לקראת פורים המשולש שעבר כתבתי מעל גבי במה זו (ירחון האוצר גליון נ, עמ' רעא ואילך) בענין דין עשרה בקריאת המגילה כשמקדימין לקרוא בערב שבת, והארכתי לברר כי העיקר כדעת המשנ"ב ועוד מגדולי הפוסקים שפסקו שמי שלא מצא עשרה יקרא את המגילה בלא ברכה. וזאת, משום שהקריאה בי"ד לבני הכרכים הוי קריאה שלא בזמנה, וכפי שמפורש בהרבה מהראשונים, הלא המה, העיטור, הרז"ה, הרא"ש, הרשב"א, הריטב"א, והר"ן, ולא מצינו הכרח שיש מי שחולק בזה. ועל כן, אף שיש הסוברים שדין עשרה אינו אלא למצוה ולא לעיכובא, מ"מ אחר שלדעת רבים מהגאונים והראשונים (מהם רב עמרם גאון, רבינו חננאל, הרי"ף, רגמ"ה, תוס', רמב"ן, ועוד), עשרה הוי לעיכובא, וביחיד אין יוצאים ידי חובה, א"כ מי שלא מצא עשרה, מספק אינו יכול לברך. וכמו"כ, דעת הראב"ד דסגי במה שיש שקראו בעיר בעשרה, היא דעת יחיד, ושאר הפוסקים לא ס"ל הכי.
והנה ברבים מספרי המחברים מהדור האחרון ישנה משמעות, כביכול ישנו מנהג או הוראה ברורה בירושלים, לברך על המגילה בפורים המשולש גם ביחיד, ויש שסמכו על כך אף למעשה. במאמר הנוכחי נברר את טיבה של אותה שמועה, ולשם כך נקבץ את הידוע לנו מהוראות רבני ירושלים לדורותיהם בשאלה זו. ומסקנת הדברים היא שמקור השמועה על דבר המנהג הוא ממה שהביא הגרי"ח זוננפלד מהוראת כמה מהת"ח בירושלים בשנים תקי"ד ותקכ"א לברך, אך באמת, כפי שנברר, הוראה זו לא התקבלה כמנהג מעולם, ואדרבה רבים אחרים מחכמי ירושלים נחלקו על הוראה זו והורו שלא לברך. (במסגרת זו לא אכנס לדון בעצם הסברות והצירופים שהביאו, אלא רק בנוגע לנידון אם יש מנהג).
♦
הראשון מרבני ירושלים שדן בשאלה זו להדיא הוא הפרי חדש, שהעלה (סו"ס תרצ) דנקטינן דאי ליכא עשרה יקראנה בלא ברכה. [גם רבי יוסף מולכו, בספרו שלחן גבוה (סי' תרצ ס"ק מ), הביא את דברי הפר"ח כדבר מוסכם ללא חולק[1]].
בשנים תקי"ד תקי"ח ותקכ"א, בהן חל פורים משולש, דנו כמה חכמים בירושלים בדין הנשים שקורין להן בבית, שלפי דברי הפר"ח אין להן לברך. יש מהם שהתירו לברך, עכ"פ כאשר האשה עצמה מברכת, ויש שלא הסכימו להקל בזה. ויש שצידדו להקל לענין ברכת שעשה נסים או שהחיינו:
בשו"ת קול אליהו (ח"ב סי' כח) לרבי אליהו ישראל, כתב על נידון דידן בשנת תקי"ד: "ועמדתי על הדבר בחברת חכמי ישיבתנו חסד לאברהם ובנין שלמה הי"ו[2], ונסתפקנו הרבה בדבר". ושוב דן להקל לברך מטעם כמה סברות. א' אף דלרב אסי עשרה הוי לעיכובא, מ"מ לרב בשלא בזמנה אינו לעיכובא. ב' בצירוף סברא שכתב הרדב"ז דאף היחיד יכול לברך, מידי דהוה אנשים שמברכות על מ"ע שהז"ג. ג' י"א דכל שהספק במצוה ולא בברכה יכול לברך, אך הוא דוחה סברא זו. ד' דאף שיש ראשונים שכתבו דחשיב שלא בזמנה, צ"ע, דיש לחלק בין י"ג לי"ד. ה' סברת הראב"ד דכל שקראו בעיר בעשרה יכול היחיד לקרות אח"כ. וסיים: "ולענין מעשה הסכמנו דיכולות לברך הנשים אינהו גופייהו, לצאת ידי כל הדעות, מידי דהוה אמצות עשה שהזמן גרמא דפטורות ומברכות. ומצורף לזה דעת הראב"ד... דאי איכא עשרה דקרו בעיר יכול יחיד לקרות יעו"ש. אשר מכל זה הסכמנו דהמברך לא הפסיד, ומהיות טוב הסכמנו שיברכו הנשים עצמן, מידי דהוה אמצות עשה שהזמן גרמא דפטורות ואעפ"י כן מברכות, וכן עשינו מעשה".
