איתא בתענית דף כט ע"א: אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. אמר רב פפא, הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב, דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר, דבריא מזליה. ופירש רש"י ד"ה משנכנס אדר: ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח. והנה בשו"ת שאלת יעב"ץ (חלק ב סימן פח) נשאל מפני מה נזקק רש"י לפרש כן. וביאר דפשוט שהוצרך לכך, כיון דאי משום פורים גרידא, אם כן לימא נמי ניסן וכסלו, אלא על כרחך משום שהתחילו ימי ניסים רצופים ותכופים זה לזה. וכתב עוד דיש לומר שרצה לרמז גם כן שבשנה מעוברת אין שמחה נוהגת אלא באדר שני. והיינו טעמא משום דימי ניסים סמוכים הם, וכדאמרינן בפרקא קמא דמגילה (דף ו ע"ב) אליבא דרבי שמעון בן גמליאל דאדר שני עיקר לעניין קריאת מגילה, משום דמיסמך גאולה לגאולה עדיף. וכן כתבו בשו"ת תשובה מאהבה (חלק ב סימן שא) ובשו"ת בית נפתלי (סימן לג).
ולפום ריהטא אכתי איכא למימר דלאו ראיה היא, דרק לעניין הלכות הפורים, כגון קריאת המגילה, אדר שני הוא העיקר, אבל השמחה שייכת בתחילת חודש אדר בכללות, ובאדר הראשון נמי איכא. ברם מסתברא לא כן, דהרי אין החודש הראשון קשור כלל ליום הפורים, ולא נוסף אלא מחמת חודש האביב, ואין לו שייכות לשמחת הפורים. [וכעין עיקר דבריו מבואר בסוף שו"ת אורים גדולים (דרוש יג), דנקט רש"י פסח כיון דהני בהני שייכי, כי נס הפורים נעשה בפסח כנודע, וגם באדר נולד אבי התעודה כי יציאת מצרים היתה על ידו וכו']. גם בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן קה אות ג) נקט דודאי פשטות ההלכה רק מאדר שני, והביא מדברי רש"י ושפת אמת בתענית שם, שכל עניין הנס והתחדשות הקרבנות לא היו אלא באדר שני. ומכל מקום סיים דיש שמוסיפים שמחה מאדר ראשון, וטוב לב משתה תמיד. והוא כהגהת הרמ"א בסוף סימן תרצז. ועוד כתב (שם חלק יא סימן ער אות ב) בשם מרן החזון איש ששאלוהו על כך, והכריע מלשון החתם סופר שגם באדר ראשון. ועל כל פנים, כעיקרי הדברים שהשמחה היא רק בחודש השני, כן סתם בסידור בית מנוחה תחילת דיני פורים, והביא דבריו הגר"ח פלאג'י במועד לכל חי (סימן לא סעיף נב). וכך דעת מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, כמובא בהליכות שלמה (פרק יח הערה לה), וכן בספר נר ציון (פרק א הערה כ) הובא כן בשם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל.
מאידך גיסא, במשנה ברורה (סימן תרצז ס"ק א) העלה דמי שטעה ואמר על הניסים בימים י"ד וט"ו שבאדר הראשון אין מחזירים אותו. ופירש הטעם בשער הציון (ס"ק ב) דהא מדינא היה ראוי לעשות באדר הראשון, אלא דמיסמך גאולה לגאולה עדיף, ואם כן מכל מקום הוי מעין המאורע. ולפי זה יש מקום לשמחה באדר הראשון, כי עדיין יש בו שייכות לחג הפורים, רק שמטעם הסמיכות לניסן נדחה לחודש השני. וכדקתני במגילה התם: אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים. וכן מתפרש בשו"ת חתם סופר (חו"מ סוף סימן כ), שסיים דבריו בזה"ל: ואחתום בברכה וכו', ליום ג' שנכפל בו כי טוב, א' דראש חודש אדר ראשון שמרבים בו שמחה, לסדר ושכנתי בתוכם, עכ"ל. מוכח דסבירא ליה דאיכא שמחה באדר הראשון נמי.
