שיטת הרשב"א
הטמנת קדירת מאכל חמה נאסרה בשבת, ואפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. והטמנה בדבר המוסיף הבל נאסרה אפילו מערב שבת, גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה בגחלים בשבת (לפי גירסת רוב הראשונים בשבת דף ל"ד), כפי המבואר במסכת שבת בכמה דוכתי.ובהשקפה ראשונה, לא תיקרא הטמנה אלא הטמנה כפשוטה – כשהקדירה טמונה כולה, או לכה"פ רובה, בתוך הדבר בו מטמין. אך אם רוב הקדירה מגולה, אין זו הטמנה. אלא שהשו"ע פסק שאין הדבר כן, ואפילו הנחת קדירת מאכל ע"ג דבר המוסיף הבל – בכלל הטמנה בדבר המוסיף הבל היא, ואסורה אפילו מערב שבת. דז"ל, לאחר שהאריך בדיני שהייה (סימן רנ"ג סו"ס א'): "וכל זה בענין שהיה, שהקדירה יושבת על כסא של ברזל או ע"ג אבנים, ואינה נוגעת בגחלים. אבל הטמנה ע"ג גחלים, לדברי הכל אסור". והרמ"א חולק ומגיה: "ויש אומרים דאפילו אם הקדירה עומדת ע"ג האש ממש, כל זמן שהיא מגולה למעלה – לא מיקרי הטמנה, ושרי. וכן המנהג וכו'".
ומקור השו"ע הוא דברי רבינו חננאל, שהובאו להלכה ברא"ש ובטור, שכתב לחלק בין פרק כירה – העוסק בשהיה, לפרק במה טומנין – העוסק בהטמנה. וז"ל ר"ח (שבת לו:): "ושיהוי זה אינה הטמנה, אלא כגון כסא של ברזל, והקדירה יושבת עליו והיא תלויה, או באבנים וכיו"ב. אבל הטמנה ע"ג גחלים דברי הכל אסור, דקי"ל הטמנה בדבר המוסיף הבל אסור, ואפילו מבעו"י".
והבין הב"י שכונתו באומרו "הטמנה ע"ג גחלים" לאסור הנחה ע"ג גחלים בכל גונא, גם כשהקדירה מגולה, שהנחה זו נקראת הטמנה. וכך באמת הבין הרשב"א בשיטת ר"ח ורב האי גאון, שהטמנה במקצת שמה הטמנה, ואפילו מצד אחד, כגון שהקדירה נוגעת בגחלים בתחתיתה. דאיתא בגמ' בריש פרק במה טומנין (מז.): "א"ר זירא משום חד דבי ר' ינאי, קופה שטמן בא (קדירה), אסור להניחה על גפת של זיתים". וכתב הרשב"א לבאר שאין כונת ר' זירא לאסור את הנחת הקופה ישירות ע"ג הגפת, דזה פשיטא דאסור, אלא כונתו לאסור אף ע"י הפסק אויר בין הקופה לגפת. וכלשונו (מז:): "ועוד נ"ל דע"כ הכא (במניח קופה ע"ג גפת) בכל ענין מיירי, ואפילו בשאינה נוגעת ע"ג הגפת ממש. שאילו בנוגעת ממש – למה לי משום שטמן בקופה? אפילו לא טמן כלל יהא אסור, שהרי כל זמן שפני הקדירה דבוקין על פני דבר המוסיף הבל – זו היא הטמנה, וכמו שכתבנו בריש פרק כירה משמן של רבינו האי ור"ח ז"ל, שהטמנה במקצת הטמנה היא, ואין הדבר תלוי בהטמנת כל הקדירה". ושיטת הרשב"א הובאה גם במגיד משנה (פ"ג ה"ד).