כמו"כ בספר בני בנימן וקרב אי"ש (דף קד ע"ב) הביא העתק מכת"י שנמצא בישיבת חסד לאברהם ובנין שלמה הנ"ל, שנכתב מחו"ר הישיבה, ושם (אות ב) מובא: "שנת התקי"ד חל ט"ו אדר להיות בשבת... יש להסתפק לענין הקורא לנשים בביתו אם יוצאות י"ח ואם יכולות לברך עליו דלכאורה הוי שלא בזמנה... והסכמנו דממ"נ [צ"ל דמ"מ] אנן בני ט"ו הקורין בי"ד יכולים לקרות ביחיד כמה דלא אפשר ומצו לברוכי כדחזי". עוד כתב: "ובשנת התקכ"א ג"כ חל הכי והכריז השמש שלא מדעת ב"ד ביחיד הקורא שלא יברך כ"א שעשה נסים ושהחיינו, ואמרנו להרב ה"י דהוי כשגגה היוצאת מלפני השליט שרצ' לחוש לסברת הפר"ח ז"ל ואין דעתינו מסכמת והיה לו לעשות מעשה עפ"י בד"צ". (ראה לקמן בזה).
אכן, בספר חוג הארץ לרבי ישראל יעקב אלגאזי (אות ג), הביא את דברי הפר"ח בפשיטות, וכתב דלפי דבריו הקורא לאשה ביחיד לא יברך. ושוב כתב לדון דברכת שעשה נסים והרב את ריבנו יברך משום שנתקנו על הנס, והביא את דברי הרדב"ז דאינו מברך גם ברכות אלו, אך צידד דמ"מ ברכת שהחיינו לכו"ע מברך. וכתב עוד: "וראיתי בירושלם ת"ו לחכמי העיר שלא מיחו בדבר וכל אחד מברך בביתו לאשתו או האשה מברכת לעצמה, ואין להם על מה שיסמוכו. ושמעתי באומרים לי שהורו להם לברך שלא בזמנה עפ"י סברת רבוותא דס"ל שהנשים יכולות לברך במ"ע שהז"ג אע"ג דהן פטורות, ושכ"כ הרדב"ז ח"ג הנדפס מחדש סי' תרס"ה, וקשה מאד הדבר בעיני להורות להם הפך פסק מרן בס"ה בסי' תקפ"ט שפסק כרש"י והרמב"ם ודעימיה דנשים אינן רשאות לברך על המצות שהז"ג". מהרי"י אלגאזי עלה לא"י בשנת תצ"ז לערך ונפטר בשנת תקט"ז, ובין שנים אלו היה פורים משולש בשנים תק"ז ותקי"ד, אך דבריו על ההוראה הנ"ל ע"פ שו"ת הרדב"ז הם משנת תקי"ד, שכן תשובת הרדב"ז הנ"ל נדפסה רק בשלהי שנת תק"ט. ונראה מהדברים שהוראת הקול אליהו וחכמי ישיבתו לברך את כל הברכות התפרסמה והיו שנהגו על פיה, אך מהר"י אלגאזי לא הסכים להוראתם.
