הנה בסימנים ש"ו וש"ז מתבארים כמה הלכות גדולות בהלכות שבת קודש, בענין התעסקות בשבת קודש בעניני חול. והנה יסודם של הלכות גדולות אלו של ממצוא חפציך וכו' נלמד מהפסוקים בישעי' (הפטרת יוה"כ) אם תשיב משבת רגליך וגו', וקראת לשבת עונג ממצוא חפצך ודבר דבר, [ויעויין בפמ"ג שמצדד שיתכן שמקור הלכות אלו הוא מן התורה מקרא ד"זכור את יום השבת לקדשו" והפסוקים בישעי' הם גילוי מילתא במהות המצוה של "זכור" שכתוב בתורה, וזה מה שמסיים הפסוק (בישעי' שם) "כי פי ד' דיבר", שהכל הוא ביאור למה שדיבור ד' אלינו בעשרת הדברות באמרו "זכור את יום השבת לקדשו"], ומזה ילפינן כמה הלכתא רבתא.
♦
מהפסוק ממצוא חפצך נלמד שאסור לאדם לעיין שבת קודש בעניני חפצי החול, ואמנם הרהור מותר, אבל עיון אסור – אם הוא ניכר לעין ("מינכרא מילתא") וכגון אדם העומד בצד שדחו מעיין מה צריך לעבוד בה וכדו', שאם עושה את זה באופן שניכר ה"ז אסור. [וכמובן שזה נאמר לא רק בשדה וכדו' אלא בכל ענייני החול, ואפי' אם עושה את זה בתוך ביתו, וכגון אדם שיש לו בבית "מכירה" של חפצים או של ספרי קודש וכיו"ב, והוא יושב בבית בשולחן שבת קודש, ותוך כדי כך הרי הוא מתבונן איזה ספרים חסר ב"מכירה" וכל כיו"ב הרי אם הוא עושה זאת באופן הניכר, ה"ז נכלל ב"עיון בחפציו" בשבת קודש, שאסור משום "ממצוא חפצך" בשבת קדש צריך להיות 'כאילו כל מלאכתך עשויה', ואמנם מצוה מן המובחר שלא לעיין כלל בנכסיו אפי' בהרהור בעלמא וכל' הטור "מצוה שלא יחשוב בהם כלל וכדו' אלא יראה אדם כאילו כל מלאכתו עשויה, ואין לך עונג גדול מזה" אבל היות ולא כל אחד מסוגל לזה, במשך כל השבת קודש להסיח דעת לגמרי מעניני החול – לא אסרה לנו התורה הק' דבר זה אלא רק אם מעיין באופן הניכר.
וכמו כן נלמד מפסוק זה גם שאסור לנו "להחשיך על התחום" בשבת לצורך דברים שאסור לעשותם בשבת קודש וכגון אדם שחפץ לצאת מיד במצוש"ק מחוץ לתום שבת לצורך דבר שאסור לעשותו בשבת – אסור לו להכין את עצמו בסוף התחום בכדי שיוכל מיד במוצש"ק לצאת לחפצו, כי עצם היציאה לכיוון סוף התחום הרי היא בכלל התעסקות בחפצים, וזה אסור שיהיה בשבת קודש.
כמו כן לומדים מהפסוק של "ודבר דבר" שאסור לנו לדבר בשבת קודש מעניני החול שאסורים בשבת, וכגון לומר לחבירו "מחר ברצוני ליסע למקום פלוני", [ורק אם אינו מזכיר בפירוש דבר שאסור לעשותו בשבת – מותר, כגון שאומר לחבירו "ברצוני מחר ללכת למקום פלוני", ובזה מותר אפי' אם המקום ההוא הוא "מחוץ לתחום", מכיון שאילו היו שם בתים לאורך כל הדרך הי' מותר ללכת לשם ולכן אינו ניכר במפורש בדיבורו שהוא מדבר על דבר שאסור לעשותו בשבת].
וכן נלמד מפסוק זה של "ודבר דבר" שאסור לומר לגוי שיעשה עבורו פעולה שאסור ליהודי לעשותה בשבת [בין אם אומר לו שיעשנה בשבת ובין אם אומר לו שיעשנה ביום ראשון, כי עצם האמירה לגוי אסורה משום "ודבר דבר" – שענינו שרצון ה' שלא נדבר בשבת קודש כלל מעניני החול (כלומר מפעולות של ימי החול שאסרה לנו התורה הק' לעשותם בשבת קודש).
