הנה, הסוגיה נפתחת בברכות (נד, ב): "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות [...] אביי אמר: וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב: וירוממוהו בקהל עם וגו'. מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנן, שנאמר: ובמושב זקנים יהללוהו. מתקיף לה רב אשי: ואימא כולהו רבנן! - מי כתיב בקהל זקנים? בקהל עם כתיב. - ואימא: בי עשרה שאר עמא, ותרי רבנן! – קשיא".
ומפליאה הגמרא לספר שכאשר רב יהודה, מרא דההיא שמעתא, קם ממיטת חוליו נכנסו רב חנא ורבנן לבקרו, ואמרו: "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא. אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי".
קודם שנבאר מה שנבוכו האחרונים ממנהג הנשים שלא לברך, נבקש לברר: האם ברכת הגומל במניין היא לעיכובא? ובתרי דרבנן? ומהו הדין אם כבר ברך, האם עליו לחזור ולברך בפני מניין? ואם הוא משום פרסום הנס - האם דווקא בפני מניין גברים?
♦
האם הצורך בשני חכמים הוא לעיכובא?
הנה, בברכות (נד, ב) אביי למד מהפסוק במזמור קז בתהלים: "וירוממהו בקהל עם" שברכת הגומל נאמרת במניין. לדעת מר זוטרא הברכה צריכה להיות ב"קהל חשוב", ששניים מתוכו רבנן. אולם, הגמרא נשארה על דבריו ב"קשיא".בה"ג השמיט כליל את הצורך "בתרי רבנן".[1] ברם הרמב"ם (ברכות י, ח) הביאו, וכ"מ בפשטות בראשונים רבים.[2] מרן (ריט, ג) פסק כדעת התוס', רא"ש, מרדכי וטור שאף שלכתחילה יש להחמיר ששניים מתוכם יהיו ת"ח שוני הלכות, אבל "אם לא שכיחי רבנן לא יניח מלברך", כ"כ הסמ"ג (עשין כג: "אם ימצאם") והצידה לדרך (מאמר א, א, ב). כ"כ הנמוק"י (והוסיף שמטעם זה נהגו לברך בשעת קרה"ת, שנחשב במקום רבנן).
♦
האם מניין לעיכובא? מח' טור ורבינו יונה
הנה, הטור כתב שלשון "צריך לאודויי בפני עשרה" אינו לעיכובא.[3] אך הב"י חלק עליו, וכתב שהוא לעיכובא, וכ"כ בשם רבינו יונה, ועל כן אפילו אם ברך כבר שלא במניין, יחזור לברך. כ"פ בשו"ע (אלא שכתב שמפני חומר ברכה לבטלה יחזור לברך בלי שו"מ). כ"כ המאירי להדיא, וכ"מ ברבינו מנוח (הל' ברכות י, ח), וכ"ד שו"ת התשב"ץ (ח"ד סי' ד).[4] וכתב הא"ר שכך מפורש ברבינו ירוחם (קד, א: "ודווקא שהיו עשרה") ושכך משמע במרדכי (רמז ריב). וכך הלכה. ויש לדעת שרוב ככל שאר הראשונים הביאו כדבר פשוט שיש לברך בפני עשרה, ומשמע שהוא לעיכובא, בפרט שדברי הרא"ה, הטור וסיעתם חידוש הם. האמת ניתנת להיאמר שכך משמע מכמה מבעלי התוס', שכתבו ש"תרי דרבנן" אינו לעיכובא, ומשמע ש"מניין" כן (ראה צידה לדרך א, ב).[5] כך גם הוכיח הגר"א מפשטות הסוגיה, שהרי מפורש בגמרא כי אילולי היו בפני רב יהודה עשרה, לא היה יוצא י"ח (ראה מה שחילק בזה הרא"ה). ויש להדגיש כי לכו"ע יש לברך "בקהל עם", וכל דברי הטור לא היו אלא ביחס למי שעבר וברך שלא בעשרה.♦