וכן בפרי האדמה (ח"ד דף ח ע"ב, על הרמב"ם פ"ג ממגילה הי"ג) לרבי מיוחס בכ"ר שמואל, אחר שהביא את דברי הפר"ח, הביא את דברי הרדב"ז דלסוברים דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג ה"ה הכא דיכולות לברך, וכתב: "ופה עיה"ק דמברכות על לולב וכיוצא ואין מוחה בידם ודאי דהוי הכא מכל שכן דמברך". ושוב כתב: "מ"מ כיון דהסכימו דביחיד לא יברך כשהוא שלא בזמנה, מ"מ ברכת שעשה נסים ושהחיינו נראה דיברך". וע"ש, שהאריך לציין לסברות שעל פיהן יש מקום להקל ולברך. וסיים: "באופן כי לענ"ד כשחל בשבת דכרכים בע"ש, כפי מנהג הנשים בלולב וכיוצא לברך ואין מוחה, יכולים לברך היחידים. אמנם יען אמרו לעשות כסברת הפר"ח, מ"מ ברכת שעשה נסים ושהחיינו נראה דיכולים לברך, כיון דשייך בע"ש בפרטות, כיון דמצות מתנות לאביונים הוי בע"ש שייך שהחיינו...". וציין לסברא שמי שלא קרא מגילה יכול לברך שהחיינו על שאר המצוות. (חלק זה של פרי האדמה נדפס בשנת תקכ"ב, אחר שחלק ג' נדפס בשנת תקט"ו. בין השנים הללו היה פורים משולש בשנים תקי"ח ותקכ"א).
ונראה מדבריו שעם שדעתו נטתה לברך (ע"פ הרדב"ז כדין מ"ע שהז"ג), מ"מ ההוראה הרווחת יותר בין הת"ח היתה כהפר"ח. (וכלשונו "כיון שהסכימו דביחיד לא יברך", "יען אמרו לעשות כסברת הפר"ח"), עד שלמעשה ביטל דעתו מפני סוגיין דעלמא, ורק צידד לברך שעשה נסים ושהחיינו. ומתברר א"כ שהוראת הקול אליהו וחכמי ישיבתו לברך, אף שהיו שנהגו כן, וכפי שהעיד בחוג הארץ, מ"מ לא פשטה הוראה זו אצל הכל, ורבים מהחכמים החזיקו בהוראת הפר"ח. וכמו"כ מתברר שהכרזת השמש בשנת תקכ"א לברך שעשה נסים ושהחיינו בלבד לא היתה שלא מדעת בי"ד, כפי שסבר אותו כותב מרבני הישיבה הנ"ל, אלא אדרבה היא מסקנת הגאון בעל פרי האדמה, שהיה הראשון לציון ומרא דאתרא בירושלים באותו זמן, ואין ספק שהכרזת השמש נעשתה על פי הוראתו.
עכ"פ, הדבר ברור לכו"ע שלא היה מנהג קדום בדבר, אלא שיש מחכמי ירושלים שצידדו לכאן ויש שצידדו לכאן. כך נראה גם מדברי רבי חיים דוד עמאר, שהיה בירושלים באותם שנים, ובספרו תפלה לדוד (דף פה ע"ב ופו ע"א, נדפס בשנת תקל"ז) מביא לדברי הפר"ח ולדברי פרי האדמה, ולא מזכיר כלל דעה להתיר למעשה לברך את כל הברכות, וכ"ש שלא מזכיר מענין מנהג כזה (אף שבפרטים אחרים הוא מביא שם ממנהגי ירושלים, כמו לענין ברכה אחרונה ביחיד). כך גם נראה מדברי שאר חכמי ירושלים בדורות שלאחר מכן, וכדלהלן.
