בענין מי שסובל מניוון שרירים, ומתקשה מאוד ללכת, האם רשאי להשתמש בשבת בקלנועית הפועלת בצורת גרמא על פי מכון הלכתי מוסמך כראוי, לצורך יציאה לתפלה ולשיעורי תורה בשבת ויום טוב. הנה אמרנו באחד מהשיעורים שיש מקום להקל בזה לפי חומרת הענין ע"פ הוראת חכם, רק שאין להורות בזה הוראה כללית, זולת לנכים וזקנים מאד, או חולים וכדו' בצינעא, ואך ורק אחר התייעצות עם המכון הטכנולוגי לבעיות הלכה בשכונת בית וגן.
והדבר פשוט שבכסא גלגלים הפועל על ידי מנוע חשמלי, אסור להפעילו בשבת. וכסא גלגלים הפועל עם בטרייה על ידי גרמא, או פועל על ידי שעון שבת, והומצא על ידי מכון מסויים, לכתחלה יש להימנע מלהשתמש בו בשבת ויום טוב ברחובה של עיר, משום זילותא דשבת הנעשה בעיצומו של יום השבת. אמנם נכה או חולה בניוון שרירים שיכול לבוא לידי דכאון וצער רב אם יישאר בביתו כל השבת, ואף יתכן שיבוא לידי חולי שיש בו סכנה, יכול לסמוך על המקילין לצאת בכסא גלגלים כזה, באופן שיהיה שלט גדול שיודיע שזה פועל באישור מכון מסויים.
ומכבר נשאלנו בזה, אודות זקן שעבר ניתוח לב, או מי שחלש ותשוש, והוא נזקק להתנייד באמצעות קלנועית, האם יכול בשבת לצאת להתפלל באמצעות הקלנועית ע"י גוי, או בקלנועית שיש בה שעון שבת.
וכן חולה במחלת ניוון שרירים קשה, המרותק לכסא גלגלים, וישיבה ממושכת על כסא נכים רגיל גורמת לו לפצעי לחץ, ולכאבים חזקים מאד במערכת העיכול, ומלבד הכאבים יש לו גם צער גדול בשבת, אחר שאין לו אפשרות לעמוד, וע"י השימוש בכסא מיוחד ממונע, הדבר נותן לו את האפשרות לעמוד ולהתנייד, ולעשות כל צרכיו בבית, אם יש איזה חשש בזה.
נראה, דבבית שאין כל רואה, יכול להקל בזה בכסא גלגלים המופעל ע"י גרמא, שהומצא ע"י מכון מסויים. דבחולה כזה יש לסמוך להקל בצינעא גם בגרמא קבועה. אבל לצאת לרה"ר בכסא גלגלים ממונע ע"י גרמא, ובפרט קלנועית, נראה להחמיר, ונרחיב את הדברים:
♦
בשאלה זו יש לדון בכמה היבטים: א. אם הפעלת המנוע ע"י גרמא חשיב כגרמא המותרת בשבת, או כיון שהדבר נעשה בכסא זה בקביעות, אינו בכלל גרמא. ב. אם יש לחוש בזה לזילותא דשבת, כאשר רואים יהודי ירא שמים נוסע בכסא גלגלים הפועל ע"י בטרייה בשבת.
♦
גרמא בשבת
ובתחלה נדון לענין גרמא בשבת. הנה במשנה (שבת קכ.) שנינו: ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים, לפי שאין יכולים לקבל את האור והם מתבקעים ומכבים את הדליקה. ובגמ' (שם ע"ב) אמרו דגרם כיבוי שרי, דהא כתיב לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור, הא גרמא שרי. ומה שאסר רבי יוסי ליתן כלי חרס חדשים מלאים מים, היינו מפני שהוא חושש שמתוך שאדם בהול על ממונו יבוא להתיר לכבות בידיים. ונחלקו הראשונים אם דוקא בדליקה התירו, שאם לא יתירו לו כן יבוא לכבות בעצמו, וכן יש סברא שמפני פסידא הקילו לגרום כיבוי. אבל בשאר גרמא במלאכות שבת אסור עכ"פ מדרבנן. או דילמא לא שנא. שדעת הריטב"א דאף שאין גרמא בכלל עשייה מה"ת, מ"מ מדרבנן אסור. וכן הביא המרדכי בשם רבינו יואל (בפרק כל כתבי סי' שצט) שכל גרמא בשבת אסורה, ורק גרם כיבוי הקילו מפני שיש הפסד, וגם אי לא שרית ליה אתי לכבויי. ע"כ.
ובשם ר"ת כתב המרדכי, דהלכה כר"ש בן ננס שמתיר גרם כיבוי, וכ"כ ראבי"ה. וכ"פ הרב ר' קלונימוס בשם הרב ר' יו"ט, ע"כ. ובדרכי משה (סי' שלד או' ה) ובהג"ה (סע' כב). מבואר, שדוקא במקום פסידא מותר לגרום כיבוי.
אולם מרן הש"ע סתם לנו (סי' שלד) להתיר גרמא בשבת. וע' להחזו"א שכתב דגרמא לא אסרה תורה בשבת בכל המלאכות כדאיתא בשבת. אלא כל גרמא אף שלא במקום פסידא שרי, ואפי' איסור דרבנן ליכא, וכ"כ המהר"ם שיק. וכ"ה בשו"ת זר"א (או"ח סי' מ"ד).
ועיין בשו"ת ראש משביר (חלק או"ח ס"ס יב) שכתב, דגרמא בשבת פטור גם מדיני שמים, וכמ"ש התוס' ביצה (כב.) דגרם כיבוי ביו"ט שרי, ובשבת נמי אינו חייב, והכי קי"ל בשבת (קכ:). אלמא דגרמא בשבת פטור לכו"ע.
אולם בשו"ת זר"א (חאו"ח סי' מד דף נג ע"ד) כתב דאע"פ שהרמ"א פסק דגרם כיבוי שרי דוקא במקום פסידא, הרי המרדכי עצמו הביא מחלוקת בזה, ומדברי הרא"ש (ביצה כב.) מוכח דס"ל שאפי' שלא במקום פסידא מותר. [וכ"כ המג"א (סי' תקיד סק"ז), להוכיח במישור, שלדעת הרא"ש גרם כיבוי מותר אפי' שלא במקום פסידא. וכ"כ הקרבן נתנאל (ביצה כב. או' ס). וכן נראה מפשט הסוגיא (סוף פרק כירה), וכבר עמד בזה הקרבן נתנאל בפרק כל כתבי (סי' ז או' ר).]. וגם מדברי התוס' (ס"פ כירה) מוכח דס"ל שאפי' שלא במקום פסידא מותר. ועכ"פ הוי פלוגתא במידי דרבנן, ואזלי' לקולא.
וכ"כ הרב מנורה הטהורה (סי' שלד, קני המנורה ס"ק כה), שהמיקל בגרם כיבוי שלא במקום פסידא לא הפסיד, שכן משמעות הש"ס (ס"פ כירה) דשרי אפי' שלא במקום פסידא, אא"כ נאמר שאפשר דאף התם הוי במקום פסידא.
והמשנ"ב בשעה"צ (סי' תקיד ס"ק לא) כתב דמ"ש הרמ"א בהגה דלא שרי כיבוי אלא במקום פסידא, באמת שאותה הגהה אין לה מקור, וכמ"ש הט"ז (שם סק"ו), שלא מצינו חבר לשיטה זו, וכ"כ המג"א [הנ"ל] דהרא"ש לא ס"ל שיטה זו. וכן נתבאר בביאה"ל (ר"ס רעז), שכשאנו רואים שאין רוח בחוץ מותר לפתוח את הדלת בנחת מעט מעט, ואין לחוש שמא ינשב רוח מבחוץ באותו רגע, דהו"ל גרמא. וכמ"ש הא"ר והמט"י. עכת"ד. וע"ע בספר תהלה לדוד (סי' שטז סק"ב).
וכ"כ בשו"ת ימי יוסף בתרא (סי' יב עמ' מד), שמדברי המרדכי מתבאר שרבינו יואל שאוסר גרם כיבוי שלא במקום הפסד, יחידאה הוא לגבי המתירים, וכמ"ש הט"ז (סי' תקיד סק"ו), שלא מצא חבר לרבינו יואל בזה. ומדברי מרן שהשמיט חילוק זה בש"ע, וכתב (בסי' שלד סע' כה) סתם, שגרם כיבוי מותר, נראה שדעתו כדעת המתירים. וכ"כ הרב עולת שבת (סי' שלד ס"ק יד).
