בל תוסיף בברכת הטוב והמטיב
בגליון מנחת דבר (פר' עקב, הערות ועיונים מחידושי רבנו הגאון רבי דוב לנדו שליט"א), הובאה קושיה אשר בהשקפה ראשונה נראה כי אין קושי גדול לתרצה. דהקשה שם היאך מברכינן בברכת המזון ברכה רביעית דהטוב והמטיב, דהיא מדרבנן וברכת המזון דאורייתא, וליהוי בבל תוסיף, דומיא דכהן שהוסיף ברכה רביעית בברכת הכהנים, שעובר על בל תוסיף (ר"ה כח:) [וחשיב נמי זמניה, דאי מיתרמי ליה סעודתא ואכל, וגם דמה"ת יכול להוציא אחרים וחשיב מכוון למצוה דרבנן]. ואין לומר דלא הוי בכלל ברכהמ"ז, אלא ברכה בפני עצמה על הרוגי ביתר שניתנו לקבורה. דזה אינו, דעיין ברכות מ"ח ב' דלר"א יכול להזכיר קדושת היום דברכהמ"ז גם בברכה רביעית אם רצה [ומלבד זה, גם מלשון הרמב"ם משמע שהיא חלק מבהמ"ז]. ותירץ שם לפמש"כ הריטב"א (ר"ה כ"ח ב') דהא דלא אמרינן בברכת כהנים דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי משום דפריסת כפים מאגדין הברכות, וא"כ זה לא שייך בברכה רביעית דברכהמ"ז דליכא דבר המאגדן והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. עכ"ל.אך יש לעיין בתירוץ זה, כי בשו"ת הר צבי (ח"א ס'ב) כתב באשר למנהג לומר לכהנים 'יישר כח' ושהכהנים משיבים למברכים 'ברוכים תהיו', שנכון לכהנים להימנע מכך, משום שיש לחשוש לשיטת הרמב"ם שכהן המוסיף על הברכות - אף בלי נשיאת כפים עובר על בל תוסיף.
ואין לתרץ שאין בזה איסור, כיון שלדעת הרמב"ם איסור בל תוסיף הוא דוקא להוסיף מצוה ולהגדירה כמצוה מהתורה. דהרי הרמב"ם מודה שכהן המוסיף ברכה עובר על בל תוסיף, אפילו אם הוא לא חושב שזו מצוה. וע"כ צ"ל שדעת הרמב"ם שמה שלא עוברים במצוה דרבנן זה דוקא אם קובעים מצוה נפרדת, אבל אם מוסיפים מצוה למצוה קיימת, עובר גם אם יודעים שזו מצוה דרבנן.
ואפשר לכאורה ליישב ע"פ דברי הרשב"א בר"ה טז: שתירץ שאיסור בל תוסיף הוא דווקא אם מוסיף מדעתו, אבל אם רבנן ציוו לא עובר, דהתורה אמרה "על פי התורה אשר יורוך". אך במנ"ח כתב שהתוס' לא ס"ל כלל חילוק זה, שכתבו בר"ה כח שבעשיית המצוה כמה פעמים אינו עובר על בל תוסיף. ולדבריהם אין חילוק בין אם מוסיף מדעתו או מדעת חכמים [אף אם לא מכוון לקיים מצוה דאו' אלא יודע שהיא מדרבנן], דמצוה חדשה יכולים חכמים לתקן, אך להוסיף במצות התורה אין להם רשות [דנראה גרעון ח"ו]. ולכן לשיטתם קשה איך הוסיפו עכ"פ ברכת הטוב והמטיב, שהיא הוספה על מצוה ולא קיום נוסף שלה. ועוד, שבמנ"ח (מצוה תנד) הקשה על דעת הרשב"א, דאם כן היאך נוטלים לולב כמה פעמים ביום או שאוכלים הרבה זיתים מצה וכד'.
והנה כשמעיינים בעיקר יסוד ברכת המזון מגלים שקושיה זאת אינה פשוטה כלל, כיון שקושיה זו אינה רק על ברכת הטוב והמטיב אלא גם על שאר הברכות, ונבאר את הדברים.
♦
מקור מניין הברכות בבהמ"ז
דבר מוסכם הוא שבברכמ"ז יש לברך על המזון ועל הארץ ועל ירושלים. אך יש לחקור האם מהתורה די להזכיר את כולן בברכה אחת והמניין של הברכות הוא תקנה דרבנן, או שמהתורה צריך לייחד לכל עניין ברכה נפרדת. לחקירה זאת יש כמה נפקא מינות, כגון האם יכול לצאת במעין ג' במקום ברכת המזון.כידוע, בברכת המזון אנו מברכים ארבע ברכות, שלש הראשונות מדאוריתא ורביעית קימ"ל שהיא מדרבנן.