בספר שם חדש על היראים (בסוה"ס דף קכב ע"ב) לרבי חד"ש פינסו כתב: "ואגב ראיתי להזכיר כאן מנהגי ירושלם עיה"ק ת"ו בשנה זאת התקפ"ח שחל ט"ו ביום שב"ק... ולענין קריאת המגילה לנשים עי' להרב פרי האדמה ולהרב קול אליהו, ובכתבי מהר"י אלגאזי ז"ל הנז' מסיק דקשה מאד הדבר להורות היפך פסק מרן בסי' תקפט שפסק כרש"י...". הרי שציין לכל הדעות, ונראה בבירור שלא הייתה בזמנו (היינו בשנים תקפ"ה תקפ"ח תקצ"ב, שהזכיר שם כמה פעמים) הוראה רווחת לברך, ואולי אף משמעות נטיית דעתו כדעת מהרי"א שהזכיר בסוף דבריו שלא לברך.
דברי השם חדש הובאו גם בפקודת אלעזר (דף סח ע"א) לרבי רפאל אלעזר בן טובו, עם כל יתר דבריו בהאי ענינא, ואף הוא לא הזכיר הכרעה או מנהג בענין. (פרט לכך שבהגהת המו"ל שם העיר על הסברא שיכולות לברך כשם שמברכות על הלולב, שאצלם [בני המערב] לא נהגו הנשים לברך על הלולב או על השופר כלל).
ובשמח נפש לרבי שמ"ח גאגין (עמ' קכט בנד"מ) מביא לדברי הפר"ח, ועוד שם (עמ' קל) מציין לקול אליהו ולפרי האדמה, ולדינא מסיק: "ועל הכל י"ל שב ואל תעשה עדיף", וציין גם לדברי מהר"י אלגאזי שהובאו בס' שם חדש הנ"ל. דבריו נכתבו בנוגע לפורים משולש דשנת תרמ"ג, והמחבר נולד בירושלים כ-50 שנה קודם לכן והכיר את מנהגיה, וכאן לא הכיר מנהג לברך, ואף הורה שלא לברך.
חילוקי הדעות המשיכו גם בדורות מאוחרים יותר בקהילות האשכנזים בירושלים. בשנת תרנ"ו הו"ל חכם מבני אשכנז בשם ר' חיים פנחס הכהן דף מודפס ובו "סדר הפורים המשולש"[3], ובאותה שנה לא הזכיר כלל את דין היחיד. אך בשנת תרנ"ט שוב הדפיס אותו חכם סדר זה, אחר שהוגה ע"י הגרי"ח זוננפלד, ושם (אות ג) נכתב: "וקריאת המגילה אז בין בלילה ובין ביום, י"א שצריך ליזהר בה שתהיה בעשרה יותר מבכל שנה, כיון שאינה בזמנה, לכן צריכין הנשים ג"כ לשמוע בביהכ"נ דוקא. ומ"מ גם כשקורא ביחיד יברך".
בשנת תרס"ג שוב הדפיס אותו חכם סדר זה, אך באותה שנה נפסק שם להיפך, שלא יברך ביחיד, וז"ל: "וקריאת המגילה בשנה זו בין בלילה ובין ביום, י"א שצריך ליזהר בה מאד שתהיה בעשרה דוקא, כיון שאינה בזמנה, לכן צריכין הנשים ג"כ לשמוע בביהכ"נ דוקא, ואם אי אפשר להן לבוא לביהכ"נ צריך לקבץ עשרה לביתן (אפי' בשכר) כדי לקרות בעשרה, ואם אי אפשר בשום אופן בעשרה ומוכרח לקרות ביחיד, לא יברך אז על המגילה לדעה זו (כ"נ לד' הפר"ח סי' תר"צ), וספק ברכות להקל". אף ששמו של הגריח"ז נותר מתנוסס על גבי דף זה כמי שהסדר הוגה ונתקן על ידו, נראה שהוראה זו לא נכתבה על דעתו, שהרי מצינו שעמד בדעתו לברך גם בשנים לאחר מכן. וכנראה המו"ל תיקן הוראה זו ע"פ ת"ח שהעירוהו מדברי הפר"ח[4], והוראת הגריח"ז נחשבה אצלם לחידוש שאין ראוי להורות על פיו.