אלא דיש להתבונן בדבר, דזה ברור שהנחה לאו בכלל המושג 'הטמנה' היא. וכמו שברור שלא שייך לומר על אדם העומד ע"ג הקרקע, שהוא 'טמון' בתוכה כיון שהוא נוגע בה. ובדברי הרשב"א שם יש הסבר לדבר. והוא, שהנחה ע"ג מקור חום נחשבת מבחינה הלכתית כהטמנה, מכיון ששייך במעשה זה אותו החשש שבעבורו גזרו חז"ל בהטמנה. שענין גזירת חז"ל בהטמנה, הוא משום שבמעשיו מגלה האדם שהוא מקפיד ודואג שהקדירה תשמור על חומה ולא תתקרר. וחיישינן שמא כשיראה שלא צלח בידיו הדבר, והקדירה התקררה יותר מדי – יחתה בגחלים כדי לחממה[1]. וסובר הרשב"א שבהנחה ישירות ע"ג מקור החום, מגלה האדם דעתו שהוא מקפיד על חום הקדירה, וגם בזה שייך החשש של חיתוי לצורך חימום הקדירה.
וזו כוונתו באומרו (לאחר מה שהובא לעיל, שאומר שהטמנה במקצת שמה הטמנה): "וכל זמן שהוא טומן – מגלה בדעתו שהוא מקפיד להיות חומו משתמר ואתי לחתויי, אבל כל זמן שאינו מניח ממש עליו (הטמנה מצד אחד, הנחה ישירות ע"ג מקור החום), [ו]אף הוא אינו מקפיד עליו להטמינה (כלומר לא רק שאינו מניח ע"ג מקור החום ממש, אלא מניח בהפסק אויר, ואף אינו מקפיד להטמין את הקדירה בקופה, אלא מניחה מגולה), כבר גלה בדעתו שהוא מתיאש ממנו, ואינו מקפיד אם אין תבשילו חם, ולא אתי לחתויי"[2].
והב"י ראה את דברי הרשב"א הנ"ל שהובאו בהלכות הר"ן, ולכן נקט כדבר פשוט שזו שיטת ר"ח, וכל הראשונים שהביאוהו בדבריהם – בהכרח סוברים שהטמנה במקצת שמה הטמנה. ואכן כתב שכן היא דעת רוב הפוסקים ופסק כן להלכה.
♦
ב.
שיטת הגאונים
אולם האמת היא, שאין כן דעת רוב הראשונים. וגם בדברי רה"ג ור"ח אין הבנה זו מוכרחת. דשפיר אפשר להבין בדברי ר"ח שהקדירה טמונה בתוך קופה וכד', והנידון הוא איך האדם מניח את הקדירה הטמונה, ומש"כ "הטמנה ע"ג גחלים" הוא בדוקא וכפשוטו. דלהניח קופה זו ע"ג גחלים ממש אסור, כדאיתא בריש פרק במה טומנין. אך להניח קדירה מגולה ע"ג גחלים, אין זה בכלל הטמנה, אלא שהייה המותרת היא (כמובן בהתאם למח' חנניה וחכמים בקטימה).והבנה זו בדברי ר"ח נמצאת בדברי בעל המאור בסוגיין, שאחר שכתב כל דיני שהייה למעשה, הוסיף לבאר דיני הטמנה, וז"ל: "... הרי פירשנו כל דיני השהיות והחזרות למיניהן כפי מה שהוזכרו במשנה ובגמרא. ולענין הטמנה, יש מי שאומר שאסור להטמין ע"ג גחלים כלל, דאפילו קטומות לא גרע מגפת של זיתים דאסור להניח עליה קופה שטמן בו, כמו שמפורש בפרק במה טומנין משום דמסקי הבלא. הכא נמי לא שנא, דכ"ש הוא. ויש מי שאומר לא כי גפת של זיתים אוסופי הבלא וכו' [ומביא את שיטת רש"י שכירה קטומה אינה מוסיפה הבל כיון שחומה הולך ופוחת, בניגוד לגפת זיתים שהולך ומוסיף], וע"פ סברא זו נהגו לאכול את החמין הטמונין במקומותינו כמנהג הטמנתם. ודברי ר"ח נוטים לדברי האוסר". הרי שהבין את דברי ר"ח בקדירה הטמונה בקופה וכד', מהו להניחה ע"ג גחלים.
וכן הבין בדברי ר"ח גם בספר הבתים (מלאכות שער חמישי אות ד'), ז"ל: "אמנם רבינו חננאל אסר להטמין על גבי כירה גרופה וקטומה אם הקדירה מכוסה". וכן הבינו בשיטתו גם שאר חכמי פרובנס (להלן).
