ראש ישיבת טעלז, בעל חידושי הגר"ח מטלז
בעניין מצוות לאו ליהנות ניתנו בהנאת הגוף[2]
א. פלוגתת הרשב"א והר"ן
נדרים (טו, ב): האומר לאשה קונם שאיני משמשך וכו', עד האומר הנאת תשמישך עלי. והקשה הר"ן (שם) דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ותירץ, הני מילי בדאית ליה הנאת מצוה לחוד, אבל היכא דאית ליה הנאת הגוף בהדי המצוה לא אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו, עיי"ש.והרשב"א בחדושיו לנדרים הקשה ג"כ קושיא זו, ותירץ שם, דאפשר לו באחרת. והיכא דאסר עליו הנאת כל הנשים שבעולם לא חיילא, עיי"ש. ומשמע מדבריו דאף בדאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה אין הנאתו נחשבת, דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ושפיר לא חל נדרו שאסר על עצמו כל אשה.
והא דנודר מן המעיין דאסור לטבול בימות החמה משום הנאת גופו (ר"ה כח, א) דמשמע לכאו' כדברי הר"ן, שאני התם שאפי' אחר הטבילה יש לו הנאה היכא דמוציא ראשו חוץ למעיין והגוף עודנו במים והוא מצטנן בחום, ואפי' אם נימא דזאת דלא אפשר, דהיכא דטבל צריך להוציא ראשו ועצם הטבילה הרי שריא לי', אבל עדיין איכא גזירה שמא ישהה במים שלא לצורך[3].
♦
ב. שני אופנים בביאור דברי הרשב"א
בכדי להבין את טעמו של הרשב"א אפשר לבאר בשתי דרכים. א. כהר"ן בחולין (צג, ב על הרי"ף, ד"ה אמר אביי), דלא מיקרי הנאה רק היכא שמכוין לשם הנאה, אבל כשאינו מכוין לשם הנאה אפילו בפסיק רישיה מותר, ומש"ה מותר הכא דהא מתכוין הוא לשם המצוה ומש"ה מותר.היכא דבהנאה יש מצוה, בטלה הנאה לגבי המצוה, כדאמרי' בגמ' (מנחות ה, ב) דצורך הדיוט בטל לגבי צורך הקדש.
♦
ג. האם אף הנאת ממון מותרת אגב מצוה – וראיה לצד השני הנ"ל
יש להביא ראיה לדרך השנייה מדברי הגמ' לקמן (לג, ב) היכא דנכסי בעל אבדה אסורים על מחזיר, אסור להחזיר לו אבדה משום דנהנה מפרוטה דרב יוסף. ולדברי הרשב"א היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה מותר, א"כ אמאי אסור להחזיר משום דאית לי' הנאה, הא מצוות לאו ליהנות ניתנו אפי' היכא דאיכא הנאת הגוף. ולכאורה יש לחלק בין הנאת הגוף להנאת ממון, משום דבהנאת הגוף יש לו הנאה רק בעת קיום המצוה, אבל בהנאת ממון אפי' אח"כ יש לו הנאה מהממון.אבל באמת לא מצינו לומר כן דהא הממון שלו הי' מקודם ועכשיו שוב שלו ולא הרוויח שום פרוטה דנימא דיש לו הנאה אח"כ, רק דנפטר מליתן את שלו וזאת ההנאה היתה רק בעת המצוה, וע"כ מוכרחים לומר דכל הנאתו אינה משום הפרוטה שנשארה לו, שאם לא כן אמאי אסור להחזיר לו אבידתו, יחזירנו ויתן לעני פרוטה, אלא ודאי דכל הנאתו היא מה שאין עליו חיוב לתת לעני בעת ההיא וזה ודאי לא שייך אלא רק בעת קיום המצוה ולא אח"כ, ובכן הדרא קושיא לדוכתא על הרשב"א.