הקשר לקרבן תודה
מדברי הראשונים נראה שברכת הגומל במקום קורבן תודה היא באה.[6]אף שי"א שקרבן תודה אינו חובה (ראה בהערה כאן), ואף שאינו קרב בלילה (ראה שו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' קיח) ואינו קרב בשבת, ואף שי"א שאין דרכן של נשים להקריב תודה (בעל ההפלאה בספרו פנים יפות פ' צו). מ"מ אחר שתקנו חובה היא, ואינה נחשבת כמ"ע שהז"ג, ונוהגת גם בנשים, וגם בלילה (ראה אריכות בעניין זה בשדי חמד, ברכות, סי' ב אות י וכן בסי' יב; שו"ת מהר"ם שי"ק סי' פח; שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סי' יז), ובשבת.[7] בפשטות אין מקום לחלק בין אנשים לנשים בכל הקשור לחובת ההודאה.ח
כשם שאכילת קרבן תודה הייתה נעשית ברוב עם ומשום פרסום הנס, כך הצורך במניין בברכת הגומל הוא מהותי ואינו צדדי (אשר על כן התודה נאכלת ביחד עם ארבעים לחמי תודה, ובתוך זמן מצומצם יותר בהשוואה לשאר הקרבנות - ללילה ויום, כדי שירבה עליו רעים שיאכלו עמו, כדי לפרסם את נסו).[8]
הנה, ראיתי מי שביקש להשוות את ברכת הגומל למקרא מגילה, שדי לנשים במניין נשים. מיהו, נראה כי אין כאן כלל מקום להשוואה. מגילה נקראת גם ביחיד, מה שאין כן בברכת הגומל. ומה שמחתי כשראיתי שכעין זה כתב להעיר הגרשז"א זצ"ל (הליכות שלמה, תפילה, פרק כג ס"ק ג). מעיקרא תיקנו לברך בפני קהל, כדברי אביי. ונראה שהוא מדין פרסום הנס, ולאו דווקא כדברים שבקדושה שצריכים מניין גברים.
נראה שהטעם לכך שאינו יכול לברך שלא ב"קהל עם" הוא משום פרסום הנס, וכאמור, ברכת "הגומל" אינה כפרסום הנס בקריאת המגילה, שהרי היא אף ביחיד (ובזה דומה לארבע כוסות). ברכת "הגומל" דומה יותר לעיקר דין פרסום הנס בהדלקת נרות חנוכה (נראה לענ"ד שהריטב"א בסוגיין שמניין אינו לעיכובא, לשיטתו אזיל בשבת כא, ב שאם לא הדליק עד לאחר "שכלתה רגל מן השוק" - "מניחו על שלחנו ודיו", ואפילו שלא בשעת הסכנה. ודלא כשי' הרמב"ם (חנוכה ד, ה) ושא"ר שכתבו שמברך על הדלקה שעל שלחנו רק בשעת הסכנה, או כגון שאין לו פתח ניכר לרה"ר[9] (יתרה מזו, אף בהדלקה של שעת הסכנה, אם בני ביתו ישנים מבואר במג"א (תרעב ס"ק ו) בשם הראשונים שיעיר אחד מהם, שעיקר תקנת נ"ח היא פרסום הנס לאחרים ולא למדליק).
ברכת הגומל דווקא בפני עשרה היא, כתנאי מאושיות התקנה לברך בקהל עם. כך משמע מל' הסמ"ג (ע' כז): "ארבעה צריכים להודות ברבים", וכ"מ ממש"כ הרמב"ם (ברכות ח, י) שהודאה זו הודעה היא: "כיצד מודה וכיצד מברך? עומד ביניהם ומברך".[10] גדולה מזו כתב בשו"ת הלק"ט (ח"ב סי' א) שבשונה משאר ברכות, אדם יכול לחזור ולברך ברכת "הגומל", כמה פעמים, כל פעם בפני קהל אחר. ואף שרוה"פ חלקו עליו, ברור שטעמו הוא בחובת בעל הנס לפרסם נסו.
