♦
דוגמאות
בגמרא דידן (ברכות לז.) ברכת בורא נפשות נזכרת כך: "בתחלה מברך עליו שהכל נהיה בדברו ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא".ובירושלמי (שם ו, א) כך: "רבי כשהוא אכל בשר או ביצה היה אומר אשר ברא נפשות רבות להחיות בהם נפש כל חי בא"י חי העולמים".
אם כנים הדברים, נמצא שיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי אם יש חתימה לברכה זו.
תוספות שם מפרשים: "בורא נפשות רבות וחסרונם. כמו לחם ומים שאי אפשר בלא הם. ועל כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא בראם יכולין העולם לחיות בלא הם שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא כמו תפוחים וכיוצא בהן. [ומסיים] ברוך חי העולמים ובירושלמי בא"י חי העולמים".
ונראה דהם מקבלים את דעת הירושלמי. ואכן ברוב ככל ראשוני אשכנז (כגון האור זרוע והראבי"ה ומהר"ם) וצרפת (כגון תוספות ומחזור וויטרי) ואיטליא (כגון הרי"ד ור"ע מברטנורא) מצאנו כדבר פשוט בורא נפשות עם חתימה. וכן הוא בסידורים ישנים מגלילות ההם, ואפילו עד ימי הלבוש היתה נוסחא זו חיא וקיימא. לעומתם, בספרד לא רק שנקטו שבורא נפשות אין לה חתימה, אלא אפילו לא הכירו שיש דעה כזו ותמהו עליו. הרשב"א (א, קמט) נשאל אודות חתימה זו שהשואל שמע מאת הצרפתים, והוא תמה שלא נשמע דבר כזה. וכן נשאל כבר הרמב"ם (קפד). רבינו יונה (לב. בדפי הרי"ף) הציע שאע"פ שנראה לו שאין חתימה, מ"מ, וז"ל נכון לומר חתימת הברכה בלא שם עכ"ל. והובא בב"י וכן פסק בשו"ע. אך הגר"א הכריע כמנהג אשכנז הקדמון.
נידון דומה הוא מודים דרבנן שיש בבבלי (סוטה מ.) כעין הנוסח שלנו שמסתיים "על שאנו מודים לך", ואילו בירושלמי (ברכות ה, א) מובא חתימה בא"י א-ל ההודאות. והב"י יישם את פשרת רבינו יונה גם הכא, אך הרמ"א בד"מ כתב שהמנהג הפשוט לחתום, וכן הכריע הגר"א. נראה בפשיטות שיש לנו עקביות, שבאשכנז היו יותר מוכנים לקבל את דברי הירושלמי, והדברים מסתברים למבינים במנהגים.
עוד נידון הוא הברכות למי ששכח מעין המאורע בבהמ"ז. דאיתא בברכות (מט.) סיפור משולש בעניין:
"יתיב רבי זירא אחורי דרב גידל ויתיב רב גידל קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר: טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך מקדש השבת. אמר ליה: מאן אמרה? רב.
הדר יתיב וקאמר: טעה ולא הזכיר של יום טוב אומר ברוך שנתן ימים טובים לעמו ישראל לשמחה ולזכרון ברוך מקדש ישראל והזמנים. א"ל מאן אמרה? רב.
הדר יתיב וקאמר טעה ולא הזכיר של ראש חודש אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון, ולא ידענא אי אמר בה שמחה אי לא אמר בה שמחה, אי חתים בה אי לא חתים בה, אי דידיה אי דרביה".
ושם בצורה חדה, במקום שהיינו מצפים למילת תיקו או קשיא, מסתיים הסיפור.
בסיפור המקביל בירושלמי (ברכות ז, ד) לא נזכר ראש חודש וא"א להסיק מסקנות.
נחלקו הראשונים מה הדין למעשה בר"ח, שדעת הרא"ש וסייעתו לחתום ודעת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם שלא לחתום (מעין שיטתם בב"נ ומ"ד). ובב"י נקט כהרמב"ם, ונראה דהוא הבין שכך מסקנת הסוגיא (ועפ"ז לא המליץ לחתום גם הכא בלי שם). ואף הרמ"א בד"מ הסכים לדינא, אך לא מטעמיה אלא מטעם דס"ב להקל. והגר"א שוב פסק לחתום. ויוצא לנו עוד ברכה עם ספק חתימה.