וגם בדברי הרא"ש נראה שהבין כן, שהביא את דברי ר"ח בשתיקה (סו"ס א'), ונראה כמסכים עם דבריו, אע"פ ששיטתו ברורה שאין הנחה בכלל הטמנה (וכלשון הקרבן נתנאל באות ח': "אבל הטמנה ע"ג גחלים דברי הכל אסור. פי' כיון דשולי הקדירה נוגעין בגחלים הוי הטמנה. ב"י. ותימה שהרי משמע בגמ' וגם ברבינו לקמן בפרק במה טומנין דלא הוי הטמנה אלא כשהקדירה מכוסה. לכן נראה דאיירי שמכוסה ומסובב בבלאות והושיבו מלמעלה. ואין חילוק בין שהוי להטמנה אלא שזה מכוסה, לכן החמירו בו גזירה שמא יטמין ברמץ. וכ"כ רמ"א סימן רנ"ג ס"ס א' שכך המנהג").
אמנם לשון רב האי גאון יותר מורה כהבנת הרשב"א (הובאו דבריו ברשב"א ובספר הנר), ז"ל: "ובטל (כלומר, נאסרה) הטמנה בדבר המוסיף הבל, שאמרו אין טומנין את הקדירה עצמה בתוך דבר שמוסיף בחומה ואפי' מבעו"י. אבל שהוי ע"ג כירה אינה הטמנה, שלא התירו להניח את הקדירה עצמה בתוך אש שאינו גרוף וקטום, אלא לתלותה עליו ויש ביניהם ריוח, או להניח כסא בתוך האש והקדירה עליו, וכן אנו עושין", עכ"ל רה"ג. אך יש להשיב על כך מתשובה אחרת של רה"ג, לחכמי קירואן (נדפס בקובץ גנזי קדם ה', עמ' 62 בסוף תשובה). אמנם הלשון משובשת, אך העקרון מובן, וז"ל: "ועוד, מה ענין הטמנה לענין שיהוי קדרה ע"ג כירה גו"ק? הטמנה – כשבא [ריוח כארבע מילים. לפי הענין: ליטול את הקדירה] צריך להסיר מעליו את הדבר שהטמינו בו, ואיכא שמא יטמין ברמץ. שיהוי לא המשוחה [?] כך הוא, אלא נוטלו כי לא הסיר כלום מעליו", עכ"ל. והעקרון הוא ששהייה איננה הטמנה, כיון שאין הקדירה מכוסה במשהו, אלא נוטלה והולך לו[3].
כמו"כ, בידינו תשובת רב שרירא גאון, שמבואר בה להדיא שהנחה ע"ג גחלים איננה הטמנה כי אם שהייה (אוצר הגאונים שבת עמ' 39, ונדפס בתשובות רש"ג סימן ס"ט), ז"ל: "וששאלתם וכו' ועכשיו שחדש (כלומר, התחדש) מנהג אחר, לעשות קדרות בשר וטומנין אותן על הגחלים כדרך שעושין לשבת, ובמוצאי יוה"כ אוכלין אותן, ונמצאת אותה הכנה לחול, מותר להטמין אותן הטמנות או לא? כך ראינו, שאין מטעם הסופר כאשר כתב 'וטומנין אותן על הגחלים כדרך שהן עושין לשבת' (נראה שכונתו לומר שהסופר לא ניסח נכון את השאלה), כי אין זה הטמנה, אלא שיהוי לבד משהין אותו. ואם גחלים של גפת ושל עצים הן, אין משהין עליהם עד שיתן את האפר, וכשהן קטומות משהה עליהם, ואם לאו אין משהין עליהם וכו'", עכ"ל. הרי שהבחין היטב בין שהייה להטמנה, וכתב שהנחה ע"ג גחלים שהייה היא.
