מי שסיים תפילתו ואינו יכול לפסוע [כגון שהוא עומד בצדדים שלפני המתפלל], האם מותר לו לישב במקומו.
♦
תשובה
איתא בירושלמי בראש השנה (פ"ב ה"ה) רבי חייה בר בא הוה קאים מצלי, עאל ר' כהנא וקם ליה מצלי מן אחוריי, מן דחסל רבי חייה בר בא מן צלותיה יתיב ליה דלא מיעבור קומוי רב כהנא מאריך בצלותיה, מן דחסל רב כהנא אמר ליה הכין אתון נהיגין גביכון מצערין רברביכון, אמר ליה רבי אנא מדבית עלי, וכתיב על דבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם, בזבח ובמנחה אין מתכפר לו אבל מתכפר לו בתפילה, וצלי עלוי וזכה למיסב עד דאיתעבדון טפרוי סומוקן כהדא דקקה. וכן הוא בירושלמי בסנהדרין (פ"א ה"ב).
ומבואר בדברי הירושלמי, שלאחר שסיים רבי חייה בר בא את תפילתו, ישב לו כדי שלא לעבור לפני רב כהנא שהאריך בתפילתו, והטעם לזה כיון שאסור לעבור לפני המתפלל, וכמו שפירשו הקרבן העדה והפני משה.
♦
א. ב.
ויש להקשות, איך התיישב רבי חייא בר אבא במקומו, הרי עדיין לא פסע לאחוריו [שהרי רב כהנא עמד מאחוריו], והוא עדיין כעומד לפני המלך. וכמבואר במשנה ברורה (סי' צ"ז ס"ק ג', סי' קכ"ב ס"ק ה') שאף על פי שאמר יהיו לרצון, מ"מ כל זמן שלא פסע הוי כעומד לפני המלך. ומבואר עוד במשנה ברורה (סי' ק"ד ס"ק ט') שאסור לזוז ממקומו עד שיפסע הג' פסיעות אא"כ הוא לצורך מצוה קצת.וכתב מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל בספרו שיח השדה (ברכות י' ב') שמבואר מדברי הירושלמי שאע"פ שלא פסע והוא עדיין נחשב קצת כעומד לפני המלך, מ"מ כל זה לענין שלא לרוק או לזוז ממקומו, אך מותר לו לישב במקומו [ועפ"י זה כתב גם שא"צ לכוין רגליו].
וכתב שם עוד, שהיה אפשר לדחוק שרבי חייא בר אבא כבר פסע את הג' פסיעות, רק כיון שרב כהנא עמד סמוך לפתח לא היה יכול רבי חייא בר אבא לצאת. אבל הוא דוחק גדול, דאם כן אינו משום שעמד מאחוריו אלא משום שהסתיר את היציאה.
ובס"ד מצאתי בבית יוסף (סוף סי' ק"ב) שמבואר כדברי מו"ר זצ"ל, שכתב שם בשם מהר"י אבוהב, שאם השלים תפילתו והיה אדם אחר מתפלל אחריו, אסור לפסוע שלש פסיעות עד שיגמור מי שאחריו את תפילתו, שאם יעשה זה הרי הוא כעובר כנגד המתפלל, ונראה שצריך לדקדק בזה אפילו אם האחרון התחיל להתפלל אחריו מאחר שכבר התחיל. וכתב על זה הבית יוסף וז"ל: "וכן נראה מדגרסינן בירושלמי פ"ב דר"ה (ה"ה) רבי חייא בר בא הוה קאים מצלי עאל רב כהנא וקם ליה מצלי מן אחורוי מן דחסל רבי חייא בר בא מן צלותיה יתיב ליה דלא מיעבור קומוי רב כהנא דמאריך בצלותיה מן דחסל רב כהנא א"ל הכי אתון נהיגין גביכון מצערין רבריבכון א"ל רבי אנא מדבית עלי וכתיב על דבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם בזבח ובמנחה אין מתכפר לו אבל מתכפר לו בתפילה", עכ"ל. הרי שמבואר בדברי הבית יוסף להדיא שנקט שרבי חייא בר אבא לא פסע את הג' פסיעות והמתין לרב כהנא, ובכל זאת מבואר הרי בירושלמי שישב, ועל כרחך כדברי מו"ר זצ"ל.