ויש לחקור מאי שנא ראש חודש דלא פשוט לחתום. י"א דאין בו חיוב סעודה, וי"א דאינו חשיב לקבוע חתימה, וי"א דאם אין מזכירין שמחה, הנוסח מספיק קצר דלא בעי לחתום. ונ"מ בין השיטות בדין סעודה ג', חול המועד, חולה ביוה"כ, וי"א גם ראש השנה למ"ד מתענין בו, ועוד. ורבו הדעות בזה בברכונים בני ימינו. ועכ"פ מצאנו כמה עוד דוגמאות של ספק חתימה.
ויש להוסיף כששכח להזכיר גם שבת וגם ר"ח, דעת השו"ע שחותם רק בשבת דר"ח לאו בר חתימה הוא, אבל רוב האחרונים פליגי וסבירא להו דכיון דמזכיר את השם מותר להוסיף אזכרת ר"ח בחתימה, דלית כאן חשש ברכה לבטלה. ושמא הדבר תלוי בנדון לעיל אם מסקנת הגמרא היא בתורת ספק או ודאי.
ואחרון אחרון דוגמא לא כל כך מוכרת. בתוספתא (יומא ד, יד) המובאת בבבלי (פז:) יש מחלוקת ר"מ וחכמים אם לחתום בוידוי בתפילה ביוה"כ. ואף שיש בנקל לפרש אחרת, מסורה היתה בארצות אשכנז שיש לחתום בסוף הוידוי בתפילת הלחש בא"י הא-ל הסולחן (עיין פרש"י שם וכן בספר המנהיג וברוקח ועוד). ועיין טור או"ח תר"ז שבכל סידורי אשכנז יש חתימה זו (ויש שגורסים בתוספתא שקאי אנעילה דווקא, עיין תוספות שם וטור תרכ"ג). ואף שבטשו"ע (תרז, ה) שלל חתימה זו מכח ספק, נשאר במחזורים נוסח מעבר הסמוך לחתימה "כי אתה סולחן", שאין בו חשש ופקפוק כלל. וזו דרך נוספת להתמודד מעט עם הספק. (ולפ"ז אין מקום למשפט המעבר הזה בחזרת הש"ץ, אף שבכמה מחזורים הדפיסוהו בנעילה כחלק מקטע אתה הבדלת אנוש מראש שהעתיקו מתפילת הלחש. וצ"ע).
♦
פתרונות
ויש לתמוה למה פשיטא ליה לרבינו יונה שבמקום ספק עדיף שלא לחתום. והנה בנודע ביהודה (תניינא אה"ע פ"א) נשאל על אודות ברכת אירוסין שבגמרא (כתובות ז:) מובא דיון אם לחתום ולא הוכרע שם, למה כולם נוהגים לחתום ולא חוששים משום סב"ל? והשיב דבמקום ספק חתימה עדיף לחתום, דאם אין לברכה זו חתימה ובכל זאת חתם, נמצא שבירך כהוגן וגם הזכיר שם שמים לבטלה אחר כך. אבל אם יש לברכה זו חתימה ואעפ"כ לא חתם, לא בירך כהוגן ונמצא שהזכיר שם שמים לבטלה בראש הברכה. דהיינו, בין כך ובין כך יש חשש אחד של שם שמים לבטלה, ועדיף להתנהג בדרך שממילא גם יוצא ידי חובת הברכה. (וכן הסביר בציץ אליעזר כ, יב, ב את דעות הגר"א בענייננו).ואכן המשנה בה פתחנו את המאמר מזהירה במפורש שבמקום שאמרו לחתום אינו רשאי שלא לחתום. דהיינו, שתי הצורות סותרות זו את זו, ועל כרחך אין לנו אלא לפסוק בסכינא חריפא. וזו היא דרכה של תורה.
ולכאורה הפשרה של רבינו יונה לא הועילה כלום, שידוע שכל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, ונמצא שזו רק הוספה גרידא של המילים "ברוך חי העולמים" לסוף הברכה הקצרה. ויש לחקור למ"ד שאין חתימה אם מילים אלו דינן כחלק פייטני נוסף של הברכה, או שהן אינם חלק מהברכה עצמה כלל, ורק הוי משהו אחר שאמר האדם אחרי שסיים את הברכה. ונ"מ מתי לענות אמן (עיין אג"מ או"ח ו, יח, כח).
