תרומת הדשן ומנות הלוי
רבים מהדיונים בענייני משלוח מנות נסובים על דברי החת"ס (שו"ת או"ח קצ"ו): "על דברת הפרי חדש א"ח סי' תרצ"ה שפקפק על הרמ"א שפסק בהגה"ה (ס"ד) שאם שלח מנות לריעו ולא אבה לקבל כי מחל לו יצא ידי חובתו, וכתב הפר"ח לא ידעתי מניין לו זה... והנה ראיתי בזה ב' טעמים, בתה"ד (סי' קי"א) כתב כדי שיהיה הרוחה לבעלי שמחות, אולי לא יספיק לו סעודתו הרי חברו מסייעו עיין שם, וי"ל אפילו אית לי' טובא מ"מ תיקנו כך שלא לבייש מי שאין לו כבסוף מס' תענית (כ"ו ע"ב), וא"כ כשם שאם באמת אין לו די ספוקו אין במחילתו כלום אלא אפי' אית לי' מ"מ לא ימחול משום שלא לבייש, אך בס' מנות הלוי להרבות השלום והריעות, היפך מרגילתו של הצר שאמר מפוזר ומפורד, פי' במקום שראוי להיות עם א' הנם מפוזרים ומפורדים במחלוקת, לכן תקנו משלוח מנות, א"כ י"ל כיון ששלח והראה חבתו אעפ"י שזה מוחל לו כבר יצא ידי חובתו, ויפה כתב פר"ח מנ"ל למהר"י ברי"ן ולרמ"א שכ' משמו להכריע בזה"[1]. ואף שאילולי דבריו, היה מקום לומר שדברי מנות הלוי אינו אלא טעם, ולא גדר הלכתי אחר[2], עכ"פ בעקבותיו צעדו רבים בדרך זו, ומי יבוא אחרי המלך.♦
מעשה או תוצאה
אולם נראה שיש מקום לבירורים נוספים בלא לקשרם לשני צדדים אלו. ואולי אף בחת"ס עצמו רואים ביטוי לזה, שכן כתב בחידושיו (גיטין כ"ב, ב): "ודע והבן כל מה שאמרו חז"ל פלוני בר שליחות או אינו בר שליחות היינו ר"ל בר שליחות כמותו או אינו בר שליחות כמותו אבל שליח אפי' קוף יכול להיות שליח אלא שאינו כמותו. נפקא מיני' היכא שהקפידה תורה שהבע"ד בעצמו יעשה אלא שאנו אומרים שלוחו הוה כמו עצמו. לזה בעי' דין שליחות דאל"ה לא הוה כמותו אבל היכי שאמרה תורה שישלח שליח כגון משלוח מנות זה סגי' אפי' ע"י קוף וכל הפסולים והבן זה כי כבר טעו בו גדולים וטובים ממני ע"כ". ומה שסתם על גדולים וטובים, פירש תלמידו בעל ליקוטי חבר בן חיים (מובא בהגהות חת"ס או"ח תרצ"ה) שהכוונה לחמיו רעק"א, שהסתפק אם אפשר לתת משלוח מנות על ידי קטן או גוי, והחת"ס פשיטא ליה שאין בכך בעיה. וכתב בספר המידות לחקר ההלכה (י, י"ח): "אחד מן האחרונים מעיר איך יוצאים במשלוח מנות, כששולחים ע"י קטן... והתשובה... דשם לא בעינן שלוחו של אדם כמותו, אלא רק שלוחו של אדם לבד... דכאן עיקר המצוה הוא משלוח מנות, באופן שאין השליח כאן במקום המשלח, אלא על המשלח רק להביא לידי התכלית הנרצה, וזאת אומרת גם כן שכאן לא הפעולה כשהיא לעצמה היא המצוה, אלא זוהי משמשת רק בתור אמצעי". ולדבריו מחלוקת רעק"א והחת"ס היא האם המצווה היא במעשה או בתוצאה.והיה מקום לחשוב שדבריו בענין שליחות בנויים על שני הטעמים שהזכיר בתשובה, שהרי לטעם הסעודה אין בעיה בכך שגוי הביא, וגם לטעם מנות הלוי, שהרי אפילו רצון לתת בלי הסכמה לקבל, יוצר אהבה ואחוה, וה"ה קבלה על ידי שליח שאינו נחשב שליח. ואם היינו אומרים כך, היה בכך כדי לתרץ את הסתירה לכאורה בין דברי החת"ס כאן לדבריו באו"ח תמ"ו, שהנה[3] "כתב המג"א בסי' תמ"ו אות ב' הביא בשם השל"ה דהמוצא חמץ בביתו ביום טוב יוציא את החמץ על ידי נכרי, דאתי עשה דרבנן דתשביתו ודחי ל"ת דרבנן דאמירה לנכרי. והמג"א חולק עליו, דלא שרינן שבות בכה"ג, אמנם הוא מודה לי' דשרי להטילו לים ע"י נכרי, דאינו אלא שבות דשבות, דשרי במקום מצוה. ושוב מעיד המג"א דכל הפוסקים הזכירו רק לכפות עליו כלי עד הלילה, ומשמע דאין לבער ע"י נכרי כלל, ונתן טעמים לדבר, עיין שם.