בשנת תר"ע הוציא לאור הרח"פ הנ"ל את סדר פורים המשולש כקונטרס, ובראשו הסכמת הגר"ח ברלין. ושם גם כן פסק שלא לברך ביחיד, ואף הוסיף דברים באריכות לחומר הענין. ואעתיק לשונו: "יום י"ג באדר שהוא בשנה זאת יום ה' שהוא תענית אסתר כבכל שנה, נכון שאחר תפלת שחרית יכריז השמש בביהכ"נ שכל א' יזהיר את בני ביתו שיבואו כולן (גם הנשים) בערב לשמוע המגילה בביהכ"נ בציבור דוקא, ולא יסמכו שיקראו בשבילן בבית (כמו שנוהגות לפעמים בשנה אחרת), שאם יעשו כן בשנה זאת צריכין לקבץ עשרה לביתן כדלקמן. ומשום שאחר המנחה טרודים בשקלים ועייפים מן התענית ואין אפשרות לחזור מביהכ"נ לבית קודם המגילה להזהיר על זה, תהיה ההכרזה בבוקר. [כנלע"ד וכן הסכים הרב המה"ג מו"ה חיים ברלין שליט"א בפי' שצריך להכריז]... בערב ליל י"ד באדר שהוא ליל ו' (לובשין בגדי שבת) ומתאספין כולן לביהכ"נ (וגם הנשים לעזרת נשים), לשמוע שם דווקא המגילה בציבור כנ"ל. ואם אירע שלא בא א' לביהכ"נ או חולה ר"ל שאינו יכול לבוא לביהכ"נ, צריך לקבץ עשרה לביתו (אפי' בשכר) שישמעו המגילה עמו, ואע"פ שכבר שמעו, ואזי יכול לברך, ואם אי אפשר בעשרה ומוכרח לקרות ביחיד, לא יברך (משום שהמגילה שלא בזמנה צריכה עשרה). [חומרא זאת היא בנשים ג"כ כמו באנשים שהרי חיובן שוה במגילה ומכ"ש בקריאת המגילה ביום]".
יצויין כי באותה שנה אחד מתלמידיו של הגרי"ח זוננפלד הדפיס את סדר פורים המשולש כפי הנוסח שהוגה ע"י הגריח"ז בשנת תרנ"ט, שם כאמור פסק לברך. נמצא שבאותה שנה פורסמו הוראות שונות בענין.
חילוקי הדעות בענין לא פסקו. הגרע"י שלזינגר כתב הערות לסדר פורים המשולש שי"ל בשנת תרס"ג, והאריך להעיר על מה שנכתב שם שלא לברך (נדפסו דבריו בשנת תש"מ בס' הזכרון לר"ע בלוי עמ' סג ואילך, ובשנת תשמ"א כקונטרס בשם דבר בעתו, ושוב בספר תשובותיו ח"א עמ' שפז). והוא מצרף שם כמה סברות. א' דעת רש"י דעשרה הוא לכתחילה. ב' הדיוק מדברי הרמב"ם דדוקא קודם י"ד חשיב שלא בזמנה. ועוד רצה להוכיח כן מהשו"ע וכמה פוסקים, והביא מדברי ס' בני בנימן הנ"ל, וע"ש מש"כ עוד. וסו"ד סיים: "ולדעתי יברך כל ג' הברכות, ורק אם רוצה לומר בשכמל"ו שפיר דמי לכו"ע כנ"ל, ולכתחילה מצוה להדר אחר עשרה אך בדיעבד