♦
אלא שצריך להבין מטעם אחר כיצד ישב רבי חייא בר אבא, הרי אסור לישב בתוך ארבע אמות של המתפלל, כמו שאמרו בברכות (ל"א ב') [ודין זה הוזכר אף בירושלמי, כמ"ש בארחות חיים (לרבי אהרן הכהן, הל' תפילה, סי' נ"א, וכ"ה בכלבו סי' י"א) דין זה בשם הירושלמי[1]].
ויש לומר, שרבי חייא בר אבא עסק אז בדברים שהם מתיקוני התפילות, שהעוסק בהם מותר לו לישב לפני המתפלל, כמבואר בשו"ע (סי' ק"ב סעיף א'). [וכן כתבו הארחות חיים והכלבו בשם הירושלמי הנ"ל "הדא דתימא דלא מצלי, אבל מצלי מאן דיתיב, הוו כשני שמשים המשמשים את רבם אחד מעומד ואחד מיושב"].
ולדעת הראשונים שאף אם עוסק בתורה מותר לו לישב, ודאי אתי שפיר, שהרי ודאי שרבי חייא בר אבא [שהיה תלמידו של רבי יוחנן, שהעיד על עצמו (יומא פ"ו א') שחילול השם נקרא "כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין", וכן היה תלמידו של רבי אלעזר (כמבואר בירושלמי חגיגה פ"א ה"ז), שאמרו עליו (עירובין נ"ד ב') "באהבתה תשגה תמיד כגון רבי אלעזר בן פדת"] לא היה יושב ובטל אלא עסק בתורה.
[ולדעת היש מי שאומר (בשו"ע שם) שאסור לישב כנגדו אפילו אם עוסק בקריאת שמע, צ"ל שלא היה זה ממש כנגדו, אלא בצדדין שלפניו].
עוד יתכן שרבי חייא בר אבא היה חלוש [שהרי אמר לרב כהנא "הכין אתון נהיגין גביכון מצערין רברביכון", ורואים שהיה לו צער מכך], שמבואר בשו"ע (שם סעיף ב') שמותר לו לישב לפני המתפלל [אך לעבור לפני המתפלל לא הותר].
ומו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל בספרו שיח השדה (ברכות י' ב') יישב באופן אחר, שרב כהנא עמד מחוץ לד' אמותיו של רבי חייא בא אבא, אלא שאם היה פוסע היה נכנס לתוך ד' אמותיו של רבי חייא בר אבא, ולכן הוצרך לישב במקומו ולא לפסוע לאחוריו. וכ"ה בביאורו של מו"ר זצ"ל לירושלמי בראש השנה שם.
♦
ג. ד.
ושאלני חכ"א שליט"א, על חידושו זה של מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זללה"ה, שמי שסיים תפילתו ועדיין לא פסע מותר לו לישב במקומו, איך יתכן שהפוסקים לא הזכירו דבר זה.אך באמת היתר זה מבואר בדברי הפוסקים, עכ"פ אם יושב לצורך מצוה [כגון לתחנון], וכפי שיתבאר.
♦
כתב השולחן ערוך (סי' ק"ד סעיף ב') היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו, יטה מן הדרך ולא יפסיק, אבל בענין אחר אין לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו, אלא אם כן הוא בתחנונים שלאחר התפילה.
והמקור לדין זה מבואר בבית יוסף (שם) שהוא ממה שאמרו בברכות (ל"א א') על רבי עקיבא, כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה מפני כריעות והשתחויות. ודעת התוס' (ד"ה ומוצאו) שהיה זה בתפילת שמונה עשרה עצמה[2], אך רבינו יונה (כ"ב ב' מדפי הרי"ף) והרא"ש (פרק ה' סי' ג') פירשו, שהיה זה בתחנונים שלאחר שמונה עשרה. והטעם לזה כתב הרא"ש שהרי אסור לצאת ממקומו עד שיגמור את תפילתו[3], וכן נקט הטור (סי' ק"ד).