והעיר שם רעק"א על הא דביעור ע"י נכרי, וז"ל יש לפקפק די"ל דלא מקיים בזה עשה דתשביתו כיון דמבערו ע"י נכרי ואין שליחות לנכרי והוה כנעשה הביעור מעצמו דלא קיים עשה דתשביתו עכ"ל. גם החת"ס עמד על זה והאריך קצת יותר, וז"ל בתשובה או"ח סי' ק"י: "... ואין קיום עשה אלא כשישראל עצמו משביתו, אבל כשמצוה לנכרי להשביתו הא אין שליחות לנכרי ולא מקיים עשה ונהי דעכ"פ מכאן ואילך לא יעבור דהא אין חמץ בביתו אבל לא מנתיק מה שכבר עבר על כן טוב להמתין עד הלילה שהוא חוה"מ ויבערנו וינתק לאו דידיה", עכ"ל החת"ס. וקשה מדבריו בגיטין, שהרי שם הסביר שבמקום שאין ענין במעשה האדם החייב, אין בעיה בשליחות של גוי[4]. ואם נאמר שדבריו במשלוח מנות קשורים לשני הטעמים, מהם הוליד בתשובתו נפ"מ, היה מתיישב, אך לא נראה מלשונו שזו כוונתו. וע"כ שגם החת"ס עצמו סבור שיש מקום לדיונים בגדר המצוה בלי קשר לטעמים.
♦
נתינה חשובה או הנאה בפועל
ומעבר לשני המהלכים בחת"ס, יש מקום לבירור נוסף בגדרי מצווה זו. בספר פסקי תשובה (סימן קמ"ג) הסתפק בשם חידושי מהר"א אם שלח מתנה אחת ואח"כ שלח מתנה שניה, אם מצטרפים, ואת"ל דמצטרפים – אם אכל את הראשונה קודם שהגיעה השנייה, אם גם אז יצא [ובשו"ת בצל החכמה (ב, מ"ו) האריך בזה ותמה על הפסקי תשובה שלא הביא את המקורות שכתב הוא]. והביא ראיה מהוצאה בשבת, דאם הוציא חצי גרוגרת ואח"כ עוד חצי דחייב, אבל אם אכל את הראשונה קודם שהוציא השנייה אינו מצטרף, וה"נ כאן. ובמשמרת חיים דחה בשני אופנים הפוכים. מחד, "י"ל שבמשלוח מנות לא יצא בכל גווני כיון שיש ענין של מתנה חשובה וכשחילק לשתיים, אין כאן מתנה חשובה. מאידך י"ל שבמשלוח מנות יוצא בשני המצבים שכן גם אם אכל הראשונה קודם בוא השניה מ"מ נהנה משתי מתנות, משא"כ גבי שבת בעינן מלאכה אחת של הוצאה". ולא נראה שכוונתו לשאלה האם העיקר המעשה או התוצאה, אלא ספק אחר בגדר משלוח מנות, האם יש ענין של נתינה חשובה או אכילה והנאה בפועל מהמנות[5].♦
האם מדובר בפריעת חוב?