וכ"נ גם בתשובת רב נטרונאי גאון (שערי תשובה סימן ל"ד, ונדפס בתשובות הגאונים גרש ירחים סימן כ"ו. והובא גם בספר העתים הלכות ערבי שבתות סימן ט"ז), ז"ל: "וששאלתם לענין הטמנת חמין בע"ש אם מותר לשהות בשאינה גו"ק או אסור, ובשאר מילי. הרי אנו מפרשין כללא דמילתא דרך קצרה. כללא דמלתא, אע"ג שהמניח קדרה מע"ש על הגחלים ומתבשלת בשבת, אין האיסורא משום מלאכת שבת, אלא גזרה משום שמא יחתה בגחלים וכו'", עכ"ל. הרי שקורא להנחת קדירה על גבי גחלים שהייה ולא הטמנה (כן היא משמעות דבריו, שכונתו לדברי הגמ' בדף י"ח). וכן מבואר בדבריו גם בגאוני מזרח ומערב סימן ס', ונדפס גם בגרש ירחים סימן כ"ח, שקדירה חייתא שמותר לשהותה מע"ש – מותר להשהות ע"ג גחלים ממש.
ובספר העתים מובאת תוספת (ואינני יודע אם היא מקורית, או שמא מדברי ר' יהודה ברזילי היא. אמנם תוספת זו מופיעה גם בתשובות הגאונים שערי תשובה. ועכ"פ דברי ר"ח שהובאו בסוף הם ודאי תוספת שלו) על תשובת רב נטרונאי הנ"ל, ז"ל: "ומה שעושין עתה קצת מכל הדור, שמניחין גחלים מתחת הקדרות כשטומנין החמין, מתחזי לן דאסור הוא לעשות כן, כמסקנא דשמעתא. ואפילו לשהות (פי' על גחלים בלא הטמנה) – אי גו"ק אין, ואי לא לא. ומה שראוי לעשות את החמין, לגרוף את הכירה ולטמון את הקדרות יפה, אבל גחלים תחת הקדירה אסור. ור"ח גאון נמי כתב הכי וכו'", עכ"ל. וגם בזה מבואר כי הנחה איננה הטמנה, ור"ח מיירי במניח קדירה טמונה.
♦
ג.
שיטת ראשוני ספרד
ובקרב הראשונים, דעת כולם (מלבד הרשב"א הנ"ל) היא שאין הנחה ע"ג גחלים נחשבת הטמנה.כן מבואר בדברי רבינו יונה (עליות דריו"נ, ב"ב דף יט ע"א), ז"ל (לשונו ארוכה, והובא כאן רק הציטוט המרכזי בדבריו, ויעו"ש עוד): "... ותדע, שהרי לא אמרו: קדירה אסור להניחה ע"ג גפת של זיתים, אלא קופה שטמן בה אסור להניחה וכו', שהטמנה גורמת האיסור, כמו שפירשתי וכו' אלא אם בא ליתן הקדירה ע"ג האש, בין קטום בין שאינו קטום, אין לו להטמינה, אלא מניחה מגולה וכיסויה עליה כמנהגו בחול, ומותר, דקי"ל כחנניה וכו'", עכ"ל.
וכן מבואר בדברי הרמב"ן בסוגית קופה שטמן בה הנ"ל, שמבאר את חידושו של ר' זירא בשני אופנים. הראשון, דמיירי במניח את הקדירה ישירות ע"ג הגפת, ומכסה מצדדיה ומלמעלה בקופה. והשני, דמיירי בטומן את הקדירה בקופה מכל צדדיה, ומניח את הקופה ע"ג הגפת. אולם, אם טומן בקופה ומניחה ע"ג הגפת בהפסק אויר, הדבר מותר[4]. ולשיטת הרשב"א שהטמנה מצד אחד חשיבא הטמנה, אי"צ לקופה כלל בכה"ג, אלא עצם נגיעת הקדירה ע"ג הגפת, גם ללא קופה כלל, אסורה מדיני הטמנה (ומפני כך פירש הרשב"א שמיירי בלא נגיעה, כדלעיל)[5]. ומבואר א"כ שלשיטת הרמב"ן עצם נגיעת הקדירה לבדה בגפת – שהייה המותרת היא. וכך גם הבין בדברי ר"ח, שמיד אחר דבריו הוא מביא את דברי ר"ח כסיוע. וכן משמע מדבריו בפסק ההלכה בדף ל"ח ע"ב, כשמביא את דברי ר"ח, ומבואר בתוך דבריו שרק בכיסוי הקדירה בבגדים ע"ג הגחלים חשיב כמטמין ע"ג הגחלים, יעו"ש.