וכן מוכח בשלטי הגבורים שכתב "דלאו דוקא במקום פסידא, אלא כל שהוא לאיזה צורך שיהיה מותר". וכ"כ הרב גזע ישי (מע' ג או' רלו), שמפשט הסוגיא בשבת מוכח דלאו דוקא בדליקה התירו גרם כיבוי, ואדרבה בדליקה יש להחמיר יותר, שאדם בהול על ממונו, ואפ"ה התירו, כ"ש בעלמא, דגרמא שרי. ומה גם שאפי' לר' יואל אין האיסור אלא מדרבנן, וקיל משאר איסורים דרבנן, ובודאי דבכה"ג אמרי' ספד"ר לקולא. ע"ש.
וע"ע בשו"ת חוות בנימין (להגר"ש ישראלי בח"א ס"ס כז) שג"כ כתב שרבינו יואל שכתב דלא שרי גרמא אלא במקום הפסד, יחידאה הוא. ע"ש.
וע"ע להגאון קרן אורה (שבת קכ:) שכתב להוכיח דכל גרמא שרי בכל ענין, ולאו דוקא בדליקה דאיכא פסידא, דהא פריך בגמ' (שבת קכ:) מדרבנן דר' יוסי שהתירו גרם כיבוי, אדרבנן דברייתא, הרי שהיה לו שם כתוב על בשרו לא ירחץ ולא יסוך, נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל. ופרש"י: כורך עליו גמי, קס"ד היינו כדי שלא ימחוק את ה', אע"ג דהוי גרמא, אלמא לרבנן גרם מחיקה אסור. ואם איתא לדברי ר' יואל, מאי קושיא, הרי לא התירו גרם כיבוי אלא בדליקה דאיכא פסידא, אלא ודאי דבכל גרמא התירו. ע"כ.
וכן הוכיח בשו"ת חוות בנימין (סי' כז עמ' ריח). ואי מהא לא איריא, שהרי כתב בשו"ת הרדב"ז בלשונות הרמב"ם (סי' מז), שלא התירו אלא בטבילת מצוה, אבל בטבילת הרשות אסור (וע"ע בשו"ת נו"ב מה"ת חאו"ח סי' יז). ולפ"ז שפיר פריך, דהא מצוה עדיפא מהפסד ממון, וכמ"ש המג"א (סי' שז סק"ז), וכיון דלרבנן גרם כיבוי שרי במקום הפסד, כ"ש שהיה להם להתיר גרם מחיקת ה' במקום מצוה, ולמה הצריכו לכרוך גמי. ושו"ר בשו"ת דברי מרדכי פרידבורג (סי' כב או' לא) שכתב ג"כ שמדמה גרם כיבוי, משום פסידא, למצות טבילה. וכ"כ בשו"ת אבנ"ז (סי' רלא או' ה). [וע' למרן החיד"א בכסא רחמים (מס' סופרים פ"ה הל' יב ויג), ובשמחת יהודה נג'אר (מס' סופרים שם, דף ז ע"ג). ודו"ק].
והנה בתוס' ביצה (כב. בד"ה והמסתפק ממנו חייב משום מכבה), כתבו: אינו ר"ל מפני שגורם למהר כיבויו, דלא הוי אלא גרם כיבוי, וגרם כיבוי ביו"ט שרי, ובשבת נמי "אינו חייב". ע"כ. לכאו' משמע שגרם כיבוי בשבת אסור מדרבנן, אא"כ במקום הפסד, כמו בדליקה. וזה כסברת ר' יואל. אבל בשפ"א שם דחה דבר זה, וכתב שאינו משום דס"ל כמ"ש המרדכי בשם ר' יואל, אלא ס"ל להתוס' דהכא דעביד עובדא בשמן הדולק בעצמו חמיר טפי, כמ"ש הרא"ש, ומש"ה איכא איסורא טפי. ע"ש.
ברם לקושטא דמילתא רבינו יואל לאו יחידאה הוא בזה, שכן מבואר באו"ז הגדול ח"ב (סי' כח) שכתב: ואיני מורה הלכה למעשה אלא כדברי ריב"א דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום הפסד, דהא דפליגי ר' יוסי ור' שמעון בן מנסיא בגרם כיבוי, היינו דוקא להציל מפני הדליקה, אבל סתם גרם כיבוי מודו כ"ע דאסור מדרבנן, והיינו דמשמע מהריב"א וכן מהערוך דגרם כיבוי אסור וכו'. ולכאו' קשה לי על סברתו מהגמ' סוף פרק כירה וכו', ונראה בעיני דהתם נמי להציל מיירי, שנותן מים בכלי מפני הניצוצות של אש, וכן פי' רש"י (שבת מב: ד"ה ניצוצות): שלהבת היוצאת מן הנר, כדי שלא ידליק מה שתחתיה. ע"ש.
ועכ"פ לדידן יש לתפוס עיקר כדברי מרן הש"ע דכל גרמא אף שלא במקום פסידא שרי.
ומכאן העיר מרן אאמו"ר על מ"ש חכ"א, שהרשב"א בעבודת הקודש (שער ג' סי' ג') והארחות חיים (הל' יו"ט או' נד) ס"ל כהרמ"א דגרם כיבוי שלא במקום הפסד אסור. וכוונתו למ"ש הרשב"א שם, שהמרבה פתילות בתוך נר אחד הדולק אם לרבות אורה מותר, שזה לצורך, אע"פ שע"י כך הוא ממהר כיבוי הנר. אבל אם לקרב כיבויו אסור, שזה גורם לכיבוי שלא לצורך אוכל נפש. וכ"כ הארחות חיים הנ"ל. אלמא דלקרב כיבוי שהוא גרמא אסור. [שו"ת תפלה למשה ח"ב סי' כג עמ' רנג].
אולם אשתמטיתיה דברי הרא"ש (הנ"ל, פ"ב דביצה סי' יז) דהא דתניא המסתפק מן השמן חייב משום מכבה, היינו משום שממהר כיבויו. דהכי קי"ל נמי בשפופרת של ביצה, והתם א"א לומר הטעם מפני שמכחיש את אור הנר, שהרי הנר מלא שמן, והוא מסתפק רק מן השמן אשר בשפופרת, שמטפטף תמיד לתוך הנר. ואעפ"כ חייב, כדאמרי' בשבת. ונראה דאף רבנן דר' יוסי דס"ל דגרם כיבוי שרי, מודו בהאי גרמא דחייב, דעד כאן לא פליגי התם אדר' יוסי אלא משום שאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר שהוא חוצה לו הגורם את הכיבוי, אבל הכא בשמן והפתילה שתיהם גורמים את ההבערה, והממעט מאחד מהם וממהר את הכיבוי חייב. ע"כ.
ומעתה אין שום סרך ראיה מדברי הרשב"א והארחות חיים שאוסרים גרם כיבוי שלא במקום הפסד.
וגם דיוקו מהמאירי ומחידושי הר"ן אינו מוכרח כלל. הילכך העיקר כדברי הפוסקים דגרם כיבוי שרי אפי' שלא במקום הפסד. וכן מפורש בסמ"ק (סי' רפב עמ' רצד) דהא דתניא המסתפק מן השמן חייב משום מכבה, פירוש שמכחיש אורו, ולא מפני שהוא גורם כיבוי, דקי"ל גרם כיבוי מותר. ע"ש.
וכן מבואר במחזור ויטרי (סי' קיג עמ' פח). גם הרבה ראשונים כתבו בסתם והלכה כרבנן דגרם כיבוי שרי. ולא אמרו דדוקא במקום פסידא, ומהם ספר העתים (סי' קס), ובספר האורה (סי' סט), ובראב"ן (ס"ס שד"מ), והראבי"ה (שבת, סי' רנד עמ' שלו), וספר התרומה (סי' רמה), ורבינו ישעיה מטראני (שבת קכ.), והריא"ז (שבת קכ.). וסתמם כפירושם דגרמא שרי אפי' שלא במקום הפסד, וכדעת מרן שקיבלנו הוראותיו. וכן כתבו האחרונים שהובאו ביבי"א ח"י (סי' כו).
♦
גרמא באופן קבוע
אמנם כ"ז בגרמא הנעשית באופן מיקרי, כמקרה של דליקה, אבל במערכת הפועלת בדרך קבע ע"י גרמא, יש לדון בכ"ז דשמא אינו בכלל גרמא שהתירו בשבת. דאחר שהדבר נעשה דרך קבע, לא חשיב כגרמא, וכן משמע בחזו"א (או"ח סי' לו או' א').
