♦
קריאת המגילה בעיירות המסופקות
שיטת הר"ן
נאמר במסכת מגילה (ה, ב): "גופא חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר, מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי לא. ומי מספקא ליה מלתא דטבריא?! והכתיב "וערי מבצר הצדים צר וחמת רקת וכנרת", וקיימא לן רקת זו טבריא! היינו טעמא דמספקא ליה, משום דחד גיסא שורא דימא הות... מאי פרזים ומאי מוקפין דכתיבי גבי מקרא מגילה? משום דהני מיגלו והני לא מיגלו והא נמי מיגליא, או דלמא משום דהני מיגנו והני לא מיגנו והא נמי מיגניא? משום הכי מספקא ליה. רב אסי קרי מגילה בהוצל בארביסר ובחמיסר, מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי לא".חזקיה קרא את המגילה בטבריה ביום י"ד וביום ט"ו, מפני שהוא הסתפק האם היא נחשבת עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. לטבריה בתקופתו היתה חומה בשלושה צדדים, ובצד הרביעי היתה הכנרת. הגמרא מסבירה שחזקיה הסתפק מהי הגדרת 'מוקפת חומה' לגבי קריאת המגילה: האם כל עיר שאינה פרוזה אלא מוגנת נחשבת מוקפת חומה (ואם כן, טבריה נחשבת מוקפת חומה)? או שצריך דוקא חומה פיזית שמגינה על העיר (ואם כן, טבריה נחשבת כעיר פרוזה)? ומוסיפה הגמרא שרב אסי קרא את המגילה בעיירה הוצל ביום י"ד וביום ט"ו, משום שהוא הסתפק האם היא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון.
הר"ן (שם ב, א בדפה"ר ד"ה ולענין) כתב בשם הגאונים שרבי ורב אסי נהגו מידת חסידות, אולם מעיקר הדין יש ללכת בעיירות המסופקות אחרי רוב הערים, שהן אינן מוקפות חומה. ואפילו אם נאמר שיש כאן ספק שקול (כמו בטבריה, שביחס אליה לא שייך ללכת אחר הרוב, כי הספק מתייחס רק אליה, אם ימה חומתה), הרי זה ספק של דבריהם והולכים בו לקולא. ולפיכך, מעיקר הדין יש לקרוא ביום י"ד ופטורים מלקוראה שנית ביום ט"ו.
לכאורה, הר"ן סותר את עצמו. הגמרא במסכת פסחים (קח, א) הסתפקה בנוגע לתקנה שיש להסב בשעת שתיית הכוסות בליל הסדר, האם היא נוהגת בשתי הכוסות הראשונות או בשתי הכוסות האחרונות: "יין, איתמר משמיה דרב נחמן: צריך הסיבה, ואיתמר משמיה דרב נחמן: אין צריך הסיבה. ולא פליגי, הא - בתרתי כסי קמאי, הא - בתרתי כסי בתראי. אמרי לה להאי גיסא, ואמרי לה להאי גיסא. אמרי לה להאי גיסא: תרי כסי קמאי - בעו הסיבה, דהשתא הוא דקא מתחלא לה חירות. תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה - מאי דהוה הוה. ואמרי לה להאי גיסא: אדרבה, תרי כסי בתראי בעו הסיבה - ההיא שעתא דקא הויא חירות, תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה - דאכתי עבדים היינו קאמר. השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי - אידי ואידי בעו הסיבה".
נבאר בקצרה: נמסרו שתי שמועות בשם רב נחמן, האחת לפיה צריך להסב בשתיית היין בליל הסדר, והשניה לפיה אין צורך להסב. הגמרא מצרפת שאין סתירה בין שתי השמועות, מפני שאחת עוסקת בשתי הכוסות הראשונות ואחת עוסקת בשתי הכוסות האחרונות. נחלקו כיצד לבאר זאת: היו שטענו שיש להסב בכוסות הראשונות, מפני שבהן מתחילים את החירות (באמירת עיקר ההגדה וברכת גאל ישראל), ובכוסות האחרונות אין צורך להסב, מפני שכבר אמרו 'גאולה' לפני הסעודה ו"מאי דהוה הוה". לעומת זאת, היו שטענות שבכוסות הראשונות אין להסב, מפני שבהן אנו מספרים ש"עבדים היינו", ובכוסות האחרונות יש להסב, לפי שבהן אנו מספרים כיצד כבר נגאלנו. ומסקנת הגמרא היא שמספק יש להחמיר ולהסב גם בראשונות וגם באחרונות.