ובשיטתו הלך גם הריטב"א (מז:), ז"ל: "והדבר ידוע שלא אסרו קדרה זו שהניחו ע"ג גפת אלא מפני שהיא טמונה בקופה, אבל אם היתה מגולה – שהיה בעלמא שריא, ואפילו ע"ג גחלים ממש, כל שהגיע למאב"ד", עכ"ל.
וכן מבואר בשיטה לר"ן (לח:), וכתב שם שכן היא גם דעת הרא"ה, ז"ל: "ודוקא בשהיה הוא דקא שרי חנניא, לפי שאינו נוגע בגחלים כלל. או אפילו נוגע בגחלים, הרי כל הקדרה מגולה. אבל במטמין, אפילו בגו"ק אסור, דהוה ליה מטמין בדבר המוסיף דאסור אפילו מבעו"י וכו' [מביא את שיטת הרמב"ן שהטמנה בקופה ע"י הפסק אויר מהגחלים מותרת] ומיהו אם הניחה בגחלים או באפר חם והוא הטמינה בבגדים ודאי אסור, שהרי כולה טמונה ואיכא במקצתה דבר המוסיף, וכיון שקצתה נוגעת באיסור חשבינן כאילו כולה טמונה. והכין מוכח פרק במה טומנין גבי קופה שטמן בה אסור להניחה ע"ג גפת של זיתים, וכ"ד הרא"ה ז"ל", עכ"ל.
וכן נראה שזו היא שיטת האהל מועד (שבת דרך ג' נתיב י'), דז"ל: "המטמין קדירה מע"ש בדבר שאינו מוסיף הבל, אסור לתת אותה ע"ג דבר המוסיף, אע"פ שאין דבר זה המוסיף בכל סביבות הקדרה אלא בשוליה, שהטמנה במקצת הויא הטמנה, כדאמרינן קופה שטמן בה אסור להניחה ע"ג גפת של זיתים. אבל מותר להטמין החמין בבגדים מבעו"י, שאין זה הטמנה מפני שהקדירה אינה נוגעת בגחלים, והשהיה בפני עצמה מותרת כל שהיא גו"ק, והטמנה מבעו"י בבגדים שהוא דבר שאינו מוסיף מותרת", עכ"ל. הרי שלמד בפירוש הסוגיא דקופה שטמן בה כהרמב"ן, ולכן מתיר ליתן קופה שטמן בה בהפסק אויר ע"ג גפת או גחלים, שלא על זה דיבר ר' זירא. וא"כ גם באופן שאין הקדרה מוטמנת – מותר להניחה ע"ג הגחלים להדיא. ומה שנקט 'הטמנה במקצת הויא הטמנה', הרי פירש דבריו להדיא דהוא דוקא באופן בו טמן בדבר שאינו מוסיף הבל, ואז מניח ע"ג דבר המוסיף. וכוונתו למש"כ הרמב"ן שהקדירה טמונה כולה בדבר שאינו מוסיף, ומקצתה בדבר המוסיף. ונקט האהל מועד מטבע לשון דומה לרמב"ן ולמיוחס להר"ן הנ"ל, והכוונה הטמנה שמקצתה מוסיפה הבל.
וכן היא משמעות דבריו של רבינו ירוחם (ני"ב ח"ג, דף ס"ח), שכתב: "וכלי שטמן בו קדרה כדי לשמור חומו, אסור להניחו ע"ג גפת של זיתים וכו' ובאותן מקומות שנוהגין לקטום הכירה ונותנין הקדרה על גבה, ומכסין אותה בבגדים, נהגו בו גם כן היתר לפי שאין הקדרה נוגעת באש, כמו שכתבתי, ואין הבגדים מוסיפין הבל כמו שכתבתי. ומ"מ אם הקדירה נוגעת באש – אסורה, כמו שאסור להניח קופה שטמן בה ע"ג גפת. ויש מהגדולים שכתבו שאסור לכסות הקדירה בבגדים ע"ג כירה, ואפילו קטומה, ואפילו אין הקדרה נוגעת באש. שהבל האש מחמם הבגדים ומוסיפין הבל וכו'", עכ"ל.
משמעות דבריו היא שאם הקדירה נוגעת בגפת, אכתי אין לאסור אלא באופן בו היא טמונה בתוך קופה, ואלו הם דברי ר' זירא בסוגית קופה שטמן בה (וכהרמב"ן).