ויש לציין שלכמה וכמה ראשוני ספרד (כגון הרמב"ם ובנו ר"א, והרמ"ה) ופרובנס (כגון המאירי וספר המנהגות) נוסח הקבע מסתיים "על כל מה שברא חי העולמים". דהיינו הכינוי "חי עולמים" להקב"ה דבוק לפועל ברא. וכן נראה מפירושו של רבינו יונה שכתב כעין זה סמוך ודבוק לדיונו על החתימה. ונראה על כן שרבינו יונה לא כיון כלל לעשות פשרה בין הדעות, אלא תפש בכל כוחו שלא חתמינן, ורק רצה לכלול את כל העניינים שמצא בנוסח הברכה בלי להיכנס בחשש חתימה שלא במקומה. ולכן פשוט שמילים אלו הוי חלק מהברכה, ומנהג העולם לענות אמן בסופן אמת ויציב. וכן מובנת השמטת תיבת אתה מהחתימה, שתמה על כך במקור חיים (קכ"ז) שאין צורך במטבע של חתימה אם רבינו יונה רק רצה לכלול הכינוי חי עולמים בתוך נוסח הברכה[2].
וכולי עלמא לא פליגי, ואפילו ר"י מודה שנוסחו "נפש כל חי ברוך חי העולמים" אינו של אנשי כה"ג, אלא הוא נוסח חדש שנוצר כדי לנסות לעמוד בכל הדרישות ההלכתיות. ואע"פ שאין דרכינו לבדות נוסחאות מלבנו, כאן יש צורך מיוחד לצאת מהספק. ויש לעיין אם יש נוסח אחר שנוכל להרכיב שייצא ידי כל הדעות, ובפרט לבני אשכנז שתפסו העיקר לחתום, ורק כנראה בהשפעת השו"ע התחילו לעזוב את תורתם. ולבן אשכנז המברך על נר יו"ט ובכל בוקר המקדש את שמך ברבים והנותן ליעף כח (שמקורם [לא גרע] מירושלמי, וכן עוד רבים), לא ברור למה יצטרך לחשוש כאן כולי האי. ופשרת רבינו יונה מכוונת לעזור לאלו שלא חותמים ורוצים לחשוש במידת מה לשיטת החותמים. אבל אם ניגש לסוגיא מהצד השני, אולי נמצא פשרה אחרת שעקרונה לחתום וגם לחשוש במידת מה לשיטת האינם חותמים.
רעיון אחד עולה מעיון במודים דרבנן, שלא הציע בו רבינו יונה את פשרתו (ואולי משום שלא התכוון להציע דרך פשרה כללי, כדלעיל). וקשיא על הב"י דמה הועיל בתקנתו, הלא רבינו יונה רצה שלא לחתום בשם מספק, וכולנו יום יום חותמים ברוך א-ל ההודאות, ואפילו בכתב איני יכול לכתוב בדיוק מה שאומרים, שהרי יש בו שם קודש משמות שאינם נמחקים. ובמשנה ברורה (ריד) פסק בפשיטות שכל אזכרה מהני (וכן מוכח עכ"פ בדיעבד בתוספתא ברכות ו, כו), ונמצא שאנו עדיין חותמים מ"ד בשם. ויכול האדם להתנות שאם מודים דרבנן בעי חתימה, הרי אני חותם בשם א-ל, ואם לאו, הרי זה שבח בעלמא (וכן בסוף וידויו ולחתום ברוך הא-ל הסולחן, עכ"פ בנעילה). ולא יפסיד בזה, דהרי אפילו המילים "ברוך אתה ה'" אינן מהוות חתימה בלי כוונה לכך, כמו שמצאנו בכמה פיוטים הנאמרים בתוך ברכה (כגון שחרית ליוה"כ נוסח אשכנז: בנת מרחוק חקיך להעידני / ברוך אתה ה' למדני / למדני להועיל ממית ומחיה וכו', ואינו פסוק שלם אלא שבח דרך מליצה. ועאכו"כ ברוך הוא א-להינו שבראנו לכבודו, למ"ד דלא בעינן מלכות, עיין טור או"ח רי"ד).