ובגמ' (ברכות מח:) מובאת מימרא בשם רב נחמן, המבארת את המקור של כל ברכה וזמן תקנתה: "אמר ר"נ: משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן; יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ; דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך; ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש; הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר".
מבואר בזה שברכות ברכת המזון נתקנו בזמנים שונים ע"י משה יהושע ודוד ושלמה. וא"כ משמע שאין חיוב לברך ג' ברכות מן התורה אלא רק אחת, כי אם יש חיוב לא יובן כיצד משה לא תיקן בזמנו את כל הברכות אלא השאיר זאת ליהושע, וכן יהושע השאיר לדוד ושלמה.
אך מאידך, בהמשך מובאת ברייתא שאומרת שהסדר והתוכן הברכות של ברכת המזון נלמד מן התורה, דאיתא התם: תנו רבנן, סדר ברכת המזון כך היא: ברכה ראשונה ברכת הזן, שניה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים, רביעית הטוב והמטיב... מנין לברכת המזון מן התורה, שנאמר "ואכלת ושבעת וברכת" זו ברכת הזן, "על הארץ" זו ברכת הארץ, "הטובה" זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר 'ההר הטוב הזה והלבנון. "אשר נתן לך" זו הטוב והמטיב (ברכות מח:).
מדברי הברייתא משמע שגם מניין הברכות הוא מן התורה, שכן היא מביאה מקור מהתורה לכל ברכה. וכן מוכח גם מדברי הגמ' בהמשך (מט.) האומרת שיש מחלוקת אם ברכת הטוב והמטיב היא מהתורה, ונפקא מינה לעניין נוסח הברכה, שאם כן היא מהווה המשך לברכות הקודמות, וכדין ברכה הסמוכה לחברתה שאינה זוקקת שם ומלכות. מכאן מוכח ששאר הברכות הן מהתורה ממש ואין זו רק אסמכתא. ואכן כך הבינו התוס' (דף טז. ד"ה וחותם), שכתבו שאף על פי שמדאוריתא צריך ג' ברכות, הפועלים מברכים רק ב' הואיל ויש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה.
אם כן, יש כאן סתירה בין דברי ר"נ לבין דברי הברייתא, ועלינו לברר כיצד עולים שני המקורות הללו בקנה אחד.
♦
השיטה שמניין הברכות בברכמ"ז מן התורה
לשאלה זו כבר נדרש רבנו הרא"ש (ברכות פ"ז כב) שתירץ שאכן בִרכו את כל הברכות גם בזמן משה, רק לא באותו לשון, וז"ל: לא בעי למימר שלא ברכו אותה ברכה עד דוד ושלמה, דהא לקמן דרשינן כולהו מקרא, אלא דוד ושלמה תקנו מטבע לפי מה שנתווסף טובה לישראל. עכ"ל.והנה לא ביאר לנו הרא"ש מה היה הנוסח שברכו לפני כן. אך מצאנו תוספת דברים בשאר הראשונים (הרשב"א הריטב"א (מח ע"ב ד"ה הטוב והמיטיב) ועוד), אשר באו ליישב את דברי רב נחמן עם הברייתא, ותירצו כי מהתורה אין נוסח מדוייק וקבוע שצריך לברך, ובאו משה ויהושע ודוד ותיקנו את מטבע הברכה כל אחת בזמנה. שהתורה רק ציותה אותנו להודות ולהזכיר את המזון ואת הארץ ואת ירושלים, ועל פי זה ייסדו חכמים את הנוסח. ולפיכך נחשבת כל הברכה לדאורייתא, אולם אם אכן יזכיר את הדברים הללו בנוסח שונה גם כן יצא ידי חובה, כמבואר בדף מ ע"ב לגבי בנימין רעיא, שאמר "בריך רחמנא מרה דהאי פיתא" ויצא בכך ידי חובת ברכת הזן.
משמע אם כן שדעת ראשונים אלו שמהתורה יש לברך ג' ברכות נפרדות. ולכן גם קודם שנכנסו לארץ היו מברכים על הארץ ועל ירושלים, אך כל אחד בירך לפי צחות לשונו, עד שבא יהושע ואח"כ דוד ותקנו נוסח קבוע.
