בדין שליחות במילה
הרא"ש בפרק כיסוי הדם (חולין סימן ח') כותב וז"ל: "ובלאו הנך טעמי דר"ת נ"ל לפטור המוהל (אר חטף וקדם ומל בזמן שהאב אמר לאחר לעשות זאת) דאעפ"י שאמר האב למוהל אחד למול את בנו לא זכה באותה מצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה ולא דמיא לכיסוי הדם (אשר שם הדין אם אחר קדם וכיסה חייב לשלם לו עשרה זהובים) דאמרה תורה ושפך וכיסה מי ששפך יכסה וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב, אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו ובדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב אם אחר קדמו".
הש"ך בסימן שפ"ב ס"ק ד מסיק מתוך דברי הרא"ש הנ"ל שאם האב מוהל אינו רשאי ליתן לאחר למולו וחייב הוא בעצמו למולו דומיא דכיסוי הדם דמי ששפך הוא יכסה, והש"ך מסיק וז"ל: "וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול ולדעתי הם מבטלים מצות עשה ומצוה גדולה של מילה ויש לבית דין לבטל הדבר הזה".
והתבואות שור סימן כ"ח דוחה את דברי הש"ך ואומר שאין שום ראיה מן הרא"ש שיש מצוה מיוחדת על האב שאין בידו למנות לה שליח, וכשם שהאב מקיים את המילה כאשר הוא מל בעצמו, כך הוא מקיים את המצוה אם עושה זאת ע"י שליח, שהרי שלוחו של אדם כמותו, ולכן לדעתו אין שום איסור לאב שהוא מוהל לכבד אחר במצוה זו כי שלוחו של אדם כמותו.
שוב מקשה התבואות שור על הש"ך מן הגמרא במסכת שבת (קלג.) הלומדת מ"בשר" שאם האב אומר שהוא מתכוין לקוץ את הבהרת יכול למול, וזה דוחה שאלת הגמרא: "ואי איכא אחר ליעביד אחר דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולאו אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה לא תעשה", משיבה הגמרא דליכא אחר. ואם כדברי הש"ך מה שאלה הגמרא ואי דאיכא אחר ליעביד אחר, הרי מבטל מצוות עשה שהיא רק מוטלת על האב ובמעשהו של האחר אין האב מקיים אותה מצוה, וא"כ זה נקרא שאי אפשר לקיים שניהם ומדוע שאלה הגמרא שאחר ימול, אבל אם נאמר שלאב מותר לתת לאחר למול את בנו ובזה הוא מקיים את המצוה הרי אפשר לקיים את הדבר ע"י אחר ואז שניהם מתקיימים, ובזה ניחא קושיית הגמרא.
באשר לשאלתו הראשונה של התבואות שור מיישב הקצות בסימן שפ"ב ס"ק ב' כי יש הוכחה מדברי הרא"ש ששליחות לא מועילה במילה שהאב מחוייב בה שהרי אם נאמר כי מועילה שליחות ונחשב לאב למצוה אם השליח עשה את המצוה בשליחותו של האב, יקשה מדוע כתב הרא"ש שאם האב מסר לאחר למול ובא אחד וחטף מן האב חייב לשלם עשרה זהובים, הרי כשם שחייב לשלם לאב עשרה זהובים באם האב רצה למול בעצמו, כך חייב לשלם לאב אם נתן לאחר למול בשבילו, שהרי האב מקיים את המצוה ע"י שלוחו ואם הוא איננו שלוחו של האב עשה זאת הרי הפסיד לאב את המצוה ומדוע לא ישלם לאב, אך אם נאמר שאם האב מסר לאחר למול ביטל מצוה ולגבי זה אין שלוחו של אדם כמותו יובן לנו החילוק שחילק הרא"ש בין אם האב מסר לאחר למול ובין שרצה למול בעצמו.
