קושי בתליית היציאה ידי חובת מצה בכך שמברכים עליה 'ברכת המזון' דווקא
כ' הרמב"ם בפ"ו מהלכות חו"מ ה"ז: אין אדם יוצא יד"ח באכילת מצה שהיא אסורה לו, כגון שאכל טבל וכו', או שגזלה. זה הכלל: כל שמברכין עליו ברכת המזון, יוצא בו י"ח; וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון, אינו יוצא בו י"ח, עכ"ל. והנה הרמב"ם בפ"ו מברכות הי"ט כתב: כל האוכל דבר האסור, בין בזדון ובין בשוגג, אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף וכו', עיי"ש. והקשה הלח"מ: כיון דהרמב"ם סובר דעל דבר האסור אין מברכין לא בתחילה ולא בסוף, א"כ אמאי אמר בזה הכלל: כל שאין מברכין עליו ברהמ"ז, הול"ל זה הכלל כל שאין מברך עליו סתם אינו יוצא י"ח, עיי"ש.♦
הצעה א' לתירוץ הקושי: על מצה גזולה מברכים ברהמ"ז משום שקנאה בלעיסה
ולכאורה אפשר לתרץ כך, דהנה בשו"ע, או"ח סי' תנ"ד, פסק דאינו יוצא י"ח במצה גזולה, במה דברים אמורים, כשגזל מצה, אבל אם גזל קמח ועשאה מצה, יוצא י"ח, משום דכבר קנאו בשינוי, ודמים לבד הוא חייב לו. וכן כתב הרב המגיד שם על הרמב"ם, עיי"ש. והקשה הגרע"א בשו"ע או"ח שם, דאמאי אינו יוצא י"ח אם גזל מצה, הא אמרינן בכתובות דף ל' דלעסייה קנייה. אם כן, כיון דבשעת לעיסה כבר קנה את המצה, ומצות מצה מקיים אח"כ בעת אכילה. וכתב דאח"ז ראה באמת להריטב"א בסוכה דף ל"ח שכתב כן, דיוצאים י"ח במצה גזולה משום דלא יתכן שלא יהיו שלו בשעת אכילה, דכבר קנאו בשעת לעיסה עיי"ש. והנה על הרמב"ם לק"מ, דפסק דאין יוצאין י"ח במצה גזולה, דאפשר לומר דהרמב"ם מיירי בבלע מצה בלי לעיסה, והוא פסק שם בה"ב דבלע מצה יצא, עיי"ש. והנה במצה גזולה דיוצא י"ח משום דלעסייה קנייה, נראה ודאי דבתחילה אינו מברך, דהרי צריך לברך לפני הלעיסה, ואז עדיין אינה שלו, אבל בסוף ודאי חייב לברך, מכיון דכבר קנאו הוי שלו, וכמו שכ' המג"א בסי' קצ"א עיי"ש. וכן אמרינן בירושלמי פרק האורג: מצה גזולה אסור לברך עליה, הדא דאמרת בתחילה, אבל בסוף, דמים חייב לו. ופירש שם הקרבן-העדה: בסוף אחר שאכלה חייב לברך, עיי"ש. וא"כ, לפי"ז לק"מ קושיית הלח"מ, דשפיר כ' הרמב"ם ז"ה [=זה הכלל] כל שמברכין עליו ברהמ"ז, דאם הי' כותב כל שאין מברכין סתם, הי' קשה ממצה גזולה דיוצא י"ח משום דלעסייה קנייה ואעפ"כ אין מברכין עליו בתחילה, לכן כ' הרמב"ם כל שמברכין עליו ברכהמ"ז, דבמצה גזולה מברכין בסוף כנ"ל.♦
דחיית ההצעה: לרמב"ם אין מברך על גזל אפילו כשקנהו בשינוי