וכן דעת היראים (מצוה כד) שכתב "ציוה יוצרנו שהאוכל לחם יברך ג' ברכות" עכ"ל. משמע ג"כ דמנין ברכות הוא דאורייתא. וכן היא דעת הסמ"ג, שהוכיח דברכה אחת מעין ג' היא דרבנן, דאל"כ ג' ברכות טעונים, ש"מ דס"ל דמנין ברכות דאורייתא, וכדכתב בנשמ"א (מז א).
♦
השיטה שמניין הברכות בברכמ"ז מדרבנן
אך הנה שיטה זו שמניין הברכות מדאוריתא נסתרת מדברי המדרש, דאיתא בבמד"ר (מסעי כג סי ז) וכ"ה בתנחומא (מסעי ו) על הפסוק "כי אתם באים אל ארץ כנען": הלכה: עד שלא נכנסו לארץ כיצד היו מברכין על המזון? שנו רבותינו עד שלא נכנסו לא"י היו מברכין ברכה אחת 'הזן את הכל', משנכנסו לא"י היו מברכין 'על הארץ ועל המזון', משחרבה הוסיפו 'בונה ירושלים', משנקברו הרוגי ביתר הוסיפו 'הטוב והמטיב'.ובעץ יוסף על המדרש שם הניח בצ"ע את דברי המדרש מדברי הרא"ש הנ"ל שגם בזמן משה היו מברכים ג' ברכות.
ואכן מצאנו שיש ראשונים הסוברים שאין מניין הברכות מן התורה אלא מדרבנן, ומהתורה די בברכה אחת, ועל פי זה יובן מה שנא' בגמ' שהברכות תוקנו כל אחת בתקופה אחרת, דמשמע שלפני כן לא ברכו אותן. וכך סובר הב"י (סי' קצא), דאחר שהביא את דברי התוס' הנ"ל כתב: ולי אין צורך בזה דאין מנין ברכות שאחר המזון מן התורה. שאע"פ ששלש ברכות ראשונות שבברכת המזון מן התורה, מכל מקום דוקא חיוב הזכרת הענינים שנזכרים מן התורה, אבל מנין שלש ברכות הוא מדברי סופרים, שמן התורה אפשר היה לכלול את כל הענינים בברכה אחת, ורק אח"כ חכמים תיקנו ברכה נפרדת לכל ענין וענין.
מבואר כי לדעת הב"י אין מהתורה נוסח מוגדר, ודי בהודאה על הפת, ונוסח הברכות הוא תקנה של משה יהושע ודוד. ואין להקשות דאם משה תיקן את ברכת הזן אז כיצד כולל נוסח ברכת הזן פסוקי תהלים: "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו" (קלו כה) ו"פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" (שם קמה טז), והם לשונות דוד. וכן בלשון ברכת בונה ירושלים שאומרים 'רחם' 'ומלכות בית דוד משיחך תחזירה למקומה', ומן הנמנע שיהיה זה לשון דוד או שלמה, והם תקנו לומר "תעמידה במקומה" ואנחנו אומרים "תחזירה למקומה". אלא ע"כ שעניניהם הם תקנות משה ויהושע, והלשונות הם תקנות אנשי כנסת הגדולה שתיקנו לשונות כל הברכות. ע"כ.
וע"פ זה יובן מה שנאמ' בגמ' (ברכות טז) שפועלים שנוטלים שכר מבעל הבית עבור מלאכתן מברכים לאחר אכילת פת שתי ברכות בלבד - ברכת הזן וברכת הארץ, וכוללים ענין בנין ירושלים בברכת הארץ, כדי שלא יתבטלו ממלאכתן ולא יפסידו את בעה"ב. כיון שאין המניין מן התורה לא חששו לבטל ברכה אחת.
♦
תקנת הברכות בברכת המזון
א. והנה, על שיטת הב"י, שאין מניין הברכות מן התורה, הקשה בלח"מ, על פי מה דקיימא לן שאין הפועלים מברכים הטוב והמטיב כלל, כיון שהיא מדרבנן, ורק למדוה באסמכתא. דהרי לפי דעת הב"י גם שאר הברכות נלמדות רק באסמכתא, ומאי שנא מהטוב והמטיב? והוי ליה לברך ברכת הזן לחודיה, כיון דכל השאר הוו דרבנן. ואין לומר שהתורה ציותה להודות על ג' ענינים אלו, ולאחר שהנביאים תיקנו במקום אזכרה ברכה, שוב לא סגי שרק יזכיר אותם, דאם כן מדוע אין הפועלים צריכים לברך ברכה שלישית. ועוד קשה, כשנעלם ממנו ולא ידע אם ברך ברכת המזון, שחוזר ומברך, למה חוזר ומברך הכל, לא היה לו לברך אלא ברכת הזן לחודיה, דהיא מדאורייתא.ב. ועוד יש לשאול, מדוע ראו צורך משה ויהושע ודוד להרחיב את נוסח ברכת המזון ולהוסיף עניני שבח והודאה בג' ברכות, ומדוע לא היה די בברכה אחת כוללת, כמו בשאר מצוות? מה עוד שברכת הארץ וברכת בונה ירושלים אין עניינן הודאה על המזון, אלא עיקר ההודאה היא על טובות אחרות שגמל לנו, ומה מקום ראו לצרפן לברכת המזון?