הר"ן שם (כג, א בדפה"ר ד"ה והשתא) שלמרות שבדרך כלל אומרים 'ספק דרבנן לקולא', כאן צריך להסב בכל הכוסות: "דאי נזיל לקולא, אמאי נקל בהני טפי מהני? ואי נקל בתרוייהו, הא מיעקרא מצוות הסבה לגמרי". כלומר, אם נלך לקולא, מדוע נקל באלו יותר מבאלו? ואם נקל בשתיהן הרי תיעקר מצוות ההסבה לגמרי.
וקשה, מדוע לא נאמר גם ביחס למצוות הסבה שיסב רק בשתי הכוסות הראשונות, כשם שאומר הר"ן שבעיירות המסופקות קוראים את המגילה רק ביום י"ד?
המשנה למלך (הלכות מגילה א, יא ד"ה אך) והחתם סופר (בשו"ת או"ח סי' קסא) מבארים שהפיתרון לקיים את המצווה פעם אחת, טוב רק לקריאת המגילה, שאז גם לאמתו של דבר העיר נחשבת מוקפת חומה וצריך לקרוא בה בט"ו, תקנת חז"ל לא נעקרה ממקומה, שהרי יש ערים אחרות שאינן מסופקות ובהן קוראים בט"ו. לעומת זאת, לגבי הסבה, אם נאמר להסב רק בכוסות הראשונות, ולאמתו של דבר חז"ל תיקנו להסב רק בכוסות האחרונות, תקנת חז"ל נעקרה לגמרי. לכן, מוכרחים לומר להחמיר ולהסב בשתיהן.
♦
הסבר החתם סופר לשיטת השולחן ערוך
הרמב"ם (מגילה א, יא) ובעקבותיו השולחן ערוך (או"ח תרפח, ד) אינם פוסקים כדברי הר"ן. לשיטתם יש לקרוא בעיירות המסופקות גם בי"ד וגם בט"ו, וכפשטות דברי הגמרא שכך עשו חזקיה ורב אסי, ואין רמז בסוגיה לכך שזו היתה מידת חסידות (כפי שדחק הר"ן). ומבאר החתם סופר שכאן לא אומרים 'ספק דרבנן לקולא', מפני שיש מקום לומר שקריאת המגילה היא מצוה מהתורה. החתם סופר מסתמך על הגמרא במסכת מגילה (יד, א), ששואלת מדוע בפורים אין אומרים הלל על ההצלה ממיתה לחיים, ואחת התשובות היא שאכן בפורים יש חיוב לומר הלל אלא שקריאת המגילה היא אמירת ההלל. רבותינו נחלקו האם חיוב אמירת הלל על נס מידי שנה בשנה הוא מהתורה, ואפשר לומר שהשו"ע סובר כדעת בה"ג שחיוב אמירת הלל הוא מהתורה,[1] ולכן הוא פוסק שבמקרה של ספק יש להחמיר.♦
הסבר החתם סופר לשיטת הרמב"ם
החתם סופר מעיר בתירוצו שלו, שהסבר זה אינו מסתדר לפי שיטת הרמב"ם (בשורש הראשון לספר המצוות), שכתב בפירוש שחיוב אמירת הלל על נס הוא מדרבנן, ואף על פי כן פסק שבעיירות המסופקות צריך לקרוא גם בי"ד וגם בט"ו.לכן, החתם סופר מתרץ על פי דברי הר"ר יוסף המובאים בבית יוסף (או"ח תרפח, ד), שהרמב"ם החמיר לקרוא בשני הימים רק בספק כעין טבריא, שמוגדר כספק באיקבע איסורא (מפני שאיקבע חומתה) או ספק במסורת כמו הוצל, שדומה לתרי ותרי (תרי ותרי דלא אתחזק היתרא הוי ליה כאיקבע איסורא), אבל לא בספק סתם עיר. לפי הרמב"ם בהלכות שגגות (ח, ד), בספק שאיקבע איסורא אמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא. ובטבריה והוצל, אפילו שמדובר על ספק בדברי קבלה, אזלינן לחומרא. אך בסתם ספק, דעת הרמב"ם היא שספיקא דאורייתא הוי לחומרא רק מדרבנן (איסורי ביאה יח יז, טומאת מת ט יב, כלאים י כז). והוא הדין בספק רגיל בקריאת מגילה.