אמנם א"א לומר כן בדעת הרמב"ם, דהנה ע"ז דפסק הרמב"ם דעל דבר האסור אין מברכין עליו לא בתחילה ולא בסוף, השיג עליו הראב"ד וסובר דעל דבר האסור חייב לברך, אלא דאין חייב לזמן משום דכיון דהוי דבר האסור – הוי ליה כפירות, שאין להם קבע ואין חייבין לזמן. והכס"מ הביא מקור להרמב"ם דעל דבר האסור אינו חייב לברך, מהא דאמרינן בב"ק דף צ"ד: אמר ראב"י: הרי שגזל סאה של חטה טחנה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ. וע"ז נאמר ובוצע ברך נאץ ד', עיי"ש. הרי דעל דבר האסור אינו חייב לברך, עיי"ש. וא"כ הרי דש' הרמב"ם היא דעל דבר האסור אינו מברך אף היכא שכבר קנאו את הדבר, והטעם הוא מטעם מצהב"ע, וכמו שכתב התוס' בסוכה דף ל' דלענין הזכרת שם שמים לבטלה החמירו טפי, דאף אחר שכבר קנאו אינו מברך, א"כ שוב קשה קושיית הלח"מ, דתירוצינו הנ"ל לא שייך לשיטת הרמב"ם כמובן.♦
הצעה ב' לתירוץ: כפאוהו ואכל מצה יצא אף שלא התכוון למצווה, משום שנהנה
ונראה לתרץ, דהנה הרמ"א באו"ח סי' ר"ד פסק דאם אנסוהו לאכול אינו חייב לברך, עיי"ש. והקשה עליו המג"א, דהנה הרמב"ם פסק שם בה"ג דאם אכל מצה שלא בכוונה, כגון שכפאוהו לאכול, יצא י"ח, והקשה עליו הר"ן, דהרמב"ם פסק בפ"ב משופר ה"ד דאם תקע להתלמד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע, הרי דהרמב"ם פוסק דמצות צריכות כוונה. ות' הר"ן דבאמת סובר הרמב"ם דמצות צריכות כוונה, ולכן התוקע להתלמד לא יצא, משא"כ במצה, אף דלא כיון לצאת יצא, דסוכ"ס הרי אכל, וכמו {דמצינו} בכ"מ המתעסק פטור, אבל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, כמו"כ מצות מצה יצא שהרי אכל ונהנה.♦
דחיית הצעה ב': הגמרא השוותה מצה לכלל המצוות, ומוכח שדין המצה אינו נובע מההנאה
אמנם על תירוץ זה מקשים מהא דאמרינן בגמ' ר"ה דף כ"א: שלחו לאבוה דשמואל: כפאו לאכול מצה יצא. אמר רבא: זאת אומרת התוקע לשיר יצא. ש"מ דסובר רבא מצוות אין צריכות כוונה. מיתיבי הי' קורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו לצאת יצא וכו' הרי {הגמ'} ס"ל לא מחלקינן בין מצה לשופר {כהבנת} הר"ן.♦
שתי קושיות נוספות: (א) מדוע הקשו מהיה קורא בתורה דווקא על ריש לקיש ולא על שמואל; (ב) לדעה שמצוות שבאמירה לכו"ע צריכות כוונה ונחלקו במצוות מעשיות, מדוע הקשו מהיה קורא בתורה על מעשה
לכן נראה לי לתרץ את הרמב"ם בהקדם להקשות עוד שני קושיות. דהנה קשה, דהנה פריך בגמ' ר"ל למאן דאמר מצ"כ מהיה קורא בתורה, ואמאי לא פריך הגמ' גם על שמואל, הא גם שמואל סובר דמצוות צריכות כוונה, דכפאוהו לאכול יצא. עוד קשה לפי מה שכתב רבינו יונה בברכות דף י"ב דבמצוות שבאמירה כו"ע סברי דמצות צריכות כוונה, ורק במצוות מעשיות פליגי אם צריכות כוונה או לאו, דמאן דאמר אצ"כ היינו משום דהמעשה הוא במקום הכוונה, אבל המצוה שתלוי בדיבור בעי כוונה ממש, מכיון שאינו עושה כלום דהאמירה הוא בלב ואם לא מכוין אז נמצא שלא עשה מצוה עיי"ש. וא"כ לפי זה, קשה מאי פריך הגמ' מרבא מהיה קורא בתורה, דק"ש היא מצוה בדיבור ובמצוה דבעינן דיבור גם רבה סובר דמצות צ"כ.♦
חקירת הטורי אבן: לאפשרות שמצוות אין צריכות כוונה, האם סתמא לשמה או שכלל אין צורך בכוונה