ג. כמו כן, גם לשיטת הרא"ש והתוס' שמניין הברכות מן התורה, ורק מטבע הברכה עצמו תוקן על ידי משה יהושע ודוד, יש להקשות מדוע לא תיקן משה רבינו את כל הברכות, דאם ראה צורך לתקן מטבע קבוע לברכה כי ראה חסרון במה שכל אחד מברך בלשון חופשי, אז מה הטעם היה לחכות עד שיהושע ודוד יתקנו גם הם ברכות קבועות
ד. עוד יש לבאר מה שייכות של כל אחת מהברכות הללו לברכת המזון, כך שלאחר כל סעודת פת יתחייב האדם לברך לה' על ארבעה ענייני טובה אלו. דמאחר שתיקנו ברכות אלו בברכת המזון, הרי וודאי שענייני הטובה הללו שייכים לסעודה.
♦
ברכת הארץ החביבה מכל הברכות
אם נתבונן במהות מצווה זו של ברכת המזון, נראה כי מצוה זו נכתבה בתורה בתוך הפרשה העוסקת בשבחה של הארץ ומעלותיה, כפי שנאמר בפסוקים הבאים לפני הציווי (דברים ח ז-י):כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה,
אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן,
אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.
אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ,
אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.
פשט הכתוב מוכיח כי עיקר הציווי בברכה זו הוא ההודאה על הארץ, הן ממה שנאמר במפורש "וברכת..על הארץ הטובה", והן מצד התוכן הכללי של הפרשה, העוסק בארץ ישראל ומעלותיה. כי עיקר חובת ההודאה לה' שנתחייבנו במצות ברכת המזון, היא על נתינת המזון המיוחדת שהקב"ה נותן לישראל בתור עמו, שהיא נתינת המזון שבאה לנו על ידי ארץ ישראל. ואף שברכת הזן ובונה ירושלים גם הן נחשבות ברכות דאוריתא לדעת חלק מהראשונים, מ"מ הן נלמדות רק בדרך הדרש.
גם מפירושו של רש"י על הגמרא בברכות (כ ע"ב ג"ה או דרבנן), הסובר שמה שדנה הגמ' בפטור נשים מברכת המזון מהתורה כיוון שלא נטלו חלק בארץ, מוכח שברכת המזון עיקרה היא ההודאה על ארץ ישראל דווקא.
וכן מוכח מהמדרש בבמד"ר (מסעי כג סי ז) וכ"ה בתנחומא (מסעי ו) שעיקר ברכת המזון היא הברכה על הארץ, ששם איתא על הפסוק "כי אתם באים אל ארץ כנען": ואין לך חביבה מכולם יותר מברכת על הארץ ועל המזון, שכך אחז"ל כל מי שאינו מזכיר בברהמ"ז על הארץ ועל המזון ארץ חמדה וברית ותורה וחיים לא יצא ידי חובתו, אמר הקב"ה חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן הכל למה שאני תרתי אותה וכו'.
מכל זאת אנו למדים שהשייכות של ארץ ישראל לעניין מצוה זו אינו רק אזכרה כמו ברית ותורה, אלא הוא ממש החפצא של מצוה זו. ויש להבין מדוע עניין הארץ הוא כה מרכזי במצוות ברכת המזון, ולא ההודאה על המזון עצמו.
ואפשר היה לתרץ שעיקר הברכה וההודאה היא על הארץ, משום שבזכות הארץ הטובה אנו זוכים למזון, ואם כך כלולה בזה גם הודאה על המזון. ואכן כך מבואר בגמ' בהסבר נוסח הברכה: ארץ דמפקא מזון (מט.), ועל כן אין בזה בעיה של חתימה בשתיים.