ראה עוד לשון הלבוש, שמשמע ממנו שהפסוקים שבמזמור קז שבתהלים אינם אסמכתא בעלמא, אלא תקנת "הגומל" מדברי קבלה היא, ותקנת דוד היא, ומעיקרא נתקנה להיאמר בקהל עם, על כן אם לא ברך בקהל לא יצא. כ"כ הפרמ"ג שיש להחמיר כרבינו יונה, משום שדברי קבלה כדברי תורה. כ"פ בשו"ת החת"ס (סי' נא) שאין לברך ללא מניין, וכ"כ מחצה"ש שאם מברך בלי מניין, הרי זו ברכה לבטלה.[11]
♦
מדוע נשים לא נהגו לברך ברכת הגומל?
הנה, מקדמת דנא תמהו הפוסקים מדוע נשים לא נהגו לברך ברכת הגומל. וכתב בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' קסא), שכל כבודה בת מלך פנימה, ולאו אורח ארעא שתאסוף עשרה גברים ותברך בפניהם, ולכן פטורה היא (מ"מ כתב שלפחות תברך שהחיינו). ודבריו הובאו בבאר היטב (ס"ק א), ביד אהרון (סי' ריט) ובשו"ת מטה לוי (סי' ח). אך נראה שרוב הפוסקים דחו את טענתו.כנה"ג (הגהות ב"י סימן ריט אות ג) כתב שמנהג טעות הוא, ואין לפוטרן.[12] ואי משום טענת הלק"ט, תברכנה מעזרת הנשים. כן כתב בספר שערי אפרים (שער ד סעיף כח בהערה) להצר על שמזלזלין ומקילין בהלכה זו כמו שמקילין בכמה עניינים, ושמעיקר הדין אין שום חילוק בזה בין איש לאשה, ושנוהגין כן מחמת דעת קלה. האחרונים ביקשו ללמד זכות בכמה דרכים, חלקם מאד מחודשים. למשל, בספר תורת חיים (סנהדרין צד, א) ביקש ללמד זכות בכך שיוצאת באמירת "ברכו" שבשעה שבעלה עולה לתורה, שגם זו נחשבת כברכת ההודאה, וכ"פ במגן גיבורים (ס"ק ז). האליה רבה (ס"ק יב) גם הוא חידש שלא נהגו לברך משום שמן הסתם עיקר צערה ועונשה מחמת בעלה, על כן טוב שבעלה יברך "שגמלך" והיא תענה אמן. עוד כתב שבעלהּ מוציאהּ משום שאשתו כגופו, וקצת תימה, שלא מצאנו בשאר דברים שהבעל מוציא אישתו בחובות שבגופהּ. בהליכות שלמה (פרק כג הערה 10) הביאו שהגרשז"א הורה פעם שתכוון בברכת "הגומל חסדים טובים לעמו ישראל" (ראה גם בספר סופר המלך, סי' לא אות ט). על כולם כתב בעל ההפלאה בספרו פנים יפות בשם הצפנת פענח (רמב"ם ברכות י, ח) לחדש על פי רש"י במנחות (סד, ב) שנשים לא מביאות תודה, משום שאינן סומכות, ועל פי הרמב"ם עיקר ההודאה בשעת הסמיכה היא, על כן אינן בכלל ברכת הגומל. אך כבר כתבנו שכשם שמברכים ברכת הגומל בשבת, על אף שאין מקריבים בשבת, כן עזה"ד אין לפוטרן, בטח לא מסיבה זו שאינן סומכות על קרבן. ברכת הגומל במקום תודה נתקנה, ובכלל זה קרבן יולדת (ראה ספר החינוך מצווה קסח), וכבר כתב השערי אפרים כדבר פשוט שחובת ההודאה היא על אשה ואיש כאחד, אין שום מקום לחילוק. עוד דרך לפטור נשים כתב בספר ערך ש"י (דף מז) בטענה שנשים פטורות מכל המצוות שבעמידה כמו ספירת העומר.[13]