והנה נחלקו האחרונים בענין משלוח מנות מפירות שביעית. דבשו"ת שבט הלוי (חלק ז סימן קפג) כתב: "בענין משלוח מנות מיין של שביעית... לשלוח משלוח מנות הראשון כיון דמחויב לפרוע חוב זה של תקנת חז"ל הדבר נוטה שאסור לשלוח מדמי שביעית או פירות שביעית". וכ"ד המשנת יוסף (א, כ"ז) והגר"מ אליהו (תחומין כ"א) והגר"ב זולטי (משנת יעבץ שביעית). לעומת זאת, במשפטי ארץ שביעית (פרק כ) כתבו: מותר לשלוח... ואי"ז נחשב כפורע חובו... שכאשר החוב הוא מחמת מצוה ולא חוב ממנו שניתן להיתבע ע"י אחר אין בזה משום סחורה וכן מובא מהגרש"ז אויערבך, וכ"ד המנחת יצחק (י, נ"ז) והגרא"מ שך (שלמי תודה פורים).ויש לבאר את מחלוקתם במספר דרכים. באופן פשוט השאלה היא האם זה נקרא חוב או שאין גדר חוב כשאין בעל חוב. וביאר הרב שלמה לוי (תורת הר עציון) שאפשר שיש כאן שאלה עקרונית בהבנת מצוות משלוח מנות. האם עצם הנתינה היא המצווה, ויש לראות זאת כקיום מצווה בחפצא (כמו שאדם נוטל אתרוג, כך הוא שולח מנות לרעהו), או שנתינה לרעהו יש בה משמעות ממונית; המטרה היא שרעהו יזכה בדבר בעל ערך, ולכן יש לראות זאת כחוב ממוני[6].
ואולי דומים שני צדדים אלו לשני הצדדים במשמרת חיים, כי אם מדובר בנתינה במובן הממוני נראה שהעיקר הוא שהמקבל יהנה מכמות זו, אך אם יש כאן מצווה כאתרוג, יש מקום יותר להבנה השניה, שיש ענין בעצם צורת הנתינה.
♦
מספר שאלות הקשורות להבנות האחרונות[7]
והנה בתשובות והנהגות (א, תו) כתב: "רב אחד הזהיר שאין יוצאין יד"ח משלוח מנות כשמזמין על ידי חנות לשלוח לחבירו, כיון שעדיין לא שילם לא זכה ולא נעשית שלו, ולכן לדעתו אין יוצאין בזה מצות משלוח מנות, ובעל חנות חייב לזכות את המתנות למקבל על ידי אחר ורק אז יוצאין עכ"ד, הנה לפי דבריו אפילו שילם הואיל ולא משך אין כאן אלא קנין דרבנן, ואם נחמיר כשיטות שדברי קבלה לדאורייתא לא יצא א"כ אפילו שילם לא היה מהני וזה ודאי ליתא. ונראה ודאי שאין הדין כן, שמצות משלוח מנות היא מצוה לתת משלוח מנות ולא נאמר כלל שחייב שיהיה לו קנין ממוני בהם, רק שעל גופו מוטלת החובה לשלוח, וודאי יכול אחר לעשות בשמו עבורו, וכמו דשוקל אדם שקלו של חבירו ומקריב קרבנותיו, כך יכול בעל חנות ליתן משלו עבורו משלוח מנות של חבירו, ועוד דמבואר בפוסקים טעמא דהמצוה כדי שיהיה לחבירו ברווח על ידו או לאות ידידות, וכאן לתרי הטעמים צ"ל דמהני דהא חבירו זכה על ידו שיהיה לו ברווח וגם הראה ידידות במה שדאג לשלוח עבורו והתחייב ממון עבור זה, ולדעתי אין ספק שיוצאין במצות משלוח מנות כה"ג ופרסמתי זה ברבים". ויש לעיין אם יש קשר בין בירור זה לבירור הנ"ל, דדלמא אותו רב ראה במצווה זו מצווה בעלת גוון ממוני, הן מצד הנותן והן בהגדרת הנתינה.עוד שם בכרך ב (סימן שמו): "מצות משלוח מנות לשלוח לאיש אחד, אבל שתי מנות דוקא, וחידוש בעיני דברי הגאון בעל בן איש חי (תורה לשמה סי' קפ"ט) שאם השתי מנות הם בכלי אחד, אגד כלי שמיה אגד ולא יצא מצות משלוח מנות דהוה כמנה אחת, ולדבריו ח"ו רוב בית ישראל אינם יוצאין מצות משלוח מנות. ודבריו תמוהין ביותר שלענין שבת דוקא שצריך עקירה והנחה לא נקרא הוצאה עד שמוציא את כל החפץ ולזה אגד כלי שמיה אגד וחשיב שעדיין לא הוציא את החפץ שבתוך הכלי, אבל כאן צריך שני מינים ולא שתי נתינות נפרדות לאדם אחד, ופשיטא שיוצאין כה"ג המצוה. ומסיק עוד שם (ק"ץ) שאם באו כמה עניים אסור למסור להם סכום לחלק ביניהם שאין עושין מצוות חבילות חבילות, ונראה שלדבריו לא רק בפורים אלא בכל השנה גם כן לא יתן לאחד עבור כמה, ודבריו תמוהין שכאן העיקר שהעניים או האביונים יקבלו, ולא איכפת לן אם אינו נותן לכל אחד בנפרד".