והן אמת שיש לחלק בין מערכת שכל תכלית הפעלתה הינה קיום המלאכה, כמו טחינה חרישה וכיוצא. ולכן לדעתם, אף שהדברים מתבצעים באופן קבוע של גרמא, מבחינה הלכתית אין להחשיבו כגרמא, שהרי הכוונה היא למלאכה, לבין נ"ד, שמעשה הגרמא אינו בא להשאיר את האיסור בהפעלת הזרם, דהיינו שיצאו ניצוצות בעת ההפעלה, אלא לאחר ההפעלה ולאחר שהמנוע יפעל, שאין כאן שום מלאכה, כי לא יוצאים ניצוצות, והאיסור הוא רק בעת ההפעלה, שרק אז יוצאים ניצוצות קטנים כמו בכל הפעלת זרם חשמלי, לכן שפיר חשיב גרמא. ואף להאוסרים בגרמא קבועה, במקום צורך של חול, כמו בנ"ד, יתכן שיודו להתיר לצורך גדול, שלא יישאר בביתו כל השבת, אלא יוכל ללכת לביהכ"נ וכדו'.
אולם למרות החילוק הנז', הנה בחזו"ע שבת ו' (עמ' קמג) כתב וז"ל: ועדיין אנו צריכים למודעי כי עניני גרמא איכא בהו עיקולי ופשורי טובא. ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק כא סי' יג) כתב להחמיר במכשיר גרמא שעשוי באופן שהמלאכה נעשית מיד, שזה אינו בכלל גרמא, וכמ"ש האחרונים וכו'. ע"ש. גם בספר אשמרה שבת (עמ' שח) כתב שאין להתיר מכשיר שמתוכנן מראש לעבוד בגרמא. ע"ש. ולא התירו גרמא אלא רק באקראי ע"פ הוראת מורה הוראה, דאתמחי גברא ואיתמחי קמיעא, ולצורך חולה. וראה עוד בשו"ת נחלת לוי ח"ב (עמ' לו). ע"כ.
הן אמת שלכאורה יש להקשות היאך כתב שההיתר רק באקראי וכו' ולצורך חולה, והרי קי"ל שבמקום חולי לא גזרו רבנן אפילו איסורי דרבנן גמורים, ומעשים בכל שבת להקל באיסורי דרבנן הנצרכים לצורכי חולים הנמצאים בבתים אפילו שהוא בדרך קבע מידי שבת בשבתו ולאו דוקא באקראי. וא"כ ק"ו דין גרמא, שהוא קל הרבה יותר מאיסורי דרבנן, דלרו"כ הראשונים גרמא מותר אף לבריא ובדליכא פסידא. א"כ למה ההיתר אינו אלא בדרך אקראי ולצורך חולה.
ונראה לבאר בכוונתו דאיירי בשני אופנים שונים. האחד, אפילו במי שאינו חולה אבל יש לו צורך חשוב, וזה לא הותר אלא באקראי ע"פ הוראת מורה דאתמחי גברא וקמיע. והשני, לצורך חולה אפילו שאב"ס, שבזה מעיקרא לא גזרו אפילו באיסורי דרבנן גמורים, ולכן אף שאינו באקראי מותר.
אולם עדיין נראה ברור ללמוד מדברי מרן אאמו"ר זיע"א שהגביל את היתר הגרמא דוקא לדרך אקראי וע"י מורה מובהק וכו', דלפי דרכנו נבין שיש להיזהר בכל ההיתרים כיוצא באלו כי היכי דלא נפיק חורבא. ולכן גם לגבי חולה שלא גזרו בו איסורי דרבנן הנצרכים לו, אפילו מידי שבת בשבתו באופן קבוע, אולם כל זה אינו אלא בתוך ביתו בחומותיו, שהכל מכירים בו שהוא חולה ולא גזרו ביה איסורי דרבנן, אבל לצאת לרחובות קריה ולעשות דברים האסורים מדרבנן לעיני כל ואין הרואה מכיר ויודע מחוליו, זה ודאי לא אמרה אדם, שאין לך זילותא דשבת וחשדא גדולה מזו.
ולכן הוא הדין והוא הטעם גם במלאכות הנעשות ע"י גרמא, דאף במקום צורך ובאקראי וע"י מורה מובהק בכל מקרה לגופו, לא דברו על ההיתר אלא דוקא כאשר הוא בתוך ביתו ובחומותיו, אבל ברחובות קריה ובפרהסיא לא אמרה אדם.
וראה עוד להראשון לציון הגאון רבי אליהו בקשי דורון זצ"ל בשו"ת בנין אב ח"ד (סי' יז) שכתב בנידון של גרמא שאם נתיר הדבר ברבים ובכל מקום על פי הכללים ההלכתיים עשינו השבת חול, משום שכל מלאכה אוטומטית אפשר להפעיל היום במנגנון של מניעת המניעה, ומצווים אנו "קדושים תהיו", קדש את עצמך במותר לך, ולא להתיר האיסורים ברשות התורה, ועל כן נזהרו האחרונים לאסור גם בדרך היתר משום אוושא מילתא וכדומה. ע"ש.
הרי דקרי בחיל, שאין להתיר באופן קבוע מידי שבת. וכבר נתפרסמה דעת כמה מגדולי ישראל שאין להשתמש במכשירים כאלה בשבת, ואף מכשירים הבנויים על עקרון של מניעת המניעה או המשכת מצב קיים וכיו"ב.
וכן הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל לענין מכשיר הנקרא קלנועית, שיש בדבר איסור גמור, מלבד שיש בזה פירצה בחומת השבת. וכן דעתו גם לענין שאר מכשירי גרמא, כמבואר בספר שבות יצחק על ענייני גרמא (עמ' קל"ח). והוסיף שם בשם הגר"ש אויערבאך זצ"ל, דגם אביו הגרש"ז זצ"ל אמר דכיון שנעשה באופן קבוע ומכוון לאותה מלאכה, י"ל דלא חשיב גרמא.
גם בספר חוט שני (ח"א עמ' ר"ו) אסר זאת, וציין לסוף פרק כירה, שנתבארו בתוס' ובראשונים כמה חילוקי דינים בסוגיא דגרמא, דיש סוגי גרמא האסורים מה"ת, ובפרט שיש מכשירים שסדר פעולתם שנפעלים לאחר זמן, ויש מהם שהדבר נחשב כמעשה גמור. וע"ש בסוף דבריו, שציין לדברי החזו"א בנידון אחר וז"ל: והרי אסרו כילה מפני שאינן בני תורה והדבר מסור לחכמים לגדור במקום הפירצה, וזה יותר חמור מאיסור פרטי ליחיד, כי זה גדר לעולם כולו ולדורות. עכ"ל החזו"א.
וע"ע בס' ארחות השבת ח"ג (עמ' רמג), ובס' מקראי קודש חנוכה (הררי, עמ' ר) מ"ש בשם מרן אאמו"ר זצ"ל.
ובפרט לגבי קלנועית דנפק מינה חורבא, כי יבואו איזה חכמים בעיניהם להתיר גם את הרכבת הקלה בגרמא, ושמענו שכבר כיום פותחה מכונית ללא נהג [כמו מטוס ללא טייס], ובעוד כעשור תופעל כאן בארץ, ואדם יוכל להזמין מער"ש רכב לביתו בשעה יעודה, ולהגדיר לו מסלול יעד למקום אחר. וזה הרבה יותר קל מגרמא וגם יפורסם לכל, ומי יודע איך יתפתחו הדברים בעוד שלושים ארבעים שנה[1].
זילותא דשבת
ובנוסף לכל הנ"ל, יש לדון אם יש בזה משום זילותא דשבת, הן בכסא גלגלים ממונע, והן בקלנועית, שהדבר נעשה בפרהסיא, ויש בו משום זלזול בקדושת השבת, אם אי נימא שגם גרמא בקביעות חשיבא גרמא. והנה לגבי דבר המתחיל בהיתר בער"ש, מבואר בגמ' שבת (יח.): ת"ר, פותקין מים לגינה ער"ש עם חשיכה, ומתמלאת והולכת כל היום כולו. ומניחין מוגמר תחת הכלים (ערב שבת) ומתגמרין והולכין כל היום כולו וכו'. אבל אין נותנין חטין לתוך הריחים של מים אלא בכדי שיטחנו מבעו"י. מ"ט, אמר רבה, מפני שמשמעת קול. אמר ליה רב יוסף וכו', משום שביתת כלים. ונמצא שלדעת רבה ברייתא זו היא אף לדעת ב"ה, שאין להם דין שביתת כלים בשבת, ובכל זאת אסור לתת חטים לתוך הריחים מער"ש, מפני שמשמיעים קול ויש בזה זלזול לשבת. ורב יוסף חולק על רבה, ומעמיד הברייתא כב"ש, אבל לב"ה איה"נ מותר לתת חטים לריחים מער"ש, ואין לחוש להשמעת קול בשבת.
ונחלקו הראשונים היאך ההלכה, שדעת רבינו חננאל שם דהלכה כרבה לאסור נתינת החטים לריחים מער"ש, מפני השמעת קול בשבת. וכ"ד התוס' (שבת יח.), שהעיקר שיש לחוש להשמעת קול בשבת.