אלא שיקשה הרי בכל מקום קיימא לן ששלוחו של אדם כמותו ומה נשתנה לעניין מילה שלא אומרים את הכלל הזה.
ביאר הקצות לפי דברי התוס' רי"ד בפרק האיש מקדש האומר שבמצוות שבגופו לא מועילה שליחות כגון תפילין ציצית או ישיבה בסוכה, וגם מצוות מילה נחשבת כמצוות שבגופו ולא מועילה שליחות.
וקשה על הקצות תרתי: חדא, דאין שום דמיון בין מצות מילה למצוות שבגופו כגון תפילין וישיבה בסוכה, שהרי מילה הוא אינו עושה על גופו כשם שהדבר בתפילין, הרי הוא עושה זאת בגוף בנו, ומניין לנו לדמות מצות מילה למצות תפילין ולומר שכשם שבתפילין לא מועילה שליחות כך גם במילה לא תועיל שליחות, ולעולם אומר לך שבמילה תועיל שליחות כמו בכל התורה כולה ונאמר ששלוחו של אדם כמותו.
עוד קשה על הקצות שהרי בסימן קפ"ב ס"ק א' דחה את דברי התוס' רי"ד וחילק בין תפילין ציצית וישיבה בסוכה וכו' שלא מועילה ובין שאר מצוות שמועילה שליחות, כי שליחות מועילה רק במידי דעשיה ולכן בקידושין וגירושין ובשחיטת פסח מועילה שליחות והמעשה של השליח נחשב כאילו עשה המשלח, אך בתפילין כאשר השליח מניח תפילין על ראש עצמו נחשב אמנם כאילו המשלח הניח התפילין על ראש השליח אבל אין זה נחשב שהניח את התפילין על ראש המשלח, כיון שאין גוף השליח כגוף המשלח, ולגבי שיחשב שהניח השליח את התפילין על ראש המשלח – בזה לא היה שום מעשה וזהו רק ממילא, משא"כ בקידושין ובגירושין הרי מעשה הקידושין והגירושין בזה נגמר הכל, וטזה נחשב כאילו המשלח עשה זאת ושלוחו של אדם כמותו.
לפי חילוק זה של הקצות הרי מילה דומה לקידושין וגירושין ולא לתפילין וציצית, וא"כ מדוע לא נאמר כאן שלוחו של אדם כמותו.
והדבר אברהם (חלק ב' סימן א') מסביר את הטעם מדוע במילה לא תועיל שליחות ולא אומרים בזה שלוחו של אדם כמותו, כי מתי אומרים ששלוחו של אדם כמותו, ומעשה השליח נחשב כאילו עשה המשלח - בזמן שהשליח עשה מצוה בשביל המשלח שהשליח בעצמו לא חייב בה, ולכן זה נחשב כאילו עשה זאת המשלח, אבל בדבר שהשליח בעצמו חייב - לא אומרים שמעשהו יחשב כאילו המשלח עשה זאת, שהרי הוא בעצמו מחוייב במצוה זו.
לכן גם במצות מילה, הרי הדין הוא שבזמן שאין האב מל אותו - מחוייב בית דין למול אותו, והיינו כל ישראל והשליח בכללם, וכאן סובר הש"ך שאם האב לא מל אותו בעצמו ומוסר לאחר למול אותו - הרי האחר אינו נחשב שלוחו של האב אלא הוא חייב בזה מצד עצמו, ובזה לא אומרים שלוחו של אדם כמותו. ולכן אם האב מסר לאחר, ובא אחר וחטף ממנו - סובר הרא"ש שאינו משלם לא לאב ולא לאחר, לאב אינו משלם כי האב ויתר על המצוה והאחר אינו נחשב שליחו, ולאחר הוא לא חייב כי במה זכה האחר יותר ממנו.