ונראה דזה קשור לעניננו, ודעת הבן איש חי היא שיש משמעות לעצם הנתינה, ושתי מנות היא נתינה חשובה. ורק ע"ג בסיס זה שייך לומר מש"כ, כי אם עיקר הענין הוא הצד הממוני, או זה שיהיה למקבל מה לאכול, באמת קשה להבין את דבריו.
בשו"ת משפטים ישרים (חלק א סימן ק"כ) הסתפק במספר עניינים במשלוח מנות: "עוד ספק במי שאמר לחבירו לך לביתי וקח משם מנות אם יצא ומחלפי סעודתייהו יש לדחות דהתם נותן בידו הוא". וספק זה דומה לדברי המשמרת חיים בשאלה האם יש ענין בצורת הנתינה[8]. ועוד כתב: "עוד ספק אם שלח מנות וגבאם בחובו המקבל אם צריך לשלוח אחרים", וזה מתקשר לבירור הרביעי, האם יש הענין הממוני הוא המרכזי, ואז יש מקום לומר שכיון שגבאם בחובו, לא נחשב משלוח מנות, המצריך נתינה ממונית[9].
♦
הערה על טעם המצווה
דברי החת"ס בתשובה שמו במרכז שני טעמים, אולם יש כיוונים אחרים. ונזכיר את דברי המהר"ל באור חדש (ט, כ"ב) המסביר את המצווה בהשוואה למתנות לאביונים: "כי מאחר שהוציאם הש"י מן המן שבא לכלותם והיו ישראל עתה בשלימות הפך מה שהיו קודם זה שנתנו ישראל למיתה ולהעדר לגמרי, ולכך ראוי שיהיו בשלימות לגמרי לעשות ימי משתה ושמחה וי"ט, וגם להשפיע על אחרים, ולכך אמר ומשלוח מנות איש לרעהו, אבל מתנות לאביונים דבר זה הוא ענין אחר שנותן ומשפיע לעני בשביל שהעני צריך לו"[10]. לדבריו, הנתינה היא ביטוי לשמחה גדולה. ודומה לזה עם נופך נוסף כתב הכת"ס (בשו"ת או"ח סימן קמ"א): "... ויובן מעתה מ"ש ז"ל דבעצרת כ"ע מודים דבעי נמי לכם דאם הוא כולו לה' אפשר משום שלא יערב לו אכילה ושתי' משום דלבו בל עמו על עול התורה שקבלו אז, לכן צריך להראות שמחת הלב ע"י אכילה ושתי' כי יום טובה הוא לו מכל יום טוב וכל חפצי' וכל טובה ונסים שעשה ה' לנו לא ישוה לו ליום קבלת התורה והוא שמח וטוב לב נהפוך הוא מזמן ההוא בשעת קבלת התורה שלא ערבה להם תענוג הגופנית. והנה אמרו חז"ל מכאן מודעה רבה לאורייתא והדר קבלוהו בימי אחשורוש... וכדי להראות שבשמחה הדר קבלוהו תקן מרדכי שיהיו ימים אלו ימי משתה ושמחה כעין אצילי בני ישראל שהראו שמחת קבלת התורה ע"י שאכלו ושתו ולכן מצוה להרבות בימים אלו במשתה ושמחה יותר מכל יום... ועדיין אפשר לחשוב כי לבו עליו נכאב ובשרו עליו תאבל על התורה... ואוכל ושות' כדי שישכח רישו, לכן התחכם מרדכי והוסיף לשלוח מנות איש לרעהו מן הסעודה כדרך ששולחים איש לרעהו מסעודת שמחה שלו, ומי שמרבה סעודה כזו להודיעו צערו ולהזכירו צרתו, ואין זה אלא מי שעושה סעודה ומרבה בשתי' מפני שהוא שמח וטוב לב על הטוב אשר הטיב ה' עמו וביום טובה הוא בטוב אומר אהב ארדוף אחלק מהטוב אשר הטיב ה' עמדי לריעים אהובים השמחים בשמחתי, משו"ה תקן מרדכי מצות משלוח מנות איש לרעהו מתוך הסעודה להגלות מצפון לבו של כל א' שמרבה באכילה ושתי' כי יום טובה הוא לו ואין טוב אלא תורה".♦ ♦ ♦