שולחנו של אדם מכפר עליו ודומה למזבח
הנה ידוע מה שאחז"ל בגמ' חגיגה (כז, א), דהק' בגמ' לגבי שולחן הפנים דכתיב ביחזקאל (מא, כב) לגבי הנבואה שהראה המלאך ליחזקאל את תבנית ביהמ"ק השלישי העתיד להיבנות, ולמדו את הלכותיו, והראהו את השולחן שבהיכל: 'המזבח עץ, שלוש אמות גבוה, וארכו שתים אמות, ומקצועותיו לו וארכו וקירותיו עץ, וידבר אלי זה השולחן אשר לפני השם', ופתח במזבח וסיים בשולחן, אלא: 'רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו, בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם, עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו'.והיינו דכשביהמ"ק הי' היה המזבח מכפר ע"י זה שהיה מביא קרבנות עליו לפני ה', וכעת, שחרב ביהמ"ק, שולחנו של אדם מכפר עליו, וכדפירש רש"י 'שולחנו מכפר עליו. בהכנסת אורחין'[1]. והיינו דשנותן מלחמו לאורחים ולעניים.
וכן בגמ' ברכות (נה, א) דמייתי הא דאמר רב יהודה, שלושה דברים המאריך בהן מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, המאריך בתפילתו, והמאריך על שולחנו, והמאריך בבית הכסא. ומבארת הגמרא 'דלמא אתי עניא ויהיב ליה', היינו שמתוך שמאריך בזמן סעודתו, שמא יבוא עני ויתן לו מן המאכלים [ועל ידי הצדקה מאריך ימים, וכדכתיב (משלי י, ב) צדקה תציל ממוות (אבודרהם)]. וקאמר ע"ז בגמרא: 'דכתיב המזבח עץ שלוש אמות גבוה, וכתיב וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה', פתח במזבח וסיים בשולחן, רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו, כל זמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו'.
וגם במתני' באבות (פ"ג מ"ג) איתא: 'רבי שמעון אומר, שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום, שנאמר וידבר אלי זה השולחן אשר לפני השם', ע"כ. והיינו דילפינן מהאי קרא דכתיב 'אשר לפני השם', דיש לומר דברי תורה על השולחן, ואז נחשב שאכל משולחנו של מקום[2].
♦
ב.
דברי הרמ"א דמצוה להניח מלח על כל שולחן משום דדומה למזבח
והנה עפי"ז יש נפק"מ להלכה. דהנה בשו"ע (או"ח סי' קסז ס"ה) כתב דלא יבצע הפת עד שיביאו לפניו מלח או לפתן ללפת בו פרוסת הבציעה, אבל אם הפת נקיה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו וכו' אין צריך להמתין. וכתב על זה הרמ"א שם: 'ומכל מקום מצוה להניח על כל שולחן מלח קודם שיבצע, כי השולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח (ב"י בשם שבולי הלקט), והוא מגן מן הפורעניות וכו".וכמו שביאר שם המשנ"ב (ס"ק ל): 'דומה למזבח. כמו שאמרו חז"ל (ברכות נה, א), בזמן שבית המקדש קיים המזבח מכפר על האדם, עכשיו שולחנו של אדם (שנותן מלחמו לדל) מכפר עליו, דכתיב וידבר אלי זה השולחן אשר לפני השם'. וכמו שציין בשעה"צ (סקכ"ה) 'וגם על ידי אמירת דברי תורה עליו, כדאיתא באבות פ"ג, ולפחות יאמר איזה מזמור אחר ברכת המוציא'.
♦
ג.