אך תירוץ זה קשה להולמו, מכמה סיבות:
א. שאם כן עיקר הברכה היא על המזון היוצא מן הארץ, וזה כבר יוצאים ידי חובה בברכת הזן. ואם נאמר ברכת הארץ על הארץ ועל המזון היינו ארץ שמוציאה מזון, ואינה הודאה מיוחדת על המזון אלא שהעיקר זה ברכת הארץ, אז מדוע צריך להזכיר את מזונו שאכל, וכמו שבברכת בונה ירושלים אין צריך להזכיר את מזונו שאוכל.
ב. ועוד קשה, דהנה מפשט הפסוקים מוכח כי תכלית ברכת המזון עיקרה לבטל כל מחשבה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", כפי שמזהירה התורה במפורש כמה פסוקים אחר כך. לכן ודאי עיקר ההודאה צריך להיות על המזון שחנן אותנו ולא על הארץ. וכפי שכבר העיר הרלב"ג עה"ת כי אם תהיה הכוונה בזה שנודה לו לבד על הארץ הטובה אשר נתן לנו כמו שאפשר שיחשב זה מזה הפסוק, הנה לא תהיה ההודאה שלמה כי מהארץ לא יצא לחם בזולת חנינת ה' יתעלה, ע"כ. כלומר אין הודאתו שלמה, לפי שהוא כאומר השי"ת נתן לנו את הארץ ואנחנו בכחנו ועצם ידנו הוצאנו את הלחם מן הארץ.
ג. עוד תמוה, שאם נאמר שעיקר ברכת המזון היא ההודאה על הארץ, אם כן לכאורה מי שאוכל מזון שמקורו בחו"ל או מי שדר בחו"ל לא רשאי לברך על המזון, שהרי אינו אוכל מברכת הארץ. ומניין לנו שהתורה חייבה לברך גם על לחם שנעשה מחיטה שגדלה בחוץ לארץ?
והנה לא מצאנו מקום נוסף שמברכים על ארץ ישראל חוץ מאשר ברכת המזון. ויש להבין מדוע ציוותה התורה להודות על הארץ דווקא בברכה על המזון.
♦
ארץ ישראל חלקו של ה'
פתח להבנת הדברים מצאנו בפירוש עה"ת לתלמיד הרשב"א, הוא רבינו יצחק ב"ר יוסף דפירא (הוצאת 'על הראשונים' תשע"ג) על הפסוק "וברך את לחמך" (שמ' כג כה), וז"ל: השניה ברכת הארץ שהוא [הקב"ה] סבה לארץ שממנה המזון, כי הוא סבת הסבות, ואנו משבחין אותו במבחר היישוב שהוא ארץ ישראל, והכל מתמצית ארץ ישראל שותים וכל דרישות שהוא דורש אינם אלא ממנה, כמו שדרשו מהפסוק "ארץ אשר ה' דורש אותה" וגו'.פירוש זה מבוסס על דברי הגמ' בתענית (י.), שם נאמר: ת"ר, א"י נבראת תחילה וכל העולם כולו נברא לבסוף, שנאמר עד לא עשה ארץ וחוצות. א"י משקה אותה הקב"ה בעצמו וכל העולם כולו ע"י שליח, שנאמר "הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות", א"י שותה מי גשמים וכל העולם כולו מתמצית, שנאמר "הנותן מטר על פני הארץ וגו'". א"י שותה תחילה וכל העולם כולו לבסוף, שנאמר "הנותן מטר על פני הארץ".
המושג 'שליח' משמעותו שר ומושל. ומבואר שכל הארצות נתונות תחת ממשלת השרים, ורק ארץ ישראל מושגחת ישירות מהקב"ה. וכך מפורש בתנחומא (ראה ח): "אתה מוצא כשברא העולם חלק הארצות לשרי האומות ובחר בארץ ישראל ובחר לחלקו ישראל אמר הקב"ה יבואו ישראל שבאו לחלקי וינחלו את הארץ שבאה לחלקי".
כלומר ארץ ישראל היא חלקו של ה', בעוד שאר הארצות הן חלקם של שרי אומות העולם. וזהו הביאור של המאמר התמוה "הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה".
וכן מצאנו שבניגוד למצרים, נאמר על ארץ ישראל שה' דורש אותה, ושתמיד עיני ה' בה מראשית השנה ועד אחריתה. ובפירוש רש"י שם הביא את שאלת הספרי (בפ' עקב) על פסוק זה: וכי שאר הארצות אין הוא דורש? הלא נאמר 'להמטיר על ארץ לא איש'? (איוב לח, כו): 'אלא כביכול אינו דורש אלא אותה, ועל ידי אותה דרישה שדורשה דורש את כל הארצות עמה'.
