עם זאת, בדורות האחרונים פשט המנהג, בעיקר בקרב החסידים תלמידי הבעש"ט, שנוהגים משתה ושמחה ביום ט"ו כביום י"ד. ויש אף הנוהגים להרבות בשמחה יותר מבפורים עצמו[1]. ובעז"ה נבאר את יסודותיו של מנהג זה.
♦
א.
בדברי חז"ל
האדמו"ר המנחת אלעזר ממונקאטש, מביא בספרו נימוקי אורח חיים (תרצה, ז), ראיה לכך שיש דין משתה ושמחה לבני הפרזות אף ביום ט"ו באדר, מדברי המדרש רבה (רות רבה, ד, ה): "מה עשו מרדכי ואסתר, כתבו אגרות ושלחו לכל בני הגולה ואמרו מקבלים אתם עליכם להיות עושים את שני הימים האלה. שלחו ואמרו לא דינו צרותיו של המן אלא שאתם מטריחין עלינו לעשות שני הימים האלה". הרי מוכח שמלכתחילה תיקנו מרדכי ואסתר שני ימי שמחה.ויש לדחות, על פי מה שביארו מפרשי המדרש שם, שחשש בני הגולה במה שטענו "שאתם מטריחין עלינו" וכו', לא היה מצד הטורח לעשות ב' ימים, אלא מצד מה שחששו להתגרות בצאצאי המן שינקמו מהם. ואם כן, חשש זה שייך בשני הימים אף אם בני הפרזות אינם נוהגים משתה ושמחה ביום ט"ו באדר, שהלא על ידי זה שבני המוקפין נוהגים משתה ושמחה, יבואו להתגרות בעמלקים.
עוד יש לפרש בפשטות, דכוונת הלשון "שני ימים", היינו לעניין הספד ותענית, ששני הימים תיקנו לנהוג בהם מקצת שמחה, על כל פנים לעניין זה.
ובזוהר הקדוש מצינו (פר' פנחס רנו, א): "אלין דמנטרין חגין וזמנין, דאינון ימים טובים, שנים שנים שבעה שבעה, שנים שנים תרין יומין דראש השנה, ותרין יומין דשבועות, ובגין דאינון תרין מנייהו בספק, הא אית שני ימי הפורים באתרייהו".
[פירוש הסולם: אלו השומרים חגים וזמנים שהם ימים טובים, הם שנים שנים שבעה שבעה, שנים שנים הם ב' ימים דראש השנה וב' ימים דשבועות, ומשום שאלו השנים דשבועות הם מחמת ספק, הרי יש שני ימי הפורים במקומם].
וכעין זה מצינו בתיקוני זוהר (תיקון כא, דף נד, ב): "ואלין אינון דאוקרין ימים טובים וחגין, דאינון שנים שנים תרין יומין חד דראש השנה וחד דשבועות, תרין יומין דפורים". הרי דלדעת הזוה"ק שני ימי הפורים אינם חג אחד אשר נחוג במקומות מסוימים בתאריך אחד ובמקומות אחרים בתאריך אחר, אלא שני ימים נפרדים, שכל אחד מהם נמנה כחג לעצמו.
אמנם יש לדחות, שהלא הזוה"ק מדמה את שני ימי הפורים לשני ימי חג השבועות ושני ימי ראש השנה, שהם אינם אלא מספק. ואם כן יש לומר שגם לגבי פורים כוונת הזוה"ק לשני ימים נפרדים.
♦
ב.
בדברי רבותינו הראשונים
הנה מצינו בתוס' במגילה (ו, ב ד"ה ורבי אליעזר): "ויש שנוהגין לעשות ימי משתה ושמחה בארבעה עשר ובחמשה עשר של אדר הראשון" ועי"ש שדחו מנהג זה, אך מ"מ משמע מריהטת דבריהם, דשני הימים נחשבים לימי משתה ושמחה. אך יש לדחות, שאין כוונתם אלא יום י"ד לבני הפרזות ויום ט"ו לבני המוקפין[2].ובסמ"ק (סי' קמח) כתב: "אבל הספד ותענית אסור בין בארבע עשר וחמשה עשר של אדר הראשון בין בי"ד וט"ו של אדר השני והוא הדין לשמוח משתה ושמחה אבל עשיית מלאכה אין איסור מלאכה רק במקום שנהגו". משמע מפשטות לשונו דבאדר השני יש דין לשמוח משתה ושמחה הן בי"ד והן בט"ו. וכן הבין בפי' צביון העמודים על הסמ"ק, וז"ל: "במה שהזכיר דדין י"ד וט"ו באדר הראשון וי"ד באדר השני שוין לענין הספד ותענית, וע"ז מוסיף דהוא הדין לענין משתה ושמחה, דשני הימים בשני האדרים שוין שצריך לעשות בהן משתה ושמחה".