לסיכום: המחלוקת בדין עיירות המסופקות, האם צריך לקרוא בהן בשני הימים או רק בי"ד, תלויה בשאלה האם חיוב ההלל הוא מן התורה והמגילה היא ההלל של פורים, ולכן גם היא מן התורה, או שמא חיוב ההלל הוא מדרבנן וכך גם המגילה. אולם לרמב"ם, הסובר שהלל מדרבנן ובכל זאת פוסק לקרוא בשני הימים, יש לומר שהוא פוסק כן רק באיקבע איסורא כמו טבריא, וכן כשיש שתי מסורות (שזה כתרי ותרי) ולא בשאר ספקות.
♦
האם מצוות קריאת המגילה דוחה מצוות אחרות?
מחלוקת הראשונים האם קריאת מגילה מבטלת מצוות אחרות
בתחילת מסכת מגילה נאמר (ג, א-ב): "תניא... כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן, כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר מעבודה: ומה עבודה שהיא חמורה מבטלינן, תלמוד תורה לא כל שכן?!".למדנו כאן שמבטלים את עבודת בית המקדש בשביל מקרא מגילה, ומכאן לומדת הגמרא בקל וחומר שמבטלים תלמוד תורה, שהרי עבודה חמורה מתלמוד תורה (של יחיד).
בהמשך אומרת הגמרא שגם מת מצוה דוחה תלמוד תורה, וכן לומדים מפסוק שמת מצוה דוחה את עבודת המקדש, ואם אדם הולך להקריב קרבן פסח ובדרך פוגע במת מצוה – עליו להתעסק במת המצוה למרות שעל ידי כך הוא יטמא ולא יוכל להקריב את הפסח. ולאחר שאומרת הגמרא שגם קריאת המגילה וגם מת מצוה דוחים עבודה ותלמוד תורה, מסתפק רבא מה עדיף מבין שניהם: "בעי רבא: מקרא מגילה ומת מצוה הי מינייהו עדיף? מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא, או דלמא מת מצוה עדיף משום כבוד הבריות? בתר דבעיא הדר פשטה: מת מצוה עדיף, דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה".
הר"ן (ב, ב בדפה"ר ד"ה ישראל) מבאר שודאי קריאת המגילה אינה דוחה את עבודת התמיד בבית המקדש לגמרי, שהרי מצוות קרבן התמיד היא מהתורה ואילו מצוות קריאת המגילה היא מדרבנן, אלא הדיון בגמרא הוא רק איזו מצוה להקדים. אך במקום שיש אפשרות לקיים רק מצוה אחת, ודאי שיש להעדיף את הקרבת קרבן התמיד. וכתב הבית יוסף (תרפז, ב) שכדברי הר"ן ראה גם מדברי התוספות בסוגייתנו, על הברייתא שאומרת שכהנים מבטלים מעבודתם כדי לשמוע מקרא מגילה: "וקשה, אמאי מבטלין? והלא אחר הקריאה יש הרבה שהות לעבודה! ויש לומר דכיון דמשהאיר היום הוי זמן עבודה והם מניחין אותה בשביל הקריאה - משום הכי קרי ליה ביטול. ואם תאמר ויעשו עבודתן מיד ואחר כך יקראו המגילה לבדם? ויש לומר דטוב לקרות עם הצבור משום דהוי טפי פרסומי ניסא".