האיסור להרוג כינה על השולחן
והנה על יסוד זה דשולחן דומה למזבח, הוסיף בשער הציון (ס"ק כו): 'ולכן אסור להרוג כנה על השולחן [אחרונים]', עכ"ל.ומקורו של השער הציון הוא מהמגן אברהם שם (סקי"ג), שהביא כן בשם הספר חסידים (סימן קב), שכתב בזה"ל: 'ואסור להרוג כינה על שולחן שאוכלים עליו, וההורג עליו כאילו הורג על המזבח, כי השולחן הוא המזבח, שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. ומטעם זה מכסים הסכינים בשעת ברכת המזון, משום שנאמר (שמות כ, כה) כי חרבך הנפת עליה ותחלליה', עד כאן לשונו.
וכן הוא בספר היראה לרבינו יונה מגירונדי (עמ' נא): 'ואל תהרוג כינה על השולחן, כי הוא נקרא מזבח'. וכן הוא ב'ספר קושיות' לא' מן הראשונים באשכנז, בן דורם של תלמידי מהר"ם מרוטנבורג (מהדורת סטל, אות פד, עמ' עג) כתב: 'תקשי לך, למה מכסין הסכין בשעת ברכת המזון. תירץ, לפי שהשולחן דומה למזבח, ועל המזבח כתיב לא תניף עליהם ברזל, וסכינים הן ברזל, ולכך מכסין אותה בשעת ברכת המזון. דבר אחר[3], לפי שהשולחן דומה למזבח, אל יהרוג אדם כינה על השולחן', ע"כ.
♦
ד.
להרוג יתוש ע"ג השולחן שלא יכנס לאוכל
והנה נשאל מוח"ז, מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, בספרו חשוקי חמד עמ"ס מכות (דף יב ע"א עמ' קג), במה שמצוי בימות הקיץ שנופל יתוש על השולחן במהלך הסעודה, האם מותר להרגו על ידי זה שיתן עליו מכה כשהוא עומד על השולחן, דהרי מבואר כנ"ל דאין להרוג כינה וכיו"ב על גבי השולחן משום שדומה למזבח, ומאידך גיסא יש חשש שהיתוש או הזבוב יכנס לתוך המאכל ולא יבחין בו, ויבוא חלילה לאוכלו, ויעבור בכמה לאווין.והשיב מוח"ז שליט"א דהא ודאי דאם יש צורך להרוג את היתוש, על מנת שלא יכנס לתוך המאכל, ואין דרך אחרת להרגו אלא על גבי השולחן – ודאי מסתברא דמותר, דכיון דיש צורך בזה, ממילא אינו בזיון לשולחן.
וכתב מוח"ז שליט"א שהציע את הדברים קמיה גיסו, מרן רבינו הגר"ח קניבסקי זללה"ה, ומרן ז"ל אמר לו דיש להביא ראיה ליסוד זה, מהא דאמרינן בגמ' מכות (יב, א), דהנה מבואר בפסוקים (מלכים א, פרק ב) דקודם שנפטר דוד המלך, צווה את שלמה בנו להמית את יואב בן צרויה שר הצבא, על שהרג בערמה 'שני שרי צבאות ישראל' (אבנר בן נר, ועמשא בן יתר). וכיון שלא הייתה אשמתו מוכחת, לכן צווהו דוד לעשות כחכמתו ולמצוא סיבה ועילה להורגו על עוון אחר. ובאמת לאחר מיתת דוד, מצא שלמה סיבה להורגו כמורד במלכות (שתמך יואב באדוניהו, אחיו של שלמה, שחתר תחת מלכותו), ושלח את בניהו בן יהוידע להמיתו, ושלמה אמר לו שהוא פוקד על יואב את עוון רציחת 'שני אנשים צדיקים וטובים ממנו' (שם לב).
ומבואר בפסוקים תחבולה שניסה יואב לעשות כדי להינצל מעונש המיתה, והכי איתא בגמ' מכות שם: 'אמר רב יהודה אמר רב, שתי טעויות טעה יואב באותה שעה, דכתיב (שם, כח) וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח, טעה שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו. טעה שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים, והוא תפס מזבח של שילה'.