וגם אלה הסוברים שהאב יכול לעשות שליח למילה וגם לגבי זה שלוחו של אדם כמותו מודים בעיקר סברא זו שאין מעשהו נחשב כאילו המשלח עשה זאת, אלא שהם סוברים שכל זמן שהאב לא נתייאש מלמולו ומחזר אחר אנשים שימולו אותו עדיין אין חיוב לכל ישראל למול אותו, ולכן בזה רק האב חייב ולא השליח, ואומרים בזה שלוחו שלאדם כמותו.
לשאלה השניה של התבואות שור מן הגירסא בגמרא משיב הדבר אברהם שאין על האב מצוה מיוחדת למול את בנו יותר מבית דין, אלא באותה מצוה עצמה סברא הוא שקודם האב חייב בה ואם האב אינו מל חייבים בית דין למולו, אבל אין כאן מצוה מיוחדת על האב יותר משיש לבית דין.
עוד יסוד אומר הדבר אברהם, שהכלל שעשה לא דוחה לא תעשה בזמן שאתה יכול לקיים שניהם - זהו לאו דוקא שאותו אדם יכול לקיים שניהם, ואם אין אותו אדם יכול לקיים שניהם, אעפ"י שאדם אחר יכול לקיים שניהם – זה נקרא לאותו אדם שאינו יכול לקיים שניהם. אלא שהכונה היא שאם שניהם יכולים להתקיים ע"י אדם אחר, אעפ"י שאותו אדם לא יוכל לקיים אותו – זה נקרא יכול לקיים שניהם.
ומשום כך מובנת שאלת הגמרא: "ואי איכא אחר ליעביד אחר", שהרי אפשר לקיים מצוה זו ע"י אחר, ואין זו מצוה מיוחדת על האב שאינה יכולה להתקיים ע"י אחר. וי"א שהקשו על הש"ך סברו שיש מצוה מיוחדת על האב שאין אחר יכול לקיים אותה ואם אין האב מקיים אותה הרי היא מתבטלת ומשום [כך] קושייתם איתנה מן הגמרא בשבת קלג.
באשר ליסודו של הדבר אברהם כי אם אפשר לקיים את העשה והלא תעשה אפילו ע"י אדם אחר זה נקרא אפשר לקיים שניהם – אין היסוד הזה כל כך מוסכם, וכמו שהוא בעצמו מביא את הבית הלוי שסובר כי אם אותו אדם אינו יכול לקיים את שניהם, אעפ"י שהדבר יכול להתקיים ע"י אדם אחר - אין זה נקרא יכול לקיים שניהם.
אשר לסברתו של הדבר אברהם, שאין על האב מצוה מיוחדת יותר מבית דין אלא הוא קודם למצוה זו - אעפ"י שעצם הסברא ניתנת להאמר, אבל לא משמע כך מלשון הש"ך שכתב בתוך דבריו: "ולדעתי הם מבטלים מצות עשה ומצוה גדולה של מילה ויש לבית דין לבטל דבר זה", ואם כדברי הדבר אברהם - מהו לשון ביטול, הרי אין מצוה מתבטלת, שהרי אותה מצוה מתקיימת ע"י המוהל, ואם כדברי הדבר אברהם היה צריך לכתוב: 'ולדעתי הם מפסידים מצוה גדולה'.
וגם מלשון הרמב"ם משמע שיש מצוה מיוחדת על האב למול את בנו, מה שאין כן לבית דין, שכתב בפ"ג מהלכות [מילה] הלכה א: "מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן".
וראיתי שמסבירים את ההבדל שבין המצוה המוטלת על האב ובין המצוה המוטלת על בית דין, בזה שהאב חייב מבחינה חיובית, היינו שהוא חייב במעשה חתיכת הערלה, אבל החיוב לכל ישראל הוא שהם צריכים לדאוג שלא יהיה ערל, וכמו שראיתי בצפנת פענח שמסביר את ההבדל במצות כיסוי בין השוחט ובין אדם [אחר] שעל השוחט יש מצוה לכסות ועל אדם [אחר] המצוה שלא יהיה מגולה, והרי הרא"ש בפרק כיסוי הדם משוה לעניין זה מילה לכיסוי הדם, ולכן גם במצות מילה יש אותו הבדל בין האב ובין כל ישראל.