[מאמר המוסגר: במה שהביא רבינו ירוחם בשם יש מן הגדולים, אפשר להבין בדבריו כפשוטו ממש, שהבגדים נחשבים כדבר המוסיף הבל, כיון שהם מקבלים תוספת הבל מחמת דבר אחר. וכך אכן הבין הב"י (סימן רנ"ז ס"ז)[6]. אולם יש להעיר שלא מצאנו שיטה כזו בראשונים, ורבינו ירוחם מציג זאת כשיטה ידועה. ולכאו' כוונתו היא לשיטת רבינו יונה הנ"ל, לאסור אף בהפסק אויר, מחמת הבל הגחלים (אך בודאי אין כוונתו לשיטת התוס' לפנינו, וכפי שביאה הרא"ש, שאת דבריהם הביא לפני כן בסמוך). ואולי כוונתו היא שהבל האש מחמם את הבגדים ומוסיפים הבל לקדירה. אך אין הכוונה שהבגדים עצמם חשיבי בדינייהו למוסיפים הבל.
ויש לסייע זאת מגוף דבריו. שאת סברת גדולים אלו הביא כערעור על המנהג להטמין ע"ג גחלים גם בהפסק אויר. אך על המנהג הקודם שהביא, להטמין באפר צונן ע"ג כירה גרופה, לא ערער. משמע שמנהג זה נכון גם לגדולים אלו. והנה אם סברתם היא שהבגדים חשיבי כמוסיפים הבל, מה בכך שא"א להטמין בכירה ואיננה דומיא דרמץ, סו"ס הבגדים עצמם הם דומיא דרמץ כיון שמיטלטלים ועוטפים את הקדירה, ומוסיפים הבל ע"י חום הכירה, והמנהג אינו כדין!
אך אם כוונתו לשיטת ריו"נ, שפיר אין לערער על מנהג זה, וכפי שכתבו ראשוני אשכנז בשם ר"ת (שזו בעצם שיטת ריו"נ) שאע"פ שנחשב כהטמנה בדבר המוסיף הבל, אין הטמנה זו בכלל גזירת חז"ל כיון שאין הכירה דומה לרמץ המיטלטל. ע"כ מאמר המוסגר].
וכבר נתבאר לעיל שכן היא שיטת ספר העתים והרז"ה.
אמנם פשטות לשון מהר"א אבן טאוה (חוט המשולש טור שלישי סימן ח') היא כהרשב"א, שאחר שהאריך בכל דיני שהיה כתב, ז"ל: "ומיהו בעינן שלא תהא הקדרה נוגעת בגחלים, דאם נוגעת – הוה ליה כמכוסין בדבר המוסיף הבל, ואסור. אבל אם אינה נוגעת, שיהוי מיקרי ולא הטמנה, ולכן מותר. ואע"פ שמכסין אותה בבגדים מלמעלה, ההיא הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל שמותר מבעו"י. וזאת היא סברת אדוני זקני הרמב"ן ז"ל וכו'". ותחילת דבריו הם ממש כשיטת הרשב"א, אך מסיים שזו שיטת הרמב"ן. וכאמור לעיל, הרמב"ן ודאי לא ס"ל שהטמנה במקצת שמה הטמנה, והאיסור הוא רק כשקדירה מוטמנת נוגעת בגחלים ממש, ולא כשהקדירה מגולה. ולכן ברור שזו כונתו.
וגם משמעות דברי הרמב"ם היא להתיר הנחה ישירות ע"ג גחלים, שכתב בדיני שהייה (שבת פ"ג): "מניחין קדרה על גבי האש", וחזר על לשון זו לכל אורך ההלכות. משמעות דבריו שאף ע"ג האש ממש, ע"ג הגחלים ממש, מותר להניח ע"פ דיני שהייה.
ובאמת שכאמור זו פשטות לשון 'הטמנה', שאיננה 'הנחה' בעלמא, וכפי שנתבאר לעיל בשיטת הרשב"א עצמו. וכל ראשון שלא כתב במפורש לאסור הנחה ע"ג גחלים מטעם הטמנה, בודאי שדעתו להתיר את הדבר, כפי פשטות לשון הטמנה.
♦
ד.