אבל אם נבאר טעמו של הרשב"א כטעם השני דהנאה בטלה לגבי המצוה, אז לק"מ משום שהטעם הזה שייך רק אם ההנאה היא בעצם המצוה כמו בתשמיש וכדומה, אבל הכא שהמצוה היא השבת אבידה ואין בה הנאה, רק שבעת ההיא הוא עוסק במצוה ופטור מפרוטה לעני הלא אין ההנאה בעצם המצוה ואיך תבטל לגבי המצוה, מש"ה שפיר אסור לו להחזיר, אבל אי נימא כטעם הראשון קשה דסוף סוף מיכוין לי' למצות השבת אבידה ומה אכפת לי אם יש לו הנאה בינתיים.
♦
ד. מדוע אסור ליבם אשה אסורה והלא מצוות לאו ליהנות ניתנו
עוד יש להביא ראיה לדרך השניה, מדברי הגמ' ביבמות (קיא, ב): דתנן הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ, לאחר מיתת הבעל מבקשין אותו לחלוץ, אבל ליבמה אסור משום שהיבמה אסורה בהנאה להיבם. וצ"ע דהלא לדברי הרשב"א הכא יש מצוה ואמאי אסור ליבמה, ומה אכפת לנו אם יש כאן הנאת הגוף עם המצוה.והיה אפשר לומר דבאמת מה"ת מותר וכל האיסור הוא רק מדרבנן גזירה ביאה ראשונה אטו שני' כמו שמבואר האי טעמא בכמה מקומות בש"ס (עיין יבמות כ, ב ועוד). אבל נראה מדברי הרשב"א בחידושיו ליבמות (שם), שהנודרת הנאה מן היבם אסורה ליבם מה"ת, משום דקאי עליה בלאו ועשה דנדר, וא"כ אמאי אסורה עליו והא מצוות לאו להינות ניתנו ונמצא שלא עברה כלל על נדרה.
♦
ה. האם גם אשה מצווה ביבום
אך באמת יש לתרץ ובהקדם, הנה יש לחקור בעיקר מצות עשה דיבמה יבא עליה, אם גם היבמה מחויבת בהמצוה, או שרק היבם מחויב. ואם נרצה להביא ראיה לכאורה מהא דפריך הגמ' (יבמות, שם) יבא עשה וידחה ל"ת, ואם היא לא מצווה על העשה מאי פרכינן, הא על הל"ת היא מצווה ואצלה אין עשה דוחה את הל"ת, וכבר כתבו תוס' בב"ב (יג, א) ובכתובות (מא, א) דאם היא אינה מצווה על העשה לא אמרי' בדידי' לידחי את הל"ת, עי"ש.אבל הא ליתא דאין זו ראי', דהמעיין בתוס' הנ"ל יראה שהתוס' סומכים על תירוצים אחרים, דמשום שהיא יכולה לעשות שהוא לא יעבור על הל"ת כלל מש"ה לא דחי, אבל היכא דלא אפשר דחי אע"ג שהיא אינה מצווה, והטעם לזה הוא שאין חיוב העשה דוחה את הל"ת רק שקיום העשה דוחה את הל"ת, וממילא כיון שיש בהביאה כאן מצוה נדחו כל הל"ת שהיו כאן, ואין נ"מ אם היא מצווה או לא, והעיקר הוא אם ביאה היא קיום עשה, וכן מוכח מכמה מקומות[4].
וא"כ הדר הספק למקומו אם רק הוא מצווה, או שגם היבמה בכלל הציווי, ובאופן זה יכולים לומר שדעת הרשב"א דהעשה הוא רק על היבם לחוד, ומש"ה לא מצינו למיפרך והא מצוות לאו ליהנות ניתנו ויכול ליבמה, זה אינו, דהא היא אינה מצווה והיא אסורה בהנאה, דאצלה יש רק הנאת הגוף גרידא, ולא דמי לעשה דוחה ל"ת אפי' כשאינה מצווה משום דהתם אתינן מצד הדין דקיום העשה דוחה כל הל"ת דיש בביאה זו, אבל בנודרת הנאה דהתם קאתינן רק מצד מצוות לאו ליהנות ניתנו, ואיהו מותר בה ואיהי איך תהי' מותרת לו, הלא אין אצלה מלבד הנאה כלום.