בעלי התוספות שואלים מדוע יש צורך לבטל את העבודה, הרי גם לאחר קריאת המגילה נותר זמן רב לעבודה! והם מבארים שכיון שאפשר להקריב את קרבן התמיד מיד עם הנץ החמה ודוחים אותה בשביל הקריאה, הדבר מוגדר 'ביטול'. הבית יוסף הבין מכך שלדעת התוספות מצוות קריאת המגילה רק קודמת לעבודה, אך לא מבטלת אותה לגמרי.
אמנם, רבי עקיבא איגר (בגיליון הש"ס בסוגייתנו) מציין לפסקי התוספות במסכת ערכין (אות כ [צ"ל אות יט]), שאומרים שקריאת המגילה דוחה לגמרי את שאר המצוות.
♦
ראיית הט"ז ודחייתה
בהלכה זו פסק השו"ע (או"ח תרפז, ב): "מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר לשאר מצות של תורה שכולם נדחים מפני מקרא מגילה, שאין לך דבר שנדחה מקרא מגילה מפניו חוץ ממת מצוה שאין לו קוברים, שהפוגע בו קוברו תחלה ואחר כך קורא".והביא הרמ"א במקום את דברי הר"ן: "וכל זה לא מיירי אלא בדאיכא שהות לעשות שתיהן, אבל אם אי אפשר לעשות שתיהן אין שום מצוה דאורייתא נדחית מפני מקרא מגילה".
השו"ע לא הזכיר את שיטת הר"ן, וניתן להבין שהוא סובר שקריאת המגילה דוחה לגמרי את המצוות האחרות, כדעת פסקי התוספות; ואף הט"ז (ס"ק ב) סובר כך, ומוכיח כן מהגמרא: הגמרא לומדת בקל וחומר שאם קריאת המגילה דוחה עבודה, ודאי שהיא דוחה תלמוד תורה. והנה, מה שיכולים היו ללמוד בשעת קריאת המגילה, אי אפשר להשלים אחר כך, שהרי ממילא למדו בבית מדרשו של רבי תורה בכל רגע אפשרי, ונמצא שביחס לתלמוד תורה הביטול הוא ביטול גמור! ואם נאמר שקריאת המגילה אינה יכולה לבטל לגמרי את העבודה, לא מובן כיצד למדו בבית רבי שקריאת המגילה מבטלת תלמוד תורה.[2]
כיצד יענה הר"ן, שסובר שקריאת המגילה רק קודמת לעבודה אך לא מבטלת אותה, על שאלת הט"ז? בפשטות, התשובה לכך היא שגם ביחס עבודה יש להבדיל בין עבודת חובה לבין עבודת רשות. רק הקרבת קרבן התמיד, שהיא עבודת חובה, אינה מתבטלת מפני קריאת המגילה, אך עבודת רשות מתבטלת, שהרי בכל רגע אפשר להקריב קרבנות, וממילא יכולה הגמרא ללמוד שקריאת המגילה מבטלת את לימוד התורה של אותו זמן המוקדש לקריאה.
♦
ראיה ממסקנת הגמרא
בדברינו סילקנו את ראיית הט"ז מתלמוד תורה, אולם הגר"א (ד"ה וכל) מביא ראיה לשיטתו ממסקנת הגמרא לעיל: רבא דן בשאלה מה עדיף, מת מצוה או מגילה, וזאת לאור העובדה ששתי המצוות דוחות עבודה ותלמוד תורה. והנה, לשיטת הר"ן לא מובנת כלל הסתפקותו של רבא, הרי מת מצוה דוחה את העבודה לגמרי ולא רק קודם לה, שהרי מי שנטמא למת מצוה לא יוכל להקריב באותה שנה קרבן פסח, ואילו קריאת מגילה אינה דוחה את העבודה לגמרי. ואם כן, ודאי שמת מצוה עדיף!החוות יאיר (סי' ח) מוסיף: לפי הר"ן, שספיקו של רבא הוא בנוגע לסדר קדימה, לאחר שלמדנו שמגילה ומת מצוה קודמים לעבודה ותלמוד תורה, עולה השאלה מי קודם בין מגילה למת מצוה. ברם, לפי זה לא מובן כיצד פשט רבא את הספק מכח הכלל "גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה", הרי גם בשלב השאלה ידענו שמת מצוה דוחה עבודה לחלוטין, ועסקנו רק בשאלת הקדימות כשיכול לקיים את שתיהן, האם נקדים את קריאת המגילה לקבורת המת משום פרסומי ניסא.