ובפירוש רבינו בחיי שם ביאר על פי זה יסוד חשוב זה: "ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד. על דרך הפשט עיקר השגחתו בארץ ההיא, כי בודאי כל הארצות הוא דורש, אבל העניין כי עיקר הדרישה וההשגחה שם וכו', ובא הכתוב ללמדנו שאין ארץ ישראל נתונה תחת ממשלת הכוכבים והמזלות כשאר הארצות ואינה נמסרת לדרישת אלהי מעלה כשאר האקלימין, אבל הקב"ה בעצמו ובכבודו דורש אותה תמיד, לא מינה עליה משאר הכוחות שוטר ומושל".
חזינן שעיקר העולם היא ארץ ישראל, ועליה הוא משגיח בעצמו, ואין בה שליטה כלל לשרים, שהם הכוכבים והמזלות. מה שאין כן חוץ לארץ, שמשגיח עליה על ידי שליח. ולכן נקראת ארץ ישראל עולמו של הקב"ה. וזאת הסיבה שהיא הארץ הראויה לעבודת ה', כפי שמסביר הספורנו (בר' יב ה) שכאשר יצאו מכשדים אמרו תיכף ללכת לארץ כנען, כי היא היתה מפורסמת אצלם לארץ המוכנה להתבוננות ולעבודת האל ית' ועליה לא ירד המבול. לכן המשיך רק אברהם בדרכו אליה ואביו תרח נשאר במחצית הדרך, כיון שלא היה מוכן לקבל על עצמו את החובות הכרוכות בעליה אליה.
נמצא שהמזון המגיע לכל העולם הוא רק מתמצית ארץ ישראל. ולפי זה שפיר יש שייכות ברכת הארץ לברכת המזון אף בחו"ל.
אם כך מתבאר שאין עיקר הציווי בברכת המזון להודות על המזון דווקא, אלא הציווי הוא להודות על השגחתו של ה' על העולם בכלל ועל עם ישראל בפרט. אמנם השגחת ה' בעולם מתבטאת בתחומים רבים, אך עיקר גילוי ההשגחה מתגלה בעניין המזון, שהוא דבר הנצרך לחיותו של האדם ואשר אליו הוא נושא את נפשו, שאם לא ישיג את מזונו לא יוכלו להתקיים הוא ובני ביתו.
ולפ"ז ניתן ליישב את כל הקושיות, דמה שהקשנו דמדוע היה מניעה מלתקן נוסח קבוע ושלם עוד בימי משה רבנו, והיה צריך לחכות עד ימות יהושע ודוד. יש לומר שנוסח שלם ומתוקן אפשר לקבוע רק לאחר שמתגלה אותו גילוי של השגחה, אבל כל עוד לא התגלה אין חיוב כלל לברך עליו.
ומה שהקשנו שלכאורה עובר על בל תוסיף בברכת הטוב והמטיב לפי התוס', וגם בשאר ברכות לפי הב"י, יש לומר שכיון שרצון התורה שנודה לה' על השגחתו הפרטית בעולם בכלל ועלינו בפרט, על כן ודאי שכל מה שמתווסף גילוי נוסף ומדרגה נוספת בהשגחה זו, יש לתקן עליה ברכה חדשה.
♦
סדר הברכות בברכת המזון
על פי יסוד זה נוכל להבין את הקשר בין תוכן הברכות בברכת המזון לבין ההודאה על המזון, שבמבט ראשון נראה שרק לברכת הזן יש שייכות להודאה זו, ואילו הברכות על הארץ הטובה ובניין ירושלים נראות רק כנספחות לברכה העיקרית. אך על פי מסקנת הדברים לעיל בהבנת תכלית מצוות ברכה"מ, יש לומר שכל הברכות בברכת המזון הן עיקריות במצווה זו, ובכל אחת מהן מתקיימת החפצא של המצווה. וזאת, מכיון שבברכת המזון אנו באים לברך לה' ולהודות לו על שלושת המדריגות של השפעת הטובה והמזון שמשפיע לישראל ולעולם כולו, וזאת לפי סדר ההשגחה בעולם.ונבאר גדר כל ברכה והבחינה המחודשת שיש בה (יסוד הדברים הוא מדברי הריא"ל מינצברג זצ"ל, תורה ודעת גליון 34):
ברכה ראשונה 'הזן את הכל'. ברכה זו היא תודה על השפעת המזון שנותן ה' לכל העולם ובכללם ישראל, בהיותו משגיח על כל העולם ועל כל בריותיו בהשגחה כללית. וזה כולל את כל בני האדם כל בעלי החיים וכל הצמחים, שמספק לכל אחד את מזונו הדרוש לו, ועל כן מוזכר בו לשון 'כל' שש פעמים. אמנם גם בתוך כלל העולם זוכים עם ישראל לחביבות מיוחדת וסיוע מיוחד בהשגת מזונם, וכנוסח הברכה 'ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו' וגו'. אך כל זה עדיין במסגרת ההשגחה הכללית על כלל העולם.
