ספירת תלמידים באופן שכל תלמיד משמיע את המספר שלו

בס"ד. כ"א סיון תשפ"א.
לכבוד הגאון וכו' הרב אלחנן פרינץ שליט"א
מח"ס שו"ת אבני דרך
שלום וברכה רבה
אודות שאלתו, האם מותר לספור תלמידים ב'מספרי ברזל' בכדי לדעת שכולם נמצאים. דהיינו, לכל תלמיד נותנים מספר. כגון: אם יש בכיתה 25 תלמידים, כל אחד מקבל מספר שונה מ-1 עד 25.
כאשר רוצים לראות שכל הקבוצה נמצאת, למשל בסוף טיול או ביציאה מהכותל וכדו'. המלמד אומר, כל אחד בתורו יאמר את מספרו. ואז הראשון אומר אחד, וכך כל אחד בתורו ע"פ הסדר אומר את שלו, עד שמגיעים לעשרים וחמש. במידה וחסר תלמיד, כשיגיעו למספרו, ישתרר שקט, כי התלמיד לא נמצא, וכך ידעו שחסר תלמיד.
ואציין כי מספרי ברזל היא שיטת מנייה המאפשרת לבדוק במהירות אם קבוצה מסוימת נוכחת במלואה (בניגוד לשיטות דומות לעריכת בדיקה זו, כגון הקראת שמות, שיטת מספרי הברזל יכולה להתבצע בזריזות, בתנאי ראות קשה וכשמפעיל השיטה אינו זוכר את שמותיהם של כל בני הקבוצה).
הריני להשיב:
♦

מקור לאיסור למנות את ישראל

הנה נאמר בפרשת כי תשא (שמות ל, יב) "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". נמצינו למדים, דאף שיש איסור למנות את עם ישראל מחשש שיהיה בהם נגף, מכל מקום מותר למנותם באמצעות דבר אחר, כמו מחצית השקל. ורמזו בטעם האיסור, דאין הכמות קובעת את כוחו של עם ישראל, אלא אף שאתם המעט מכל העמים מכל מקום העיקר אצל בורא העולם הוא האיכות, וייחודו של עם ישראל באיכות ולא בכמות.
גם בנביאים מצינו בשאול המלך (שמואל א' פרק טו) שפקד את ישראל בבזק, והיינו שכל אחד מעם ישראל נתן חרסים או אבנים, ומנו את החפצים. ועוד נאמר בשמואל (טו-ד) וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. והיינו באמצעות נתינת טלה על ידי כל אחד. ועוד נאמר בשמואל ב' (פרק כד) על דוד המלך שפקד את ישראל באמצעות שר צבאו יואב בן צרויה, וכתוצאה מכך היה נגף בעם, ומתו שבעים אלף איש, וכן הוא בדברי הימים (א' כז, כד). וכן היה בימי עזרא הסופר (עזרא ב'). ובמדרש תנחומא (פרשת כי תשא) מנה עשרה מיפקדים המוזכרים בתנ"ך, ובהם בירידתם למצרים (דברים כב), ובעלייתן (שמות יב, לז), ובדגלים (במדבר א'), ובמרגלים (במדבר כו).
ומכל הנ"ל מבואר, דהאיסור למנות את עם ישראל באופן ישיר, קיים גם כשמונים חלק מעם ישראל, וגם כשמונים לדבר מצוה, כמו למלחמת מצוה. וכן מבואר בגמרא יומא (כב ע"ב), דלצורך קביעת הזכיון לעבוד עבודות המזבח היו מטילים גורל, ואותם שעלו בגורל היו נעמדים בגורן עגולה ומצביעים, והממונה היה סופר את אצבעותיהם. והקשו בגמרא, ונימנהו לדידהו, מסייע ליה לרבי יצחק דאמר רבי יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב "ויפקדם בבזק". ולרב אשי מהכא, "וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים". אמר רבי אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו וכו'. ע"ש.^[1]
♦

ספירת הציבור בבית הכנסת

והנה כתב בספר העתים (סוף עמוד רנג) בשם רבינו האי גאון: וכד מכנפין בבי כנישתא ובעו למנדע אי הוו עשרה, וקיימא לן אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, וכי היכי דלא ליתי לידי חושבנא נהיגי לומר פסוקא: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך", פתח קמא ואמר תיבת "ואני", וחבריה "ברוב", ואידך "חסדך" וכו', וכד משלמי האי פסוקא ידעי דאיכא בי עשרה. וכן כתב רש"י בספר האורה (סימן נו), ובספר הפרדס (דף ח ע"ב). והפרי חדש (סימן נה סעיף א). ולכן נכון שיאמרו הפסוק ואני ברוב חסדך וכו', או, הושיעה את עמך וכו', ובזה יווכחו אם יש מנין בבית הכנסת. וכן פסק הגאון רבי חיים פלאג'י בכף החיים (סימן יג אות י). וכן כתב בחסד לאלפים (סימן נה סק"י), ובספרו פלא יועץ (מערכת מונה), ועוד.
ובשו"ת יביע אומר (חלק ב חלק יורה דעה סימן טז אות ט) הביא מה שכתב בספר דברי זאב (חלק י סימן יג), לדחות דברי הפרי חדש הנ"ל, מפני שלא הובא דבר זה בשאר פוסקים, וגם המנהג שלא נזהרים לעשות כעצה הנ"ל, ולכן נראה לו שמכיון שאיסור המנין לגולגולת הוא משום עין הרע, וכפירוש רש"י (ריש פרשת כי תשא), במנין מועט כזה לא שייך עין הרע וכו'. ע"ש. וכתב לתמוה על דבריו, שהרי הראשונים הנ"ל הזהירו על כך, ומי יחלוק עליהם. וכנראה דאשתמיטו מהרב דברי זאב הנ"ל. וכן מוכח בגמרא יומא (כב ע"ב) תנא הוציאו אצבעותיהם למנין, ולמנינהו לדידהו, מסייע ליה לרבי יצחק דאמר אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה. ושם המנין היה לאנשים מתי מעט, ואף על פי כן אסור. ע"ש.
♦