ונראה כמו שכתוב בספר קובץ על הרמב"ם (לרבי נחום טרייביטש) שמחלק בין יום השמיני אשר שם יש חיוב מיוחד על האב מה שאין כן לאחר יום השמיני שלומדים חיוב מילה מהימול לכם כל זכר וכאן האב כמו שאר ישראל, והרי הוא כשאר מצוות דעלמא שיכול לעשותם ע"י שליח, משא"כ ביום השמיני הרי זה דומה לכיסוי הדם, וכמו שבכיוסי הדם מי ששפך יכסה כך גם ביום השמיני של מילה. קטן
ובזה יש ליישב את קושיית הת"ש על הש"ך מן הגמרא בשבת קלג, כי מה שהגמרא שואלת קטן מאי איכא למימר כוונתה על בינוני שאז האב יכול לקיים מצוה זו ע"י שליח. והגמרא מקשה לשיטתו ששל אביי בדף הקודם שלומד בינוני מקטן וגדול והיא מקשה למה לו הלימוד מבינייהו הרי זהו דבר שאין מתכון הוא ואפילו אם האב מתכון יכול למולו ע"י אחר שאין מתכון, ולמה לו ללמוד בינוני מבינייהו.
כדברי ספר הקובץ משמע בפירוש המשניות לרמב"ם ס"פ ר"א דמילה שכתב שם שאחרי יום השמיני וכן כל מי שיראה זה האדם רוצה לומר הילד הערל ולא ימול אותו עובר על מצות עשה עד שימול אותו כאילו היה בנו, ובתחילת דברי הרמב"ם: "ומה שאני חייב להזכירך בכאן שהאדם כשעבר ולא מל את בנו וכו' וחס עליו ביום השמיני עבר על מצות עשה גדולה וחמורה כי אין בכל המצוות כמוה".
וכך גם משמע מריש דף קלב: שלגבי היום השמיני מביא פסוק ביום השמיני ימול בשר ערלתו ובבינוני מביאה פסוק הימול לכם כל זכר שמכאן לומדים חיוב לבית דין למול.
♦
בענין שליחות בפדיון הבן
הרמ"א ביו"ד הלכות פדיון בכור סימן ש"ה סעיף י' בהג"ה פוסק וז"ל: "ואין האב יכול לפדות על ידי שליח וגם אין בית דין פודין אותו בלא האב".
מקור דברי הרמ"א האלו הם מהריב"ש, ותמהו עליו האחרונים (הש"ך, הט"ז, הצידה לדרך ועוד) הרי קיימא לן בכל התורה ששלוחו של אדם כמותו, ומדוע בפדיון. הבן לא תועיל שליחות. ואמנם הר"ן בפרק קמא דפסחים כתב במפורש שיש שליחות בפדיון הבן. ועוד הקשה שער המלך פ"א מהלכות אישות על הרמ"א שהרי קיימא לן בקידושין דף ו' דמתנה על מנת להחזיר בנו פדוי ומשמע דצריך להחזיר, ואם נאמר ששליחות אינה מועילה בפדיון הבן הא קיימא לן בכתובות פרק המדיר עד. שכל דבר שאי אפשר לקיימו על ידי שליח אין תנאי מבטלו, והמעשה קיים והתנאי בטל.
לפני שנבוא ליישב קושיות אלו נברר את השיטות שישנן בעניין זה:
הצדה לדרך סובר שאם האב מת קודם ל' יום יכולים בית דין או אבי אביו לפדותו, וראייתו היא מן הסוגיא דנדרים לו ע"ב איבעיא להו התורם משלו על של חברו צריך דעתו או לא, מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת, או דלמא מצוה דיליה וניחא ליה למיעבדיה ולא איפשיטא, ונפסקה הלכה דתרומתו תרומה ואין צריך דעתו וא"כ זכות הוא לו ולא אומרים דלא ניחא דמצוה דיליה היא, וא"כ ה"ה בפדיון הבן אם איש אחר פודה אותו בשלו אומרים זכות הוא לו ופדוי.