ובהגהות רבינו פרץ שם כתב: "וכן נוהגים גדולים לעשות משתה ושמחה בי"ד של אדר ראשון. אמנם בט"ו צ"ע שהרי גם באדר השני אין ט"ו נוהג כי אם מטעם לאסור של זה בזה. וגם בתלמודא קאמר אין בין י"ד שבאדר ראשון וכו' וט"ו לא הזכיר". הרי גם ר"פ למד בדעת הסמ"ק כנ"ל, דס"ל שיש דין משתה ושמחה גם בט"ו (שהלא כתב אמנם בט"ו צ"ע וכו') , אך ר"פ עצמו חולק (ועיין בצביון העמודים שם שהאריך בדעת ר"פ).
וכן הבין הבית יוסף (סו"ס תרצז) בדעת הסמ"ק, דז"ל: "והגהות מיימוניות כתבו בשם סמ"ק שהעולם לא נהגו לעשות משתה ושמחה כי אם בי"ד שבאדר הראשון אף על פי שבאדר השני נהגו גם בט"ו שמחה ומשתה וטעמא משום דאמר תלמודא אין בין י"ד שבאדר הראשון וכו'".
וקצת יש להוכיח מדברי ספר הפרדס לרש"י, דס"ל דאין דין משתה ושמחה בט"ו. דכתב שם (עניין פורים): "במקום שיש להם ספק אי עירם מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אי לאו קורין אותה בי"ד כהילכתה, ובט"ו קורין אותה בלא ברכה ושמחה זה בזה". משמע דדווקא במקום שיש ספק אי עיר זו מוק"ח או לאו, ישנו דין לשמוח בזה ובזה, אך במקום שאין ספק אין דין שמחה בט"ו, וצ"ע.
ובספר לקט יושר (הלכות פורים אות יג) העיד על מנהג רבו בעל תרומת הדשן: "ודרש, גם צריך להרבות קצת בליל פורים אחר המגילה בסעודתו, וגם בשושן פורים". הרי בהדיא שנהג שלהרבות סעודה ביום ט"ו באדר.
ובספר מנהגים ישנים מדורא (בתחילתו) כתב: "ויום פורים שושן אין נופלין בתחנונים שחרית וערבית (ואין אומרים למנצח). דהא כתיב להיות עושים את שני הימים האלה. ואין אומרים למנצח דכתיב יענך ד' ביום צרה. וצרה בפורים לא מזכרינן, לפי שנאמר בו יום משתה ושמחה". הרי כתב ששושן פורים הוא יום משתה ושמחה. אך יש לדחות ולומר, דכוונתו היא שיום משתה ושמחה הוא עבור בני המוקפין.
לסיכום: דעת הסמ"ק היא שיש לעשות משתה ושמחה אף ביום ט"ו, ודעת רבינו פרץ היא שאין לעשות. ובדעת שאר הראשונים לא מצינו דעה ברורה, חוץ מבעל תרומת הדשן שהיה נוהג להרבות בסעודה בשושן פורים.
ומצאנו עוד עדות ברורה לכך שנהגו באיטליה להרבות במשתה ושמחה בשושן פורים, מדבריו של המשורר קלונימוס בן קלונימוס, בספרו אבן בוחן (עמ' 31-32), ואלו דבריו: "ליל ארבעה עשר באדר עד שיעלה עמוד השחר. ולהפיק רצון נורא ואיום. ינתן גם מחר ליהודים לעשות כדת היום. כי כדאי הוא החודש. להוסיף בו מחול על הקודש. אף כי טוב ביום ההוא לזנק כאריה מן הבשן. לכבוד היהודים אשר בשושן"[3].
♦
ג.
