ובראשונים מצאנו ג' שיטות בביאור סוגיא זו. פשטות דברי הרמב"ם והשו"ע (סי' רב ס"ז), שהנדון הוא אפי' בנתרסקו לגמרי, עד שאין חתיכות הפרי ניכרות, ואפ"ה לא נשתנית ברכתן. אבל לרש"י הנדון הוא בכתוש ומרוסק קצת ולא לגמרי, והתרה"ד (סי' כט) הוכיח מדבריו דבנתרסקו לגמרי מברך שהכל. ושיטה נוספת ואמצעית, דהדבר תלוי, אם תוארו וממשו קיים מברך העץ, אבל אם נימוח לגמרי עד שאין ניכרת צורתו מברך שהכל. ועי' מג"א (ס"ק ח') שכן פשטות דעת הרמ"א, וכ"כ המ"ב להלכה (ס"ק מב).
והנה דעת השו"ע מפורשת דאף שנתרסקו לגמרי לא נשתנית ברכתן, וז"ל: תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה, והוציא מהם גרעיניהם, אפי"ה לא נשתנית ברכתן ומברך עליהם בפה"ע, ולבסוף ברכה מעין ג'. ע"כ. אמנם לכאו' היה מקום לומר דלמעשה יברך שהכל, ואף שדעת מרן השו"ע שיש לברך בפה"ע, כיון דקיי"ל בכל מקום דסב"ל אף נגד מרן השו"ע. ואכן חזינן לכמה מגדולי הפוסקים שכתבו בנ"ד דיש לברך שהכל מטעמא דסב"ל. וכ"כ גם מגדולי פוסקי ספרד, ומהם הגרי"ח בבא"ח (פ' פנחס אות ג') ובשו"ת רב פעלים ח"ב (או"ח סי' כח), והכה"ח (ס"ק נז), והאור לציון ח"ב (פי"ד ה"ב). והגדיל השכנה"ג (סימן רב הגב"י אות ט) לתמוה על פסק מרן הש"ע שעל תמרים שמיעכן ועשאן כמין עיסה מברך בפה"ע, כי למה לא חשש לסברת רש"י והתה"ד דס"ל שמברך שהכל. והא כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא קי"ל ספק ברכות להקל.
ועי' ביבי"א ח"ז (סי' כט או' ט'), שאחר שביאר בהרחבה שדעת רוב הפוס' כדעת השו"ע שיש לברך בנ"ד בפה"ע, הוסיף וכתב לחדש דבנ"ד אין לחוש לסב"ל, כי נראה שהמברך בפה"ע על תמרים שנתמעכו ונתרסקו לגמרי, לכולי עלמא יצא בדיעבד, שהרי באמת פרי עץ הם אלא שנשתנו לגריעותא. ואף אם יברך העץ, לעולם לא יגיע לחשש ברכה לבטלה, ובכה"ג אין לחוש לסב"ל.
וביאר דבריו, דהנה קי"ל דמי שבירך בפה"א על פירות האילן יצא, משום דגם האילן יוצא מהאדמה, וכתב לחדש המג"א (ר"ס רו) וז"ל: נ"ל דאותן הגדלים על האילן ומברך בפה"א, משום דלא נגמר פרי, או שאינן עיקר הפרי, אם בירך בפה"ע יצא. וביאר דבריו הפמ"ג (א"א ס"ק א), דאם בירך על פרי האדמה בפה"ע לא יצא, דמשום דמשקר, דאין פרי האדמה יונק מעץ. מה שאין כן בוסר וכדומה דיונק מהעץ, וא"כ אין כאן ברכה לבטלה, אף שעיקר ברכתן היא האדמה. וכדברי המג"א פסקו הרבה מגדולי האחרונים, ומהם בברכי יוסף (סימן רו סק"ב), והכה"ח (ס"ק ג'), והמ"ב (סי' רו ס"ק א'). וע"ש בשעה"צ שכתב דהגם שיש מגדולי הפוס' שהעירו ע"ד המג"א, מ"מ הלכה כמותו. וכתב היבי"א דלפ"ז בנ"ד אם יברך על הפירות המרוסקין העץ, אין חשש של ברכה לבטלה, דהא אינו משקר כיון שבאמת יצאו מהעץ. לכן לכו"ע יש לקיים פסק השו"ע ויש לברך בפה"ע. עכ"ד היבי"א. וכדבריו כתב הגר"י ידיד בשו"ת ברכת יוסף ח"ב (דף כד ע"ב), ע"ש.