ונראה לתרץ כ"ז, דהנה הטו"א בר"ה חקר בהא דמצות אצ"כ האם הפי' הוא משום דמצות סתמן לשמן קאי וממילא הוי כאילו מתכוין, א"ד דמצות סתמן שלא לשמן קאי, אלא דלא צריך כוונה במצוה. ומסיק דמצות אצ"כ, הפירוש הוא מצוה דלא צריך כוונה, ולא דהוי כאילו נתכוין עיי"ש. והנה הנ"מ בזה נראה דאם נאמר דאין צריכות כוונה, א"כ זה דוקא בדיעבד, אבל לכתחילה ודאי טוב יותר שיתכוין לקיים מצות עשה, אבל אם נימא דהמצוה אצ"כ היא משום דמצות סתמן לשמן קאי והוי כאילו מתכוין, א"כ גם לכתחילה מותר.♦
מדברי רבינו יונה נראה כאפשרות שכלל אין צורך בכוונה, וזאת משום שהמעשה הוא במקום כוונה
והנה מדברי רבינו יונה משמע דסובר כהטו"א, דמצות אצ"כ הפירוש הוא דאין צריכות כוונה, ולא משום דמצות סתמן לשמן קאי, דאל"כ אלא אצ"כ, אם כן מאי נפקא מינה יש בין מצוות מעשיות לבין מצוות התלוי באמירה, כיון דסתמן לשמן קאי והוי כאילו מתכוין, אע"כ מוכרח לומר דהרבינו יונה סובר דמצות סתמן שלא לשמן קאי, ורק דאצ"כ, לכן מחלק בכל זה דהוא במצות מעשיות משום דהמעשה הוא במקום כוונה, אבל במצות אמירה דהאמירה היא בלב דכשיתן כוונה בלבו מיד כונן כלום לכן צריך כוונה.♦
שמואל סבר שכלל אין צורך בכוונה ולכן זה רק דיעבד ויש מקום להחמיר יותר במצוות שבאמירה, ולכן לא הקשו עליו אלא על רבא הסובר שלכתחילה סתמא לשמה קאי וגם במצוות שבאמירה
ולפי זה לק"מ כל הקושיות, דהנה שמואל סובר {שאם} כפאוהו ואל מצה יצא, א"כ זהו בדיעבד, וע"כ משום דשמואל סובר דמצות אצ"כ {פירוש} דא"צ כוונה, לכן רק בדיעבד יצא, וכיון שכן הרי שמואל סובר דבמצות אמירה ודאי צריך כוונה כש' ר"י [=רבינו יונה] כנ"ל, לכן לא פריך הגמ' מהי' קורא על שמואל כמובן, אבל רבא סובר דבתוקע לשיר יצא היינו אף לכתחילה, וא"כ הרי סובר דמצות סתמא לשמן קאי, וא"כ גם במצות אמירה אצ"כ כיון דסתמן מכווין, א"כ שפיר פריך הגמ' על רבא, ולפי"ז לק"מ על הרמב"ם, דהרמב"ם פוסק דמצוות אצ"כ, לכן אם כפאוהו לאכול מצה יצא, אמנם כ"ז במצוות מעשיות, משא"כ בשופר דהמצוה הי' לש' הרמב"ם השמיעה, א"כ במצות שאינן מעשיות כו"ע סברי דצ"כ כהר"י, דשמיעה היא ג"כ בלב, ואם אין מכוין בלב אין השמיעה כלום, לכן צריך כוונה בשופר. ונראה דגם הה"מ נתכוין לזה בב"פ [צ"ל בפ"ב] משופר ה"ב עיי"ש. ועתה נחזור לראשונה: הנה אם כפאוהו לאכול מצה יצא, והיינו משום דעכ"פ נהנה, וא"כ הגם דאנסוהו לאכול חשיב הנאה, ובהנאה זו יוצא י"ח גם מ"ע דמצה, א"כ אמאי פסק {הרמב"ן} דאם אנסוהו לאכול אינו מברך, הא סוכ"ס נהנה, וכיון שנהנה חייב לברך.♦
ביאור דברי הרמב"ם: באנסוהו לאכול אינו מברך ברכת הנהנין משום שאינו רוצה לאכול, אבל יוצא ידי חובה, ומברך ברכת המזון על השביעה