והנה הרמב"ם והשלחן ערוך השמיטו את עניין משנכנס אדר מרבין בשמחה, הגם שהעלו משנכנס אב ממעטין בשמחה. ושם בחתם סופר (או"ח סימן קס) עמד בהך מילתא, ובפירושא בתרא דיליה נקט דהוא כיון דאין מזל לישראל. ומהאי טעמא כתב רש"י פורים ופסח, היינו דאף שאין ניחוש ומזל לישראל, מכל מקום אתחזק תרי זימנא והוו חזקה. אמנם בספר אגורה באהלך (עמ' שי) תמה היאך כתב בתשובה שבחלק חו"מ שמרבים בו שמחה, והלא מדבריו בחלק או"ח יוצא שאין ההלכה כן, והיינו אפילו באדר שני. אך נראה דלא קשיא מידי, דהתם לא אתי אלא לבאר את טעמם ונימוקם של הני רבוותא דהשמיטו הלכה זו, והם הרמב"ם והשלחן ערוך, ברם איהו גופיה לא פליג וסבירא ליה הכי בפשיטות.
אלא שבתשובה אחרת (או"ח סימן קסג) כתב החתם סופר דהשתא שעשו אנשי כנסת הגדולה חודש אדר שני, משום מיסמך גאולה לגאולה, נעשה הראשון שבט לעניין מי שנעשה לו נס באדר. ולפי זה אין מקום לשמחה באדר הראשון, שהרי הוא כחודש שבט, וזה אינו לפי המתבאר. אכן נראה דיש לחלק בין משתה וסעודה, דבהו אמרינן דמיסמך גאולה לגאולה עדיפא, לבין שמחה בעלמא, דמיהא איכא בראשון נמי. בפרט לפי מה שפירש כי הנס היה ראוי להיות בשנה מעוברת וזו היתה כוונת המן הרשע, ואם כן שניהם גורמים, יעוין שם. ובשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הובא (פסקי שמועות עמ' נא ומצות הפורים עמ' כב) שיש מצוה להוסיף בשמחה גם באדר הראשון, אף שהפורים נוהג בחודש שלאחריו. אולם בחשוקי חמד על מסכת מגילה (דף ו ע"ב, ובספר קב ונקי סימן רכא) כתב שדעת מרן הגריש"א נוטה שמרבים בשמחה הכוונה לאדר שני. וכן בספר משנת איש (עמ' קו) נכתב שנשאל האם דין מרבים בשמחה הוא גם באדר הראשון, והשיב שהוא רק בשני. ועיין באגרת הפורים (פרק א הערה כ) שצידד שאולי חזר ואמר להוסיף בשמחה גם באדר הראשון, אחר שראה דברי החתם סופר, וכפי שהביא בחשוקי חמד שם. ועיין עוד בשו"ת רבבות אפרים (חלק ג סימן תסה אות ג, חלק ד סימן קעג אות כז וחלק ז סימן שכט), ובספר ירושתנו (א עמ' פ. ומה שצוין שם להגהות יעב"ץ, צ"ל תשובותיו שאלת יעב"ץ).