♦
כל שלא שיקר בברכתו לא אמרינן סב"ל
והנה בעיקר דברי המג"א, כבר תמהו הרבה מהאחרונים מכמה מקומות שמצאנו שיברך לכתחילה שהכל, ולכאו' משמע לא הסכימו הפוס' לכלל זה שאם אינו משקר בברכתו אין לחוש לסב"ל. ולדוגמא, כתב השו"ע (סי' רב ס"ב) שעל הבוסר מברך האדמה. ועוד פסק הרמ"א (סי' רב סי"ח) וז"ל: כל הפירות שיודע בהם שהם עיקר הפרי, מברך עליהם בפה"ע, ושאינן עיקר הפרי בפה"א, ואם הוא מסופק בו אם הוא עיקר הפרי או לא, בפה"א, ואם אינו יודע מה הוא, מברך שהכל. ע"כ. ולדברי המג"א יש לתמוה מאוד, מדוע לא נימא דבכל דוגמאות אלו יברך בפה"ע, משום דאינו משקר בברכתו.ועי' בפמ"ג שם ובא"ר ובמאמ"ר ובאבן העוזר ועוד, שהעירו בכל זה, ומעוד מקומות, וכתבו לבאר דהדבר ברור דכל מש"כ המג"א דאם אינו משקר דאין לחוש לסב"ל, כל זה רק בדיעבד, אבל לכתחילה יש לברך את ברכתו הראויה. והיינו דבודאי אין לעקור את כל דיני וגדרי ברכות, ורק שכתב המג"א דבכל כה"ג אין לחוש לברכה לבטלה, ויצא, כיון דסו"ס לא שיקר ואין כאן ברכה לבטלה. ובזה יש לבאר את נדון הפוסקים מה מברכין על הסוכר, עי' בשו"ע (סי' רב סט"ו). ואף דלכו"ע אם בירך האדמה יצא, מ"מ הדבר ברור שלכו"ע לכתחילה צריך לברך את הברכה העיקרית והמבוררת. ונראה דמה"ט גדולי האחרונים כהחיד"א והמ"ב והכה"ח והיבי"א, קיימו להלכה את דברי המג"א, כיון שביסוד זה תורצו עיקרי הקושיות על המג"א.
והדבר מוכרח ג"כ מהנדון שלנו. דהנה עי' במג"א (ס"ק יח, וכפי שביאר דבריו המחצה"ש) שכתב דיש לחלק בין גודגדניות לתמרים, דבגודגדניות ששנימוחו ע"י בישול, נתבטלה צורתן ואינן ניכרים כלל תואר הפירות, לכן אבדו ברכתן ומברך שהכל. משא"כ תמרים שלא נתבשלו, אע"ג שמיעכן לגמרי ביד עד שנעשה עיסה, מ"מ עדיין רושם צורתן ניכרת שהן תמרים, ולכן במלתייהו קיימי לברך בפה"ע. ע"ש. והמ"ב הכריע כמותו. ומפורש, דאם נתבטלה צורת הפרי, ס"ל להמג"א דמברך שהכל. ואי נימא דלהמג"א בכל כה"ג שאינו משקר יש לברך לכתחילה העץ, א"כ מאי נפק"מ אם נימוחו או לא, הא בכל אופן אינו משקר בברכתו. וע"כ כדאמרן, דכל דברי המג"א נאמרו רק בדיעבד, אבל לכתחילה מברך את ברכתו הראויה.