והנה, בפשטות היה משמע מלשון השולחן ערוך, שבתחנונים שלאחר התפילה מותר לזוז ממקומו בכל ענין, ולא כתב לחלק אם הוא צורך מצוה או לא.
♦
ה. ו.
אך המגן אברהם (שם ס"ק ב') כתב וז"ל: אלא אם כן הוא בתחנונים, דאיתא בגמרא דרבי עקיבא מרוב כריעות והשתחויות בתחנונים אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכן המנהג פשוט לעקור לאמירת תחנון, ונראה לי דשלא לצורך אסור לזוז ממקומו עד שיפסע ג' פסיעות כדאיתא סי' קכ"ג, עכ"ל.וכן כתב העולת תמיד (שם ס"ק ג') וז"ל: אלא אם כן בתחנונים שלאחר התפלה, פירוש שאז מותר לעשות כריעות והשתחואות אף על פי שעל ידי כך נודד ממקום התפלה וכו', ומיהא נראה לאחר סיום התפילה שאומרים אבינו מלכנו קודם שאמר עושה שלום, אין בו איסורא אם עוקר לצורך מצוה קצת, כגון שמכבדין אותו בפתיחת ארון שהעולם חושבים קצת למצוה, וראיה מההיא דרבי עקיבא, ומכל מקום נראה דיש לו לומר קודם לכן יהיו לרצון אמרי פי וכו', עכ"ל.
ומבואר בדבריהם שהם נקטו שכל ההיתר לזוז ממקומו הוא רק לצורך מצוה, אך שלא לצורך מצוה אין לזוז ממקומו עד שיפסע ג' פסיעות.
♦
ז.
והנה, המגן אברהם לא פירש בדבריו שכתב "וכן המנהג פשוט לעקור לאמירת תחנון", על מי מדובר האם על הש"ץ או על כל אדם, ובפשטות היה מקום לומר שדבריו נאמרו על כל אדם.אך הפרי מגדים (א"א ס"ק ב') והמחצית השקל (ס"ק ב') כתבו שכוונת המגן אברהם לגבי הש"ץ, שאינו פוסע מיד לאחר התפילה, וסומך על קדיש תתקבל, ונהגו שהוא עוקר רגליו כדי לישב באמירת תחנון, כמבואר בשולחן ערוך (סי' קל"א סעיף ב') שנפילת אפים אומרים מיושב.
ודבריהם צריכים ביאור, היכן ראו דבר זה בדברי המגן אברהם. הרי המגן אברהם לא הזכיר מאומה שדבריו נאמרו לגבי הש"ץ, ומדוע לא לפרש את דבריו לגבי כל אדם. וביותר, שהרי המקור לדין זה שמותר לעקור רגליו בתחנונים שלאחר התפילה הוא מרבי עקיבא, שלא היה ש"ץ אלא התפלל בינו לבין עצמו.
ונראה לבאר, שבוודאי ההיתר לעקור לצורך מצוה נאמר לגבי כל אדם ולא רק לגבי הש"ץ, אלא שלגבי כל אדם אין בזה נפק"מ כל כך, כיון שאם הוא עדיין באמצע התחנונים אינו אומר אז תחנון. ואם הוא סיים את התחנונים, לכתחילה יש לו לפסוע מיד, שהרי אפילו אם הוא באמצע התחנונים והגיע הש"ץ לקדיש או קדושה כתב השו"ע (סי' קכ"ב סעיף א') שיקצר בתפילתו. ופירשו המגן אברהם (ס"ק ב') והמשנה ברורה (ס"ק ה') דהיינו שמפסיק באמצע התחנונים ופוסע לאחריו, כיון שכל זמן שלא פסע הוי כעומד לפני המלך. וכל שכן שאם סיים את התחנונים שיש לו לפסוע מיד לאחוריו ולא לומר אז תחנון ושאר תפילות. ולכן מה שכתב המגן אברהם ש"המנהג פשוט לעקור לאמירת תחנון", על כרחך כוונתו לגבי הש"ץ.