הט"ז חולק על הצידה לדרך ואומר שדוקא מאותו מקום שמביא הצידה לדרך ראיה לדבריו משם תהיה סתירה לו, שהרי התוס' בכתובות דף י"א גבי גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין, משמע מדבריהם דזכיה ושליחות לקטן לא אמרו אלא שאין בו שום צד של חובה כמו בגירות, אבל בדבר שיש בו קצת חובה אעפ"י שהזכות מרובה על החובה בכה"ג יש שליחות אבל בקטן אין שליחות בכה"ג ולכן אומר הט"ז מה שפוסקים שאדם יכול לתרום משלו על של חברו זה רק בגדול ולא בקטן משום שיש קצת חיוב בזה שהרי אם היה ממתין עד שגדל היה מקיים בעצמו את המצוה, וא"כ גם בפדיון הבן אף שפודהו משלו מכל מקום יש קצת חובה שהרי כשיגדל יקיים את המצוה בגופו ובממונו כמו בתרומה, וכמו שבתרומה אינו יכול לתרום משלו על של קטן כך גם בפדיון הבן אם את האב אין אחר יכול לפדותו.
והש"ך בנקודות הכסף חולק על הט"ז ומסכים לדעתו של הצידה לדרך והוא דוחה את קושיית הט"ז על הצידה לדרך ואומר שכיון שאנו פוסקים שאדם תורם משלו על של חברו הרי אנו מכריעים שהטעם של מצוה דיליה הוא נדחה לגמרי ואין כאן אפילו מקצת חובה והכל זכות, ומשום כך הוא הדין בפדיון הבן אין כאן קפידא ואפשר לפדות אם האב מת בתוך שלושים יום שהרי זכות גמרו הוא.
וכן גם מוכח מתוך דברי התוס' בכתובות שענין מצוה דיליה אינו חובה שהרי כתבו התוס' בכתובות דעל של קטן אינו יכול לתרום משום צד חיוב שבו דשמא ניחא ליה בפחות או יותר, ולמה לא אמרו שיש כאן צד חוב משום דלקח מצותו ושמא הוא רוצה לעשות בעצמו המצוה, אלא אומר הש"ך משמע שזה לא נכנס כלל בגדר קצת חובה.
ומוסיף הש"ך להביא ראיה לדבריו שאם נאמר שהקפידא לעשות את המצוה בעצמו נחשב לקצת חובה א"כ למה כתבו התוס' שבגר קטן זה זכות גמור בלי שום צד חובה כלל הרי גם בגר קטן יש קצת חובה שהרי ניחא ליה לגייר את עצמו ולעשות מצוה זו בעצמו, ולמה מטבילין על דעת בית דין משום דזכין לאדם שלא בפניו, אלא מכאן משמע שבזה אין אפילו קצת חובה, ואם כן הוא הדין בפדיון הבן.
ועוד אומר הש"ך שיש הבדל בין המקרה בנדרים ובין לפדות קטן שם יש קצת חובה שהרי הוא תורם משלו על של חברו ולכן יש בזה קצת חובה שהרי הוא רוצה לקיים את המצוה בעצמו, מה שאין כן בפדיון כאשר בית דין פודין אותו הרי הם מזכים את המעות לקטן דזכין לאדם שלא בפניו, ואם כן הרי המצוה של הקטן ואין כאן שום חובה כלל.