עדיף לספור ע"י פסוקים או ברכות

ובנדון שאלתינו, נראה שאין איסור מנין, כיון שכל אחד סופר את עצמו בלבד. אולם כיון שהדבר נראה קצת כמו ספירה, כי כך רגילים לעשות, לכן נראה לייעץ שעדיף להשתמש בפסוק שיש בו עשר תיבות כגון "ואני ברוב חסדיך" וגו' [וכדברי ספר העיתים הנז'], או בפסוק "ויתן לך האלוקים" וגו' שאף בו יש עשר תיבות, ואח"כ בפסוק "הושיעה את עמך", ואח"כ בברכת "המוציא לחם מן הארץ" וכד'.^[2] ובאופן זה מרוויחים שהספירה נעשית בדרך של לימוד תורה.
♦

לסיכום

נראה שאין איסור בספירת התלמידים בספירת ב'מספרי ברזל', אמנם נראה שעדיף לספור באופן שכל תלמיד יאמר תיבת ממפסוק ומברכה וכנ"ל.^[3]
בברכה וביקר רב
יצחק זילברשטיין
♦ ♦ ♦

הערות שוליים

↑ ועיין ביעיר אוזן (מערכת א' אות כד) שהעיר, דאמאי הגמ' ביומא לא למדה איסור מניית ישראל ממקרא מפורש בתורה בפרשת כי תשא, ותירץ, דבתורה נגלה לנו איסור מניית כל ישראל, ומשאול ילפינן לאסור מדרבנן גם במקצתן, ולכן שאול פקד בטלאים אף שהיו מקצת ישראל. אלא שבגמ' אמרו "עובר בלאו" ומשמע דאף במקצת ישראל הוא איסור תורה. וצריך לומר, דלאו דוקא קאמר, אלא אסמכתא הוא, ואין הכי נמי הוא מדרבנן בעלמא.
↑ וכתב בשולחן ערוך (או"ח סימן קסז סעיף ד) וז"ל: יתן שתי ידיו על הפת בשעת ברכה שיש בהן י' אצבעות כנגד י' מצות התלויות בפת, ולכך יש י' תיבות בברכת המוציא, וי' תיבות בפסוק מצמיח חציר לבהמה, וי' תיבות בפסוק עיני כל אליך ישברו, וי' תיבות בפסוק ארץ חטה ושעורה וי' תיבות בפסוק ויתן לך. ע"כ.
↑ ואולי יש להביא כדמות ראיה מדברי המדרש רבה (במדבר ג-ט) וז"ל: וַיִּפְקֹד אֹתָם משֶׁה עַל פִּי ה׳ וגו׳ – אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אוֹמֵר לִי שֶׁאֶמְנֶה אוֹתָן מִבֶּן חֹדֶשׁ יָכוֹל אֲנִי לִהְיוֹת מְחַזֵּר וּמְסַבֵּב בְּחַצְרוֹתֵיהֶם וּבְתוֹךְ בָּתֵּיהֶם וְלִסְפֹּר כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁאַתְּ אוֹמֵר לִי: כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ עוֹשֶׂה שֶׁלָּךְ וַאֲנִי עוֹשֶׂה שֶׁלִּי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בַּר רַבִּי שָׁלוֹם הָיָה משֶׁה הוֹלֵךְ וְעוֹמֵד לוֹ עַל פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וְהַשְּׁכִינָה מְקָרֶבֶת וְאוֹמֵר לוֹ חֲמִשָּׁה תִּינוֹקִים יֵשׁ בַּבַּיִת הַזֶּה, חֲמִשָּׁה תִּינוֹקִים יֵשׁ בָּאֹהֶל הַזֶּה, עֲשָׂרָה תִּינוֹקִים יֵשׁ בָּאֹהֶל הַזֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּפְקֹד אֹתָם משֶׁה עַל פִּי ה׳ וגו׳ כְּשֵׁם שֶׁהַשְּׁכִינָה אוֹמֶרֶת לוֹ עכ"ל. הרי ספירה שלא ע"י הסופר עצמו, ואין בה איסור. אלא יש לדחות בפשטות דהתם היתה ספירה ע"י השכינה, ואינה ספירה ע"י אדם כלל.