היינו דיואב חשב להינצל ממיתה על פי הדין שראש המזבח קולט את הרוצח כמו עיר מקלט, וכדדרשינן ביומא (פה, א) בהא דכתיב לגבי רוצח 'מעם מזבחי תקחנו למות' (שמות כא, יד), ודרשינן 'מעם מזבחי ולא מעל מזבחי', והיינו דכשהוא מעל המזבח – המזבח קולטו ומצילו ממיתה. וטעה בתרתי, גם שרק גגו של המזבח קולט, והוא רק תפס בקרנות המזבח ולא עמד על גג המזבח עצמו. ועוד, שרק מזבח שבבית המקדש שהוא מקום הקבוע לשכינה קולט, אבל מזבח של משכן שילה שלא היה אלא לשעה, לא קולט.
והנה למעשה מפורש בקרא (מלכים א, ב, לד) 'ויעל בניהו בן יהוידע ויפגע בו וימיתהו ויקבר בביתו במדבר', היינו שעלה לאהל שהיה שם הארון והמזבח שהחזיק יואב בקרנותיו, ושם הרגו (כמבואר ברד"ק). ומזה הוכיח מרן ז"ל, דאע"ג דאין זה דרך כבוד להרוג ולשפוך דם על המזבח, מ"מ כיון דהיה צורך עשו כן, ואם על המזבח עצמו מותר להרוג אדם היכא דאיכא צורך, א"כ כ"ש דעל השולחן שהוא רק 'דומה' למזבח, דמותר להרוג הכינה או היתוש היכא דאיכא צורך, בפרט דאינו הורג אדם אלא רק יתוש, ולכן מותר ואף מצוה להרגו, עכ"ד מרן זללה"ה.
והנה יש להעיר דיואב עצמו לא עמד על גג המזבח, אלא עמד בצידו של המזבח והחזיק בקרנות המזבח (וזהו שטעה שחשב שמי שאוחז בקרנות המזבח, נידון כמעל מזבחי וכמבואר ברש"י), וא"כ כשהרגוהו לא הרגוהו על גבי המזבח עצמו, אלא רק בסמוך לו, ומאי ראיה. וצ"ל דמ"מ אינו דרך כבוד לשפוך דם נקי באהל המשכן, ומ"מ כשיש צורך מותר[4].
והגאון רבי אי"ש קניבסקי שליט"א, בנו חביבו דמרן ז"ל, ביאר לי דיואב בן צרויה טעה בכך שחשב שמזבח של משכן שילה קולט כעיר מקלט ואין רשות לעלות בו ולהרגו, כמו עיר מקלט דאסור לרוצח להיכנס לשם להרוג את גואל הדם. והיינו דעל פי האמת מזבח של שילה אינו קולט, ומשמע דע"פ האמת היה מותר להיכנס ולעלות למזבח עצמו ולהרגו שם.
אך יל"ע דאולי מורידין אותו משם והורגין אותו במקו"א משום כבוד המזבח. אך אמר לי הגראי"ש שליט"א דלפי"ז מה הוסיף בטעות השניה שטעה, הא גם אם באמת מזבח של שילה קולט, אבל מותר להכנס ולהורידו בכח ולהורידו ולהרגו, אלא ע"כ דא"א להורידו מהמזבח והרגוהו [אמנם בפסוק שכתוב 'ויעל' הכוונה להר ולא למזבח, וצ"ע].
♦
ה.
האם מותר להניח את הכסאות ע"ג השולחן כששוטפין את הרצפה
והנה עוד נשאל מוח"ז שליט"א בספרו חשוקי חמד עמ"ס מנחות (דף כח ע"ב עמ' קצ), ספק נפלא בעניין כבוד השולחן, דמאחר דמצינו שיש להיזהר מאד בכבוד השולחן, א"כ יש לדון כששוטפים ומנקים את הרצפה, ונוהגים להרים הכסאות על גבי השולחן, האם יש בזה חשש, דהרי השולחן דומה למזבח.וכתב מוח"ז שליט"א דנראה שכסא אינו דבר של בזיון, אלא הוא כלי ככל שאר הכלים, וכשם שמותר להניח על השולחן פטיש וצבת ומפתחות ובגדים וכיו"ב, כך אפשר להניח עליו כסא.