וראיתי בספר הר צבי של הגרצ"פ פרנק זצ"ל הנדפס בסוף הטור, הדוחה את דברי הש"ך בנקודות הכסף שמוכיח מדברי התוס' בכתובות דנטילת המצוה לאו קפידא היא משום שהתוס' לא הזכירו בדבריהם שנטילת המצוה מן הקטן זהו צד חוב, והחוב הוא שהוא רוצה להעדיף או להחסיר, אומר הרב פרנק זצ"ל שמכאן אין ראיה שהרי שם מדובר בתורם משל קטן על של קטן ולולא קצת החובה של העדפה או החסרה הרי המצוה נעשית כאן בשליחותו של קטן ובממונו והקטן לא חיסר כאן מצוה שהרי זה נחשב כאילו הוא עשה את המצוה, מה שאין בן בנדרים שמדובר בתורם משלו על של חברו וגוף המצוה לא נעשתה בממונו, בזה יתכן שזה נחשב צד חובה כלפי קטן ואומרים שאין שליחות לקטן, והוא הדין בפדיון אם השליח פודהו משלו יש צד חוב בדבר שהרי המצוה לא נעשית בממונו ואין הפדיון מועיל, ונכונים דברי הט"ז.
אך אין דבריו של הרב פרנק זצ"ל מוכרחים, שהרי הש"ך הזכיר בדבריו כי בזמן שבית דין פודין אותו ללא האב הריהם מקנים את החמש סלעים לקטן, וכך הקטן נפדה בכספו הוא, וממילא זה דומה לתורם משל קטן על של קטן, וכשם שבתרומה משל קטן על של קטן אין צד חובה לפי דברי התוס' בכתובות במה שאין הוא בעצמו תורם, כך גם בפדיון הבן ולכן יכולים בית דין לפדות את הקטן.
הקצות בסימן רמ"ג ס"ק ז רוצה לסתור את דברי הש"ך דדוקא שם בנדרים בתורם משלו על של חברו שייך לומר ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה אבל בפדיון שמזכים המעות לקטן או שיש מעות לקטן, הרי המצוה לקטן ומועיל הפדיון.
דברים אלה דוחה הקצות שאדרבא כי הבעיה היתה רק במקרה שתורם משלו על של חברו שהוא משום זכיה אבל בתורם משל בעל הכרי ודאי זה לא יועיל כיון שזכיה לא שייך בזה כאן שהוא של בעל הכרי ושליחות נמי ליכא שהרי בעינן לדעתכם וא"כ כל שפודין ממעות של הקטן ודאי לא מועיל כיון דתורת זכיה אין בזה שליחות אין כאן.
אך כבר כתב הפני יהושע בקידושין דף מ"ב וקונטרס אחרון שם גבי אמר רבה בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב מנין ליתומים שבאים לחלוק בנכסי אביהן שבית דין מעמידים להם אפוטרופוס ת"ל נשא א', וז"ל: "ולענ"ד סברא פשוטה היא דכולי עלמא מודו בכה"ת דכיןן דעיקר הטעם שאין יכולין לזכות ע"י אחר משום דזכיה מטעם שליחות ואין שליחות לקטן לפי שאינו כן ... א"כ נראה דהיינו דוקא ע"י איניש דעלמא משא"כ בב"ד שאין צריכין להימנות מדעתו אולם אם שלוחי דרחמנא נינהו דבית דין אבוהון דיתמי נינהו וכו' עיי"ש".
וגם הש"ך בהמשך דבריו ג"כ מזכיר שבית דין יש בידם גם הכוח לחייב אם כן גם בפדיון שבית זין עושה את הדבר יש את הכח בידם לפדות את הקטן אף על פי שזה מעות של הקטן.
והש"ך הביא עוד ראיה לדבריו של הצידה לדרך כי בית דין יכולים לפדות את הקטן מבלי האב מהניזקין דף נב ע"א גיטין כתוב שם במשנה אפוטרופוס חייב לעשר פירותיהם (של יתומים) והגמרא מפרשת דהיינו רק להאכיל ולא להניח וכתב הרשב"א בחידושיו: "לא שנא מינוהו בית דין לא שנא מינהו אבי יתומים, ומה שלמדנו בברייתא אתם ולא אפוטרוסים אסמכתא בעלמא היא דמדינא אפוטרופוס תורם בין להאכיל בין להניח אלא כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי יתומים אסרו להם לתרום להניח כיון שאין צורך בדבר זה אבל לאכול העמדוה אדינא".