♦
ו. ראיה לביאור השני בדברי הרשב"א
אבל כל זה נוכל לומר רק אם טעם הרשב"א הוא על דרך הב' [שהנאת מצוה מבטלת הנאת הדיוט] ולא על דרך הא', דאם טעמו כדרך הב' יוצא שההנאה בטלה לגבי המצוה רק כשיש מצוה, והכא שהיא לא מצווה נשאר אצלה הנאת הגוף, אבל אם נאמר כטעם א' קשה, דהלא היא לא תכווין לשם הנאה, אלא לשם שהוא יוכל לקיים את המצוה להקים שם לאחיו, וא"כ אין כונתה להנאה ולמה אסורה מן התורה, מה אכפת לי אם היא לא מצווה, סוף סוף אינה עוברת על נדרה דאין לה הנאת הגוף, אלא לאו טעמא דהרשב"א כדאמרן, והשתא ניחא דאצלה אין מצוה.אבל אין לומר דלעולם טעמו של הרשב"א כטעם הא', ואי קשה לך מיבמות הנ"ל אמאי אסורה הא מצות ללה"נ, על זה י"ל דהתם לא מיירי שאסרה על עצמה הנאת היבם, אלא גוף היבם אסרה עליה לתשמיש. תדע דהלשון לא משמע כן דתנן - הנודרת הנאה, ועוד דא"כ אמאי הנודרת הנאה בחיי בעלה כופין לחלוץ ואסורה ליבם, הא אין הנדר חל כלל משום איסור אשת אח ואאחע"א כמו שהקשה האבני מילואים בתשובותיו (סי' יב), ורק שתירץ דאע"ג שלא חל השתא מיתלא תלי וקאי, וכי פקע איסור אשת אח עומד איסור נדר.
♦
ז. קושיות בדרכו של האבני מילואים
אך מנדרים (דף צ, ב) מוכח דלא כהא"מ, דתנן התם: "נטולה אני מן היהודים, יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים", וכתבו בתוס' (שם) ואין לתמוה היאך חל נדרה על תשמיש אחרים בעודה אשת איש, הא אסורה משום אשת איש דאין איסור חל על איסור, ואף דהוי כולל ומיגו דחל על היתר תשמיש בעל, חל נמי על אחרים, ולפי דברי האב"מ אין שום קושיא, דאיסור נדר מיתלא תלי וקאי וכי פקע איסור אשת איש, אם תתגרש או תתאלמן, תהיה אסורה לאחרים משום נדרה, אלא וודאי דאם השתא לא חייל, גם בתר הכי לא חייל, וא"כ הדרא קושי' לדוכתא.וגם אין לתרץ, דהכא גבי יבם איירי נמי ע"י כולל, שאסרה את גוף היבם גם לשאר מלאכות וגם לתשמיש, זה אינו, דזה לא הוי חייל בכולל, דלא חל בכולל אלא היכא שנשבע דלא יאכל בשר שחיטה ובשר נבילה, דמיגו דחייל על אכילת בשר שחוטה חייל על אכילת בשר נבילה דתרוייהו נכללים באיסור אכילה, אבל היכא דנשבע שלא יזרוק צרור לים ושלא יאכל נבילות, על זה לא שייך כולל והוי שתי שבועות, והכא נמי כה"ג מה שייך זה לכולל ענין שאר מלאכות לתשמיש. ועוד קשה אם אסרה תשמיש היבם עליה, כה"ג פשיטא שלא נתכוונה אלא לאסור לאחר מיתה ופשיטא דמבקשין לחלוץ ואין כופין (כמו בידוע שנתכוונה ליבום שמבקשין, עי"ש במשנה), ועיין בהגה"ה שם על האב"מ.
♦
ח. הוכחה נוספת לדרך השנייה בביאור דברי הרשב"א
מכל דברינו יוצא, דלא מצינן למימר שאסרה את גוף היבם עליה, וע"כ שמיירי שאסרה הנאת היבם עליה וחייל על התשמיש בכולל, מיגו דחל על שאר הנאות, וא"כ יקשה הקושיא שהקשינו על הרשב"א אמאי אסור והא מצוות לאו ליהנות ניתנו ומותר אפי' בהנאת הגוף בהדי מצוה משום דלא התכוון להנאה, וע"כ דטעם הרשב"א אינו כטעם הראשון, ורק טעמו הוא כטעם השני, וא"כ א"ש כדפירשנו.♦ ♦ ♦