אמנם עדיין יש לעי' אם דברי המג"א שייכים לנ"ד. ונראה דיש לדון לכאו', דלהסוברים שבנ"ד מברך שהכל, אם בירך בפה"ע לא יצא, כיון שבטל מתורת פרי. ואם כנים הדברים, א"כ דברי המג"א לא יועילו בנ"ד כלל. דהנה מצאנו בכ"ד בפוס' דס"ל דגם להמג"א יש אופנים שזה בגדר שקר. ועי' גם בשעה"צ (סי' רב ס"ק מב) שכתב: ועל העלין ותמרות יש לעיין בדבר, אף לפי מה שפסק המג"א דעל דבר שאינו עיקר הפרי יצא בדיעבד בברכת פרי העץ, דשמא אינן בכלל פרי עץ כלל, ובפרט על העלין שהם עלים בעלמא. ע"כ. וה"נ י"ל דאם יצא מתורת פרי, א"כ אם יברך העץ לא יצא יד"ח.
♦
אם ברכת העץ על פירות המרוסקין היא לכו"ע
ונראה דהדבר מוכרח מכמה מקומות, דהסוברים שמברך שהכל אם בירך העץ לא יצא, ומידי חשש ברכה לבטלה לא יצא. וראשית יש להעיר ממקור הדין הוא התרה"ד (סי' כט), שאחר שדקדק מרש"י שכל שנימוח לגמרי מברכים שהכל, סיים וכתב: ואע"פ שאין אלו החילוקים ברורים לי, מ"מ לא יעשו אלא ספק בדבר, ופסקו רבוותא דכל היכא דאיכא ספיקא בברכה ראשונה, מברך שהנ"ב, שעל הכל שאמר שהכל נהיה בדברו יצא. עכ"ל. וריהטת דבריו מורין, דמשו"ה עדיף לברך שהכל, כיון שאם יברך העץ לא יצא. ולדבריו אם בירך העץ ה"ז חשש ברכה לבטלה.וכן יש להוכיח מכמה מקומות בדברי המ"ב. עי' בדבריו (בס"ק מב) שכתב לדון איזה ברכה אחרונה יברך על הטרימא, וכתב וז"ל: אכן לענין ברכה אחרונה אין עצה, אי אתרמי לענין דברים שהוא משבעה מינים, וכדאיתא בסימן ר"ח סי"ג דברכת בנ"ר אינה פוטרת מעין ג', ולא מעין ג' פוטרת בנ"ר, אם לא שיאכל גם פרי משבעת המינים, וגם דבר שברכתו בנ"ר לפטור גם את זה ממ"נ (פמ"ג מש"ז ס"ק ד'). ואם אין לו, נ"ל שיוכל לברך מעין ג' כי כן משמע מלשון הרמ"א, דתופס לעיקר הדין שברכתו פה"ע. ע"כ.
ומבואר שנסתפק איזה ברכה אחרונה יברך ע"ז. ואי נימא דס"ל דבדיעבד נפטר בבפה"ע, א"כ מאי מספק"ל, ומדוע טרח לברך שאין מעין ג' פוטר נפשות. וע"כ דס"ל דלמ"ד שמברכין שהכל, אם בירך בפה"ע לא יצא. ועי' גם במ"ב (סי' רח ס"ק ס"ק סג) שכתב דאם בירך על העץ ועל פה"ע על התפוחים יצא יד"ח, וסיים: ודוקא אם אכל תפוחים עצמן, אבל סחטן ושתה מימיהן אינו נפטר בברכת על העץ, דלאו פרי הוא כלל. ע"כ. ומבואר, דאף שהמיץ יצא מהתפוחין, מ"מ אינו בגדר פרי העץ, ואם בירך על העץ לא יצא, כיון דלא פרי הוא כלל. וה"נ בנ"ד, דאם ברכת הפרי ירדה לברכת שהכל, לאו פרי הוא כלל, ואם בירך העץ לא יצא.