ברכה שניה 'על הארץ ועל המזון'. בברכה זו מברכים על המזון המיוחד שנותן לנו ה' בהשגחה פרטית מיוחדת, דכיון שאנו עמו המיוחד לו נתן לנו ארץ טובה ורחבה שהמזון הרב שופע בה. וכנלמד בתורה שברכת המזון קשורה לארץ ישראל דווקא, שנא' "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דב' ח י), כי עיקר חובת ההודאה לה' שנתחייבנו במצות ברכהמ"ז היא על נתינת המזון המיוחדת שהקב"ה נותן לישראל בתור עמו, ועניין זה מתגלה דווקא בארץ ישראל שהיא מקום ההשגחה המיוחדת על עם ישראל..
ברכה שלישית ברכת 'בונה ירושלים'. גם ברכה זו עוסקת בהשגחה הפרטית המיוחדת על עם ישראל, כמו שמורים הלשונות הרבים של ביטויי השגחה בברכה זו: "אלהינו, אבינו, רענו, זוננו, פרנסנו, כלכלנו, הרויחנו... ידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה". והטעם הוא כי ברכה זו מורה על דרגת השגחה גבוהה יותר, שהקב"ה מנהיג אותנו בתוספת חביבות, וזאת בזמן ששכינתו שורה בקרבנו בירושלים בבית המקדש, שאז הוא משגיח עלינו מקרוב ומפרנסנו מידו הרחבה והמלאה והקדושה, וכדכתיב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא), וכן נא' "שבחי ירושלים את ה' וגו' השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך" (תהילים קמז). וכן כתיב לגבי בית המקדש "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה, צידה ברך אברך אביוניה אשביע לחם" (שם קלב), ועל מעלה זו שזוכים לשפע מזון משום השראת השכינה בירושלים ובבית דוד באה ברכה זו ברכת בונה ירושלים'.
אם כך מתבאר שכל ברכה של ברכת המזון מכוונת למהלך מסויים של הנהגת ה', שעל ידה זוכים עם ישראל לכל צרכיהם ופרנסתם באופן נעלה יותר. תחילה מזון בסיסי מצד נותן לחם לכל בשר, ואחר כך זכו למזון הארץ, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' ואכלת ושבעת וברכת את ה' אל הארץ הטובה אשר נתן לך. ואחר כך להשגחה מיוחדת מ'ידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה'.
♦
הטוב והמטיב בברכת המזון
והנה על שלוש ברכות אלו תיקנו רבותינו שביבנה להוסיף ברכה רביעית בברכת המזון: "הטוב והמטיב" כנגד "הרוגי ביתר", דאמר רב מתנא אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תיקנו ביבנה הטוב והמטיב - הטוב שלא הסריחו, והמטיב שניתנו לקבורה". כידוע, נס זה המוזכר בגמרא הינו אחד מששה אירועים משמחים שהתרחשו בט"ו באב.אך לכאורה ברכת הטוב והמטיב איננה מבטאת סוג של השגחה פרטית מיוחדת שונה, ולכן יש להבין לאיזה צורך קבעו רבותינו ז"ל ברכה זו בברכת המזון. ועוד תמוה הוא מדוע לא נזכר בברכה זו עצם הנס שארע להרוגי ביתר, ואף לא ברמז. ועוד יש להקשות מדוע לא קבעו לברך ברכה זו רק בט"ו באב, שהוא התאריך של זמן הנס, כשאר ברכות הניסים, כמו נס חנוכה ונס פורים.