ובנוסח בורא נפשות דידן ליכא תיבת א-ל, אך הצורה "א-ל חי העולמים" היא לא מן הנמנעות, והלוא היא בחתימת ישתבח. ואכן נמצאת גירסא כזו בכמה ראשונים (כגון פסקי ריא"ז) אפילו בבורא נפשות, שחתמו "בא"י א-ל חי העולמים". ואם נחתום כן בלא שם הויה "ברוך א-ל חי העולמים" נוכל להתנות כדלעיל. ומוכח שמותר לומר כן בלי חשש כלל מדין מודים דרבנן דלעיל, וגם מדין ברכת הודאת הגשמים שחתימתה "בא"י א-ל רוב ההודאות", ובמקרים מסוימים מובא לברכהּ בלי כביכול שם השם (עיין ביה"ל סימן רכ"א ועיין היטב בפרישה שם ודו"ק).
ועוד רעיון, דכבר האריכו האחרונים[3] בהצעה לברך כל ספק ברכה בלעז, דקי"ל ברכות נאמרות בכל לשון ואין כאן הזכרת שם שמים מפורש. והצד לאסור הוא בעיקר מדין לא תשא להשתמש במבנה הלכתי מסוים (הן ברכה הן שבועה) בהפקרות. אך כאן במקום ספק חתימה אפשר דקיל טפי, דממילא משתמשים בברכה לאמיתה, וכל השאלה היא סביב צורתה המסורתית. ונותר לנו רק החשש של כבוד השם. אמנם במקור חיים לבעל החוות יאיר הציע לחתום בורא נפשות בשם ולהוסיף מיד בשכמל"ו. ואף שבסימן זה לא קיים כיום אלא פסקיו בלי נימוקיו, וחבל על דאבדין, שמא זה טעמו, דוודאי לא בכדי מברכים ומוסיפים בשכמל"ו (וע"ע באו"ח כה:ה ודו"ק). ומ"מ עאכו"כ לחתום בלעז, דוודאי לא עבר על כבוד השם וגם לא בירך ברכה מיותרת. שאין לומר שמי שבירך בטעות מעין ג' עבר על לא תשא פעמיים, פעם לפתיחה ופעם לחתימה, שכן ראינו לעיל במי ששכח גם רצה וגם יעלה ויבוא שרבו המתירים לחתום בר"ח, דלא קפדינן על חלות ברכה מורחבת בלי אזכרות מיותרות (עכ"פ בדיעבד, עיין ט"ז או"ח רח:יח ודו"ק). ובכל רשימות מאה ברכות לראשונים וגם לאחרונים שיהיו אין ברכה ארוכה מנויה כשתים. ולכן בנ"ד יש לצרף כל הני שהתירו כל ספק ברכה בלעז, שמא החולקים יודו, יחד עם כל הני שחתמו לכתחילה. ורחוק הדבר מהפסד.
♦
שיטת הבבלי
עד כאן הנחתי שמחלוקות אלו הויין בין הבבלי לירושלמי, ומסתמא יש ענין לנו לנקוט כהבבלי, ולכן בודאי כמה מהקוראים הנכבדים חושבים שהפרזתי על המידה לחפש פתרונות חדשות, ודי לנו לנקוט כהבבלי. מיהו יש לעיין, דבאמת שיטת הבבלי אינה מבוררת כל צרכה. דלא מצאנו בבבלי מקור שכותב שיברך ברכה מסוימת בנוסח זה וכו', אלא מצאנו ציטוט של ראש הברכה בדיון על פת אורז ודוחן, ושמא הם דברי המתחיל גרידא כדרכו של הגמרא. וכן תמה בספר מגיד תעלומה לבעל הבני ישׂשׂכר.ולא אני הדל הייתי מעיז להציע דבר כזה, אלא שהגאונים, ממשיכי מנהג בבל, אשר היינו מצפים מהם לנקוט כראשוני ספרד ולא כהירוש' וראשוני אשכנז, יש לכולם ב"נ עם חתימה. עיין בסידור רס"ג (דף פג), ובשאילתות (יתרו נא), ובהלכות פסוקות, ובשו"ת רב נטרונאי גאון (או"ח ט). (ובכמה נדפס "ברוך חי העולמים" בלי שם, ואינו ענין לפשרת ר"י אלא כידוע נהוג לרשום ברכות בלי שם מפורש, כדהעיר בהעמק שאלה שם).