וכן מוכח מדברי הריטב"א (שם וכ"ה בשיטמ"ק) וז"ל: תמרים של תרומה מותר לעשות מהם טרימא, מפני שאינו מפסיד אותם אבל לעשות מהם שכר אסור כיון שמפסיד גופן לגמרי, אבל כשעושה מהן טרימא מברכין עליה בפה"ע, מ"ט במילתייהו קיימי כמעיקרא. ושמעינן מינה דטעמא דבמילתייהו קיימי, הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא, ואין מברכין עליהם אלא שהכל. וזו בנין אב למשקין היוצאין מן הפירות, חוץ מזיתים וענבים שאין דינן כמותן, ואין מברכין עליהם אלא שהכל. ע"כ. וכן הוא ברא"ה שם. ומבואר שמדמים דין זה לדין משקה היוצא מן הפירות שאין מברכין עליהם אלא שהכל, דמבואר בגמ' דאינו אלא זיעה בעלמא, ופקעה ממנו תורת פרי. והבינו הראשונים, דכיון שנתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן, פקעה מינייהו תורת פרי. כן הוכיח בס' סדר ברכות (סי' כט).
ונראה דכן הבין בדעת הראשונים הללו ג"כ המ"ב בבאה"ל. דעי' בבאה"ל (ד"ה תמרים) שכתב וז"ל: ומצאתי להרא"ה שכ' ג"כ דאם נתרסק כ"כ עד שעברה צורתן מברך שהכל, והגם דמסתברא בפשיטות דהרא"ה סובר כן מעיקר הדין, מ"מ אין לזוז מדברי הרמ"א שהחליט דנראה לו לעיקר, דאם בירך בורא פה"ע יצא. עכ"ל.
והנה אי נימא דהבאה"ל הבין בדעת הרא"ה דאם בירך בעץ בדיעבד יצא, א"כ תמוה מאוד מה שסיים בסו"ד דאין לזוז מפסק הרמ"א, הא גם הרא"ה מודה לזה. ומפורש דס"ל להבאה"ל בדעת הרא"ה דאם בירך העץ לא יצא, והיינו משום דמדמה זה למשקין היוצאין מהפירות, דאינו אלא זיעה בעלמא.
וכן מדוקדק עוד מדברי המ"ב (ס"ק מב) שכתב עוד וז"ל: ורק בפאווידל"א שאיבד כל צורתו, ולא ניכר כלל מה הוא, אז לכתחילה מברך שהכל, וכהכרעת הרמ"א, דבברכה זו יוצא על הכל בדיעבד, וכו'. עכ"ל. והדברים ברורים, שאם בירך העץ אינו יוצא ידי הכל, כיון שפקעה מיניה תורת פרי. ודו"ק.
גם ראיתי בכמה מספרי רבני זמנינו שכתבו להכריח כן מגוף דברי הרמ"א, שכתב וז"ל: י"א לברך עליהם שהכל, וטוב לחוש לכתחלה לברך שהכל אבל אם בירך בפה"ע יצא, כי כן נראה עיקר. ע"כ. ומבואר בדבריו שהטעם שיצא בברכת בפה"ע, לפי שכן נראה עיקר, והיינו ששיטה זו היא המחוורת בדברי הפוסקים. אבל אי נימא שגם להסוברים שמברך שהכל, יצא יד"ח בהעץ, א"כ יותר היה לו לומר כי בזה יצא בדיעבד לכו"ע. וע"כ דס"ל להרמ"א דלשיטות הסוברות שמברכין שהכל לא יצא יד"ח כלל אם בירך העץ.