ונראה לתרץ דהנה הא דצריך לברך הוא כדי לתת שבח והודיה להקב"ה שברא את המאכל הזה, וא"כ כ"ז היכא שהוא רוצה במאכל הזה חייב לברך, אבל כשהוא אינו רוצה במאכל בזה ואדרבא ניחא ליה יותר אם המאכל הזה לא היה בכלל בעולם א"כ לא שייך שיברך להקב"ה על שברא להמאכל הזה, ולכן פוסק הרמ"א דאם אנסוהו לאכול אינו מברך דאיך אפשר לכתחילה לחייבו לברך ולהודות לה' שברא את המאכל מאחר שהוא אינו רוצה בכלל במאכל הזה, אבל לענין אם יצא י"ח באכילה כזאת ודאי יצא דסוכ"ס נהנה ואין תלוי ברצונו אם רצה ליהנות או לא. ולפי"ז מיושב גם מה שהקשה המג"א מחולה שאכל ביוה"כ דחייב לברך, ומאי שנא אם אנסוהו משמים או אנסוהו ע"י אדם. אבל לפי דברינו ניחא, דבאנסוהו בני אדם, הרי הוא אינו רוצה במאכל הזה ואדרבא, ניחא לי' יותר אם לא הי' בכלל האוכל הזה, שפיר אינו מברך; אבל באנסוהו שמים, הרי הוא רוצה במאכל הזה, כי אם לא יהי' המאכל הזה ימות; והגם שהי' רוצה יותר שלא יחלה ולא יצטרך למאכל הזה, אבל לעת עתה הרי הוא רוצה במאכל הזה, כי זה רפואה הוא לו, לכן שפיר מברך. והנה בהא דאנסוהו לאכול דאינו מברך, נ"ל דזה דוקא בתחילה בברכת הנהנין, אבל בברהמ"ז ודאי חייב לברך אף דאנסוהו, כיון דברהמ"ז היא על השביעה, וסוכ"ס שבע, ומה לי אם ברצון או באונס. ולפי"ז לק"מ על הרמב"ם, דשפיר כ' כל שמברכין עליו ברהמ"ז דאם הי' כותב כל שמברכין עליו סתם הי' קשה מכפאוהו לאכול מצה דאינו מברך בתחילה ואעפ"כ יוצא י"ח, לכן כ' כל שמברכין עליו ברהמ"ז, ובכפאוהו לאכול נמי מברך ברהמ"ז.♦
קושי על הרמב"ם שפסל מצת טבל וגזולה משום שאין בה משום בל תאכל חמץ, משיטתו באיסור כולל. תירוץ: לדבריו בפיהמ"ש, הסיבה שאינו יוצא היא מצווה הבאה בעבירה; קושיית התוס' והערת המהרש"א
והנה בעיקר דינו של הרמב"ם, דפסק דאין יוצאין י"ח במצה של טבל ולא במצה גזולה, הנה מקור דינו של הרמב"ם דאינו יוצא במצה גזולה הוא משום דגם במצה בעינן לכם, משום דילפינן מצה מחלה, דגבי חלה כתיב: והי' באכלכם מלחם הארץ, ובמצה כתיב לחם עוני. מה בחלה בעינן לכם, דכתיב עריסותיכם – אף במצה בעינן לכם, ולכן אינו יוצא י"ח במצה גזולה, וכך כ' הרא"ש בפסחים דף ל"ח, עיי"ש. אבל בזה דאינו יוצא י"ח במצה של טבל, איתא בגמ' פסחים דף ל"ה הטעם, משום דמי שישנו בב"ת חמץ אתה יוצא י"ח במצה, יצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ אלא משום ב"ת טבל. ופריך בגמ' [פסחים ל"ה ע"ב]: ואיסורא דחמץ להיכן אזלא, ומשני: הא מני ר"ש היא, דסובר אין איסור חל על איסור בכולל, עיי"ש. וכיון שכן, לכאורה קשה על הרמב"ם דפסק דאינו יוצא י"ח במצה של טבל, כיון דכל דין זה הוא רק לר"ש, אבל הרמב"ם דפוסק דאיסור חל על איסור בכולל [הל' איסורי ביאה יז, ח; הל' מאכלות אסורות יד, יח], הי' לו לפסוק דיוצאין י"ח במצה של טבל, וכמו שפסק הרמב"ן בפסחים, דלהלכה יוצאין י"ח במצה של טבל, עיי"ש. וכבר הקשה קושיא זו הלח"מ [הל' חמץ ומצה ו, ז], ונכנס בדחוקים, עיי"ש. אמנם הקושיא מתחילה