עוד מצאתי בארחות רבינו (ח"א עמ' קג) שהחזו"א הורה שאין יולדות מברכות, משום שזהו טבעו של עולם, וכ"כ כבר בשו"ת התעוררות תשובה (א, נט). ואם טעמם הוא משום שאינה מכלל "החייבים" (על דרך מש"כ הב"י), שהרי מצווה קעבידא בלידתהּ, לכאורה זו אינה טענה, שהרי גם ההולכים לדבר מצווה שהיו במקום סכנה מברכים. ונראה שר"ל שאי אפשר לומר בזה שעוונותיה גרמו, ועל כן אינה יכולה לומר: "לחייבים", שאין סכנתה משום שהייתה חייבת (ויש שמטעם זה פטרו קטן מלברך משום שאינו חייב). ותימה, וכי אין לה עוונות, ואף שסכנה טבעית היא, מזכרת עוון היא.[14] שו"ר שכ"כ בשו"ת הר צבי (א, קיג). ושוב מצאתי בקובץ נחלת אבות (ח"ד בעמ' סט) שגם מנהג בני תימן שאין הנשים מברכות, משום שבמזמור קז בתהלים מדבר במי שהיה בסכנה מחמת עוונותיו: "אוילים מדרך פשעם ומעוונותיהם יתענו", שדווקא אלה שראו שיסוריהם באו מחמת עוונותיהם מברכים, ולא באשה העוסקת בישובו של עולם, ועוד משום גדר צניעות.
אולם ראה הליכות שלמה (תפילה פרק כג ס"ק ב) וכן בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' ס אות י). וראה עוד שם שמנהג ירושלים היה שלאחר לידה מיהא כולן נהגו לברך, בחיק בני משפחתה וכ"כ בקצות השלחן ח"ב סע' יב ובשו"ת שלמת חיים לגרי"ח זוננפלד ח"א סי' נא. וראה בביאור הגר"א (ס"ס ריח) שכתב כדבר ברור שנשים בכלל הארבעה שצרכים להודות, ובכלל זה יולדת.
♦
שני הפתרונות של כנה"ג
כאמור, ראש המדברים בסוגיין הוא הרב החבי"ב ז"ל בכנסת הגדולה, שכתב שאין ממש בטענת ההלכות קטנות. לאחר שכתב שתברך בבית הכנסת מעזרת הנשים[15], הוסיף שאם גם זה אי אפשר לה, שעת הדחק כדיעבד דמי ותסמוך על שיטת הטור ותברך "בפני איש אחד או נשים". ואף אם ברכה כבר בפני עצמה, יצאה יד"ח.הנה, אף שהמג"א (ריט ס"א א) הביאו, נראה שהוא מבקש לתרץ את מנהג שלא לברך כלל, ומחדש שהיא של רשות. אך כבר הפרמ"ג תמה שלא מצאנו מי שאומר כן, ולענ"ד גם המג"א לא סבר כן, שלא כתב כן אלא שכך סוברות הנשים.[16] ועכ"פ, כך נראה מרוב הפוסקים, שהיא של חובה.
♦
האם לדעת המשנ"ב בשם כנה"ג כשמברכת בפני נשים צריך להיות שם לפחות איש אחד?
לאחר שהמשנ"ב (ס"ק ג) הביא את דברי כנה"ג, סיכם את דבריו בשינוי לשון: "ויש שכתבו דמכל מקום נכון הוא שתברך בפני עשרה, על כל פנים בפני נשים ואיש אחד". ונראה שנמשך בזה אחר הלשון שהובאה בבאר היטב. ברם, במקור הדברים, הן בכנה"ג והן במג"א ובא"ר, מפורש: "אי משום דבעינן עשרה, הא בדיעבד סגי בלא עשרה, ולכן תברך בפני איש אחד או נשים", ומפורש שהני "נשים" היינו פחות מעשר. לעולם, לכתחילה צריך מניין אנשים, ואם אי אפשר, תברך בפני איש או אשה, או כמה נשים, ולאו דווקא עשר, דמאי אהני, שאין דין של עשר נשים, והשווה למובא בברכות (מה, ב) דמאה כתרי דמיין. נראה שטעמו של כנה"ג הוא שאף אם אין שם מניין, הודאה בפני אחרים מיהא בעי, ומשום פרסומי ניסא.[17]האם כוונת כנה"ג לעשר נשים, או לאו דווקא?