ונלע"ד לבאר יותר. דהנה אי נימא דלמ"ד שבירך שהכל אם בירך העץ יצא, א"כ מה מאוד יש לתמוה, דלדברי המג"א הסובר דכל שלא שיקר בברכתו יצא, א"כ בנ"ד לכאו' יצא לכו"ע. וא"כ לכאו' יש כאן ראיה ברורה מדברי הרמ"א שכתב דאם בירך העץ יצא לשיטת המג"א דכל שלא שיקר בברכתו יצא. והיה להם להאחרונים שתמהו על שיטת המג"א להעיר מכאן שיש ראיה לדבריו. והלא חזינן בפמ"ג ועוד מגדולי האחרונים (חלקם הובאו בשעה"צ סי' רו ס"ק א), שהעירו ע"ד המג"א מכמה מקומות בדברי השו"ע, ויש לתמוה מדוע לא העירו מדברי הרמ"א המפורשים הללו (זולת הח"א המובא להלן). ומוכרח מזה דס"ל דבנ"ד להסוברים שברכת הטרימא שהכל אם בירך העץ לא יצא, והיינו טעמא דכיון שבטל מתורת פרי, א"כ הרי זה כמי ששיקר בברכתו, ולא יצא אף בדיעבד. ומשו"ה כתב הרמ"א דטעם הדבר שיצא בברכת בפה"ע הוא הואיל וכן ושיטה זו עיקר להלכה, ולכן אין לחוש למ"ד שברכתו שהכל. אבל באמת למ"ד שברכתו שהכל לא יצא יד"ח בברכתו. וזכר לדבר מש"כ המ"ב בשעה"צ (סי' רב ס"ק סו, וס"ק נד) דעל מי פירות, לחד מ"ד אף אם בירך בפה"ע לא יצא. ולכאו' צ"ב, הא לא שיקר בברכתו. וע"כ כדאמרן, דכל שיצא מתורת פרי, אף לשיטת המג"א אם בירך העץ לא יצא, דה"ז כמי ששיקר בברכתו, ומברך שהכל לכתחילה.
♦
שם פרי קובע לכל דיני התורה
ובאמת, שהדברים מבוארים בהדיא בדברי מרן החזו"א (סי' לג ס"ק ה') דלהסוברים שאין לברך את ברכת הפרי על פרי מרוסק, הוא משום דפרי מרוסק אינו נחשב כלל וכלל פרי לכל דיני התורה, וכגון לענין ערלה, ותרו"מ, ושביעית, ולא רק לענין ברכה. וכתב החזו"א להוכיח כן מגוף סוגית הגמ', דמבואר דדיני תרומה וברכה שוים, ומש"כ רש"י דטרימא היינו פרי שלא נתרסק לגמרי, כתב כן גם לגבי תרומה ולא רק לענין ברכה, וכל ראיית הגמ' לגבי הברכה הוא ממחלוקת ר"א ור"י לענין תרומה. וטעם הדבר, כי פרי מרוסק ירד ממעלתו לא רק לגבי ברכתו אלא לכל דיני התורה, כי אין החסרון לגבי ברכה בצורת הפרי אלא בשם הפרי. ואם אין שם פרי לא מברכים את ברכת הפרי, וה"ה לדיני תרומה, ואם יש עליו שם פרי מברכים את ברכתו, וה"ה לענין תרומה. וע"ש בחזו"א שהאריך להוכיח כן. וכ"כ בערוך השולחן העתיד (סי' פא ה"ה) וז"ל: ומהגמ' משמע דתרומה תלוי בברכה, דכל שברכתו עליו בפה"ע, לא מקרי שינוי, וכל שנשתנה הברכה לשהכל, הוי שינוי ואסור בתרומה. אמנם עי' בדרך אמונה (פי"א מתרומות ה"ב באה"ל ד"ה תמרים) שנטה קצת מזה, והביא בשם אביו הקה"י דיש לחלק בין תרומה לברכות. ע"ש. וע"ע בשיעורי הגרי"ש אלישיב ברכות שם (מהדו' הגרבצ"ק עמ' תיג).ולפי האמור נראה ברור, דלהסוברים שעל פירות מרוסקין מברכין שהכל, דאה"נ לא יצא יד"ח בברכת בפה"ע. וכן ראיתי בשו"ת כרם שלמה להגר"ש קוטלר (י-ם תרצו, סי' סא) שכ"כ. ועימש"כ הגרי"ח סופר שליט"א בס' מנוחת שלום ח"א (סי' ב'), ושם הביא עוד כמה מהראשונים דס"ל שיש לברך שהכל, ויל"ע בגוף דבריהם אם ס"ל דאם בירך העץ לא יצא. ועוד ראיתי מש"כ בדרך זו בספר מגילת ספר – ברכות (סי' טו), ושם האריך לבאר כמש"כ. ע"ש וצרף לכאן.
