באיזה אופן יש דין קדימה במין שבעה
במשנה (ברכות מ:) שנינו: היו לפניו מינין הרבה, רבי יהודה אומר, אם יש ביניהן מין שבעה – עליו הוא מברך. וחכמים אומרים, מברך על איזה מהן שירצה. ע"כ. ובגמ’ (שם מא.) אמר עולא: מחלוקת בשברכותיהן שוות, דרבי יהודה סבר – מין שבעה עדיף, ורבנן סברי – מין חביב עדיף. אבל בשאין ברכותיהן שוות, דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ע"כ.ונחלקו רבותינו הראשונים כמי הלכה. דעת רוב הראשונים (בה"ג, סמ"ג, הראב"ד, רבינו יונה, התוס’, הרא"ש, מהר"ם, המרדכי והרשב"א), שהלכה כרבי יהודה. ולעומת זאת, דעת רבינו האי גאון והרמב"ם (פ"ח הלכה יג), שהלכה כחכמים.
ולענין הלכה, מרן השו"ע (סי’ ריא סעיף א) כתב בסתם כדעת רוב הראשונים, שאם יש ביניהם מין שבעה – מקדים מין שבעה, אע"פ שאינו חביב כמו המין האחר. ולהלן (סעיף ב) כתב בשם הרמב"ם, שאפילו יש ביניהם ממין שבעה – מקדים החביב. וכתב המשנה ברורה (ס"ק יג), שמשמע מסתימת דברי המחבר, שהעיקר כדעה ראשונה, שהיא דעת רוב הראשונים. וכ"כ הכף החיים (סק"ז), ושכן פסק הבן איש חי (פרשת מטות ש"א אות ב).
אמנם הט"ז (סי’ ריא סק"א) כתב שמי שרוצה להקדים מין שבעה יכול, וכן מי שרוצה להקדים החביב יכול, שבכל אופן יש לו על מי שיסמוך. עי"ש. וביאר הפרי מגדים (משבצות זהב שם), דס"ל להט"ז, דאע"ג דבעלמא קיימא לן הלכה כסתם נגד היש אומרים, שאני הכא שמרן הביא את דברי הרמב"ם בשמם.
במה דברים אמורים, כשיש ביניהם ממין שבעה, אבל כשאין ביניהם מין שבעה, לכל הדעות, מברך על החביב. וכ"כ הסמ"ג, הרא"ש והמרדכי, דבכה"ג גם רבי יהודה מודה דחביב עדיף. וכן פסק מרן בשו"ע (סעיף א).
ואם אין ברכותיהן שוות, כגון שהיו לפניו פירות שברכתם "העץ", ומהם פירות משבעת המינים, וגם פירות או ירקות שברכתם "האדמה", נחלקו בד"ז רבותינו הראשונים, וד’ שיטות בדבר:
א. שיטת הרא”ש, שמברך על איזה מהם שירצה.
ב. שיטת המרדכי, שמברך קודם על מין שבעה.
ג. שיטת רבינו האי גאון, הרי"ף, הרמב"ם (פ"ח הלכה יג), רבינו יונה, התוס’ והרשב”א, שמברך קודם על החביב לו.
ד. שיטת בה”ג, שמברך קודם "העץ" ואח"כ "האדמה".
ולענין הלכה, מרן השו"ע (סי’ ריא סעיף א) כתב בסתם, כדעת הרא"ש, שמברך על איזה מהם שירצה. ויש אומרים, כדעת רבינו האי גאון וסיעתו, שמברך קודם על החביב לו. ולהלן (סעיף ג) כתב בסתם, שאין דין קדימה לברך "העץ" לפני "האדמה". ויש אומרים, כדעת בה"ג וסמ"ג, שמברך קודם "העץ". ומבואר יוצא, שלדעת מרן השו"ע, אם היו לפניו פירות שברכתם "העץ" ופירות שברכתם "האדמה", מברך קודם על איזה מהם שירצה, ואינו צריך לברך על מין שבעה או על החביב לו (עי’ שער הציון ס"ק יא).