שיטת ראשוני פרובנס
נחלקו התנאים במשנה (לו:) בדין שהיה וחזרה לכירה בשבת, ומ"מ לענין חזרת תבשיל בשבת, כ"ע לא פליגי שדעת בית הלל להתיר רק בגרופה וקטומה. ואיתא בגמ' (לז.): "ובית הלל אומרים אף מחזירין (ע"ג כירה גו"ק). ואמר ר' חלבו א"ר חמא בר גוריא אמר רב, לא שנו אלא על גבה, אבל תוכה אסור". וכמה ביאורים נאמרו בראשונים לאיסור זה, להחזיר את הקדירה לתוך הכירה.שיטת ראשוני ספרד (רמב"ן ובית מדרשו) שהאיסור הוא משום שבתוך הכירה ההבל מרובה ונראה כמבשל בשבת, ואע"פ שגרופה וקטומה. שיטת ראשוני אשכנז היא כפי המבואר בתוס' ר"י הזקן, משום חשש חיתוי, שנצטננה הקדירה בנטילתו אותה, וכאשר בא להחזירה חיישינן שמא יחתה בגחלים כדי לחממה (ומבואר שם שמבחינה פרקטית החשש יותר קרוב כאשר מחזיר לתוך הכירה)[7].
לעומתם, חכמי פרובנס ביארו טעם אחר לגמרי לאיסור חזרה לתוך הכירה. ז"ל ההשלמה: "וכשם שמותר לשהות בגו"ק כך מותר להחזיר בגו"ק בשעודן בידו ודעתו להחזיר. ודוקא על גבה, אבל בתוכה אסור אע"פ שגו"ק מפני שמטלטל הגחלים, ולא משום הבערה וכיבוי – דדבר שאין מתכוין הוא, או שמא יתכוין להבעיר", עכ"ל (וכ"ה במאורות). וכ"כ המאירי (במשנה ד"ה ומעתה תדע), ז"ל: "ותוכה ודאי אף בקטומה אסור – שהרי מטלטל בגחלים". וכ"כ גם הארחות חייםח (שבת אות ע'. וכ"ה בכלבו. וגם הנמו"י כתב בטעם איסור תוכה משום שנוגעת הקדירה בגחלים).
וא"כ[8]מבואר בדבריהם, שדוקא חזרה ישירות ע"ג הגחלים אסורה, משום טלטול הגחלים בשבת. אך שהייה ע"ג הגחלים מלפני שבת, שהייה המותרת היא. ומדבריהם מוכח שכך גם הבינו בדברי ר"ח הנ"ל, שהביאו את דבריו בתחילת הפרק בהסכמה כנגד שיטת רש"י (שרש"י העמיד את הפרק בהטמנה, ור"ח כאמור חילק בין שהיה להטמנה)[9]. וכבר נתבאר לעיל שכן היא שיטת ספר הבתים.
♦
ה.
שיטת ראשוני צרפת ואשכנז
גם בראשוני צרפת ואשכנז חזינן שהטמנה במקצת איננה הטמנה. כן מפורש בדברי ר"ת בספר הישר (חידושים סי' רל"ה), ז"ל: "וחמין שלנו שאנו טומנין אע"פ שיש לו סביבותיו מעט רמץ כגובה אצבע אין כאן איסור, דהטמנה משמע שמכוסה בה רובו או כולו".וכן דעת האור זרוע (הלכות ערב שבת סימן ח'. והובא במרדכי סימן רצ"ט)[10]. שאמנם מביא את דברי ר"ח ומבין בדבריו כהרשב"א, שכונתו לאסור הנחת קדירה מגולה ע"ג גחלים. אך חלק על כך, וכתב להתיר הנחה זו מדין שהייה (ולמד כן בשיטת רש"י, יעו"ש).
וכן היא גם דעת התרומה (סימן רל"א), ז"ל: "אסור לתת גחלים בוערות תחת הקדירה שמטמין בה אע"פ שאין גחלים סביבה, כדאמרינן קופה שטמן בה אסור להניחה ע"ג גפת של זיתים", עכ"ל (והביאוהו הסמ"ג לאוין ס"ה, והסמ"ק מצוה רפ"ב, והפרנס סימן קנ"ה). הרי שהנחת הקדירה ע"ג גחלים כשאיננה מוטמנת, שהייה המותרת היא. וכן מבואר גם בספר הרוקח (סימן צ'), שהנחה ע"ג גחלים אסורה כשיטת חכמים בשהייה, אך אם קטם את הגחלים מותר, ככל דין שהייה, ז"ל: "ואין להטמין בתוך הגחלים, ואם חפץ גורף או נותן אפר ע"ג הגחלים ומעמיד קדרתו על הגחלים הקטומין ואפר סביב קדרתו", עכ"ל.