והיה מקום לפקפק ע"ז, ולומר דאף אי נימא כדברי החזו"א דפקע מיניה שם פרי לכל דיני התורה, מ"מ אם יברך עליו העץ אין בו חשש של ברכה לבטלה, והיינו טעמא דסו"ס אינו משקר בברכתו. והיינו, דאף דאין עליו דיני התורה של פרי, מ"מ המציאות היא שהוא יצא מפרי העץ, ואין כאן חשש של ברכה לבטלה.
ברם אין זה נכון, ועימש"כ הבאה"ל (סי' רב סט"ו) בטעם הדבר שמברכין שהכל על הסוכר, וצרף לכאן. ועי' גם במ"ב (סי' רח ס"ק לג). ומקור הדברים בדברי תר"י (לז.), שכ': וא"ת ולמה לא יברך על הפת של קטניות ב"פ האדמה כמו שמברך על הקטניות, וכו', ואומר מורי הרב נר"ו דהכא מפני מעלתו ירד, דכיון שנשתנה ויצא מתורת פרי, אין אנו יכולין לומר עליו בפה"א, וכו', ואפשר לומר שמפני שדרך אכילתו והנאתו כל השנה היא כשהיא פרי, ועכשיו יצא מתורת פרי, ואין דרך הנאתו בכך, לפיכך גרע מהברכה שלו, ע"כ. ולפי האמור הדבר ברור, דבמקום שפקע מיניה שם פרי, אינו יכול לברך עליו בפה"ע, אלא שהכל.
ומכל זה ברור שמי שמברך על חטיפים בגידול מיוחד כברכתן, כבמבה וכדומה, שמכלל ספק ברכה לבטלה לא יצא. דהא מפורש בבאה"ל בדעת הרמב"ם ובתר"י שבכה"ג בטלה ברכתו הראשונה. וכל זה מלבד דעת גדולי הפוס' דבכה"ג בטל שם פרי, ודברי מרן החזו"א שייכים לכאן ביתר שאת וביתר עוז. ואכמ"ל.
♦
דברי החיי אדם
אמנם יש למצוא סתירה לכאו' לכל האמור לעיל בדברי החיי אדם (כלל נא סי"ב), שכתב וז"ל: דבר שברכתו בפה"ע או בפה"א רק מחמת שנתרסק, או מחמת שאינו עיקר הפרי, או שלא נגמר הפרי, ירד ממעלתו ומברכין עליו לכתחלה שהכל, מ"מ בדיעבד אם בירך עליו ברכתו הראויה לאותו מין, יצא. וציין כמקור לדבריו את דברי המג"א דכל שלא שיקר בברכתו יצא. ולמש"כ לכאו' אין דברי המג"א ענין לנ"ד, וכדחזינן מדברי גדולי האחרונים שתמהו על המג"א ולא העירו כלל מסוגיא דידן. וע"כ דהבינו דבנ"ד אם בירך העץ, למ"ד דמברכין שהכל הרי זה כמי ששיקר בברכתו, כיון שפקע מיניה שם פרי.גם יש לתמוה על המ"ב, שעם שסובר כדברי המג"א להלכה (וכמ"ש בר"ס רו), מ"מ כאן בנ"ד לא הזכיר קולא זו. ואדרבה הוכחנו לעיל מב' מקומות דס"ל דאף בדיעבד לא יצא בהעץ להסוברים שמברך שהכל. ועם כל זה, עי' להלן (סי' רח ס"ח) שהעתיק להלכה את דברי הח"א, דכ' שם הרמ"א: העושה תבשיל משאר מיני קטניות, אם נשארו שלמים, מברך בפה"א, ואם נתמעכו לגמרי, מברך שהכל. וכתב המ"ב (ס"ק מ') וז"ל: ובדיעבד שבירך בפה"א כתב בחיי אדם דיצא. ע"כ. ולכאו' למש"כ לעיל אין דברי הח"א עיקר להלכה, ובפרט דהמ"ב אינו סובר כמותו, וא"כ מה ראה על ככה להעתיק כאן את דברי הח"א להלכה.