אמנם הב"ח, הט"ז (סק"ב), המגן אברהם (בסוף הסימן) והמשנה ברורה (סק"ט וביאור הלכה בד"ה וי"א) פסקו כדעת רבינו האי גאון וסיעתו, שמברך קודם על החביב לו. [ואם שניהם חביבים לו בשוה, יקדים לברך על מין שבעה. ואם אין ביניהם ממין שבעה, יקדים לברך "העץ"]. ואילו האליה רבה (סק"ב) והכף החיים (ס"ק יד), שבכל ענין, “העץ" קודם ל"האדמה", כדעת בה"ג.
♦
ב.דין קדימה בשבעת המינים
בגמ’ (ברכות מא.) אמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה, שנאמר "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש". ובהמשך (שם ע"ב) איתא: רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא, אייתו לקמייהו תמרי ורימוני, שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא, אמר ליה רב חסדא "לא סבירא ליה למר כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה”, אמר ליה "זה שני לארץ וזה חמישי לארץ". ע"כ. ופירש רש"י: זה שני לארץ – "ארץ זית שמן ודבש”, דכתיב בסיפיה דקרא, הפסיק "ארץ" את הסדר, וחזר לעשות זיתים ותמרים חשובים מרימונים, שהרימון חמישי ל"ארץ" הכתובה בראש המקרא, ודבש שני ל"ארץ" הכתובה בסופו. וכתבו התוס’ (שם), דהיכא דאיכא חטה וזית, או שעורים ותמרים, אע"ג דשוין ל"ארץ", מכל מקום, כל המוקדם בפסוק דהיינו ל"ארץ" ראשון – קודם לברכה.ואם הפרי המאוחר בפסוק חביב יותר מהמוקדם בפסוק, באנו למחלוקת הראשונים (הנ”ל בדברינו בסמוך), שלפי דעת רוב הראשונים, אעפ"כ עליו לברך על המוקדם בפסוק. ואילו לפי דעת רבינו האי גאון, ראבי"ה והרמב"ם, מברך על החביב, ורק אם שניהם חביבים לו בשוה, מברך על המוקדם בפסוק. (בית יוסף סי’ ריא, מגן אברהם סק"ה, שער הציון ס"ק יב).
♦
ג.
דין קדימה בכוסס חטה ושעורה
כתב בה"ג, דהא דחטה ושעורה קודמין, דווקא כשעשה מהם תבשיל או פת, אבל הכוסס את החטה, שמברך "בורא פרי האדמה", אינה קודמת לברכת "בורא פרי העץ". וכתב הטור (סי’ ריא), דבה"ג אזיל לשיטתיה, שברכת "בורא פרי העץ" קודמת לברכת "בורא פרי האדמה", אבל לשיטת הרא"ש ששתיהן שוות, אפשר דאיירי אף בכוסס את החטה. וכ"כ הב"ח והפרישה (שם סק"י) בשם מהרש"ל, דבע"כ הרא"ש סבירא ליה שיש דין קדימה בכוסס חיטים ושעורים. וכ"כ הט"ז (סק"ה).אולם מרן הבית יוסף כתב שגם לשיטת הרא"ש לא מיירי בכוסס את החטה, וכמש"כ הרשב"א, דחטה דכתיב בקרא לאו בכוסס איירי, ושכן דעת רבינו יונה. וכן פסק בשו"ע (סי’ ריא סעיף ה), דהא דחטה ושעורה קודמים, היינו דווקא כשעשה מהם תבשיל או פת.