אכן, כל זה כשמניח אותו בדרך שכיבה, כשצידיו, שהם בדרך כלל נקיים, הם על השולחן [או שהופך את הכסאות, שהריפוד שיושבים עליו הוא כעת על השולחן עצמו], אבל יש לדון האם מותר להניחו כאשר רגליו על השולחן, מאחר שבד"כ רגלי הכסא מלוכלכים, כי נוגעים באבק ובחול, ופעמים שבימות החורף יש עליהם בוץ, ולכן יש מקום לומר שכשם שאסור להרוג כנה על השולחן מפני שהוא מאוס, כך יש להקפיד להניח את הכסא כשצדדיו של השולחן ולא על רגליו.
והביא מוח"ז שליט"א שראה בספר כשחר אורך (פ"א סעי' כד, עמ' ח) להרב אהרן ניב שליט"א ששאל כן קמיה מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל בי"ח תמוז תשנ"ג: 'שאלתי האם כששוטפים את הרצפה ראוי שלא להניח את הכסאות על השולחן משום שהשולחן דומה למזבח, הרהר רבנו מעט ואמר 'זה לא ממש מזבח'. ואח"כ הוסיף, בכלל, מה שזה דומה למזבח זה כשמארח אורחים ועניים ויושבים אצל השולחן (כמ"ש רש"י סוף חגיגה), אבל אם הוא אף פעם לא מזמין אורחים ועניים, אוי למזבח שכזה', ע"כ.
וביאר מוח"ז שליט"א דהכוונה היא, דאע"פ שעל המזבח עצמו מסתמא היה אסור להניח כסא וכיו"ב, אבל שולחן שלנו אינו מזבח ממש. היוצא מזה, דעל הבימה שקוראים בתורה ותוקעים בשופר ועושים הקפות מסביבו, עליו אסור, אבל על השולחן שלנו מותר. וכתב מוח"ז שליט"א שהציע הדברים קמיה גיסו, מרן רבינו הגר"ח קניבסקי זללה"ה, ואמר לו כנ"ל שבשולחן שלנו – הדבר מותר. וצ"ב בגדר הדברים, הרי להרוג כינה אסור על גבי השולחן. ואולי מה שמצאנו מצאנו, והבו דלא לוסיף עלה.
ובאמת, סיים מוח"ז שליט"א דלמעשה אם זה שולחן שרוב תשמישו עומד ללימוד תורה, או לאכילה של עמלי תורה, אז אם הרגליים של הכסאות מלוכלכות והם יטנפו את השולחן, אין ראוי להניח הרגליים על השולחן, למרות שמעיקר הדין אין בזה איסור[5].
♦
ו.
האם הא דאין להרוג כינה וכיו"ב הוא דווקא בשעת האכילה או כל היום
רק יל"ע דלהרוג כינה בפשטות מדובר בשעת אכילה דווקא, דבאמת השעה"צ סתם וכתב 'ולכן אסור להרוג כנה על השולחן', אבל בספר חסידים, שהוא מקור הדבר, הוסיף וכתב 'ואסור להרוג כינה על שולחן שאוכלים עליו', ובפשטות הכוונה שולחן שאוכלים עליו בשעה שאוכלים עליו.אכן זה אינו, דשולחן 'שאוכלים עליו' בא לאפוקי שולחן שאין אוכלים עליו כלל, וממילא אין מביאין עליו אורחים ועניים, ושולחן כזה אינו דומה למזבח באמת, אבל שולחן שאוכלים עליו – ומביאים עליו אורחים ועניים, וכדפירש"י בחגיגה, א"כ תמיד הוא דומה למזבח, וגם שלא בשעת אכילה, דהשולחן הוא 'חפצא דמזבח', כשמכניסין עליו אורחים. וכן מדוייק מהמג"א שהעתיק את הספ"ח בשולחן סתם, וכל הוא בלשון רבינו יונה בספר היראה ובספר קושיות הנ"ל[6].