מאחר שלשונו של כנה"ג הייתה קשה לפוסקים, רבים סברו שהמשנ"ב מפרש את לשונו, והבינו שהכוונה היא לעשר נשים. כ"כ בספר הליכות ביתה (סי' יג ס"ק יב) בפשטות, ובהערות אף הוסיף תיבת "עשר" בתוך לשונו של כנה"ג, וכך הביא בשונה הלכות (ריט, א) וכן בספר הלכות יום ביום (ברכות ח"ד פ"י סע' לו). ועוד תמוה היה בעיני שבאנצ' התלמודית (כרך ד עמ' שיט הערה 41 בשם המשנ"ב) הבינו אף שהכוונה לצירוף משונה של תשע נשים ואיש אחד, וכ"כ עוד כמה מחברים.[18] ברם, אף שכך אפשר להבין מלשון המשנ"ב (ס"ק ג), שכתב: "תברך בפני עשרה, עכ"פ בפני נשים ואיש אחד", מ"מ נראה כי אין זו משמעות לשונו של כנה"ג. לענ"ד אף המשנ"ב לא לזה התכוון, שאך קיצר וסיכם את לשון כנה"ג. ומה שכתבו שצריך דווקא "איש אחד ונשים", הנה לא מובן מה טיבו של צירוף זה, ובטח לא בצירוף של מניין של תשע ואחד. כבר כתב ערוה"ש ש"קהל עם" בעינן, ונשים לא איקרו קהל. ומה שכתב כנה"ג ששעת הדחק כדיעבד דמי ויברכו שלא במניין, והיינו בפני איש אחד, וכגון אחד מאנשי ביתה, "או" בפני נשים, ולא דווקא עשרה, ולכאורה כוונתו היא אפילו בפני אשה אחת. כמו כן, לא ידעתי מדוע המשנ"ב שינה את סדר הדברים, ועוד, מדוע השמיט את תיבת "או". מסידור דבריו של כנה"ג מוכח שאין הכוונה למניין, שהרי כתב שתברך בפני "איש אחד או נשים". כאמור, אין אחד מהאחרונים קודם למשנ"ב שכתב כן, שתברך בפני עשר נשים.
ובכלל, לעצם דברי כנה"ג, הנה, לשונו קצת מגומגמת, ומהו "בפני איש אחד או נשים", מה בין איש אחד לאשה אחת, ואם ר"ל שהכוונה היא למניין נשים, מדוע באמת לא כתב כן. ולכאורה, עדיף שתברך בפני עשר נשים מאשר בפני איש אחד, ומדוע הקדים "איש" ל"נשים" (ונראה שזו הסיבה שהמשנ"ב החליף את לשונו). בס"ד ראיתי עתה בספר הבהיר ברכת ה' (ח"ד, פ"ו הערה 31) הברקה נאה שהרוותה צמאוני. גם הוא תמה על לשונו, וכתב כי נראה שטעות סופר פשוטה נפלה בדבריו, וצ"ל: "בפני איש אחד או שנים". שלא בא להרעיש עולמות בחידוש דסגי בעשר נשים, אלא רק לומר שלדברי הטור בדיעבד סגי גם בלאו הכי (כמו שהביאו העולת תמיד אות ו), אך כפי שכתבנו, אין הודאה בדרך של פרסום הנס בינו לבין עצמו, וברכה בפני אדם "אחד או שנים" מיהא בעי. וניכרים דברי אמת. אכן, בכל מקרה, לפי האמת בשיטת הטור, שבדיעבד מניין אינו מעכב, אין בין איש לאשה. ולדברי כנה"ג, אף שלפי דברינו לא התייחס בדבריו לברכה בפני נשים, גם אם בירכה בפני אשה אחת, שפיר דמי. ואף מדין "פרסום הנס" אין בין תשע לעשר. אך כאמור, כל זה לפלפולא, מאחר שלדעת מרן השו"ע אין לסמוך לברך בפחות מקהל של עשרה אנשים.[19] וכ"ד רוה"פ.