לק"מ, דהרמב"ם פוסק דאינו יוצא י"ח במצה של טבל משום דהוי מצהב"ע וכמו שכ' בפירוש בפי' המשניות שלו על נדרים פ"ב במשנה חומר בנדרים מבשבועות וכו' עיי"ש, ותמהני שכולם נתחבטו בטעמו של הרמב"ם ולא הביאו את הרמב"ם שבפי' המשניות. אמנם א"כ קשה להיפך, כיון דאינו יוצא י"ח במצה של טבל מטעם מצוה הב"ע, א"כ למה צריך קרא מיוחד דאינו יוצא י"ח במצה של טבל. ועיין בתוס' סוכה דף ל' ע"א ד"ה משום, שהקשו כן והניחו בתימא. והנה המהרש"א שם בסוכה הקשה על התוס' מהא דאמרי' בסוכה דף ט' דמלך ממעטינן סוכה גזולה והקשו שם בתוס' ל"ל קרא למעט סוכה גזולה תיפוק ליה משום דהוי מצהב"ע, ותירצו דמצהב"ע אינו אלא פסול דרבנן אבל מדאורייתא יצא, לכן צריך קרא דגם דאורייתא לא יצא, וא"כ קשה מאי מקשים התוס' ל"ל קרא דאינו יוצא י"ח במצה של טבל תיפוק ליה משום דהוי מצהב"ע, והניחו גם בתימא, הא מצהב"ע לא הוי רק פסול דרבנן לכן צריך קרא, וכמו שתירצו בסוכה גזולה. כך מקשה המהרש"א, והניח בצ"ע, עיי"ש.♦
מחלוקת תוס' ורבינו חננאל ביציאה ידי חובה כשהעבירה לא נעשתה בזמן המצווה
ונראה לתרץ דהנה בהא דקיי"ל דאינו יוצא במצוה הבאה בעבירה יש לחקור אם זה דוקא בעת וברגע שמקיים המצוה עובר לעבירה אז אינה מצוה משום דהעבירה מכבה מצוה אבל אם בעת שמקיים המצוה אינו עובר על העבירה אז הוי מצוה אף דעבר קודם עבירה, א"ד דאין נ"מ אם בעת שמקיים המצוה עובר לעבירה אלא כיון דהמצוה באה ע"י עבירה שעבר אינה מצוה ואף דברגע שמקיים את המצוה אינו עובר כלום. והנה ראש דבר זה הוא בתוס' סוכה דף ל' שכתבו דמצהב"ע אינו יוצא דוקא אם בעת שמקיים למצוה עובר על האיסור אבל אם בעת שמקיים המצוה אינו עובר עבירה יוצא י"ח אף דהמצוה באה ע"י עבירה, והביאו ראי' גם ע"ז מהא דפריך שם בגמ' ולקנינהן בשינוי מעשה וקשה הא הוי מצהב"ע אע"כ מוכח דכיון דבעת שמקיים המצוה אינו עובר על עבירה לא הוי פסול של מצהב"ע, והקשו ע"ז מהא דאמרי' בב"ק דף צ"ד אר"א הרי שגזל סאה של חטין טחנה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ שנאמר ובוצע ברך נאץ ד', הרי אף דכבר קנאו בשינוי מעשה אינו מברך משום מצהב"ע, ותי' דלענין הזכרת שם שמים לבטלה החמירו טפי עיי"ש. והנה מדברי ר"ח נראה דחולק על התוס' וסובר דמצהב"ע שייך גם אם בעת שמקיים למצוה אינו עובר על העבירה. והנה אמרינן ר"פ לולב הגזול והיבש פסול, קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני, בשלמא ביו"ט ראשון ולקחתם לכם משלכם אלא ביו"ט שני אמאי לא, אמר ריו"ח משום ר"ש בן יוחי משום דהוי ליה מצהב"ע שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח גזול דומיא דפסח מה פסח ל"ל תקנתא אף גזול ל"ל תקנתא ל"ש לפני יאוש ל"ש לאחר יאוש בשלמא לפני יאוש אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא ולאו דידי' הוא אלא לאחר