ומצאתי כעת להדיא בשו"ת עזרת אליעזר לידידי הגר"א קרביץ שליט"א (שמות, עמ' 81) ששאל למרן ז"ל בדברי השעה"צ הנ"ל דאסור להרוג כינה על השולחן, האם זה נאמר רק בשעת הסעודה, או גם במשך כל היום. והשיבו מרן ז"ל 'כל היום'. [ובהערה הביא מהגרש"א שטרן שליט"א דמסתברא שהוא דין רק בשעת הסעודה, ואולי ראי' מהא דנמצא בהלכות הסעודה, ולא נכתב כהלכה בפנ"ע, וי"ל].
ושוב שאל ידידי הנ"ל קמיה מרן ז"ל א"כ למה מכסין את הסכין שעל השולחן רק בברהמ"ז, ולא במשך כל הסעודה וכל היום[7], והשיבו מרן ז"ל 'בסעודה משתמשין בו ולא שייך לכסות'. וכן בפ"א שאל קמיה מרן ז"ל (קונטרס עזרת אליעזר עמ"ס ברכות, עמ' 11) מדוע האיסור להרוג כינה על השולחן הוא בכל היום, ואילו כיסוי הסכין הוא רק בגמר הסעודה, והשיבו מרן ז"ל 'כי סכין צריך משא"כ כינים', ע"כ.
♦
ז.
מקור המנהג שלא לשבת על גבי שולחן
והנה ידוע ומפורסם בפי כל, וכך חינכונו אמותינו וזקנותינו, שאין לשבת על השולחן, ומלבד מה שאינו דרך ארץ, אומרים שהוא משום ששולחן דומה למזבח, וצ"ע מהיכן מקור הדבר. ולפום ריהטא היה מקום לומר דהמקור הוא מהנ"ל, דכיון דראינו דשולחן דומה למזבח, ושלכן אין להרוג כינה על גבי השולחן, א"כ ה"ה לישב על השולחן הוא דרך בזיון.וכן ראיתי לידידי הרה"ג רבי אברהם חיים שצ'יגל שליט"א (דולה ומשקה, עמוד קו) ששאל קמיה מרן הגר"ח ז"ל: 'האם צריך להזהר מלשבת על שולחן, שהרי הוא דומה למזבח', והשיבו 'עיין שו"ה קס"ז דין י", עכ"ל, שם העתיק מרן ז"ל את דברי השעה"צ דאסור להרוג כינה על השולחן, ונראה דסבר מרן ז"ל דכמו דמצינו התם דאין להרוג כינה ע"ג השולחן משום שדומה למזבח, הכ"נ יש להקפיד שלא לישב על גבי השולחן.
אכן שמעתי מהגאון רבי אריאל בוקוולד שליט"א (רב דקהילת משכן חיים, בני ברק) דיש לחלק ולומר, דהרי הספר חסידים כתב את דין כיסוי הסכינים בהדי הדדי עם דין הריגת כינה (וכן הוא בספר קושיות הקדום, וכנ"ל), וא"כ משמע דאין איסור הריגת כינה משום ביזוי השולחן, אלא כדין 'לא תניף עליו ברזל', דהשולחן מכפר ומאריך חיים, ולכן אין ראוי לקצר חיים ולהרוג על גבו כל בריה (אע"ג שאין נטילת נשמה בכינה, במלאכת שבת). וזה מדוייק בשעה"צ, שהביא דין זה על דברי המשנ"ב שכתב שם דבזה"ז שולחנו של אדם מכפר עליו. וכוונת מרן ז"ל שציין לשעה"צ היא רק שיש לשולחן מעלה בעצם, ולכן מסברא חיצונית יש לומר מסברא דאין לנהוג בו בזיון[8].