ולא רק זו אלא אף זו, שבראשוני אשכנז משמע שהייתה להם גרסא מלאה זו בספריהם. דהרי התוספות דלעיל כותבים בסירוגין מילים מהגמרא ופירושיהם, ומסיימים "ברוך חי העולמים ובירושלמי ברוך אתה ה' חי העולמים", משמע שציטוט הירושלמי הוא פירוש לציטוטם מהבבלי. וכן בראבי"ה נקט בפשיטות לברך בורא נפשות עם חתימתה, אך בדבריו על בלמש"ש בר"ח (דף קלא) פקפק וכתב וז"ל ולא חתמינן בה כלל ואע"ג דבירושלמי איכא חתימה כיון דמספקא לן בגמרא דידן לא חתמינן עכ"ל. ולמה נחה לו לחתום בבורא נפשות כדעת הירושלמי, אם אין אפילו ספק מפורש בבבלי?
איברא, ראינו לעיל שבירושלמי דידן אין זכר לבלמש"ש דר"ח, אך מצאנו לו חבר בריש מדרש פסיקתא רבתי, דמובאת בפשיטות בלי חולק הברכה הנ"ל עם חתימתה ברוך מקדש ישראל וראשי חדשים. וא"כ כבר תמה המעשה בצלאל (לג) שלפי כללי היד מלאכי (צד) בעיא דלא איפשיטא בגמרין ואיפשיטא בירושלמי הוי פשיטותא ויש לנו לחתום גם בר"ח.
ויש להוסיף עוד שלא רק שבגאונים מצאנו חתימה לב"נ שלא כגירסת הבבלי דידן, אלא בה"ג (ב') מפורש שחותמים בר"ח, ומקורו וז"ל דכי אתא רב דימי אמר רב חתים בר"ח מקדש ישראל וראשי חדשים לעמו ישראל עכ"ל. מה שלא נמצא בגמרא דילן בנידון זה כלל! אלא הוא נמצא אצלינו לעיל בדף מד. באופן תמוה בעניין נוסח מעין ג' וז"ל:
מיחתם במאי חתים? כי אתא רב דימי אמר רב חתים בר"ח ברוך מקדש ישראל וראשי חדשים. הכא מאי? רב חסדא אמר על הארץ ועל פירותיה.
ורש"י פירש שכמו שחותמים בשתים, כביכול, בר"ח ואינו בדין חתימה בתרתי, כך חתימת מעין ג' מותרת, אע"ג דדמי לתרתי. ולולי דמסתפינא היה נראה דבר פלא, דלבה"ג גירסא אחרת, שהביא את המאמר הזה בסוגייתינו בדף מט. במקום שישתלב היטב לסיפור הקטוע ולא בסוגית מעין ג'. אך יגעתי ולא מצאתי הד לזה באף כתב יד, ולא זו הדרך להגיה את ספרינו מסברא. אך מ"מ ברור שלבה"ג הייתה לו מסורת מרבותיו, שמא עד בי רב אשי, שפירשו כך את מאמרו של רב דימי בעניין בלמש"ש. וע"כ שוב אין להניח כדבר פשוט שלהבבלי אין חתימה, ונרגשת יותר התשוקה לחשוש לדעות אלו, דלא כפשרת רבינו יונה, שכאמור כמעט שאינה פשרה כלל.
והגה"ר בעל המשנה ברורה כמסיח לפי תומו כשרצה אגב אורחא לציין ברכה שלא נדחתה מהפוסקים נקט חתימת ב"נ כדוגמתו בביאור הלכה סימן רט"ו. וכן נזכרה דעה זו בלי חולק בקיצור ש"ע (נא, יא), שהיה ספר הלכה נפוץ עד אין מספר. ואכן קצת תמוה שהרבה מדעות הגר"א נתקבלו בקרב תלמידיו, ואף הרבה שעמדו בניגוד למנהגים מקובלים מדורי דורות ואכמ"ל. ודעות אלו של הגר"א בעניין ב"נ מ"ד ובלמש"ש, המיוסדים על אדני פז, כמעט ולא יושמו. והנני הקטן פורס דברים אלו על שלחן מלכים זה, מאן מלכי רבנן, לעורר את העניין, שמא יסכימו איתי שיש מקום לחשוש עוד בדרכים הנזכרים או שמא בדרכים נוספים. ועוד חזון למועד. וגם יעלו לפני חוקרי נוסח התפילה וגירסאות קדמונים, שאשמח אם ימסרו נפשותיהם וימלאו חסרונותיי להחיות את נפשי ונברך א-ל חי העולמים.
♦ ♦ ♦