והנה הטור כתב ע"פ דברי התוס’ הנ”ל (שכל המוקדם בפסוק דהיינו ל"ארץ" ראשון – קודם לברכה): הלכך זית קודם לשעורה, שהוא ראשון ל"ארץ" בתרא, ושעורה שני ל"ארץ" קמא. ע"כ. וכתב המגן אברהם (שם סק"ח), דמיירי בכוסס שעורה, שמברך עליה "האדמה", וס"ל להטור, דאף בכוסס חטה ושעורה יש דין קדימה על שאר פירות משבעת המינים. אבל בתבשיל של שעורה, שברכתו "מזונות", מקדים לברך עליו לפני שמברך על הזיתים. עי"ש. וכן מבואר בב"ח ובפרישה (סק"י) בדעת הטור. אמנם הט"ז (סק"ד) כתב בדעת הטור, שאפילו בתבשיל של שעורה, שברכתו "מזונות", אעפ"כ מברך קודם על הזיתים, כי ברכת "מזונות" אינה נחשבת כברכה מבוררת יותר מ"העץ". עי"ש.
לעומת זאת, מרן השו"ע השמיט את דברי התוס’, שכל הנאמר סמוך ל"ארץ" קמא קודם למה שנאמר סמוך ל"ארץ" בתרא. וכתב המגן אברהם (סק"ח), דהיינו משום שלפי זה יוצא שזיתים קודמים לשעורה, ולדעת מרן (בשו"ע סעיף ה) אין דין קדימה בחיטה ושעורה אלא כשעושה מהם תבשיל, ואז הרי ברכתם "מזונות", ולדעתו (בשו"ע סעיף ו) ברכת "מזונות" קודמת ל"העץ", ולפי זה, שעורה קודמת לזית. עי"ש. [ואם כוסס את השעורה ואוכל זית, לדעת מרן השו"ע יברך על איזה מהם שירצה, וכמו שפסק מרן בסעיף א ובסעיף ג בסתם, שאין דין קדימה לברך “העץ” לפני “האדמה”. ולפי זה, לעולם אין הזית קודם לשעורה].
והרמ"א (סי’ ריא סעיף ד בהגה) הביא את דברי התוס’, שכל הנאמר סמוך ל"ארץ" קמא קודם למה שנאמר סמוך ל"ארץ" בתרא. ולפי זה, אכן זית קודם לשעורה. ובע"כ איהו מיירי בתבשיל של שעורה, שהרי הוא מסכים עם מרן (בשו"ע סעיף ה) שאין דין קדימה בחיטה ושעורה אלא כשעושה מהם תבשיל. וכתב המגן אברהם (סק"ח) דצ"ל דס"ל שכל הקודם בפסוק קודם לברכת "מזונות", או י"ל דס"ל שיש דין קדימה בכוסס חיטים ושעורים, עכ"פ כששניהם חביבים בשוה, ומיירי הכא בכוסס שעורים. [דלשיטתו, מש"כ בשו"ע ס”ה שאין דין קדימה בחיטה ושעורה על שאר פירות משבעת המינים, ר"ל דהו"ל כדין פירות האדמה ופירות העץ שביניהם משבעת המינים, שלפי דעת רבינו האי גאון וסיעתו, מברך על החביב, אבל היכא דשניהם חביבים לו בשוה, יקדים מין שבעה]. ועיין בפרי מגדים (אשל אברהם סק"ח) שהכריח בדעת הרמ"א כתירוצו השני של המג"א.
ובסיכום, יש ג’ שיטות בפוסקים, בדין קדימה בכוסס חיטה ושעורה:
א. דעת הטור, שבכוסס חיטה ושעורה יש דין קדימה על שאר פירות משבעת המינים, ואפילו אם הפרי חביב עליו יותר מהחטה והשעורה.
ב. דעת מרן השו"ע, שבכוסס חטה ושעורה אין דין קדימה על שאר פירות משבעת המינים כלל.
ג. דעת הרמ"א, שאם הפרי האחר חביב עליו יותר מהחטה והשעורה, אזלינן בתר החביב. ואם שניהם חביבים בשוה, יש דין קדימה בכוסס חטה ושעורה.
♦
ד.