מכאן מוכח ששאלתו של רבא היא ביחס לדחיה גמורה. כשם שמגילה דוחה עבודה ותלמוד תורה לגמרי כך יש לומר שהיא תדחה גם קבורת מת מצוה. בפשטות, זו ראיה גמורה לשיטת פסקי התוספות והט"ז.
לעיל הבאנו את דברי הר"ן, שלא יתכן לומר שקריאת המגילה דוחה לגמרי מצוות אחרות, מפני שמצוות קריאת המגילה היא רק מדרבנן. הט"ז משיב על כך, שמצוות קריאת המגילה נלמדת מדברי קבלה (דברי הנביאים במגילת אסתר), וכלל בידינו שדברי קבלה הם כדברי תורה.[3]
אם כן, בשתי המחלוקות שבהן עסקנו עד עתה, יתכן שהמחלוקת היא סביב אותה נקודה. הר"ן כותב שקריאת המגילה היא מצוה דרבנן ולכן היא אינה דוחה לגמרי מצוות שבתורה, ובעיירות המסופקות קוראים רק ביום י"ד. ולעומת זאת, הרמב"ם והשו"ע סוברים שבעיירות המסופקות יש לקרוא את המגילה גם ביום י"ד וגם ביום ט"ו, כי דברי קבלה כדברי תורה ונמצא שזהו ספק דאורייתא. ומסיבה זו כתב הט"ז שקריאת המגילה דוחה את שאר המצוות.
מדוע טומטום אינו יכול להוציא אחרים ידי חובה?
ביחס להלכה נוספת אנו רואים שההתייחסות למצוות קריאת המגילה היא כאל מצוה דאורייתא. בתוספתא (מגילה ב, ז) נאמר שאדם שהוא טומטום אינו מוציא בקריאת המגילה טומטום אחר, משום שכל אחד מהם הוא ספק זכר וספק נקבה, ואשה אינה יכולה להוציא איש. בטורי אבן (ה, ב ד"ה ומ"מ) שאל מדוע לא נאמר שיש כאן ספק ספיקא - הרי יתכן שהקורא הינו זכר, וגם אם הוא נקבה, יתכן שגם חבירו נקבה (והוא מאריך לבאר מדוע אין זה נחשב ספק ספיקא, ע"ש). גם רבי עקיבא איגר (בתשובה מהדו"ק סי' ו) עוסק בכך, ואומר שבשני אנשים לא אומרים ספק ספיקא, אלא שני הספיקות צריכים להיות באותו אדם.
אולם, עדיין יש לשאול על דברי התוספתא, גם אם אין שני ספיקות אלא רק אחד, שמא הטומטום הינו זכר - מדוע ספק זה אינו מספיק? הרי גם ספק במצוה דרבנן הינו לקולא?[4] שוב אנו רואים כאן שבספק בחיוב קריאת המגילה הולכים לחומרא, שלא כבמצוות דרבנן רגילות.
אם כן, לכל הדעות חז"ל נתנו לקריאת המגילה תוקף מיוחד, שאינו קיים במצוות אחרות. לדעת הט"ז, תוקף זה הוא כה גדול עד שמצוה זו דוחה לגמרי מצוות דאורייתא, ולדעת אחרים אין היא יכולה לדחות אבל על פנים היא קודמת למצוות אחרות, אף שהכלל הוא שמקדימים את החשוב למה שפחות חשוב. ולכל הדעות דיני ספיקות בקריאת המגילה חמורים מדין דרבנן רגיל.
♦ ♦ ♦