אך נראה פשוט, שאף לגבי שאר אדם, אם אינו יכול לפסוע את הג' פסיעות מחמת כל סיבה שהיא, מותר לו לעקור ממקומו לצורך מצוה, כגון לישב לאמירת תחנון, או לפתיחת הארון, או לעלות לתורה, וכל כי האי גוונא.
ובאמת, העולת תמיד, שהתיר לעקור רגליו לפתיחת הארון, לא חילק בין הש"ץ לשאר אדם. ואף שבדברי העולת תמיד גופיה נוכל לדחוק ולפרש דאיירי גם כן בש"ץ [וכמו שביארו המחצית השקל והפרי מגדים בדברי המגן אברהם], אך במשנה ברורה ודאי לא משמע כן, שכתב (סי' ק"ד ס"ק ט') וז"ל: בתחנונים, דאז מותר אם העקירה לצורך מצוה קצת, כגון מה שאנו נוהגין בש"ץ שתיכף אחר חזרת התפלה עוקר רגליו ויושב לתחנון במקומות שנוהגין לומר תחנון בישיבה, וכן עולה לבימה לקריאת התורה, אף שלא הגיע עדיין להקדיש שעם תתקבל שפוסע בו הג' פסיעות, או כגון מה דאמרינן בגמרא ברבי עקיבא שהיה אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחויות והיינו בתחנונים שלאחר התפילה, אבל שלא לצורך אסור להאדם לזוז ממקומו עד שיפסע הג' פסיעות [מ"א]. כתב העולת תמיד, לאחר שסיים התפילה קודם שאמר עושה שלום, אין איסור אם עקר רגליו למצוה קצת, כגון שכיבדו אותו לפתיחת ארון הקודש בעת שאומרים אבינו מלכנו שהעולם חושבים זה קצת למצוה, ומ"מ נראה דיש לומר קודם לכן יהיו לרצון וגו', עכ"ל. והרי לגבי תחנון ביאר המשנה ברורה דקאי על הש"ץ, ואילו לגבי פתיחת הארון לא כתב כן. ולפי משנ"ת הביאור פשוט, שבאמת אין חילוק בדין זה כלל בין ש"ץ לכל אדם, אלא שלגבי תחנון אין נפק"מ בכל אדם, כיון שבלא"ה יש לו לסיים את תפילתו. ורק לגבי ש"ץ, שעדיין לא מסיים את תפילתו, יש נפק"מ בזה. אך לגבי פתיחת הארון יש נפק"מ לגבי כל אדם שסיים תפילת שמו"ע ולא הספיק לפסוע עד שכיבדוהו בפתיחת הארון.
ח) ונהדר לנידון דידן, באדם שאינו יכול לפסוע כיון שהוא בארבע אמות של המתפלל, האם מותר לו לישב במקומו.
ולפי מה שנתבאר, מבואר מדברי כל הפוסקים הנ"ל שלצורך מצוה בוודאי מותר לו לישב במקומו, אף על פי שהוא עדיין לא פסע. ועל כן בתחנון בוודאי מותר לו לישב במקומו. ויתכן שאף ישיבה באשרי ובא לציון חשיבא צורך מצוה, שהרי גם בהם יש לישב, כמבואר ברמב"ם (פ"ט מתפילה ה"ה) "ואומר והוא רחום וכו' תהלה לדוד וכו' הוא עומד והן יושבין"[4].
אך מעבר לכך, נראה בפשטות מדברי כל הפוסקים הנ"ל, שלישב מותר בכל גווני אף שלא לצורך מצוה [וכדברי מו"ר הגרח"ק זצ"ל], שהרי דנו רק לגבי לעקור רגליו כדי לישב לאמירת תחנון, ומדוע לא דנו לגבי עצם הישיבה. ומזה נראה שלגבי עצם הישיבה לא דנו כלל, כיון שבלאו הכי מותר לישב בכל גווני, וכל הנידון הוא רק לעקור לצורך הישיבה [ומ"מ אין זו ראיה גמורה, דאפשר לומר בדוחק שהבינו שאין חילוק בין עקירת רגליו לישיבה, ושניהם הותרו לצורך מצוה, ובאמת דיברו על שניהם].
♦ ♦ ♦