יאוש הא קני' ביאוש אלא לאו משום דהוי מצהב"ע וכו' אמר שמואל לא שנו אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול ע"כ, וכ' ר"ח וז"ל מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול אחר יאוש עכ"ל עיי"ש, וצריך ביאור מה שכ' אחר יאוש דמשמע דלפני יאוש אינו יוצא גם לשמואל הא ביו"ט שני לא בעינן לכם, לכן צ"ל דר"ח חולק על התוס', דהתוס' כתבו דריו"ח ושמואל פליגי בזה, דריו"ח סובר דגם במצוה דרבנן אינו יוצא אם באה בעבירה אבל שמואל סובר דבמצוה דרבנן ליכא פסול של מצהב"ע, אבל ר"ח סובר דריו"ח ושמואל פליגי בהחקירה הנ"ל, דשמואל סובר דמצהב"ע אינו יוצא אף אם בעת שתתקיים המצוה אינו עובר על עבירה, ולכן סובר אף אחר יאוש דכבר קנאו אינו יוצא, כיון דסוכ"ס המצוה באה ע"י עבירה, אבל שמואל סובר דמצהב"ע הוא דוקא אם בעת שמקיים למצוה עובר על העבירה, אבל אם בעת שמקיים להמצוה אינו עובר על האיסור אין בזה פסול של מצהב"ע לכן סובר שמואל דאחר יאוש יוצא י"ח מפני שכבר עבר על האיסור ועתה אינו עובר שום איסור אבל לפני יאוש גם שמואל סובר דאינו יוצא י"ח מטעם מצהב"ע.♦
קושיית מצווה הבאה בעבירה על שחרור עבד למניין הוקשתה דווקא לרב יהודה ולא לשמואל, משום שהעבירה של השחרור אינה בזמן המצווה של המניין
והנה לפי"ז היה אפשר לתרץ מה דאמרי' בגיטין דף ל"ח ע"ב אמר ר"י [=רב יהודה] אמר שמואל: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: לעולם בהם תעבודו. ופריך ממעשה דר"א שנכנס לביה"כ ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו כדי לצרפו במנין, ומשני מצוה שאני. והנה בברכות דף מ"ז ע"ב איתא נמי שם: אמר ר"י [=רב יהודה]: כל המשחרר עבדו עובר בעשה. ופריך ממעשה דר"א, ומשני מצוה שאני. ופריך והא הוי מצהב"ע, ומשני מצוה דרבים שאני, עיי"ש. והקשה הנוב"י [לא מצאתי מקורו], דאמאי בגיטין לא פריך הגמ' והא הוי מצהב"ע. אבל לפי דברינו לק"מ, דהנה שם בעת שמקיים מצות תפילה בציבור אינו עובר על שום איסור, דהעבירה עבר קודם בעת ששחררו, ולכן בגיטין דבעל המימרא של כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוא שמואל, לכן לא פריך בגמ' והא הוי מצהב"ע, משום דשמואל סובר דמצהב"ע אינו יוצא דוקא אם בעת שמקיים למצוה עובר על האיסור, משא"כ במעשה דר"א אינו עובר על שום איסור בעת שמקיים למצוה. אבל בברכות בעל המימרא של המשחרר עבדו עובר בעשה הוא ר"י, ור"י אפשר דסובר כריו"ח דמצהב"ע אינו יוצא אף אם בעת שמקיים למצוה אינו עובר על איסור, לכן פריך והא הוי מצהב"ע. והנה שי' רש"י היא דמצהב"ע אינו יוצא אף אם בעת שמקיים המצוה אינו עובר על העבירה, דרש"י כ' בסוגיא דאוונכרי דאם היה ברצון שתלשו אף אם יקנו הוי מצהב"ע עיי"ש, הרי דשי' רש"י היא אף דכבר קנה ואינו עובר בעת שמקיים המצוה שום איסור נמי לא יוצא י"ח, וכן