רואים מכאן שמותר לאפוטרופוס לתרום ולא אומרים שהקטן בעצמו רוצה לתרום וחוב הו לו וא"כ בפדיון נמי כמזכים לו בדית דין הרי מצוה דיליה היא ולא הוי חובה.
והקצות דוחה שמתרומה אין ראיה שהרי דוקא בתרומה נאמר הדבר שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וממון כהן הוא ויש לו שותפות בתבואה ואם כן זה אינו אלא חלוקה ואפוטרופסין רשאין לעשות חלוקה.
ודברי של הקצות תמוהין שהרי אם אומרים בתרומה מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הוא הדין נאמר בחמישה סלעים של פדיון, ואם כן זה דומה לתרומה, וכמו שבתרומה יכולים האפוטרופסים לעשר כך גם בפדיון יכול בית דין לפדות קטן, וראיה מהגמרא בבכורות דף מ"ז ע"ב בכהן שמת והניח בן חלל שאם מת אחר שלושים אין צריך לכו"ע הבן לפדות את עצמו, וכתב הרא"ש על זה וז"ל: "אחר שלושים יום אין הבן חייב לפדות את עצמו שכבר זכה האב בפדיונו והוי כאילו הפריש האב חמישה סלעים ופדה בהו את בניו ועכבם לעצמו, כן הבן יפריש חמישה סלעים ויפדה את עצמו ולא יתנם לכהן מידי דהוה מי שירש טבלים מאבי אמו כהן שמתקנם ומוכר התרומה לכהן".
וכל הטעם שיורש את התרומה של הטבלים זה משום שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, והרי הרא"ש משוה חמישה סלעים של פדיון לתרומה, ומכאן נסתרת קושייתו של הקצות.
אך אם האב חי ואינו רוצה לפדות את בנו גם הש"ך מודה שאין בית דין [מצווים] לפדות אותו, ורק אם האב מת יכולים בית דין לפדות, אך שיטת המחנה אפרים (זכיה ומתנה סימן ז) והגר"א היא דבפדיון יכול לפדות בעל כרחו של אב וטעמם דזה הוי כמו פורע חובו של חברו דמה שעשה עשוי, ובודאי שאם פרע חובו של חברו נפטר הלווה וגם הפדיון אינו אלא חוב בעלמא שחייב לכהן ולכן גם כאן בנו של חברו פדוי.
וגם עליהם קשה מן הגמרא בבכורות י"א ע"א דאמרינן הפודה פטר חמור של חברו פדיונו פדוי, ולמה לא נקט נמי הפודה, והו"ל לומר תרוייהו או סתמא פדיון, אלא על כרחך דליתא בבכור אדם, כן הקשה בתשובות יד אליהו. וראיתי להרב פרנק זצ"ל שתירץ כי גם הגר"א מודה שלכתחילה לא יפדה אחר בלי רצונו של האב כי לוקח בזה את מצוותו של האב דעיקר המצוה על האב.
ועתה נבוא ליישב את הקושיות על שיטת הרמ"א:
באשר לשאלת שער המלך על הרמ"א כבר תירצו בע"ג וגליון מהרש"א על יורה דעה שלפי שיטה זו של הרמ"א אין המדובר שלא יוכל לעשות שליח להקנאת המעות, לזה ורק לזה בודאי יוכל האב לעשות שליח להקנאת המעות, אלא שיטה זו סוברת שאין השליח יכול לעשות את מעשה הפדיון היינו שאמר לכהן שבמעות הללו יהיה הבן של פלוני פדוי, לזה לא מועילה שליחות, אבל לעצם הקנאת המעות בודאי מועילה שליחות. ובמתנה על מנת להחזיר אין התנאי על הפדיון שאם לא יחזיר לא יהיה פדוי אלא שהתנאי הוא על הקנאת המעות שקנה בעל מנת להחזיר ואם לא יחזיר לא יקנה המעות ובזה התנאי קיים שבהקנאה אפשר על ידי שליח ואב יאמר לכהן דבמעות הללו שקניתים לך בעל מנת להחזיר יהא בני פדוי.