אם לא נמצא לו עשרה כהאי גוונא לא הפסיד הברכות כנ"ל". וכמו"כ בספר נרות אהרן לרא"א פרג (נדפס מכתביו בשנת תשמ"ז, עמ' ע ואילך) הובא מכתב שכתב לגר"ח ברלין (בשנת תר"ע), לדקדק מדברי כמה ראשונים דס"ל דכרכים המקדימים לי"ד חשיב בזמנה, והעיר על סדר פורים המשולש דלעיל שנפסק בו שלא לברך. [אמנם דעתם של ת"ח אלו לא נתברר אם פורסמה בשעתו, ואם הורו כן למעשה]. מאידך, בספר נרות אהרן שם הביא את תשובת הגר"ח ברלין על דבריו, שם האריך לקיים את דברי הפר"ח, הסובר שאין לברך ביחיד, ודחה את דיוקיו של בעל נרות אהרן. [כמו"כ מצינו בשו"ת אבני קודש, בתשובה מר' שלמה זלמן בהר"ן (עמ' קצח), שכתב בפשיטות על קריאת המגילה בפורים המשולש, דמשמע בגמרא דלענין הקריאה ביחיד אין קורין, דהוי שלא בזמנה. ונראה שלא הכיר דעות הסוברים דחשיב בזמנה, ואף שבאותו סימן מזכיר ממנהגי ירושלים בפורים המשולש. אמנם לא כתב הוראה מפורשת למעשה].
והגרי"מ טוקצינסקי בספרו עיר הקודש והמקדש (ח"ג פרק כו) הראה פנים שהמברך יש לו ע"מ לסמוך, אך מ"מ בלוחותיו פסק שלא יברכו, וכהפר"ח. וכ"כ גם בספרו ארץ ישראל (עמ' נב): "ויזהרו לקרות המגילה בלילה וביום בביהכנ"ס, ומי שקורא המגילה ביחיד יקרא בלא ברכה (כמ"ש הפר"ח וכ"ה בר"ן וברא"ש ובב"י)". הגרימ"ט כידוע היה מגדולי הבקיאים במנהגי ירושלים, והוא לא הכיר מנהג בזה, ואף למעשה פסק שלא לברך.
ובשו"ת שלמת חיים לגרי"ח זוננפלד (מהדו"ח סי' שעא) נשאל ע"י הגר"ש סובל: "במה שכתב בסימן תר"ץ (סעיף י"ח בהגה), דאם קראו באותה העיר בעשרה, שוב היחיד שלא שמע א"צ עשרה. וצ"ע בזה, שהובא בכ"מ לענין אם חל ט"ו בשבת והמוקפין מקדימין ויש סוברים דבעינן עשרה לעיכובא, ועפ"ז כתבו דהיחיד שלא שמע ואין לו עשרה יקרא בלא ברכה, (משנ"ב סימן תר"ץ ס"ק ס"א), וקשה ע"ז מדברי הרמ"א הנ"ל. ולומר שסברא זו מועיל דוקא בזמנה דהעשרה אינו לעיכובא, אבל לא מועיל לשלא בזמנה, צ"ע מנא להו לחלק ומאחר שהרמ"א סתם". והשיב הגריח"ז: "בלא"ה לא נהגי בזה לדון כשלא בזמנה, ומברכים אפילו ביחיד, והכי מסתברא, דמהש"ס לא מבואר כי אם בחל י"ד בשבת וקראו בי"ג זה מקרי שלא בזמנה, אבל למוקפין דקורין בי"ד דהוא זמן קריאה לרוב העולם אינו מבואר".