וכן מבואר גם בדברי היראים (סימן רע"ד), ז"ל: "תניא חנניא אומר כל שהוא כמאב"ד מותר לשהותו ע"ג כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה וכו' "פי' להשהותו, משהי קדירתו ע"ג כירה מע"ש עד הלילה. והכירה חלולה, וקדירה על גבה, וגחלים למטה. ויכול ליטול בקדירה שלא יגע בגחלים", עכ"ל. מבואר בדבריו שדוקא משום איסור טלטול הגחלים, מצריך לעשות הפסק אויר בין הגחלים לקדירה, אך לא מטעם הטמנה. ואה"נ, הנחה ע"ג דבר שאין חשש זה, כגון גפת, מותר – דשהייה היא ולא הטמנה.
♦
ו.
הכרעת הפוסקים
והנה הב"י (סימן רנ"ג ד"ה ומ"ש רבינו לחלק) הביא שיש מתירים הנחה ע"ג הגחלים ממש, והעמיד שיטתם כרש"י שהשווה שהייה להטמנה, וכתב: "וא"כ ליתיה לההוא דינא לדעת כל הני רבוותא דפליגי ארש"י וראבי"ה, דכיון ששולי הקדירה נוגעים בגחלים הוי הטמנה, וכמו שכתבו הרא"ש (סימן א') והר"ן בר"פ כירה". וכוונתו למה שהביאו את דברי ר"ח.וכפי שנתבאר לעיל, מכח דברי הרשב"א שהובאו בר"ן, הבין הב"י שזו בודאי שיטת ר"ח, ולכן כל הראשונים שהביאו את דברי ר"ח לחלק בין שהייה להטמנה, ג"כ סבירא להו שהטמנה במקצת שמה הטמנה. ומכח זה דחה את שיטת המתירים הנחה ע"ג גחלים.
והדרכי משה (כאן) והב"ח (סימן רנ"ז סוס"ק ז') דחו את דברי הב"י, ונקטו בפשיטות שהטמנה היא כפשוטה, באופן שהקדירה מכוסה. ולהאמור, אין הכרח להבין בדברי ר"ח חידוש זה של הטמנה מצד אחד. ואדרבה, רוב הראשונים שהביאו את דבריו הבינו שכונתו בקדירה טמונה בבגדים וכד', ולא רק בהנחת קדירה מגולה ע"ג גחלים שהטמנה תיחשב. ודעת רוב ככל הראשונים שאין הנחה בכלל הטמנה היא.
וכל ראשוני ספרד ופרובנס הנ"ל שחולקים על הרשב"א (ומהם שני רבותיו: ריו"נ והרמב"ן. וספר העתים והרז"ה (הב"י ראה רק מה שהביא הר"ן בשמו, אך הספר עצמו לא היה בידיו) והרא"ה והריטב"א והמיוחס להר"ן ואהל מועד (הלכות שבת), וההשלמה והמאורות והמאירי וספר הבתים) לא היו לעיני הב"י (מלבד הארחות חיים, אך בהערה לעיל הזכרתי כי לא עמד על שיטתו בזה והבין שאוסר חזרה לתוך כירה משום מחזי כמבשל). ולא רק שחולקים בדין, אלא שברור שכך הבינו את דברי ר"ח. ושיטת הרשב"א שהטמנה מצד אחד חשיבא הטמנה, היא שיטת יחיד כפשוטו ממש, והמנהג בספרד היה שלא כדבריו (אלא כשיטת הרמב"ן, כמבואר בראשונים), וגם אחר השו"ע כתבו הפוסקים שמנהג הספרדים היה להקל בזה.
ולכן למעשה נראה לנקוט כן לדינא, ובפרט שהוא מילתא דרבנן, וישראל אדוקין במצות עונג שבת.
♦ ♦ ♦