ועוד שאל ידידי הנ"ל קמיה מרן זללה"ה: 'כתב לי רבינו לענין ישיבה על שולחן, שיש מקום לאסור מדין שולחנו של אדם כמו מזבח. וצ"ע האם לפי"ז צריך גם להזהר, מלהניח נעליים על השולחן, או לא', והשיבו מרן ז"ל 'אולי', ע"כ. ונראה שמרן ז"ל היה מסופק, וכנראה דספיקו היה דמה דלא מצינו לא מצינו, והבו דלא לוסיף עלה. ועוי"ל דדווקא כינה שהורג ומקצר חיים ולא שא"ד וכנ"ל.
ובאמת בערוך השולחן כשהביא הלכתא דא שאין להרוג כינה, הוסיף כמה מילים, וזה לשונו (סימן קסז סעי' יב): 'אסור להרוג כינה על השולחן שאוכלין עליו, וכן לעשות בו דבר מאוס, לפי שנמשל למזבח, וכתיב זה השלחן אשר לפני השם'[9], עכ"ל. הרי דהוסיף וכתב דכל דבר מאוס אין לעשות על גבי השולחן, ואכן אין ראיה מזה לישיבה, דמנא לן דזה מיקרי דבר מאוס, אבל הנחת נעליים שבד"כ מטונפות, נראה פשוט דהוא בכלל דבר מאוס[10].
♦
ח.
אם יש ראיה מדברי הספר חסידים דאין לשבת או לעמוד על שולחן
ובאמת לגבי ישיבה על השולחן, הרבה הביאו דברי הספר חסידים (סימן תתקכ), שכתב בזה"ל: 'ילד אחד עמד לפסוע על השולחן שאביו היה משים תדיר ספריו עליו ולא ייחדו רק לספרים לבד, וגם כשרצה לאכול עליו לחם, ובכל יום ספרים עליו, ולקח הספרים מעליו עד שאכל, ועמד הילד על השולחן וירד ונחתך כף רגלו בסכין, אמר האב פשעי גרם שהנחתי לבני לפסוע על השולחן שהיו עליו ספרים', עכ"ל.אכן כל הקורא ומעיין רואה דאי"ז שייך לעניננו, דהתם נענש מדין כבוד הספרים, דמבואר להדיא שהשולחן היה מיוחד רק לספרים, וגם כשכן היה מוכרח לאכול עליו היה לוקח את הספרים, והבן עמד על גבי השולחן בעוד שהיו הספרים עליו – ולכן נענש, אבל באמת אין ראיה דכל העומד על גבי השולחן נענש (וגם דעד כאן לא שמענו אלא בעומד על גבי השולחן, ובד"כ עומד עם מנעליו המלוכלכים ובכה"ג הוי ביזוי, משא"כ ישיבה בעלמא, מנא לן מהספר חסידים הנ"ל דהוי בזיון).
אכן מצאתי שנשאל כן מרן זללה"ה, ודחה דברינו, כמבואר בספר שאלת רב (ח"א פי"ג ס"ג, עמ' עג): 'בספר חסידים אות תק"כ הביא מעשה בילד... משמע דס"ל דעל סתם שולחן שרק אוכלים עליו ואין עליו ספרים מותר לפסוע, ודלא כפי שמקובל שאסור לישב על שולחן שאוכלים משום שדומה למזבח', והשיב מרן ז"ל 'אין ראיה שמותר, רק ששם שהניח גם ספרים נענש ביותר', ע"כ.