♦
והנה לגבי הענין הראשון שהוא האיסור לעיין בחפצי החול בשבת מבואר להדיא בפוסקים שזהו רק אם זה נעשה באופן שניכר עליו שהוא כעת מעיין בעניני החול (וכגון שעומד בצד שדהו מתבונן כו', או שעומד ליד חפצי עסקיו ומתבונן בהם וכל היו"ב באופן שניכר שהוא מעיין) אבל בהרהור בלבד אין איסור, וכנ"ל.
אמנם בהלכה השניה שהוא האיסור "להחשיך על התחום", מבואר במג"א שזה אסור אפי' כשאינו ניכר מתוך מעשיו שכוונתו לצורך דבר שאסור לעשותו בשב"ק, [וכ' המג"א שאע"פ שאינו ניכר מ"מ אסור משום "ממצוא חפצך"], ונתקשו בזה האחרונים מאד בהבנת דברי המג"א למה יהי' אסור בזה גם כשאינו ניכר, דמאי שנא מעיון בחפציו שאסור רק באופן שניכר שמעיין [ואפי' בדיבור – אם אינו ניכר, כגון שאומר "מחר אלך למקום פלוני, מותר, אע"פ שאנו מבינים שכוונתו ליסע, מכיון שאין זה ניכר מתוך דיבורו, שהוא מדבר על פעולה האסורה בשב"ק]. וא"כ למה להחשיך על התחום אסור בכל גווני [=אם כוונתו לצורך דבר שאסור לעשותו בשבת.
[ואמנם בשו"ע כ' דהא דאסור להחשיך הוא "משום דמינכרא מילתא" אבל יעויי"ש במג"א שהוכיח מגמ' בעירובין שאין זה דבר הניכר ממש ע"ש].
♦
והנראה בזה בס"ד [כפי אשר האיר ד' את עינינו בעוסקינו בהלכה זו בביהמ"ד], שהנה יסוד כל הלכות אלו ענינם אחד, והוא: שבשבת קודש עלינו להיות מאוחדים ודבוקים בבורא העולם מלך מלכי המלכים יתברך שמו, ולהתרומם ולהסיח דעת מכל עניני החולין מכל וכל, וכמו שאנו אומרים בזמירות של שבת קודש – "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה", אין זה מליצה ופיוט בעלמא, אלא זוהי הצורה האמיתית של שבת קודש, שהיא להתרומם לגמרי מכל עניני החול של ששת ימי המעשה ולהדבק במלכנו יתברך שמו, ממש כעין עולם הבא [ומזה נמשך מקור הברכה לכל ששת ימי המעשה]. והקב"ה אוהב עמו ישראל מצפה את זה מכל יהודי ויהודי וכמו שכתב בפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" ומהו ענין "לקדשו" וכי אנחנו מקדשים את השבת, והלא היא כבר קדושה ועומדת ע"י הקב"ה בעצמו וכמ"ש "מקדש השבת", אלא הכוונה היא שאנו מצידנו ג"כ צריכים לזכור את זה שיום השבת הוא יום קדוש, ואמנם "קדוש" אין הכוונה 'לטפס לשמים', אלא הכוונה היא שהשבת צריכה להיות מיוחדת ומובדלת מכל ששת ימי המעשה וכמ"ש "שבת לד' אלוקיך" (וכעין "הרי את מקודשת לי" שפירושו מובדלת ומיוחדת לי, עי' תוס' קידושין ב:].
ואמנם המובחר ביותר הוא מי שזוכה להסיח דעתו בשבת קודש לחלוטין מכל עניני החול ("כאילו כל מלאכתך עשויה"), וכל' רבינו הקדוש הטור זיע"א "ואין לך עונג גדול מזה", אבל מכיון שלא כ"א מסוגל לזה, נתנה לנו התורה גדר בדבר שהרהור מותר [אא"כ הוא הרהור שגורם לו לדאוג ולהצטער שאז הוא מחוייב מצד ההלכה להסיח דעתו מזה ולבטוח בהשי"ת ולשמוח בשבת קודש] והאיסור הוא רק כשמעיין בחפציו באופן הניכר, שום שבזה הרי הוא יואצ בפועל מה"אוירה" של שבת קודש, ורצון ד' יתברך הוא שבשבת קודש נהיה כולנו – כל יהודי ויהודי – מיוחדים ודבוקים בו יתברך בתוך האוירה של "שבת קודש" (כ"א לפי דרגתו וכמ"ש בזמירות "איש על מחנהו ואיש על דגלו", אבל הצד השווה שבכולם אנו כולנו בתוך האוירה של השבת קודש).