דין קדימה בדבש תמרים ובקמח
כתבו הטוש"ע (סי’ ריא סעיף ג): הביאו לפניו דבר שברכתו "בורא פרי העץ" ודבר שברכתו "שהכל" – “בורא פרי העץ" קודמת, שהיא חשובה שאינה פוטרת אלא דבר אחד, וכן "בורא פרי האדמה" ו"שהכל" – “בורא פרי האדמה" קודמת. ע"כ. וכתב הב"ח, שאפילו אם הדבר שברכתו "שהכל" הוא ממין שבעה, כגון קמח של חיטים, דמברכין עליו שהכל, ואותו שברכתו "העץ" או "האדמה" אינו ממין שבעה, אעפ"כ "העץ" ו"האדמה" קודמים, לפי שברכות אלו מבוררות יותר מ"שהכל". והו"ד בכף החיים (סק"י). וכ"כ הפרי מגדים (משבצות זהב סק"ב, אשל אברהם סק"ג), שאפילו אם הדבר שברכתו "שהכל" הוא גם ממין שבעה, כגון דובשא דתמרי, אפילו הכי פרי האדמה עדיף. והו"ד בשער הציון (סק"ט).ולכאורה משמע, שהטעם שלא יקדים לברך על הדבש או על הקמח, היינו משום שברכתם "שהכל", וקיימא לן ש"העץ" או "האדמה" קודמים ל"שהכל". ולפי זה, אם היו לפניו ב’ דברים שברכתם "שהכל" ואחד מהם קמח או דבש, יקדים לברך עליהם.
אולם מרן הבית יוסף כתב על דברי הטור, ששעורה קודמת לדבש, דהיינו לומר שקודמת לתמרים עצמם, דאילו דבש זיעה בעלמא הוא, ומשום הכי לא מברכינן עליה אלא "שהכל" (ברכות לח. ושו”ע סי’ רב ס”ח). ע"כ. וכ"כ הפרישה (סק"ז) על מש"כ הטור שהדבש קודם לגפן, דר"ל תמרים עצמם, שהתמרים הוא הדבש הכתוב בתורה. עי"ש. וכ"כ הלבוש (סעיף ה), שכל דין קדימה בתמרים אינו אלא כשאוכלן כמות שהן, אבל אם עשה מהן דבש, פקע ממנו דין קדימתו. ע"כ. והב"ח הביא את דברי הבית יוסף, וכתב: נראה דקמח חיטים נמי שברכתו "שהכל" (ברכות לו. ושו”ע סי’ רח ס”ה), אע"פ שהקמח הוא גוף חמשת המינים, ולא דמי לדבש שאינו גוף ז’ המינים אלא זיעה בעלמא, אפילו הכי אין הקמח נחשב כלל לחשיבות שבעת המינים, מדמברכים עליו "שהכל". עכ"ל.
ומדוייק בלשון הב"י, שהדבש אינו נחשב כפרי אלא כזיעה, ולכן אין לו חשיבות של שבעת המינים, והראיה לכך היא שמברכים עליו "שהכל". וכן מוכח מלשון הלבוש, שכתב ש"פקע ממנו דין קדימתו". וכ"כ הב"ח להדיא, לגבי קמח, שאין לו חשיבות של שבעת המינים. ולפי זה, אפילו אם היו לפניו ב’ דברים שברכתם "שהכל" ואחד מהם דבש או קמח, א"צ להקדימם.
אמנם שיטת בה"ג (הובאה בבית יוסף סי’ רב) לגבי דבש תמרים, שדווקא אם עירב בו מים – ברכתו "שהכל", אבל אם לא עירבו בו מים, מברך "העץ”. וביאר הרא"ש, דהינו משום דבקרא כתיב "ודבש", ולא כתיב תמרים. לפי זה, בודאי שיש דין קדימה בדבש. אבל לדעת רוב הראשונים (התוס’, הרא"ש, רבינו יונה, הרשב"א והרמב"ם פ"ח הלכה ד) ומרן השו"ע (סי’ רב ס"ח), שבכל ענין מברך עליו שהכל, לפי זה, הדבר פשוט שאין בו דין קדימה כנ"ל. וגם בדעת בה"ג, כתב הבית יוסף (שם), שיש לחלק בין דבש הזב מאליו, שברכתו "העץ”, לדבש היוצא ע"י כתישה וסחיטה, שברכתו "שהכל". אלא שהט"ז (סק"ה) תמה עליו, דאיפכא מסתברא, שדבש הזב מאליו אינו אלא זיעה בעלמא, משא"כ היוצא ע"י כתישה וסחיטה, שיוצא גוף הפרי ממנו. עי"ש. ואכמ"ל.
