וכבר הוכח במחקר שזהו הנוסח הקדום גם בבבל גופא (ראה בהרחבה רבה נ' וידר התגבשות נוסח התפלה במזרח ובמערב ח"א עמ' 65-93), אלא שעד כה לא נמצא הסבר מניח את הדעת לסיבת השינוי (וראה וידר שם מה שכתב לשער, והוא עצמו הדגיש את חולשת סברתו). אבל ההסבר העיקרי הוא כפי ששמעתי מידידי הרב יהודה עדס בן הרב יעקב עדס שליט"א, שהמטבע קונה שמים וארץ שייך בזמן המקדש שהיתה ניכרת שכינת השם בארץ, והיה את בית המקדש מקום חיבור השמים והארץ, ואילו לאחר החרבן, שכידוע "סילק הקב"ה שכינתו מן הארץ", א"כ שוב לא מתאים לומר "קונה שמים וארץ" ולכן שינוהו לנוסח כללי יותר "קונה הכל"[4]. ולפיכך, אף שבכל העמידות הרגילות של שבת אומרים "קונה הכל", כי סוף סוף אין ממש גאולה, ולא רצו לשנות משאר העמידות, אבל בעמידה שמיוחדת אך ורק לשבת קודש (וגם נאמרת רק על ידי החזן, שהוא חכם ומבין את עומק העניין), בזה קבעו חכמים את הנוסח "קונה שמים וארץ", מפני שבשבת חוזר החיבור בין השמים והארץ כמו בזמן המקדש.
ולענין קדושה, במס' סופרים מבואר שאומרים אותה רק בשבת. ונראה שהקדושה המקורית היתה ארוכה וכללה גם את הפסוק שמע ישראל, והוא כהמלכת ההקב"ה כי הוא מפסוקי המלכיות. וזהו הטעם לכך שבני א"י נהגו לומר קדושה רק ביום השבת (כמבואר במסכת סופרים, ובתשוה"ג שהובא בתוס' סנהדרין ל"ט סע"ב), כי לא כ"כ שייך להמליך בגלות. ולכן קדושת כתר (שהיא המלכה שיש בו פסוק שמע ישראל שהוא פסוק מלכויות). לכו"ע לא שייך בגלות אלא בשבת שהוא מעין עולם הבא, ולכן בני א"י אומרים את הקדושה רק בצורתה המקורית, ולכן הם אומרים קדושה רק בשבת. אבל בני בבל תקנו קדושה קצרה בלי המלכה לחול, ואת הקדושה המקורי שהוא עם המלכה ייחדו בני בבל לשבת. וזה כתר בחול מול נקדישך או נקדש (וזה גם נוסח "לדור לדור המליכו" מול "לדור ודור נגיד גדלך"). כן נראה לי לפום ריהטא[5].
♦
ויתכן שלפי דברינו ניתן להבין סוגיא עמומה בבבלי פסחים קיז ע"ב, ששם איתא שבתפילה חותם מצמיח קרן ישועה ובהפטרה חותם מגן דוד, וכונתם לברכת ההפטרה "שמחנו ד' אלוקינו באליהו הנביא וכו'"[6]. ומשמע בגמ' שם שטעם החילוק דצלותא רחמי נינהו והוי בקשה על הגאולה, וכמ"ש ברשב"ם שם וז"ל: "ובצלותא שייך לומר טפי מצמיח קרן ישועה משום דרחמי נינהו ואנו מבקשין שיצמיח קרן ישועה לישראל". עכ"ל. ועדיין אינו מבואר כל צרכו, שהרי בשתי הברכות נוסח הברכה בלשון בקשה הוא. אבל לפי דברינו מיושב, שבברכות ההפטרה, שכמעט תמיד נאמרות בשבתות וימים טובים, ממילא אין זו בקשה על העתיד אלא הודאה על לשעבר על בחינת הגאולה המתנוצצת בשבת, שכיון ששבת היא מעין עולם הבא חשיב כאילו הייתה כבר הגאולה. ושפיר שייך למימר "מגן דוד".
וכאן המקום לציין שהצעתי יסוד זה לפני תלמידי חכמים שונים, והאירוני שניתן על פי יסוד זה להבין דברים רבים נוספים, וכגון הטעם שבשבת אין קפידא להניח את הסכין בברכת המזון, וכגון העיסוק המופרז לכאורה בפיוט לכה דודי בבנין בית המקדש. ותן לחכם ויחכם עוד.
♦ ♦ ♦