ואתינן לדעת הרמב"ם והשלחן ערוך גבי מילתא הדין. הנה בספר האשל (תש"ח, מערכת א אות יא) ביאר דאפשר שהשמיטו עניין זה מפני המינים והמוסרים, שימסרו לשופטי אומות העולם לומר דמה שיצא בעל דינם היהודי צודק בדינו אינו מפני שהאמת אתו, אלא שעמד בדין בחודש הזה שבריא מזלו, ובאמת הצדק עם הגוי, על כן מטעם זה השמיטוהו בשלחן ערוך מלהביא דין זה, עכת"ד. אפס כי טעם זה דחוק, ובכל אופן לא מיושבת דעת הרמב"ם שהשמיט עניין זה, שכן עניינים רבים אחרים נכתבו בחיבוריהם בלא לחוש, וביחוד שיתר הפוסקים לא חששו והעלו עניין זה (ועיין עוד שם אות ב). ובדרך אחרת יש לומר שהשמיטו זאת משום שאין גדר ברור כיצד מרבים בשמחה. וכיוצא בזה הובא בספר דרך שיחה (חלק א עמ' קפח) בשם מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל, דיתכן דסבירא להו שאין זה דין אלא עצה גרידא. ושאני מדין משנכנס אב, דהתם יש פרטים לאיסור, מה שאין כן הכא דאין דינים למעשה. ולכאורה, הלא בעשיית הדין עם הגוי ניכרת השמחה. אולם יש לומר דזה אינו שייך בכל דוכתא, כי אין לכל אדם לעשות דין עם גוי בחודש אדר, אלא שמי שיש לו דין יעשהו אז, וממילא אין זו הגדרה של שמחה. מה גם שזהו עניין סגולי, ואם לא העלהו הרמב"ם מהאי טעמא, ממילא אין הגדרה אחרת מפורשת בהלכה לשמחה, ולפיכך השמיטה. אך דעת השלחן ערוך אינה מיושבת בזה. גם קצת קשה לומר שאין זו הלכה אלא עצה בעלמא, דהלא בגמרא משמע שהשוו אב ואדר, ולית מאן דפליג שבחודש אב הלכה היא ודאי, והכא נמי באדר.
ברם יש לעיין בעיקר גדר השמחה שלכאורה אין כאן, דהרי פנים רבות ושונות לשמחה, ועיקרה הרגשת הלב שיכולה להיות על ידי מעשים רבים, כל איש ואיש לפי דרכו וצרכיו. ובהליכות שלמה (שם הערה לו) נכתב בשם הגרש"ז אויערבאך דמה שאמרו מרבין בשמחה אין הכוונה שיש להרבות בפעולות של שמחה דוקא, אלא עיקר הכוונה להסיר מלבו בימים אלו כל דאגה ועצב, ולשואלים הזכיר רבנו גם את המנהג לקבוע שלט משנכנס אדר וכו' בבתים ובבתי הכנסת, ע"כ. ואם תאמר שעדיין אין לתמוה על הרמב"ם מדוע השמיט הלכה זו, כל זמן שאין הגדרה מפורשת בהלכה היאך להראות את השמחה במעשה מסוים. שמא יש לומר שבכל זאת היה לו לכתוב עניין זה, וכל אדם בביתו ינהג בדרכו וכרצונו באופן של שמחה, כדוגמת קביעת השלט שהזכיר הגרשז"א, וכן הוא גם בילקוט אברהם (סימן תרפו) שכך מנהג ישראל הקדושים, צדיקים וחסידים. ועיין עוד אודותיו בשו"ת אפרקסתא דעניא (חלק ב סימן לו). גם בדרך שיחה (עמ' קפז) נכתב בשם הגרח"ק שאם יש לו סיום או שמחה יראה לעשותם בחודש אדר, ואם אין לו שמחה, ישתה קצת יין בכניסת החודש. ומרן הקהילות יעקב זצ"ל נהג בכל ראש חודש לשתות מעט יין, ובראש חודש אדר הוסיף קצת יותר על שתייתו. וכך הובא בתורת המועדים על שונה הלכות (ס"ק א), ושכך נהג הגר"ש דבליצקי לשתות יין בכל יום מראש חודש, ובתשובותיו כתב