♦
ה.
דין קדימה בשכר שעורים
לאור האמור, נראה שאין דין קדימה בשכר שעורים, שהרי מברכים עליו "שהכל", וכמבואר בגמ’ (ב"ב צו:) ובטוש"ע (סי’ רד סעיף א). ומכאן שאין לו חשיבות של מין שבעה. ועיין בב"ח (שם), שהקשה מדוע מברכים על שכר שעורים "שהכל", ומאי שנא ממי שלקות שמברכים עליהם "האדמה", והרי הרא"ש ביאר, שבמשקה היוצא ע"י בישול יש יותר טעם הפרי מאשר במשקה הנסחט מן הפרי. ותירץ הב"ח דשאני פירות שנתבשלו, דטעם הפירות עצמם נכנס במים, ובשתייתן טועם את טעם הפירות, אבל בשכר אין טעם התמרים והשעורים נרגשים בשתיה כלל, אלא טעם אחר לגמרי. והו"ד במגן אברהם (שם סק"ט). ולפי זה, מכל שכן, שאין לו חשיבות של מין שבעה. וכ"כ הפרי מגדים (סי’ ריא משבצות זהב סק"ו), שלפי הלבוש, שדבש תמרים אינו נחשב מין שבעה, כ"ש דשכר אינו נחשב מין שבעה.אלא שבתחילת דבריו כתב הפמ"ג, שד"ז שנוי במחלוקת הב"ח והמג"א לעיל (סי’ קפב, בדין ברכת המזון טעונה כוס). דהנה הב"ח שם כתב שבסעודת נישואין וברית מילה נוהגין במדינותינו שבתוך הסעודה שותים שכר שעורים לשרות המאכל, ואחר הסעודה קודם ברכת המזון קובעים לשתות מי דבש. ויש מי שהורה, שיש לברך ברכת המזון על כוס של שכר שעורים, לפי שהוא חמר מדינה, וגם הוא ממין שבעה ומין שבעה עדיף. ולא נהירא, דאע"ג דהלכה כרבי יהודה דמין שבעה עדיף, היינו דווקא כשחפץ לאכול משניהם וברכותיהם שוות, שאז יברך על מין שבעה ויפטור את החביב, אבל כשאינו חפץ לאכול המין שבעה, פשיטא דאף לרבי יהודה מברך על מה שחפץ עכשיו לאכול, וכמש"כ התרומת הדשן (וכן פסק הרמ"א סי’ ריא ס"ה בהגה). ולפי זה, כיון שקבעו לשתות מי דבש, ואינן חפצים לשתות שכר שעורים, שאינו חביב להם, פשיטא דעל מי הדבש יש לברך ברכת המזון, שהרי גם הוא חמר מדינה כמו שכר שעורים. ע"כ. ומשמע דס"ל ששכר שעורים נחשב מין שבעה, אלא שכיון שאין חפצים לאוכלו עכשיו, א"צ להקדימו לברכה. והמגן אברהם (שם סק"ב) הביא את דבריו, וכתב: ונראה לי דשכר לא הוי בכלל שבעת המינים, דהא מברכין עליו "שהכל", וכן כתב השל"ה. עכ"ל.