אך דעת ר"ת (תוס' שם) כרב יוסף שאין לחוש להשמעת הקול. והביא ראיה לכך. וכ"ד רב נטרונאי גאון (בתשו' הגאונים חמדה גנוזה סי' י'), והביא את הראיה של ר"ת הנ"ל. וכ"פ הנשיא רבי יהודה אלברצלוני בספר העתים (סי' ו'). וכן העלה הראבי"ה (סי' קצ"ז עמ' ר"נ). ובשו"ת התשב"ץ ח"ב (סי' נ"ד) כתב שכ"פ בעל העיטור. וכ"פ בעל המאור. וכ"ד הרמב"ם (בפ"ג מהל' שבת ה"א-ב') וז"ל: מותר להתחיל מלאכה מער"ש אע"פ שהיא נגמרת מאליה בשבת, שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעיצומו של יום, אבל כשתיעשה המלאכה מעצמה בשבת מותר לנו ליהנות ממה שנעשה בשבת מאליו. כיצד, פותקים מים לגינה מער"ש והיא מתמלאת והולכת כל יום השבת וכו', ושורים דיו וסממנים עם חשכה והם נשורים והולכים כל השבת כולה, ופורסים מצודות לחיה ולעופות ולדגים והם ניצודין והולכים כל השבת כולה וכו'. ע"כ.
ובדעת הרי"ף (בהלכות סי' רצ"ג) מצינו מחלוקת, שז"ל: ואין נותנים חטים לתוך הריחים וכו', ואוקימנא להא כב"ש דאית להו איסור שביתת כלים, אבל לב"ה לית להו שביתת כלים ושרי. ואיכא מאן דאמר אסור אפי' לב"ה, מפני שמשמעת קול. ע"כ. לפי הנוסחא שלפנינו. וכתב ע"ז בעל המאור: מה שהוסיף הרי"ף שיש אוסרים מפני שמשמעת קול, אנן לא חיישי' לה ולא מידי. וכתב עליו הרמב"ן במלחמות ה', שרבינו הגדול הרי"ף חשש לדברי רבינו חננאל שפסק כרבה, וכתב הדבר בלשון וי"א, וקרוב הדבר להכריע כדבריהם. וכ"פ רב שמעון בעל הלכות. וזו מתשובת הראב"ד ז"ל. ע"כ.
והנה הריב"ש בתשובה (סי' קנ"א) הבין בדעת הרי"ף שדעתו להקל כרב יוסף, שכתב: ור"ח פסק כרבה להחמיר, אע"פ שרב יוסף חולק עליו, אבל הרי"ף והרמב"ם ור"ת לא פסקו כן. והרי"ף כתב שתי הסברות בהלכות. ע"כ. ולהנ"ל לכאו' דעת הרי"ף לחוש לרבה. ונראה שדעת הריב"ש היא שמכיון שסברא ראשונה כתבה הרי"ף בסתם, ואח"כ כתב את סברת האוסר בשם ואיכא מאן דאמר, דעתו לפסוק כסברא ראשונה שכתבה בסתם.
ועוד, שמצינו לרבינו מאיר המעילי בספר המאורות (שבת יח: עמ' מ"ט) שכתב: ונותנים חטים לתוך הריחים של מים ונטחנים והולכים כל השבת, דלית לן שביתת כלים בשבת, וכ"כ הרי"ף בתשובת שאלה ובהלכות מדוייקות. ע"כ. והעיר הרב המו"ל, שסובר רבינו מאיר המעילי שאין הגירסא שלפנינו נכונה, וכ"כ רבינו יהונתן על גירסת רבינו שכן מוגה מההלכות. ע"כ.
גם הר"ן כתב על הנוסחא שלפנינו, שכן כתוב במקצת נוסחי ההלכות, ומשמע שלא היה כתוב כן בכל הספרים.
ומרן הב"י (סי' רנב) ה"ד הריב"ש, וכתב: ואע"פ שהרי"ף בהלכות לא הכריע, אפשר שבתשובה הסכים שהלכה כרב יוסף להקל. ועוד י"ל שמדבריו בהלכות מוכח דס"ל כרב יוסף, מדכתב ברישא ואוקימנא וכו', ואח"כ כתב סברת רבה בלשון ואיכא מאן דאמר. וסיים, שלענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם ור"ת מתירים, ועוד דמילתא דרבנן היא, הכי נקטי', אלא שבמקום שנהגו איסור אין להתיר. ע"כ.
אתה הראת לדעת כי רוח ה' דיבר בו, שבאמת כן פסק הרי"ף בתשובה, וכמו שהעיד בגדלו רבינו מאיר המעילי בעל המאורות הנ"ל. [אלא שאם לזה התכוין הריב"ש, היה לו לפרש כן בהדיא]. וראה בהגהות עתים לבינה על ספר העתים (עמ' ט') שכתב שגם לבעל העתים לא היה בנוסחת ההלכות (הרי"ף) שלפניו הסיום, ואיכא מאן דאמר וכו', ולכן פסק גם הוא להקל. ע"ש.
ומרן בש"ע (סי' רנ"ב ס"ה) פסק להקל, שמותר לתת חטים לתוך הריחים של מים סמוך לחשיכה, ואין חוששים להשמעת קול שיאמרו ריחים של פלוני טוחנות בשבת. וכתב ע"ז הרמ"א בהגה, ויש אוסרים בריחים, וכן בכל מקום שיש לחוש להשמעת קול, וכן נוהגים לכתחלה, אבל במקום הפסד יש להקל. ע"כ. ונמצא שהאשכנזים צריכים לחוש לזילותא דשבת בהשמעת הקול.
וכתב הפמ"ג (א"א ס"ק כ"א), שמעיקר הדין אנו סוברים כדעת ר"ת וסיעתו, שהשמעת קול מותרת בשבת, וכמו שפסק המחבר בש"ע, אלא שנוהגים להחמיר לכתחלה לחוש לדעת החולקים במקום שאפשר בלי הפסד. ע"כ.
וכיו"ב כתב בשו"ת עטרת חכמים (חיו"ד סי' ה'), שבכל מקום שהתיר הרמ"א במקום הפסד מרובה, נראה שמעיקר הדין הוא סובר להתיר, אלא שחושש לדעת המחמירים במקום שאין הפסד מרובה. וכ"כ הרמ"א עצמו בתורת חטאת.
ובפרט שגם לדעת הרמ"א כל שיש פסידא מותר ואין חוששין לזילותא דשבת. ולפ"ז לכאו' יש לדון בזה שגם בחולה בניוון שרירים ונכה, שקשה לו מאד להישאר ספון בביתו במשך כל יום השבת, ורוצה להקל בכסא גלגלים ממונע באופן שנעשה ע"י גרמא, אף שיש כאן לכאו' משום זילותא דשבת, אם אין חוששין לזילותא דשבת במקום פסידא, לכאו' ה"ה במקום חולי כזה. ובפרט שגם הרמ"א שם סיים שמותר להעמיד כלי משקולת שקורין זייגע"ר מער"ש, אע"פ שמשמיע קול להודיע השעות בשבת, כי הכל יודעים שדרכן להעמידו מאתמול (טור, ועיין לקמן סי' של"ח). ע"כ. וגם כאן ע"י זה שיתן שלט גדול מעל הכסא שנוסע בהיתר מכון מסויים, לכאו' הוי כדבר שדרכו בכך ודמי לשעון, דשרי גם להרמ"א.
וראיה לזה ממה שאמרו לגבי מי שאינו יכול ללכת בלא מקל מחמת שנתכווצו גידי שוקיו בסי' תקכב ס"ג, שלא חששו לזילותא, והוא ההיתר האמור בסי' שא סי"ז. דהו"ל כמנעל דידיה. ולאתויי ליכא למיחש כיון דא"א זולתו.
אך יש לחלק בין הליכה במקל, ליציאה לרה"ר במכשיר הפועל ע"י מנוע, אף אם הוא מופעל ע"י בטרייה וע"י גרמא. דהמקל עצמו הרי אין בו שום איסור של מוקצה וכדו', ורק משום שמוציאו לחוץ יש בו איסור, לכן הקילו במי שנתכווצו גידיו, דהוי כמנעל דידיה. אבל דבר הנעשה ע"י איסור, כמו מנוע של קלנועית וכדו', והוא נעשה בעיצומו של יום השבת, ולא מער"ש, איה"נ יש לחוש לזילותא דשבת גם לדעת מרן. ולהלן נברר אם יש ללמוד מער"ש לשבת.
והנה גם בדבר הנעשה מער"ש, כתב בשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"ד סי' ס) שאין להתיר בישול בשבת ע"י שעון חשמלי שמוכן לכך מער"ש, שע"י שעון חשמלי כזה יכולים לעשות כל המלאכות בשבת, וכן בכל בתי החרושת, ואין לך זלזול לשבת גדול מזה וכו'. ע"ש. והיינו דחשש לזילותא דשבת גם ע"י שעון המכוון מער"ש.