עוד שאל שם (סי' שעב): "בענין פורים של מוקפין שחל בשבת דקורין המגילה בי"ד, והנה מי שצריך לקרוא את המגילה בשביל נשים, אם יש עצה שיוכל לברך על הקריאה. והנה במשנ"ב (סימן תר"ץ ס"ק ס"א) הביא דזה מקרי שלא בזמנה, וא"כ יש פלוגתא אם בעינן עשרה לעיכובא ולהכי יקראנה בלי ברכה ביחיד דספק ברכות לקולא, עכתו"ד. וכן איתא "בלוח הירושלמי" בלי שום חולק דיחיד יקראנה בלי ברכה. ואולי אם קורא בשביל עשר נשים יש לברך..." והאריך בטעם הדבר. והשיב הגריח"ז: "בזה כבר שאל הלכה למעשה, וידועים דברי הפר"ח. ולענ"ד מהש"ס לא מוכח כי אם אם חל י"ד להיות בשבת, דאז קורים בי"ג, זה מקרי שלא בזמנה, אבל למוקפין דזמנם בט"ו ואם חל בשבת קורין בי"ד שנקרא שלא בזמנה כי אפשר מעיקרא הכי תקנו, והרי עיקר הטעם דבזמנה קורין ביחיד דהוי פרסומא ניסא, ובכה"ג אדרבה קורין בכל העולם בי"ד בוודאי שייך לומר דקורין ביחיד. וכן מצאתי בספר בני בנימין, בסופו הועתקו מנהגי ירושלים ונקרא בשם דברי איש, מסיק הלכה למעשה מחכמי ירושלים עה"ק תובב"א לברך גם ביחיד, ותל"מ".
העולה מחילופי תשובות הללו, דהגר"ש סובל לא ידע כלל מקיומה של דעה האומרת לברך (וזאת למרות שדעת רבו הגריח"ז התפרסמה בכתב כבר בשנים תרנ"ט ותר"ע, זמן רב לפני תקופת שאלות אלו, בשנים תרפ"ב - תרצ"ב), והיה פשוט לו כפי שהובא במשנ"ב וב"לוח הירושלמי" בלא חולק, שאין מברכין, עד שדן בעשר נשים אם יהיה אפשר לברך. והגריח"ז הוא שחידש לו לברך, ונסמך בין היתר ע"פ ההוראה שבספר בני בנימין, אף שבמציאות בזמנו לא היתה הלכה רווחת כן, ואדרבה אולי אף היתה הוראה רווחת להיפך.
גם בספר מקראי קודש (פורים, נדפס גם בהר צבי מגילה ה ע"א) לגרצ"פ פרנק, נראה שהוראת הגריח"ז היתה כחידוש, וז"ל: "העיד הגרי"ח זוננפלד בשם חכמי ירושלים שיש לברך גם ביחיד. אולם זה נגד הכרעת המשנה ברורה שהכריע כהפר"ח דלא יברך ביחיד".
ועי' בכף החיים (סי' תרצ ס"ק קיח), אחר שהביא דברי הפר"ח וקול אליהו ובני בנימין הנ"ל, כתב, "וע"כ נראה כיון דדבר זה בפלוגתא שניא וקי"ל סב"ל... אם חל ט"ו בשבת ובני כרכים קורין בי"ד דאין להם לברך על המגילה אלא בקיבוץ עשרה, וכ"פ משנ"ב, ומשמע מדברי הפוסקים דגם (על הנסים) [שעשה נסים] ושהחיינו אין לברך ביחיד לבני כרכים שקורין בי"ד כיון דחשבי' ליה כקורא שלא בזמנה רק בלי שם ומלכות. ומ"מ במקום שנהגו כבר לברך ביחיד אין למחות דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל". ומשמעות דבריו היא שלא היה ידוע לו בבירור אם יש מנהג בענין. אכן למעשה במקום שלא ידוע על מנהג, נטיית דעתו שלא לברך.
העולה מכל זה, שמעולם לא היה מנהג בירושלים לברך ביחיד, אלא שיש מחכמי ירושלים בדורות הקודמים שהורו לברך, והחזיק בהוראתם הגרי"ח זוננפלד ועמו עוד ת"ח, אך כנגדם היו גם רבים מחכמי ירושלים שהחזיקו בהוראת הפר"ח שלא לברך, וזאת לאורך כל הדורות עד הדורות האחרונים. (ובמאמר הקודם נתבאר שכשיטתם עיקר לדינא, וכפסק המשנ"ב).
♦ ♦ ♦
תפילה ♦ ברכות ♦ שבת ♦ מועדים