וקשה טובא, דהא הב"ח מסכים שדבש אין לו חשיבות של מין שבעה, והוא הדין בקמח, ולפי מש"כ הפרי מגדים בסו"ד, מכ"ש שאין חשיבות מין שבעה לשכר שעורים, ונמצאו דבריו סותרים זא"ז. ולולי דמסתפינא, הו"א דמש"כ הב"ח לגבי ברכת המזון על כוס של שכר שעורים, היינו אף לשיטתו של מי שהורה להם להקדים שכר שעורים משום שנחשב מין שבעה, דאף לו יהבינן ליה כל דיליה, וחשבינן ליה מין שבעה, הרי כיון שאין חפצים בו עתה, אין בו דין קדימה. ולעולם ס"ל להב"ח, שבאמת אין לו חשיבות של מין שבעה כלל, כדמוכח מדבריו לגבי דין קדימה בדבש תמרים. ועיקר דברי הב"ח, שיש לברך על החביב לו. ואכן המשנה ברורה (שם סק"ט) העתיק את דברי הב"ח לדינא, והשמיט מש"כ שאין כאן דין קדימה, אלא כתב סתם, שיברך על החביב עליו.
ולענין הלכה, נראה שיש לפסוק כהמגן אברהם בד"ז, שאין שכר שעורים נחשב מין שבעה. ובפרט שלפי מש"כ הפרי מגדים, כן דעת הב"י, הלבוש והב"ח, אלא שהב"ח סותר עצמו בד"ז. ולפי מש"כ, יתכן שאין סתירה בדבריו, ולעולם ס"ל שאין שכר שעורים נחשב מין שבעה. ולפי זה, אם הביאו לפניו שכר שעורים ודבר נוסף שברכתו "שהכל", יברך על החביב (כדין ב’ דברים שברכותיהם שוות, שמקדים את החביב, לכל הדעות, וכנ”ל אות א). ואם הדבר האחר חביב עליו יותר, יש לצרף את שיטת הרמב"ם, דס"ל שאפילו ברכותיהן שוות ויש ביניהם ממין שבעה, יקדים את החביב.
ובס’ הלכה ברורה (סי’ ריא ס"ז) כתב: הביאו לפניו משקה שכר העשוי משעורים שברכתו "שהכל", ומין משקה אחר שברכתו "שהכל", יש אומרים שצריך להקדים בברכה את שכר השעורים, מפני שנחשב כמין משבעת המינים, ויש אומרים שכל שברכתו "שהכל" אינו נחשב כמין משבעת המינים. ע"כ. ובהמשך כתב, שבב’ מינים שברכתם "שהכל" מברך על החביב. ובהערה שם (בירור הלכה סק"ז) הביא את דברי הב"ח והמג"א (בסי’ קפב), ואת דברי הפמ"ג (סי’ ריא משבצות זהב סק"ו) בדעת הלבוש, דפשיטא ליה שאינו נחשב כמין שבעה. וכתב, שאע"פ שהמשנ"ב (סי’ קפב סק"ט) פסק כהב"ח בנידונו, אין הכרח דס"ל כוותיה דשכר שעורים חשיב כמין שבעה. עי"ש. ונראה שדעתו לפסוק כהמג"א (שהביא דבריו בי"א בתרא).
גם בס’ הלכות יום ביום (ח"ג עמ’ קפב) להגרמ"מ קארפ שליט"א, פסק כהמגן אברהם (בסי’ קפב), שאין דין קדימה כלל בשכר שעורים, וכתב שכן י"ל ג"כ בדעת המשנה ברורה (שם) שפסק כהב"ח, והשמיט מש"כ שאין כאן דין קדימה, אלא כתב סתם, שיברך על החביב עליו. עי"ש.
ומכאן תשובה למש"כ בס’ הליכות ברכות (עמ’ רמה), שאם היו לפניו בירה ודבר נוסף שברכתו "שהכל", מקדים את הבירה, אפילו אם הדבר השני חביב עליו יותר, ושכן משמע מדברי השער הציון (סי’ ריא סק"ט) בשם הפרי מגדים, ומדברי הכף החיים (סק"י) בשם הב"ח. וכוונתו למש"כ לעיל, דלכאורה משמע מדבריהם שהטעם שלא יקדים לברך על הדבש או על הקמח, היינו משום שברכתם "שהכל", וקיימא לן ש"העץ" או "האדמה" קודמים ל"שהכל". ולפי זה, אם היו לפניו ב’ דברים שברכתם "שהכל" ואחד מהם קמח או דבש, יקדים לברך עליהם.