אמנם ע"ש בשעה"צ (ס"ק מד) שביאר דבריו, וכתב: והנה על לביבות שעושין מקמח רעצק"י, כו', מסתברא דיצא בדיעבד, דהרי לפעמים דרך לעשות זה מרעצק"י, ולכן אף דאינו ניכר כלל תוארן וצורתן הראשונה, בדיעבד יצא, כמו שפסק הרמ"א סימן ר"ב סעיף ז בהג"ה, אבל בקמח קטניות, שאין דרך בנ"א כלל לעשות מזה תבשיל כזה, יש לעיין אי מהני בדיעבד. ע"כ. ומבואר מדבריו דעיקר מה שסמך בנ"ד לומר שיצא, אין זה מחמת טעמו של הח"א שסמך סמיכה בכל כוחו ע"ד המג"א, אלא רק משום שסמך ע"ד הרמ"א, והמ"ב לשיטתו בסי' רב. וראיה לזה, שהרי המ"ב כתב דבקמח קיטניות שאין דרך בנ"א לעשות מזה תבשיל כזה לא יצא יד"ח אפי' בדיעבד, וכ"כ עוד במ"ב (ס"ק לג), ומקור דבריו בב"י (ס"ח ד"ה כתב ה"ר יונה), ואילו לדברי הח"א מסתבר שאף בזה יצא יד"ח, שהרי לא שיקר, דסו"ס מין העץ או האדמה הוא. וע"כ כדאמרן, דהמ"ב פסק כוותיה דהח"א ולאו מטעמיה, כי היכי דלמטייה שיבא מכשורא. וע"ע מש"כ בזה ידי"נ הגר"א זנגר שליט"א בס' בירורי ברכות (עמוד תלד, ובהערה) בביאור דעת המ"ב.
♦
דברי המג"א בפרי שלא הגיע לעונת המעשרות
ובהאי ענינא אמרתי לבאר הוראה נוספת הבנויה ע"ד המג"א הנ"ל. דהנה כתב השו"ע (סי' רב ס"ב): ושאר כל האילן משיוציאו פרי, מברכין עליו בפה"ע ובלבד שלא יהא מר או עפוץ ביותר. וכתב בבאה"ל (ד"ה ושאר) וז"ל בקיצור: עיין בביאור הגר"א שחולק על פסק השו"ע דלענין ברכה מסתברא דבעינן דוקא משיגיעו לעונת המעשרות, וקודם לכן לא חשיב פרי הראויה לאכילה, ולפי דבריהם ישתנו כל הדינים שבסעיף זה דהיינו בענבים בעינן דוקא שיראו החרצנים מתוכן ובזיתים משיביאו שליש ובחרובין משיראו בהן נקודות שחורות והוא אות שמתחיל להשחיר וכן בכל מין ומין יש שיעור מיוחד לזה כמבואר הכל ברמב"ם פ"ב מהלכות מעשר ע"ש וקודם שהגיעו לשיעור זה אינו מברך רק בפה"א. ע"כ. וע"ע בנשמת אדם (כלל נא ה"ז) שהחזיק מאוד בשיטת הגר"א.והנה עי' בחזו"ע – ברכות (עמוד קכב), שפסק כמרן שיברך בפה"ע, ולא חשש לסב"ל, וטעמו, דגם למ"ד דמברך שהכל, אם בירך העץ יצא, כיון שלא שיקר בברכתו, וכדברי המג"א הנז'. ועי' בבא"ח (פ' פנחס אות ב'), ובכה"ח (ס"ק כו, לד, לה).
אמנם באור לציון (פי"ד ה"ט) כתב דעל עגבניות ירוקות מברכים שהכל, וביאר דבריו, דכיון דקי"ל ספק ברכות להקל, אין לברך על הפירות את ברכת הפרי עד שיגיעו לעונת המעשרות. ושיעור עונת המעשרות מבואר ברמב"ם בפרק ב' מהלכות מעשר, ע"ש. וכיון שעונת המעשרות בעגבניות הוא משיתחילו להתאדם ואפילו בכל שהוא, וכמ"ש הרמב"ם שם בהלכה ה', שכל הפירות שדרכם להאדים עונת המעשרות שלהם היא משיאדימו, על כן אין לברך על עגבניות ירוקות אלא שהכל נהיה בדברו. עכ"ד. וביבי"א ח"ט (סי' קח עמ' שלד הערה יב בנדמ"ח) העיר ע"ד האור לציון עפי"ד המג"א הנ"ל, דלדעתו יש לברך האדמה, ואין כאן חשש של ברכה לבטלה, כיון דסו"ס פרי האדמה הם. וגם בס' הליכות ברכות (עמ' יב) האריך לבאר דמטעם זה יש לברך העץ כשיטת השו"ע, ודלא כהגר"א, כיון שאין כאן חשש של ברכה לבטלה.