ולכן לא נאסר עלינו (מעיקר הדין) אלא לעיין בנכסיו באופן הניכר, שבזה יש כאן פעולה של "יציאה מאוירת השב"ק", משא"כ בהרהור בלבד (באופן שאינו ניכר מבחוץ), אין כאן עדיין "יציאה" מהמצב של שבת קודש, וכן בהלכה של "ודבר דבר" אין איסור אלא כשניכר מתוך הדיבור שהוא מדבר על דבר שאסור לעשותו בשבת, אבל כשמדבר – בפיו – על דבר המותר בעשיה בשבת, אע"פ שמובן מתוך הדברים שכוונתו לניסעה וכדו' – ה"ז מותר, שמכיון שלא ביטא זאת במפורש בפיו, אין כאן עדיין יציאה מהאוירה הקדושה של שבת קודש.
ולפי"ז מובנים מאד דברי קדשו של רבינו המג"א זצוק"ל שהרי כשאדם הולך להחשיך בסוף התחום – הרי בעצם הליכתו [אפי' כשאינו ניכר כלל!] הרי יש כאן בעצם ההליכה יציאה ברורה מהמצב הנשגב והנעלה של שבת קודש, שהרי הוא עכשיו בעצם "פורש, מכל המצב ויוצא לכיוון סוף התחום [ואם הי' ביכולתו הי' ממשיך גם לחוץ לתחום, אלא ש"אין לו ברירה" כי התחום עוצר אותו, אבל בעצם הליכתו לשם – הרי הוא מבטא בפועל "יציאה מהאוירה של שבת קודש"] ולכן זה אסור אע"פ שאינו ניכר.
[ובאמת מבואר שם במג"א שבתוך התחום – גון אם מטייל בתוך התחום בכדי שיוכל מיד במוצש"ק להכנס לבית המרחץ וכדו' – אינו אסור אלא אם זה ניכר, משום שאם אינו ניכר – הרי גם אם במחשבתו הוא קצת יוצא מהאוירה של שב"ק, אבל אין כאן מעשה שמבטא את היציאה, ולכן זה מותר, משא"כ בהליכה לסוף התחום עצם ההליכה מבטאת "יציאה מהשבת קודש", וזהו אסור].
והוא נפלא מאד למתבונן לראות עד כמה רצון הקב"ה שכל יהודי יהיה מאוחד ודבוק בו יתברך שמו בשבת קודש, (כ"א כפי דרגתו ואפשרותו). והשכר על עניין זה הוא לאין ערוך!
וכמו שמבואר בהמשך הפסוקים שם בישעי' "אז תתענג על ד' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך [=נחלה ללא מצרים!!] כי פי ד' דיבר"! (ומבואר בספה"ק שהוא שכר מידה כנגד מידה, כשם שהאדם מתנתק מהגבולות והמצרים של עניני החול ודבקבהקב"ה ובתורתו – שהם בלי מצרים ו"אין סוף" – בשכר זה יזכה ל"נחלה בלי מצרים").
ובשכר שנעשה את זה בשמחה – נזכה ל"רוב שמחה"! כמ"ש בזמירות "כל המתענגים בה יזכרו לרוב שמחה", ובזכות זה ניצלים גם מחבלי משיח וממלחמת גוג ומגוג ומדינה של גיהנום וכו'.
♦
ונסיים בדברי קדשו של קדוש ה' האבן עזרא זיע"א וז"ל: "זכור את יום השבת לקדשו – טעם לקדשו הוא וכו' כי ה' קידש זה היום וזימנו לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים, על כן כתוב ברך ה' וו', והנה השבת ניתנה להבין מעשה ה' ולהגות בתורתו וככה כתוב כי שמחתני ה' בפעלך, כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד ה', ולא יתעסק לשוח אפילו בצרכיו שעברו או מה יוועץ לעשות, וככה אמר הנביא: ממצוא חפצך ודבר דבר" עכ"ל.
אמרו חז"ל הקדושים במדרש רבה (דברים פ"ג): "ואת סבור שמא לרעתך נתתי את השבת, לא נתתי לך לא לטובתך, כיצד, א"ר חייא ברבי אבא, את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר, מנין שנאמר וקראת לשבת עונג וגו' מה כתיב אחריו אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך".
♦ ♦ ♦
חודש אדר ♦ פורים ♦ פורים משולש