וקשה, דהא גם הרמ"א שחושש לזילותא דשבת, הרי סיים בהג"ה שם דמותר להעמיד כלי משקולת שקורין זייגע"ר מער"ש, אף שמשמיע קול להודיע השעות בשבת, כי הכל יודעים שדרכן להעמידו מאתמול. ע"כ. וגם כאן, הרי הכל יודעים שהחשמל נדלק ונכבה באופן אוטומטי ע"י שעון הנפוץ כיום בכל הערים והריכוזים הדתיים.
גם בשו"ת יבי"א ח"י (או"ח סי' כו או' ו) העיר, דבמחכ"ת הרי מעשים בכל יום ע"פ רבותינו הפוסקים, שע"י שעון החשמל נכבה בשבת ואח"כ נדלק בעצם יום השבת ע"פ השעון, ולית דחש להא משום זילותא דשבת, ומה בין הבערה וכיבוי, לבישול, כולה חדא מילתא היא, ובע"כ דה"ט משום שלא אסרה תורה בשבת אלא עשייה, אבל גרמא שרי, ומ"ש שזהו בכלל איסור אמירה לעכו"ם, ליתא, דהא גבי דליקה אסור לומר לעכו"ם לכבות, ואילו גרם כיבוי מותר אפי' ע"י ישראל. [ובפרט לרוב הראשונים דס"ל שגרמא בשבת מותר, אפי' שלא במקום הפסד. וע"ע בשו"ת חוות בנימין (סי' כז). ודו"ק]. וכ"כ הגרש"ז אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (סי' כד) דגרמא בשבת, קיל טפי מאמירה לעכו"ם. ע"ש. וע' בשו"ת יד אליהו רגולר (חיו"ד סי' נג ד"ה אחר זמן). הילכך אין לנו להוסיף על גזרות חז"ל, וכל שמצד הדין הדבר מותר, אין לנו לאוסרו.
ומ"ש עוד שהרי אילו היה דבר זה בזמן רבותינו התנאים והאמוראים, היו אוסרים דבר זה, כמו שאסרו אמירה לעכו"ם, ואולי זהו בכלל איסור זה של אמירה לעכו"ם וכו'. ע"ש. אינו מחוור, שהרי כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' שבת ה"א) שאיסור אמירה לעכו"ם הוא כדי שלא תהיה השבת קלה בעיניהם ויבאו לעשות מעצמם. ע"ש. ואילו בשעון חשמלי, מתוך שלא התרנו לו לבשל באופן ישיר כמעשהו בחול, ניכרת בזה קדושת השבת. הנה הגרי"ח בספר ידי חיים (עמ' ר) כתב: ואין לומר שאילו היה דבר זה בימי חז"ל היו גוזרים עליו ואוסרים אותו, שמ"מ הואיל והחכמים הראשונים שהיה להם סמכות והכח לאסור את המותר משום גזרה, אינם מצויים עתה בזמנינו, אנו אין בכוחינו לאסור את המותר משום גזרה, ואפי' בדבר הדומה ממש לדבר שגזרו בו חז"ל, הלכה פסוקה היא, שאין לנו לגזור איסור על דבר המותר מדינא, אלא רק מה שאסרו חז"ל בפירוש, והבו דלא להוסיף עלה. ע"כ. ודון מינה ואוקי באתרין. ולפע"ד אמינא ולא מסתפינא שהוא היתר גמור, וליכא למיחש למידי. וכן מצאתי בשו"ת ארץ צבי פרומר (סי' קט) שנשאל אם מותר לערוך שעון שבת באופן שיהיה נדלק האש בשבת, ויתחממו התבשילים שעליו, וכתב שראה בקונטרס גרם המעלות שהוכיח שאפי' אם יעשה כן בשבת לא יהיה בו אלא איסור דרבנן דגרמא בעלמא הוא, ולכן אין לגזור ער"ש אטו שבת. והגה"מ בד"ה ולפ"ז, העלה, שכל שהתחיל לעשות המלאכה בחול, הרי הוא בכלל ההיתר דששת ימים תעשה מלאכתך, וממילא מותר שתיגמר ביום השביעי. אולם דן אם יש לאסור בזה משום גזרה דשמא יחתה. ע"ש. וא"כ בנ"ד בפלאטה חשמלית, שאין כאן שייכות לגזרה זו שא"א להגביה האש, וכמו שנתבאר בשו"ת יחו"ד ח"ב (סי' מה), בודאי שיש להתיר. גם הגרש"ז אוירבך בספר הליכות שלמה הל' שבת (סי' רנג עמ' צז) פסק כן מעיקר הדין. ע"ש. והניף ידו שנית בקונטרס הוספות ומילואים (שנדפס בחודש שבט תשס"ב בעמ' י, יא), לחזק את דבריו.
♦
"זילותא דשבת" בדבר הנעשה בעצם יום השבת
והן אמת דלכאו' אין הדבר ברור בדעת מרן הש"ע דליכא זילותא דשבת בכל מקרה, דמצינו בהלכות יו"ט (סי' תקכב) דלכאו' גם למרן איכא זילותא דשבת. דהנה בגמ' ביצה (כה:) אמרו: ת"ר, אין הסומא יוצא במקלו [דהוי דרך חול, ואיכא זלותא דיו"ט. רש"י] ולא הרועה בתרמילו, ואין יוצאין בכסא [שטוענין אותם בני אדם, והם יושבים בקתדרא. רש"י], אחד האיש ואחד האשה. איני, והא שלח רבי יעקב בר אידי, זקן אחד היה בשכונתינו והיה יוצא בגלודקי שלו [כסא מתקפל. רש"י], ובאו ושאלו את ריב"ל, ואמר, אם רבים צריכין לו [לבית המדרש לדרשה], מותר [להוציאו בו מביתו לביהמ"ד. רש"י]. וסמכו רבותינו ע"ד אחי שקיא, דאמר, אנא אפיקתיה [בכסא] לרב הונא מהיני לשילי, ומשילי להיני. [מקומות סמוכין, ואין תחום שבת ביניהם]. ואמר רב נחמן בר יצחק, אנא אפיקתיה למר שמואל משמשא לטולא, ומטולא לשמשא. התם כדאמר טעמא, אם היו רבים צריכין לו, מותר. ע"כ. נמצא שאין לצאת בכסא ביו"ט משום זילותא דשבת, ורק ברבים צריכים לו התירו. וכך פוסק הרמב"ם (פ"ה מהל' יו"ט ה"ג): ואין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו, ואין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ואיש שהיו רבים צריכין לו, יוצאין בכסא אחריו, ומוציאין אותו על הכתף, אפי' באפריון. ע"כ. וכ"כ הרא"ש (ביצה פ"ג סי' ה): ואע"פ דלפי' ר"י בשבת (סה:) דקיטע יוצא וכו' והיינו דמי שנתכווצו גידי שוקיו מותר לצאת במקל בשבת, שאני התם דאינו יכול לילך כלל בלא מקל, וכמנעלים דידיה דמו. אבל סומא במקל דידיה, לתרוצי סוגיא עביד ואיכא זילותא דיו"ט. ע"כ. וכ"כ הר"ן שם.
והטור (סי' תקכב) כתב: ואין יוצאין לכסא, אחד אנשים ואחד הנשים, פי' שיושב בכסא ונושאין אותו בו, ואם רבים צריכין לו ואינו יכול לילך שם בענין אחר, מותר. ומרן בב"י שם הביא מ"ש רש"י דהוא משום זילותא דיו"ט, ושכ"כ הרא"ש. וה"ד הר"ן הנ"ל (שם ד"ה ואין) שאין יוצאין בכסא, פירוש דרכן היה להוציא אנשים חשובים בכסא ע"י בני אדם, שלא ידחפום בני השוק, או שלא יטנפו בדרכים, והוא כעין עובדין דחול. וכשרבים צריכין לו לא חיישי' להכי. ומ"ש הטור שאם אינו יכול לילך שם בענין אחר וכו', הוא סברת עצמו, שאם הוא יכול לילך בענין אחר למה יתירו לו, אלא ודאי כשהדרך רחוקה, והוא זקן או חולה, שא"א לילך שם ברגליו אלא ביגיעה גדולה, הוא דשרי להוליכו בכסא, אם רבים צריכים לו. אבל מדברי הר"ן שכתבתי בסמוך נראה דאפי' אם יכול לילך ברגליו שלא ביגיעה, אם רבים צריכין לו מותר להוציאו בכסא, כדי שלא ידחפוהו בני השוק, או שלא יטנף בדרכים.
ומרן בש"ע (סי' תקכב ס"ב) כתב: אין יוצאין בכסא, אחד האיש ואחד האשה, ואיש שהיו רבים צריכים לו, מותר, ומוציאין אותו על הכתף אפי' באפריון. ע"כ.