במשנת גאוני אשכנז
עדויות ברורות לכך שנהגו בשושן פורים משתה ושמחה כמו ביום י"ד, אנו מוצאים בבית מדרשם של גאוני אשכנז בסוף תקופת הראשונים.בשו"ת מהר"י ברונא (סי' קכא) הביא: "הועד לפני על מהר"י וייל שמיחה מלפדות בכור אדם בפורים, כדי שלא לערבב שמחה בשמחה. ואפילו ביום ט"ו אסר מהרי"ו לפדות בכור, דכתיב 'את שני הימים האלה', וחז"ל אמרו לאסור של זה בזה, פי' הספד ותענית, ויליף ממשתה ושמחה, לכן אין לערבב שמחה בשמחה". הרי מוכח דס"ל שיום שושן פורים מוגדר כיום שמחה. ושמא יש לדחות ולומר שאין הכוונה ליום שמחה ממש, אלא לעניין איסור הספד ותענית (ובזה מתבטאת השמחה).
ובספר המנהגים של ר"י טירנא (סוף הלכות פורים) כתב: "ביום ט"ו הוא שושן פורים אין אומרין בו קל ארך אפים ולמנצח וק"ו תחנון וצדקתך צדק. וחייב במשתה ושמחה [כמו ביום י"ד] שנאמר את שני הימים האלה". הרי לשיטתו חיוב משתה ושמחה בט"ו זהה לחיוב משתה ושמחה בי"ד.
ובספר מנהגים דק"ק וורמיישא לרבי יוזפא שמש, כתב (סי' רכא): "שושן פורים אין אומרים תחינה ולא למנצח, אוכלין ושותין ושמחים כמו בפורים עצמו". וכן בספר מנהגות וורמייזא לרי"ל קירכום: "בשושן פורים אין אומרים על הניסים, ולא תחינות, ולא למנצח, לא בשחרית ולא למנחה, ואין אומרים קל ארך אפים. וחייבים בשושן פורים במשתה ושמחה כמו בפורים עצמו, שנאמר את שני הימים האלה, וכתוב ימי משתה ושמחה".
♦
ד.
בארצות המזרח
רבי דוד זכות ממודינה שבאיטליה, מאריך בספרו "כר דוד (מאמר ג פרק קט) דיש חיוב משתה ושמחה אף בט"ו באדר. ואלו דבריו: "ישמחו היהודים ויגילו העם אף ביום ט"ו דימי משתה ושמה וימי תרי משמע ואסורים בהספד ותענית כי הנס של שושן הועיל גם ליושבים בערי הפרזות דבתר רישא גופא אזיל... ויצא לנו מהאמור כי גם לנו לשמוח ביום ט"ו אף על גב דיום קריאתנו הוא בי"ד. וע"כ מצוה להרבות קצת בסעודה ואין נופלים על פניהם ואין עושים בו הספד ותענית".ורבי ניסים שלמה אלגאזי בספרו גופי הלכות (סוף מס' מגילה) נקט דשושן פורים נחשב כפנים חדשות לעניין שבע ברכות, כשם שי"ד באדר נחשב לפנים חדשות: "כיון דעיקר טעמא דפנים חדשות הוא כדכתיבנא משום שמחה ומשתה, בט"ו נמי איכא דימי כתיב ולא יום... אחרי בואי לאיזמיר יע"א הרציתי הדברים בפני הרב בעל כנסת הגדולה ז"ל וכתב אלי כי הן אמת ראיותיו נכוחות מצד הדין אבל לא ראה בקושטא נוהגים כן, וחזרתי וכתבתי לו אין לא ראינו ראיה"[4].
חידוש גדול לדינא מביא רבי חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי (סי' לא אות כא): "ביום שושן פורים, יזהר נמי במשלוח מנות ומתנות לאביונים"[5].
♦
ה.
הכרעת הפוסקים
הרמ"א בדרכי משה (תרצה, ד) הביא: "כתוב עוד במנהגים וחייב במשתה ושמחה שתי הימים שנאמר את שני הימים האלה". והניף ידו שנית במפה שפירס על גבי השולחן ערוך (תרצה, ב): "וחייב במשתה ושמחה קצת בשני ימים בארבעה עשר וחמשה עשר וכן נהגו".והלבוש (שם סו"ס ב) כתב: "חייב אדם במשתה ושמחה בשני הימים, י"ד וט"ו, וכן נהגו, דימי משתה ושמחה כתיב, משמע שני הימים". ועוד הביא (תרצו, ג): "אבל הספד ותענית אסור לשתיהן [בני עיירות ובני כרכים] בשניהם [בי"ד ובט"ו], דבין בני עיירות הקורין המגילה בי"ד, בין בני כרכים הקורין בט"ו, אסורים בהספד ותענית בשני הימים, דימי משתה ושמחה כתיב, משמע שכולם קבלו עליהם שני הימים למשתה ושמחה". ועוד כתב (שם סעיף ח): "ביום ט"ו הוא שושן פורים, ואין אומרים בו ק-ל ארך אפים ולמנצח, וקל וחומר תחנון וצדקתך צדק, וחייב במשתה ושמחה כמו בראשון, שנאמר את שני הימים האלה".