אלא שעדיין צריך ליישב את הקושיה הראשונה: הרי קיימא לן שלוחו של אדם כמותו, ומדוע לא יכול לעשות שליח את כל הפדיון ולא רק את מעשה ההקנאה.
וליישב זאת, יש להבין את מהות מצות הפדיון שהיא למעשה מתחלקת לשניים, דמצות פדיון הבן אינה רק מצות מתנות כהונה לחוד כשאר מתנות שהמצוה בהם היא לתת הממון לכהנים אלא שמלבד פריעת הכסף ציותה התורה לפדות את הבכור מה שיש בו איזה עניין קדושת בכורה אף שהתורה לא גילתה שיש איזה הבדל בהנהגה בין לפני הפדיון ובין לאחר הפדיון, אך שהתורה אמרה בלשון פדיון משמע שיש איזה ענין בבן הבכור שהכסף פודהו ומחדש איזה עניין של הסתלקות קדושה איזו שתהיה, כך בערך אמר רבי שמעון שקופ בספרו שערי יושר שער ה' פרק כ"ה וכך כתב בצפנת פענח וז"ל דאב יש עליו ב' חיובים המצוה של הפדיון והמתנה ושניהם מביאים ראיה לדבריהם מן הדין שאם כהן מת לאחר שלושים יום והניח בן חלל אין הבן חייב לפדות את עצמו ושיטת רש"י והרא"ש שהוא צריך להפריש חמישה סלעים ולקחתם לעצמו וכך נפסק ביורה דעה, ואם נאמר שכל המצוה הוא רק חיוב ממון לשבט הכהנים לא יהיה מובן מה מועילה ההפרשה, במה יצא הכסף מרשותו ונכנס לרשותו, אלא מוכח מזה שמלבד חיוב פירעון החמישה סלעים יש מצוה של פדיה וצריכים לומר שחלק זה של מצות הפדיון מחוץ לחלק של מצות הנתינה מתבטא במיוחד בהפרשת החמישה סלעים ובאמירת "חפץ אני בבני והא לך דמי פדיונו...".
ועוד צריך להקדים כי מה שאמר הרמ"א ששליחות לא מועילה בפדיון כבר כתב החתם סופר שזה רק אם השליח פודה את בן חברו בכספו הוא אך אם הכסף הוא של אבי הבן גם הרמ"א יודה שתועיל שליחות.
ובזה תתיישב הקושיא הראשונה על הרמ"א, כי אם אמנם מצות הנתינה לכהן יכולה גם להתקיים גם בכספו של השליח, אבל מצות הפדיון לא תוכל להתקיים בכספו ובאמירתו של השליח.
לאמירה לא מועילה שליחות כמו שכתב המהרי"ט שאין יכול לעשות שליח להקדיש כי מילי לא מימסרי לשליח וגם ההפרשה צריכה להיות ע"י השליח אבל הכסף צריך להיות של אבי הבן שהרי אמרה תורה [שייך פדה תפדה את בכור האדם] כל בכור בניך תפדה, והמצוה היא על האב לפדות בכספו הוא ושליחות מועילה גם על המעשה, אך מעשה הפדיה של השליח בכספו הוא יכול להחשב כאילו פדה האב בכספו כי שליחות רק שייכת במידי דעשיה ובענין שליחות הממון לא עושה השליח שום מעשה שיחשב כאילו פדה האב בכספו זה רק יכול להחשב כאילו האב פדה את בנו בכספו של השליח כי עצם ההפרשה יש בה מעשה.
♦ ♦ ♦