והנה הטור (סי' שא) כתב שאין יוצאים בכסא, פי' שיושב בכסא ובני אדם נושאים אותו, ואם רבים צריכין לו מותר וכו'. וכתב בב"י שם, דהיינו קיטע שאינו יכול לילך ועושין לו כמין כסא וכו'. וע"ש שתמה על הטור במ"ש ואם היו רבים צריכין לו מותר, ובלבד שלא יכתף. דמשמע שאפי' להוציאו לרה"ר שרי כשרבים צריכין לו. והרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הזכירו ד"ז גבי שבת, משום דס"ל דדוקא ביו"ט, דלא מיתסר הוצאה בכה"ג, אלא מדרבנן משום זילותא דיו"ט, והיכא דרבים צריכין לו לא גזרו רבנן. אבל בשבת לרה"ר ודאי אסור [משום הוצאה]. ואפשר דמשמע ליה דכיון דקיי"ל (שבת צד.) החי נושא את עצמו, לא מיתסר להוציא את האדם אלא מדרבנן, ובמקום שרבים צריכין לו לא גזר. ע"כ. והיינו דדוקא לגבי יו"ט הקילו ברבים צריכים לו, אבל בשבת הרי הטעם הוא משום הוצאה, והיאך ניקל כשרבים צריכים לו. וע"ז השיב הב"י, דליכא הוצאה מה"ת ולכן הקילו. ובפשטות משמע שגם למרן הב"י איכא טעמא דזילותא דיו"ט ושבת.
ונמצא שלדעת הרמב"ם הרא"ש הר"ן ומרן הש"ע, איכא זילותא דיו"ט, ומטע"ז אין מוציאים את הסומא בכסא, ורק ברבים צריכים לו הקילו.
ולפ"ז א"ש מ"ש ביבי"א ח"א (או"ח סי' כ) שיש להחמיר משום זילותא דשבת, ולכן אסור שהרדיו יישאר דלוק מער"ש בתחנה של גויים, מצד אוושא מילתא וזילותא דשבת, ומיחש משום מראה"ע, שיחשדוהו השומעים שהדליק הרדיו בשבת, בפרט בזה"ז אשר בעוה"ר רבו המתפרצים. ואע"פ שאין לנו לגזור גזירות מדעתינו, מלבד שבמראית העין באיסור דאורייתא כתבו כמה פוסקים דחיישי' אף בזה"ז. וע' ביו"ד (סי' פז ס"ג) ובפר"ח שם. ואכמ"ל. וע"ש שהביא המחלוקת בדין ריחיים של מים אם מותר לתת לתוכן חטים מער"ש סמוך לחשיכה, שיש הרבה אוסרים משום זילותא דשבת ע"י השמעת קול שיאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת, ע' בתוס' שבת (יח:), ובהרא"ש והר"ן שם. וכ"פ הרמ"א (סי' רנב ס"ה). ואף למרן הש"ע שם שפסק להתיר, י"ל דשאני התם דאף אם נותן החטים בשבת לטוחנן אינו עובר אלא מדרבנן, וכמ"ש המג"א שם, ושכ"כ הסמ"ג וסמ"ק להדיא, משא"כ הכא דהוי חשדא של איסור דאורייתא. ואע"פ שהרבה אחרונים חולקים על המג"א בזה, מ"מ י"ל שכ"ה דעת מרן לאסור שם רק מדרבנן, ויודה שיש לאסור כאן, ועוד דשאני הכא דאיכא זילותא טפי, בצירוף הטעם שנעשה איסור בזה, ולכן טוב להחמיר אף בעיר שרובה גוים, ותחנת הרדיו שלהם, משום זילותא דשבת. וכ"כ בשו"ת בנין אב ח"ז (סי' יב) בענין סידור שבת למערכת הגברה, שלענין שבת פקפקו מצד גזירת שמא יתקן כלי שיר וזילותא דשבת. ע"ש.
ולפ"ז לכאו' לא נוכל להקל בנ"ד, דאיכא למיחש לזילותא דשבת במה שנעשה בעצם יום השבת, שיש לחוש שבעקבות היתר זה תהיה השבת כחול, וכל מי שקצת קשתה עליו ההליכה אע"פ שיכול לילך יסע בקלנועית. זאת ועוד, שכדי לשוב בליל שבת מביהכ"נ צריכים להדליק את המנורה של הקלנועית בידיים, ויתכן שאין אפשרות להדליק בגרמא, גם באלו שיש להם אישור של מכון מסויים. ורבים מהם מסורתיים ועמי הארץ ומטעינים אותם בליל שבת. ועוד בעיה תיתכן בזה, שדבר זה גורם שהילדים יסעו בהם ללא צורך, ומשחקים בהם בשבת ואומרים זה כשר.
ואל תיקשי ממ"ש מרן בש"ע בסי' רנב, לגבי נתינת חיטים לריחים של מים מער"ש, ועפ"ז מרן זצ"ל התיר ביחו"ד נתינת בגדים למכונת כביסה מער"ש, באופן שהמכונה תפעל מער"ש. ולהנ"ל צ"ע, דהא מרן גופיה בהלכות יו"ט חייש לזילותא דשבת. דיש לחלק בין אם המלאכה נעשית מער"ש, לבין אם המלאכה נעשית בשבת. ובפרט היכא שהדבר מפורסם ואוושא מילתא שהוא דרך מלאכה ונעשה דרך איסור, בזה איכא זילותא דשבת ויו"ט, ואוושא מילתא. וכן כששומע רדיו בשבת, אף שהופעל מער"ש, סו"ס יש בזה ביזוי לשבת.
אמנם לכאו' י"ל שבדבר שהכל יודעים שהדבר נעשה מער"ש, או שנעשה בהיתר, או שנעשה באופן אוטומטי, כמו שעון שבת המכבה ומדליק את החשמל מאליו בשבת, או בכסא גלגלים ממונע ע"י גרמא ויש עליו שלט המכריז על כך, בזה לדידן לכאו' ליכא משום זילותא דשבת, גם להרמ"א במקום פסידא [או חולי] ליכא למיחש לזילותא דשבת. אמנם צ"ע, דא"כ אמאי הרמ"א לא התיר בריחיים ע"י זה שיניח שלט. וכפי הנראה אם הדבר נראה לרבים שיש כאן זלזול בקדושת שבת לא מהני השלט. אך בנ"ד יש לדון שהוא משום צערו הגדול של הנכה, והכל יודעים שיש מכון כזה שהכל נעשה בגרמא, ושמא בכה"ג שהכל יודעים מזה ליכא למיחש לזילותא דשבת גם כשנעשה בעצם יום השבת. ואפי' באין ידוע לכל, פשטות דעת מרן להקל. [אלא דצ"ע, שהרי מרן בסי' תקכב סע' א-ב אסר מקל אפילו לסומא שמיישר פסיעותיו, וכן הוצאה בכסא משום זילותא. וצריך לחלק בין ד"ז לנ"ד שנעשה מאליו].
והשתא דאתית להכי, יש להבין את פסקו של הגרש"ז אויערבאך שכתב בספרו שלחן שלמה (סי' שא עמ' תלא) וז"ל: עגלה חשמלית המיוחדת לשבת המופעלת ע"י מפסק גרמא, או המופעלת בשעה מסויימת ע"י שעון שבת, והנכה רק משחרר את הבלמים, מותר לצאת איתה לשם מצוה, כגון להתפלל במנין לשיעור תורה וכדו', אך ורק במקום שיש עירוב, ומשום חשש מראית העין יהיה מחובר על הכסא שלט המודיע ברבים, שהוא נוסע בהיתר עם מנוע מיוחד לשבת. ע"כ.
הנה שלא חשש משום זילותא דשבת, וכפי הנראה דהא אף לדעת הרמ"א בסי' רנב דאיכא זילותא דשבת, במקום פסידא וצער גדול לא אסר. וע' בעולת שבת שפירש מ"ש הרמ"א גבי חטים בריחיים של מים דבמקום פסידא יש להקל, היינו משום דגם רבה דאוסר משום השמעת קול מודה במקום פסידא דשרי. אבל המג"א (שם ס"ק כ"א) השיג עליו ופי' כיון שיש מחלוקת הפוסקים אם הלכה כרבה או כרב יוסף, מקלינן במקום פסידא. ועכ"פ נכה לא גרע ממקום פסידא, ושאני נתכווצו גידיו, שא"ז בדרך של גרמא.