שראוי להוסיף מאכל מיוחד בכל שמחה שעושה באדר. וכן הוא בשו"ת צפנת פענח (דוינסק, חלק ב סימן כג), אהא דמשנכנס אדר מרבין בשמחה, דאין שמחה בלא אכילה ושתיה. ובשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הובא שנשאל היאך מרבין בשמחה, והשיב כי מרבים ומוסיפים בלימוד התורה [וכבר ברביד הזהב (סימן תרצז) כתב על דברי הרמ"א שטוב לב משתה תמיד, דהיינו שעוסק בתורה כמשתה תמיד]. ובמשנת איש (עמ' קה) הובא בשמו שאפשר לקיים מצות מרבים בשמחה בכל דבר של שמחה, בכל האופנים שאפשר. וכן שמעתי מהגר"ש בעדני זצ"ל, דאין גדר הלכתי לריבוי השמחה בחודש אדר בכלל, אלא כל אחד ינהג לפי טיבו, זה ילמד טוב יותר וזה ישמח בדבר אחר. וגם לגבי חודש אדר ראשון צידד, דכיון שפורים נדחה לאדר שני כך גם השמחה נדחית ואינה שייכת בחודש הראשון. והגרש"א שטרן שליט"א הראני בדברי המאירי על הגמ' בתענית שם שכתב שכמו שמשנכנס אב ממעטים בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, הכל הערה שראוי להתפלל ולהודות לאל בכל עת ובכל זמן כפי הנאות למה שאירע באותו זמן, עכ"ל. והסכים להאמור שכל אדם יש לו לשמוח בדבר אחר לפי דרגתו, שזה שמח בשתיית יין וזה בריבוי לימוד התורה וכיוצא בזה.
ומעתה מתבאר דאחר שלא נאמרו גדרים ברורים של שמחה בחודש אדר, וכל אחד שמח לפי דרגתו ומעלתו, מטעם זה לא קבעו זאת הרמב"ם והשלחן ערוך הלכה למעשה. ועיין לבעל מנחת אלעזר בחיבורו שער יששכר (מאמר חודש אדר אות ב) שביאר דנקטו חז"ל לשון משנכנס אדר בסתם, ולא פירשו את גדרי השמחה, כי מידה טובה מרובה, ובאיזה דבר שנוכל אז להרבות בשמחה מצוה איכא, וכל אחד ישער בלבבו ונפשו. ולא נקט את פרטי הדברים לשמחה, שאז היה ממעט אחריני איזה דברים, דהיה משמע רק באלו הדברים ירבה אז בשמחה, ובאמת מצוה בכל מה דאפשר להרבות בשמחה של מצוה ולקיים דברי חכמים. ובספרו נימוקי אורח חיים (סימן תרפו) כתב דלכאורה לפי זה יש לתרץ את דעת הרמב"ם שלא הביא הך מילתא, כיון שדרכו בקודש להביא בחיבורו רק דינים והלכות, את המעשה אשר יעשון, ולא דברים התלויים בלב כמו השמחה. אך זה אינו, דהא הביא את עניין השמחה בסוף הלכות שביתת יום טוב (פרק ו הלכה יז), וכיוצא בזה בעוד דוכתי. ונמצא דאין ליישב דעת הרמב"ם מן הטעם שאין השמחה דבר קצוב, שהרי העלה עניינה במקומות אחרים בחיבורו. מיהו אפשר לחלק בין ימים טובים, שזמנם קבוע ואינו רב, ויש בהם סעודות בבשר ויין, לבין חודש שלם. ועיין עוד בשו"ת פאר עץ חיים (חלק ג סימן כד) שהאריך בגדרי מיעוט וריבוי השמחה במנחם אב ובאדר, והסיק דגבי אדר אינו צריך לקבוע שמחה מיוחדת, אלא שאם מזדמן דעסיק בלאו הכי בשמחות, צריך להרבות קצת יותר מכדי רגילותו, והשיעור הוא עד שיהא ניכר קצת בזה ריבוי השמחה לאנשים. וראוי ונכון שיאמר בפיו בהדיא, שהוא עושה כך משום שמחת אדר, כדי לפרסם הנס קצת.
♦ ♦ ♦