אך לפי מש”כ לעיל, נראה שאין דיוק זה מוכרח, ולעולם י"ל דס"ל דלא חשיב מין שבעה, אלא שבנידונם, בלאו הכי "העץ" קודם ל"האדמה", ודעדיפא מינייהו נקטי. תדע, שהב"ח עצמו כתב להדיא בסמוך, שדבש תמרים וקמח, אין להם חשיבות של מין שבעה, שהרי ברכתם "שהכל". ואם נדייק מתחילת דבריו שהטעם שלא יקדים את הדבר שברכתו "שהכל" היינו דווקא משום ש"העץ" קודם לו, נמצא סותר עצמו בתוך כדי דיבור. ואף את"ל שיש מקום לדיוק זה בדברי הפמ”ג, אין מכאן ראיה דהכי ס"ל לדינא, אלא שכתב כן אליבא דכו"ע, ולהלן (משבצות זהב סק"ו) כתב שנחלקו הב"ח והמג"א אי חשיב מין שבעה, וכתב בדעת הלבוש, דס"ל שמברכים על דבש "שהכל", דמכל שכן שמברכים "שהכל" על שכר שעורים. וי"ל דהכי סבירא ליה לדינא. וממילא אין להביא ראיה מדברי המשנ"ב והכפה"ח שהביאו את דבריהם. אלא העיקר לדינא, שיש להקדים את החביב.
♦
ו.
דין קדימה במיץ רימונים
גם מש"כ עוד בהליכות ברכות (שם) שמיץ רימונים קודם לדבר אחר שברכתו "שהכל", אפילו אם הדבר השני חביב עליו יותר. הנה דעת רוב הראשונים, מלבד הראב"ד, שמיץ הנסחט מן הפירות ברכתו "שהכל", דהו"ל זיעה בעלמא, כדין דבש תמרים. וכן פסק מרן השו"ע (סי’ רב ס"ח). ולאור האמור, הדבר פשוט שאין דין קדימה במיץ פירות של שבעת המינים, שאינו אלא זיעה בעלמא, וכמש"כ הב"י, הב"ח והלבוש לגבי דבש תמרים.אלא שיתכן שרוב הרימונים נסחטים למשקה, ודעת הרשב"א (ברכות לט.) שפירות שרוב אכילתן ע"י סחיטה מברכים על המיץ "העץ". עי"ש. ומדברי מרן השו"ע (סי’ רב סעיף י-יא) נראה לכאורה, דס"ל מעיקר הדין כהרשב"א. אמנם להלן (סי’ רה ס"ג) סתם מרן דלא כהרשב"א. וכתב המאמר מרדכי (שם סק"ה) דשמא י"ל דמספקא ליה למרן השו”ע כמי הלכה. עי"ש. והו"ד בשער הציון (שם ס"ק כא), ועפ"ז כתב שבדיעבד אם בירך "העץ" על מיץ היוצא מפירות שהדרך לסחטן, לכאורה יצא. וכן פסק בחזון עובדיה (עמ’ קכו).
ולפי זה, י"ל שאע"פ שלענין ברכה מספקא ליה למרן השו"ע, וס"ל שמספק יברך "שהכל", מכל מקום, לענין דין קדימה, אם הביאו לפניו מיץ רימונים ודבר אחר שברכתו "שהכל", ושניהם חביבים לו בשוה, יש מקום לומר שיקדים לברך על מיץ הרימונים (בהנחה שאכן רוב הרימונים נסחטים למשקה). ויל"ע בזה. אכן אם הדבר השני חביב עליו יותר, נראה פשוט שצריך לברך עליו, כדין ב’ דברים שברכתם שווה, ואין ביניהם ממין שבעה, שמברך על החביב, וכנ"ל (אות א). ובפרט שלדעת הרמב"ם, גם אם יש ביניהם ממין שבעה מקדים החביב, וכנ"ל. (וכנגד החשש לשיטת הרשב"א, דחשיב מין שבעה, יש לחוש לשיטת הרמב"ם שחביב קודם למין שבעה).
♦ ♦ ♦