אמנם בזמנו פורסם בשם מרן זצ"ל שלא רצה לסמוך על ההיתר של גרמא בשבת בכסא גלגלים של מכון צומת, אבל כפי הנראה היו לו סיבות אחרות שלא רצה לסמוך על המכון הנ"ל. וכן מבואר בחזו"ע הנ"ל שאינו סומך על גרמא מתוכננת באופן קבע. אבל לגופו של דבר, במקום צער גדול כזה שהנכה יישאר בביתו כל השבת ויכול לבוא לידי דכאון, איה"נ יודה לסמוך על השלט ועל גרמא בדרבנן אף בגרמא קבוע. וכן מי שהוא חולה בניוון שרירים קשה, שיש להקל לו להשתמש בכסא כזה, ע"י זה שיזהר שלא ידליק בידיים מנורה, וגם יהיה שלט גדול תלוי על הכסא שזה נעשה בהיתר וכו'.
וע' בשו"ת יבי"א ח"ט הנ"ל (או"ח סי' לד) שנשאל אודות חולה ברגליו שאינו יכול ללכת אלא באופן שיושב על כסא גלגלים, ואחר דוחף את הכסא בידו, ומוליכו אל המקום שירצה, האם מותר לו לצאת על כסא גלגלים לביהכ"נ בשבת ע"י גוי במקום שאין שם עירוב. ולאחר שדן אם יש לנו רה"ר בזה"ז, העלה דש"ד לצאת בשבת על כסא גלגלים לביהכ"נ לענות קדיש וקדושה ולשמוע קריאת התורה, באופן שהגוי דוחף את כסא הגלגלים, ומוליכו לביהכ"נ, דהו"ל שבות דשבות במקום מצוה, שפסק מרן (בסי' שז סע' ה) להתיר.
ושם הביא את הסוגיא בביצה הנ"ל, וכתב דלכאו' גם הוצאה בכסא גלגלים יש בזה משום עובדין דחול.
ובשו"ת פני מבין (חאו"ח סי' עא) נשאל אודות זקן חולה ברגליו אשר קשה לו להציג רגליו על הארץ אם מותר לו ללכת לביהכ"נ בכסא גלגלים, באופן שעכו"ם מושך העגלה ומוליכה לביהכ"נ או דילמא יש בזה משום עובדין דחול, כמ"ש שאין יוצאים בכסא. והשיב, שאין דמיון לזה כלל, וכדקי"ל בסי' שא סט"ז שהקיטע מותר לו לצאת בכסא וספסל קטנים שבידו, ולא חששו בזה לעובדין דחול, ואפי' את"ל שע"י הכסא נעשה חריץ במקום עפר, כיון שהוא ע"י עכו"ם לית לן בה, וכמ"ש במג"א (סי' רנג ס"ק מא) וכו'. ע"ש.
וכ"כ בשו"ת שרידי אש ח"ב (סי' כה), שמותר להוליך זקן שחלה ברגליו בכסא גלגלים לבהכ"נ בעיר שיש שם עירוב, שאף אם נאמר שיש איסור מדרבנן בהולכה זו, שמא יבא לתקן הגלגל, כיון שנעשה ע"י גוי, הו"ל שבות דשבות במקום מצוה ומותר. ואפי' את"ל שבהולכת כסא הגלגלים ע"ג קרקע הוי פ"ר בעשיית חריץ, מ"מ אין בזה איסור אלא מדרבנן, כדאיתא בשבת (מו:), וע"י עכו"ם הו"ל פ"ר בדרבנן דשרי, כמ"ש המג"א (סי' רנג ס"ק מא). ובלא"ה נראה דהכא לא הוי פ"ר, שיכול להוליכו על הכביש או על מדרכה של אבנים, ואם העכו"ם יוליך אותו על עפר תיחוח ויהיה חריץ, עכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד. ע"כ.
ושם הביא עוד, שהגאון הצדיק והעניו רבי רחמים חויתה הכהן זצ"ל, חלה ברגליו, והוצרך לכסא גלגלים, והעלה בתשובה שהובאה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ג (חאו"ח סי' יט) להתיר בכה"ג ע"י גוי שמוליכו בשבת ע"ג כסא גלגלים לבית הכנסת, לתפלה בצבור ועניית קדיש וקדושה וכו'. ומרוב ענותנותו שלח תשובתו להרה"ג ר' עובדיה הדאיה, מחבר הספר ישכיל עבדי, לחוות דעתו ע"ז. והרב ישכיל עבדי לא הסכים עמו להתיר, והביע דעתו להחמיר. אולם הגאון רבי רחמים חויתה, עמד על משמרתו, וכתב בספרו שמחת כהן חלק ז (סי' מב): והנה אף על פי שלא הייתי יוצא בכסא גלגלים בשבת, כי העיר ג'ירבא (מקום משכן כבודו) אינה מעורבת, והרב ישכיל עבדי לא הסכים עמי להתיר אפילו בעיר המעורבת. אולם בהיות שהימים הנוראים הבעל"ט קרבו ויאתיון, וצער גדול ועלבון רב להתפלל בימים אלו ביחיד בבית, לכן חזרתי ועיינתי שנית בדבר, וראיתי שבאמת יש מקום להקל אפילו בעיר שאינה מעורבת, ע"י גוי, ומה שהסתמך הרב ישכיל עבדי על מ"ש הבשמים ראש (סי' קנח), שאין לדחות אפילו שבות הקל בשביל תפלה בצבור, בנ"ד אין אנו דוחים אלא שבות דשבות שהותר במקום מצוה, כמ"ש מרן בש"ע (סי' שז ס"ה).
גם מ"ש להסתמך על מ"ש החות יאיר (סי' קיב), שאין להתיר שבות דשבות בשביל קיום מצות עשה, הרי דבריו היפך דברי הפוסקים שהתירו שבות דשבות במקום מצוה. ועוד שמבואר בתשובת הגרי"ח ברב פעלים שללכת לבית הכנסת להתפלל בצבור היא מצוה גמורה. וכ"כ הגאון מהר"א גאגין. עכת"ד. וחזר ושלח שאלתו להרה"ג רבי כלפון משה הכהן, לחוות דעתו בדבר. ותשובתו הרמתה בשואל ונשאל ח"ג (סי' קיח) להחמיר משום דהוי דבר התמוה לרבים וכו'. וחזר הרה"ג רבי רחמים חויתה, לחזק היתרו, ודחה החששות שעל זה. ע"ש. ואחר העיון בדבריהם, נראה לי שהצדק עם הגאון רבי רחמים חויתה להתיר.
והן אמת שבשו"ת מהרש"ג ח"ב (סי' יג) נשאל בשאלה כעין נ"ד. ואחר שכתב שפשוט לו מאד שבעיר המעורבת יש להתיר, אולם בעיר שאינה מעורבת אין להתיר אפילו ע"י גוי המוליך את כסא הגלגלים לבהכ"נ. ואף על גב דסוגיאן דעלמא שאין לנו רה"ר בזמן הזה, אלא דין רה"ר הוי ככרמלית, כיון שאין ס' רבוא בוקעים בו, והוה ליה שבות דשבות במקום מצוה, מ"מ לא נראה להתיר, משום שלא כל המצות שוים לענין זה, ואין לך אלא מה שאמרו חכמים להתיר. שכיון שיש פרסום גדול בהולכת כסא גלגלים לבית הכנסת, יש לחוש פן יוליכנו גם שלא במקום מצוה. ומה גם שאין זה דבר ברור, ולאו כ"ע מודו דבעינן ס' רבוא בוקעים בו וכו', לכך אין להתיר. ע"כ.
אולם ביביע אומר הנז' דחה דבריו, שמכיון שהלכה רווחת דשבות דשבות במקום מצוה מותר, בכל מצוה יש להתיר, כסתם מרן (סי' שז ס"ה). וע"ע בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' קכג) ובשו"ת שב יעקב (סי' טז) ובשו"ת שבות יעקב ח"ג (סי' יז). ע"ש. [ומ"ש בשו"ת קרית חנה דוד ח"ב (חאו"ח סי' סא דף לח ע"א) שיש לומר דהרמ"א אינו מודה למה שפסק מרן, דשבות דשבות במקום מצוה שרי, אלא ס"ל כדעת התוס' (גיטין ח:), דדוקא לגבי מצות מילה התירו, ולא במצוה אחרת. ע"ש. אינו מחוור. וע' בש"ע סי' שלח ס"ב, ובהרמ"א שם]. ואין לנו לגזור גזירה שמא יוליכנו שלא במקום מצוה, שהרי אין אנו יכולים לגזור גזירות מדעתינו, כמבואר בפוסקים, וכמ"ש בשו"ת רב פעלים בהשמטות. הילכך אין להחמיר בנידון זה, כשהולך לבכה"נ להתפלל בצבור ולענות קדיש וקדושה ולשמוע קריאה"ת.