♦
בירור דעת המג"א – תמיהא על המשנ"ב
עוד יש להעיר, כי המשנ"ב הביא את פתרונו השני של הכנה"ג להלכה, ולא הזכיר את הראשון, שתברך מעזרת הנשים, ונראה שנמשך בזה אחר המג"א (וקצ"ע שבשעה"צ לא ציין למג"א. וראה לקמן). ברם, האם המג"א באמת סמך על פתרונו השני של כנה"ג? אין הכרח כזה מלשונו. נראה לכאורה שכל כולו לא הביא את דברי כנה"ג אלא כדי לחלוק עליו, כדי לתרץ מה שתמה מדוע נשים לא נהגו לברך. ונראה כי אי אפשר לטעון שמג"א סומך על הטור נגד דעת מרן. אדרבה, ר"ל שאין לתרץ את המנהג שנשים אינן מברכות במניין בשיטת הטור, ואת המנהג שלא לברך תלה בזה שאינה אלא רשות. שו"ר שכע"ז כתב מחצית השקל (הקדמה לסי' ריט).גם החי"א (סה, ו) ושועה"ר (לוח ברכת הנהנין יב, ח) כתבו שנשים יברכו בפני עשרה, ולא הזכירו מפתרונו של הכנה"ג לסמוך על הטור. וראה כנה"ג, שבעצמו הודה ששמע שבאשכנז נשים מברכות במניין כאנשים. שוב נזכיר שגם לדברי כנה"ג חובה לכתחילה לברך בפני עשרה אנשים, שזו גמרא ערוכה ד"בקהל עם" ירוממהו. כבר ציין רעק"א בגליון הש"ס לדברי רש"י (כתובות ז, ב) שמ"מקהלות" למדנו שברכת חתנים צריכה מניין (ראה עוד פסחים סד, ב ש'קהל' היינו עשרה).
לפי האמור, מעיקר הדין נשים צריכות לברך הגומל לא רק לאחר לידה אלא על כל אחד מהמקרים בהם אנשים מברכים. וכגון שנתרפאה או לאחר טיסה, או נסיעה ארוכה למנהג בני ספרד, בין בבית הכנסת מעזרת הנשים, בין בחיק משפחותיהם, או בכל הזדמנות אחרת, ולכתחילה יראה שיהיו ביניהם שני ת"ח. כל זאת, על אף שרבים מהמחברים כתבו לנסות לתרץ את המנהג שלא לברך, זהו עיקר הדין. ברכה זו צריכה להיות בפני עשרה מישראל דווקא, דאיקרו "קהל", והוא לעיכובא, ולא בפני נשים, וכדעת מרן. ומה שהרבו לסמוך על דברי כנה"ג, הנה בארנו בפנים שמה שהזכיר בפני "נשים", היינו לשיטת הטור, שבדיעבד יוצא גם שלא במניין, והיינו אפילו אשה אחת, ואין כוונתו כלל ל'עשר נשים'. והעיקר שלא תברך בפני עצמה. ואף לדעתו אין לנהוג כן לכתחילה, אלא רק במקומות בהם אין דרכן של נשים להגיע אל בתי הכנסת, שלא לבטל את הברכה. יש לדעת שלכל הדעות אין חולק כי לכתחילה יש לברך בפני מניין של אנשים, וזהו דין הגמרא. ועל כן, במקומותינו שנשים באות לבתי הכנסת בשבת, אין מניעה לעשות כפי עצתו הראשונה של כנה"ג, שתברך מעזרת הנשים. ואין בזה טענה של חוסר צניעות, שהוא באקראי, וראה שו"ת יחו"ד (ד, ד), וכמו שכתבו הפוסקים. בפרט שהיא חובה עליה, שכך הייתה תקנת חז"ל מעיקרא. (נראה שמטע"ז המג"א לא מקבל את טענת ההלק"ט, אחרת לא היה נדחק לתרץ את המנהג ולחדש שברכת הגומל היא רשות). והמקום ברחמיו יגמלנו חסדים טובים. אנס"ו.
♦ ♦ ♦