ובערוך השולחן ביאר את עניין נס זה שהיה בביתר והקשר לברכת המזון, וז"ל שם (ס' קפט): ברכה רביעית "הטוב והמטיב", ואינה מן התורה. אלא שחכמים תקנוה אחרי מלחמת ביתר, שאחרי כבישת ביתר וריבוי ההרוגים עד שאמרו בירושלמי פרק רביעי דתענית (הלכה ה') ובמדרש איכה על פסוק "בלע ה'...", שהיה לאנדריינוס כרם גדול שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל. והקיפו בהרוגי ביתר מלא קומה, ולא נתנם לקבורה, עד שעמד מלך אחר ונתנם להקבר, עיין שם. ואמרו: שכשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל, ואינה עתידה לחזור עד ביאת המשיח. ולכן תיקנו ברכה זו אצל "בונה ירושלים" כאומר: יהי רצון שתחזיר קרן ישראל בביאת בן דוד שהוא בניין ירושלים (רא"ש).
מבואר אם כן שברכת הטוב והמטיב נסמכת היא לברכת בונה ירושלים ומשלימה אותה, וזו הסיבה מדוע היא נקבעה בברכת המזון.
אך בסעיף ב' הוסיף טעם נוסף, וז"ל: ועוד: דעיקרה של ברכה זו שייך יותר לברכת המזון. דכך אמרו חכמים שם: בשעה שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תיקנו ביבנה "הטוב והמטיב". "הטוב" שלא הסריחו, "והמטיב" שניתנו לקבורה. כלומר: להורות לנו שאפילו בשעת כעסו של הקב"ה עלינו, עושה עמנו נסים ונפלאות; דאין לך נסים גדולים מאלו הרוגי ביתר, שהיו מונחים רבות בשנים על פני הארץ ולא הסריחו, ואחר כך ניתנו לקבורה. וזהו סימן שהקדוש ברוך הוא לא יעזוב אותנו לעולם, אף בעת שאנו חוטאים לפניו, כדכתיב: "יסור יסרני יה, ולמות לא נתנני".
מדברי ערוה"ש מתבאר שברכת הטוב והמטיב איננה ברכה על נס ומאורע פרטי שארע לאותו דור, אלא יש בזה יסוד גדול, והוא הסוד של קיום ישראל בגלות, כי כל הניסים שהיו לישראל היו חלק מהנהגת והשגחת ה' המיוחדת לעם ישראל. אמנם משעה שחרב הבית בראשונה ובשניה נסתלקה שכינה מישראל ואין השגחה גלויה עד שנראה ח"ו כאילו עזב ה' את ישראל, ושוב נתונים ישראל לבז ולמשיסה בידי האומות באין מי שיגן עליהם. ובפרט אחר חורבן ביתר שכבר ירד לגמרי קרנם של ישראל והיו נתונים בעובי הגלות בגזירות השמד. אך אז קרה הנס המופלא והעצום עם הרוגי ביתר שלא הסריחו וניתנו לקבורה, ואז נתעוררו כלל ישראל להתבונן בדבר ופלא זה. הנה עדיין זוכים ישראל לניסים, עדיין מלווה אותם הקב"ה בהנהגה מופלאה, ולא יטשם לעולם. שכאשר ראו פלא גדול כזה ששבע שנים לא הסריחו גופות המתים, ראו שה' עדיין משגיח על כבוד עמו ואינו נותן לבזות אותם יותר מעונש החורבן והמיתה. וכאשר ראו שאף ניתנו לקבורה, שנעשית לכבוד המת וכפרתו, התברר שלא רק שאינו חפץ לצערם ולבזותם אלא אף מבקש להוסיף בכבודם ובתיקון נפשם. וזו אכן שמחה גדולה מאין כמותה, כי מתברר שעדיין קרוב אלינו ה'.
♦
סיכום
א. עיקר ההודאה בברכת המזון היא על הארץ הטובה שנתן השי"ת לעם ישראל, אשר בה מתגלית עיקר השגחתו הפרטית המיוחדת, שהוא משגיח ודואג לכל צרכיהם כאבא הדואג לבניו.ב. לדעת רוב הראשונים, מניין הברכות בברכת המזון אינו מן התורה, אלא מהתורה די בברכה אחת או שבח אחד על המזון, ומשה יהושע דוד ושלמה קבעו ברכה על דרגת ההשגחה שנתווספה לעם ישראל. כך שכל ברכה מהווה נדבך נוסף בדרגת ההשגחה על עם ישראל, וזהו הקשר בין תוכן הברכות לברכת המזון.
ג. מה שאין איסור בל תוסיף בברכות שנוספו במשך הזמן לברכת המזון, הוא משום שציווי התורה הוא שנודה לשי"ת על השגחתו הפרטית עלינו. והיות ויש כמה בחינות לאופן ההשגחה, לכן כל ברכה שיש בה בחינה מחודשת נכללת בכוונת התורה, ואין כאן בל תוסיף.
♦ ♦ ♦