וראיתי עוד שנשאל מרן זללה"ה מידידי הרה"ג רבי ישי מזלומיאן שליט"א (סגולות רבותינו, שאלה יח, עמ' 387): 'האם יש איזה איסור או ענין להמנע מלשבת על שולחן שאוכלים או שלומדים עליו (בשעה שהשולחן נקי ופנוי)', והשיב מרן ז"ל 'יש ענין'. ושוב שאל (שאלה יט) 'האם מותר לישב על שולחן במשרד, המשמש לענייני חולין, שאינו לאכילה ולימוד תורה', והשיב 'אולי', הרי דהיה מסופק בזה.
ובאמת בכף החיים (סי' קסז ס"ק מא), כשהביא דין זה דאסור להרוג כינה על השולחן שאוכלין עליו, וההורג עליו כאילו הורג על המזבח, הוסיף וכתב בסוף דבריו שני חידושים להלכה: '... ועוד נראה לי דיש להזהר בזה שלא להרוג כנה ולהניח סכין גם בשולחן שלומד עליו. וכנה לאו דוקא, אלא הוא הדין פרעוש וכדומה אסור להרוג על השולחן', עכ"ד. וא"כ בשולחן בעלמא שאינו משמש לא לאכילה ולא ללימוד, מספקא ליה למרן ז"ל אם גם הוא בכלל או לא.
ושוב שאל (שאלה כ): 'שולחן המונח בפינת הבית, ומשתמשים בו לאכילה לעיתים רחוקות, האם מותר להניח עליו נעליים וכדומה, באופן שצריכים לנקות את המקום וכדומה (או מסיבה אחרת), או יש להמנע מזה', והשיבו מרן ז"ל 'כמדומה שלצורך מותר, אבל לא דבר מגונה (עי' שונה הלכות סי' קסז דין י)', עכ"ל. והרי זה כמו שהשיב למוח"ז שליט"א לעיל, ולפי"ז מותר להשים כסאות בשטיפה על השולחן, כי זה לצורך.
והגאון רבי יצחק שאול קניבסקי שליט"א, בנו חביבו דמרן זללה"ה, כתב לי: 'כמדומה שאין כאן איסור דגם על בימה של ס"ת, מהני תנאי ומותר להניח עליו דברי חולין, ואין כאן אלא מסמנא מילתא דהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם וכן השולחן ואין מן הראוי להניח עליו סכינים בזמן שמברכין וכל כה"ג, וכמדומה שבבית אאמו"ר זללה"ה נזהר שלא ישבו על השולחן, אבל לפעמים כמדומה שאף הוא גופי' זללה"ה ישב פעם על השולחן', עכ"ד.
ועוד ראיתי בס' שאלת רב (ח"א פי"א ס"ד, עמ' ס) ששאל למרן זללה"ה: 'איפה המקור שאסור לשבת על שולחן מפני שדומה למזבח, והאם זה גם בשולחן שאין אוכלים עליו, דשמעתי שהטעם הוא משום שאוכל כדי לקבל כח לעבוד ה", והשיבו מרן ז"ל 'בספרי קבלה'.
וע"ע בקונטרס עלי שיח (עמ' רעא, תשובה ה): 'האם החזו"א זצ"ל היה מקפיד לגבי שולחן שאוכלים עליו לא לשבת או לעמוד עליו, ומה לגבי שולחן שלא אוכלים עליו', והשיבו 'לא שמעתי'.
וכבר הביאו מש"כ בספר שולחן הטהור לכ"ק האדמו"ר רבי אהרן ראטה זצוק"ל בעל שומר אמונים (מאמר תיקוני והנהגות השולחן, פרק ב): 'וכן לא ישב ולא יעמוד על השולחן, וגם לא יניח בניו הקטנים שיעמדו על השולחן, וגם קיבלתי כי יש סכנה ח"ו, והכל בשביל ששולחן דומה למזבח וצריך להתנהג בקדושה, ואז שולחנו מגין עליו מכל רע בזה ובבא, ויקויים בו (תהלים כג, ה) תערוך לפני שולחן', עכ"ל. ויש עמי עוד אריכות דברים בכ"ז, ואכמ"ל, ועוד חזון למועד בס"ד.
♦ ♦ ♦