היעב"ץ בסידורו (שער הדגים, דיני פורים, סי' ט אות טז) כותב: "חייב במשתה ושמחה גם ביום ט"ו, ויש לו גם מעלות טובות שנזכרו לעיל. ובו התחילו השולחנות לישב במקדש". ובספרו מור וקציעה (סי' תרצג) כתב בתוך דבריו: "מכיון דקבלינן ט"ו נמי לי"ט מדכתיב במגילת תענית. ולא נצרכה אלא לאסור של זה בזה כו'. ובו היה עיקר הנס בשלמותו"[6]. ושם (סי' תרצו) כתב: "הכא ודאי תרי יומי שמחה נינהו, כמו שכתבתי לעיל".
ובאליה רבה (תרצה, ז) כתב: "אם רוצה למצוא תקנה שיתפללו קצת מהקהל בצבור ולא יתבטל התמיד, היה נראה לי שיכלו בלילה או סמוך ללילה, שיברכו ברכת המזון ואחר כך ילכו להתפלל ויוכלו לאכול ולשתות ולשמוח עוד גם אחר ברכת המזון ותפלה, דהא מצוה בשמחה בשני ימים". וכן הביא במשנה ברורה (שם ס"ק טז).
♦
ו.
גדר החיוב
הנה, מהר"י טירנא כתב ש"חייב אדם" במשתה ושמחה ביום ט"ו כמו ביום י"ד. וכן העתיק דבריו הרמ"א. וכן הלבוש, והיעב"ץ כתבו לשון חיוב. והאליה רבה והמשנה ברורה כתבו לשון "מצוה". ומשמע לשיטת כל הנ"ל, שיש חיוב לעשות משתה ושמחה בפורים (ומשמע מדבריהם שגדר החיוב הוא ממש כפורים עצמו).אמנם, בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סי' ה) העיר שהרמ"א על השו"ע הדגיש וכתב שחייב במשתה ושמחה "קצת"[7]. והכריח דדעת הרמ"א היא שאין חיוב גמור בשושן פורים, ודלא כדעת מנהגי מהר"י טירנא ודעימיה שנקטו דאין חילוק כלל בחיוב בין שני ימי הפורים.
והנה, בביאור הגר"א (תרצה, ח) הביא את דברי הרמ"א בשם מנהגי מהר"י טירנא, והוסיף: "אבל בגמרא ה' ב' משמע דמשתה ושמחה לא קאי אלא אכל אחד ביומו". והיינו, דמכך שמיעטה הגמרא שתענית ומספד אסורים בזה ובזה, משמע דשאר עניינים, כל אחד חייב ביומו ותו לא. ומדבריו משמע שהוא למד בדעת הרמ"א דלא כמנח"א, אלא שדעת הרמ"א היא כדעת מהר"י טירנא שישנו חיוב[8]. ונראה ברור, דלדעת הגר"א אין כלל עניין לעשות משתה ושמחה בשושן פורים. וכ"כ המנחת אלעזר בספרו נימוקי אורח חיים (תרצה, א) שהגר"א לא היה נוהג לעשות סעודה ביום ט"ו אלא רק בי"ד.
וכן נראים דברי החיי אדם (כלל קנה, לה) שכתב: "כל מצות פורים אינו נוהג אלא ביום י"ד להקורין בו ביום או בט"ו להקורין בו אבל של זה בזה אינו נוהג ומ"מ נוהגין בשמחה ומשתה קצת בב' ימים אבל אינו מדינא כלל וכלל דהא כתיב נזכרים ונעשים ואיתקש עשייה דהיינו המשתה והשמחה לזכירה שהיא הקריאה".
♦
ז.
סיכום
מנהג קדום הוא להרבות בשמחה ביום ט"ו באדר. ונחלקו הראשונים (סמ"ק ורבינו פרץ) האם יש חיוב בכך. ומרבית אחרוני אשכנז נקטו שיש חיוב גמור במשתה ושמחה בט"ו באדר (מהר"י טירנא, לבוש, יעב"ץ, אליה רבה, משנה ברורה), ויש שנקטו שאינו אלא קצת חיוב (רמ"א לדעת המנחת אלעזר) ויש שנקטו שאין חיוב כלל בדבר (הגר"א וחיי אדם).♦ ♦ ♦