והנה אי משום הא, א"כ לכאו' אם באנו לחוש לספק ברכות כנגד מרן השו"ע, עדיין יש מקום לחשוש. דהנה טעמו של הגר"א שכתב שיש לברך שהכל, כיון שלא הגיעו לעונת המעשרות, ועי' ברמב"ם (פ"ב ממעשר ה"ג) וז"ל: פירות שאינן ראויים לאכילה מקטנן כגון הבוסר וכיוצא בו אינן חייבין במעשר עד שיגדלו ויעשו אוכל שנאמר מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהיה פרי. ע"כ. ומבואר דקודם זמן זה שהגיעו לעונת המעשרות אינו בכלל פרי. וא"כ לשיטה זו אם בירך בפה"ע ה"ז ברכה לבטלה, כיון שאינו בכלל פרי.
ועי' בבאה"ל שכבר העיר כן וז"ל: והנה לפי דברי הגר"א והפמ"א מסתברא דאפילו מיתוק באור לא מהני כיון שאינו חשוב פרי קודם שהגיע לעונת המעשרות ולעולם מברך בפה"א ויש לנהוג כן למעשה.
וע"ש בבאה"ל, שאחר שהביא את דברי הגר"א דקודם שהגיעו לעונת המעשרות אינו מברך בפה"ע, כתב עוד: ויש סעד לדבריהם מהרמב"ם פ"ה מהלכות שמטה, ופ"ח מהלכות ברכות. ע"ש. והנה לא ציין את מקורו בדיוק, ונראה שכוונתו לדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' שמיטה (הי"ז) וז"ל: מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהיה בהן פרי, אבל משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו שהרי מפסיד האוכל ונאמר לכם לאכלה ולא להפסיד, ואם הוציא פירות והגיעו לעונת המעשרות מותר לקוץ אותו שהרי הוציא פירותיו ובטל דין שביעית ממנו. ע"כ. ומבואר דתליא בהגיע לעונת המעשרות.
ומה שציין הבאה"ל לדברי הרמב"ם בהל' ברכות פ"ח, נראה שכוונתו למש"כ שם (הלכה ה') וז"ל: הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפא וידמה למלח, כל הגאונים אומרים שמברכין עליו האדמה, ומקצתם אמרו העץ, ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, ע"כ. ומבואר דתליא בשם פרי. וע"ש עוד ה"ו. ונראה שהדברים מתאימים למש"כ הבאה"ל לקמן (הל' טו ד"ה על הסוכר), שהאריך לבאר דכל שלא ניכר צורת הפרי, בטל ממנו שם פרי וא"א לברך עליו רק שהכל, ועיקר חיליה מדברי הרמב"ם הנז'. ע"ש.
נמצא, דלבני ספרד שחוששין טובא לסב"ל, בנ"ד יש לברך שהכל, וכמש"כ האור לציון. ויש לחזק את דברי האור לציון מדברי המ"ב (סי' רד ס"ק יג) שכתב לבאר את דברי השו"ע דעל שחת מברכין שהכל, וז"ל: שחת - תבואה שלא הביאה שליש, וחזי לאכילה, ומשום דלא גמר פירא, נחית חד דרגא מפה"א לשהכל, וה"ה לכל פרי האדמה דלא גמר פירא וחזי לאכילה שהכל. וכתב המ"ב דמקורו הוא מדברי המג"א ושאר אחרונים. ודו"ק.
♦ ♦ ♦