ומדבריו נלמד לנידון דידן, דליכא למיחש בכל זה לזילותא דשבת, וכדברי הגאון שמחת כהן הנ"ל (ובמהדו"ב הוא בסי' עט. ושם באו כל התשובות של המו"מ בזה בין החכמים הנ"ל) שכבר השיב על טענות הרב ישכיל עבדי, והרב שואל ונשאל, שטענו מצד דבר התמוה לרבים, א"נ שנראה כפירצה ונפיק חורבה. ובין דבריו טען כנגדם שהרי כלי רכב זה הכל יודעים שמיועד בעיקרו עבור נכים וכיו"ב, ולא עבור בריאים. וכך מייצרים אותם במפעלים עבור שימוש החולים וכו'. ע"ש. וביבי"א הנזכר הזכיר מטענות אלו של הרב שואל ונשאל וסיע', ושהרב שמחת כהן דחה חששות אלו, וסיים ע"ז ביבי"א: "ואחר העיון בדבריהם נ"ל שהצדק עם הג"ר רחמים חויתה להתיר." עכל"ק. הרי שלא חשש לזילותא ולדבר התמוה לרבים. ודו"ק.
אמנם לכאורה י"ל שאין ללמוד מהיבי"א הנז' לנ"ד, כיון שמדובר בהוצאה ידנית ע"י גוי. גם י"א שהזילותא היא על המוציא שהוא גוי, ולא על היוצא [ואף בזה הביא שיש אוסרים]. משא"כ בכסא גלגלים חשמלי, וכ"ש קלנועית וכמ"ש במעיין אומר משום זילותא, ואין להשוות דיני זילותא אחד לשני, וכל דבר לגופו.
אך עי' בשמחת כהן שדחה חששות אלו, וכ"כ בשמו ביבי"א ח"ט הנ"ל, והסכים עמו, ע"ש.
וע"ש בחזו"ע שלא פקפק חלילה בעצם הגרמא, שהוא דעת רו"כ הפוס' וקיל טפי משבות דשבות במקום צער וכו', רק מסייג את הדברים דכל שאינו חולה, בעי' שיהיה היתר חריג לגופו של ענין וע"י הוראת חכם בעל אחריות שרואה דלא נפיק חורבא, כמו בנ"ד.
וראה לעיל שהזכרנו מ"ש בזה רבי רחמים חויתה הכהן, שיש להתיר בכסא גלגלים ע"י גוי שמוליכו בשבת לביהכ"נ. וביבי"א הנ"ל הסכים עמו, כשהולך לבכה"נ להתפלל בצבור ולענות קדיש וקדושה ולשמוע קריאה"ת.
ומדבריו נלמד לנ"ד, להקל בכסא גלגלים ממונע בגרמא. ואף דביבי"א קאי בהוצאה ידנית ע"י גוי, ובזה י"ל דכיון שאין היהודי עושה מעשה כלל, לכן ליכא זילותא דשבת, משא"כ בכסא גלגלים ממונע בגרמא. ובכל זאת י"ל דכיון שנעשה בגרמא וע"י שלט, קשה לאסור בנכה.
וכיו"ב כתבנו לדון בילקו"י שבת כרך א' (מהדו"ק עמ' עח) בענין ממטרות המשקות את הגינה בשבת, והממטרות פועלות ע"י שעון שבת, וכתבנו להקל בדבר, אך טוב לכתוב פתק על יד שער הגינה שהממטרות פועלות ע"י שעון שבת, שכיון מער"ש. ובהערה שם הזכרנו מ"ש בשו"ת צי"א ח"ד (סי' לא) שכדי למנוע חשד מעין הרואים, נכון לסדר שבעל הגינה ידביק פתק ע"ג שער הגינה, שיהיה כתוב בשלט שהממטרות מופעלות ע"י כיוונן מער"ש. ע"ש.
ובענין זילותא דשבת לדידן, ראה עוד בשו"ת קול מבשר ח"א (סי' י"א), ובשו"ת היכל יצחק (חאו"ח סי' י"ט והלאה), וביבי"א ח"א (או"ח סי' כ או' יב), ובח"ג (או"ח סי' יז או' ג'). ובח"ד (סי' ל' סוף סק"ח), ובח"י (או"ח כו או' ו), ויחו"ד (ג סי' יח, לו). ובהליכו"ע ח"ד (עמ' סט, עמ' רמד). ובשו"ת שאלי ציון (סי' יב), ובשו"ת אג"מ ח"ד (סי' עד טוחן סק"ד). ובתחומין (ח"ח עמ' 37 וחלק לב עמ' 47), ובאורחות שבת (גלבר, ח"ג עמ' רמג). ובס' אשמרה שבת (אשכנזי, א עמ' שז), ובספר חוט השני (שבת א' עמ' רז), ובמנחת אשר (עמ' תל ה'), ובמש"כ הרב אשר ווייס בקובץ שערי הוראה (יג' עמ' לא), ובמה שהשיב לו הרב גמליאל רבינוביץ (בקובץ יד עמ' רכט), ובמ"ש הנשמת אברהם (ח"ה עמ' רכט). ובמה שדן בדבריו בספר מאורי אש השלם (ח"ב עמ' תת ב'). ובילקו"י שבת כרך א' (מהדו"ק עמ' נה, פה, קז, תקלד). ובשבת כרך ג' (עמ' סה, רלג, רלז, תעא), ושבת כרך ה' (עמ' עא, פ, קכח, קמב, רז), ובשארית יוסף ח"ג (עמ' שעא), ובמה שכתבנו בקול תורה (תמוז תשסג עמ' יז).
והנה לגבי היתר הגרש"ז המובא בשלחן שלמה, מסתבר שלא היה מתיר בשופי קלנועית לכל אחד, כי הזילותא בה גדולה יותר. וההיתר בשלחן שלמה מקורו מספרו של פרו' הרב אברהם סופר דיני שבת ויו"ט, ונדפס גם בנשמת אברהם הנ"ל, ומקור הדברים מהרב נויבירט בשם הגרש"ז. אמנם במהדורה החדשה של שמירת שבת כהלכתה לא הובא היתר זה, וכן בנשמת אברהם החדש הושמט.
וכנראה מפני שהרבה חכמים לא הסכימו עם היתר זה, משום פירצה החומת השבת. וזה למרות שאין בו שינוי זרם.
וזה ודאי שיש להבין מאוד ההסתייגות מלכתוב את הדברים כמו שהם כתובים במשנת אברהם שם, בדרך "הוראה כללית", שכל אחד שקורא לומד לעצמו ההלכה למעשה. ובענין כזה חמור ודאי אין ליתן את ההכרעה ביד ההמון, ויש לנקוט משנה זהירות בהוראה שכזו, כי היכי דלא תיפוק חורבא. אולם מאידך חלילה להימנע מהוראה ממוקדת לגופו של ענין כלפי שואל פרטי, כאשר יש צער גדול בחולה בניוון שרירים ה' ירחם, ואין חשש להקל ע"י שלט גדול וכדומה. ובפרט כאשר הפוסק מדגיש שאין ללמוד ולדמות ממקרה למקרה, וכל מקרה לגופו צריך שאלת חכם, שיבחין יפה אם להקל וכמה להקל ובאיזה הסתייגויות לסייג. והיה ה' עם השופט.
וזאת למודעי, שאין הפסק הנזכר תקף אלא במקרה הנזכר בלבד, שהוא מקום עגמת נפש וצער גדול ביותר, ובכסא הנזכר בלבד, וע"י תנאי ההיתר האמורים למעלה, ודוקא לגבי השואל הנזכר בלבד. ולכן אין ללמוד ולדמות ממקרה למקרה, ומשואל לשואל, וכל מקרה לגופו צריך שאלת חכם גברא רבה ובר סמכא, שהחכם יבחין יפה אם להקל וכמה להקל ובאיזה הסתייגויות לסייג, והיה ה' עם השופט.
מסקנא
מסקנא דמילתא דאף שאין להקל בענין זילותא דשבת בדבר המשמיע קול ונעשה בעיצומו של השבת או היו"ט, מ"מ בנכה שיש לחוש שאם ישאר בביתו כל השבת יכנס לדכאון וכו', בזה יש להקל בקלנועית המופעלת ע"י בטרייה [דבזה קיל טפי] וע"י שלט המודיע על ההיתר של המכון.
אלא שבודאי אין היתר זה לכל אדם שקצת קשתה עליו ההליכה, וכן הנכה עצמו צריך ליזהר שגם בהדלקת הקלנועית תהיה אפשרות של גרמא, וגם לשמור שלא להטעין את הקלנועית בשבת, וכן להרחיק ממשחק של ילדים, שלא ישחקו בה ולא יסעו בה שלא לצורך.
ועכ"פ אין להורות בזה הוראה כללית, אלא לנכים זקנים מאד, חולים וכדו' בצינעא, ואך ורק אחר התייעצות עם המכון הטכנולוגי לבעיות הלכה בשכונת בית וגן.
♦ ♦ ♦