י"ל דזהו נמי שי' הבעה"מ, דהנה הבעה"מ פסק כשמואל דלולב הגזול ביו"ט שני יוצא י"ח משום דלית מאן דחייש להא דמצהב"ע, והביא ראי' ע"ז מהא דפריך בגמ' ולקנינהו בשינוי מעשה, ומקשה באמת דקני אבל הא הוי מצהב"ע ואינו יוצא, אלא ע"כ מוכח דלית מאן דחייש למצהב"ע עיי"ש. והנה לכאורה קשה על הבעה"מ דאין זה ראי' כלל, דשפיר פריך הגמ' ולקנינהו, דכיון דיקנה לא יעבור שוב על האיסור בעת שיקיים המצוה ולא הוי כלל מצהב"ע, אע"כ מוכח דשי' הבעה"מ היא דמצהב"ע אינו יוצא אף אם בעת שמקיים המצוה אינו עובר על שום איסור.♦
מחלוקת בבלי וירושלמי ביציאה ידי חובה כשהעבירה אינה ברגע המצווה
והנה י"ל הכלל דפליגי בזה הבבלי והירושלמי, שמהבבלי משמע דאין נ"מ אם עובר עבירה בשעה שמקיים למצוה או לא, העיקר אם המצוה באה ע"י עבירה אינה מצוה, דכן משמע מהא דפריך במעשה דר"א והא הוי מצהב"ע ושם האיסור כבר עבר לפני שמקיים המצוה כנ"ל, וכן מגמ' ב"ק גבי הרי שגזל סאה של חטין נמי משמע כן דאינו מברך משום מצהב"ע אף דכבר קנאו בשינוי מעשה ואינו עובר על שום איסור בשעה שאצלו, והגם שהתוס' כתבו דלענין הזכרת ש"ש לבטלה החמירו טפי וא"כ אין זה ראי' משם, בכל זאת משמע מהירושלמי לא כדברי התוס', דבירושלמי פ' האורג איתא דמצה גזולה אסור לברך עליה, הדא דאמרת בתחילה אבל בסוף דמים הוא חייב לו. הרי דבירושלמי איתא מפורש דאף לענין ברכה חייב לברך היכא דכבר קנאו, ולא אמרינן דלענין הזכרת ש"ש לבטלה החמירו טפי, לכן מוכרח דש' הבבלי היא דמצהב"ע אינו מצוה אף אם בשעה שמקיים למצוה אינו עובר על שום איסור, אמנם מהירושלמי משמע קצת דמצהב"ע אינו מצוה דוקא אם בשעה שמקיים למצוה עובר על האיסור, דהנה בירושלמי שם פ' האורג מקשה אמאי אם קורע בשבת קריעה על מתו יצא ידי חובת קריעה, מ"ש ממצה גזולה דאינו יוצא י"ח משום דהוי מצהב"ע, ומשני התם גוף המצה עבירה, ברם הכא הוא עבר עבירה, ומביא ראי' ע"ז דאם הוציא מצה מרה"י לרה"ר ודאי יצא י"ח משום דגוף המצה אינו של איסור אלא דהוא עבר עבירה עיי"ש. והקשה הגרע"א בסוכה דף ל' דאיזה ראיה הוא מהוציא מצה דאין זה דומה כלל, דבהוציא מצה שפיר יצא משום דבעת שמקיים מצות מצה אינו עובר על שום איסור משא"כ בהקורע בשבת, דבעת שמקיים מצות קריעה עובר על איסור שבת ודאי אינו יוצא, ותי' הגרע"א דהירושלמי מביא ראי' מהוציא מצה בפיו מרה"י ובלעו בעת הליכתו ברה"ר, דבליעתו זו הנחתו, ונמצא דבעת שמקיים המצוה עובר על איסור, ואעפ"כ יצא, והטעם משום דגוף המצה אינה של איסור, כמו"כ הקורע בשבת יצא עיי"ש. והנה לפי"ז מוכח דהירושלמי סובר דמצהב"ע אינו יוצא דוקא אם בעת שמקיים למצוה עובר על האיסור, דאל"כ לק"מ מתחילה קושיית הגרע"א, כיון דאין זה גורם שלא יצא, וכן מוכח נמי מהירושלמי דסובר דבסוף חייב לברך, הרי דאם כבר קנאו דשוב אינו עובר לא הוי מצהב"ע, וכן איתא בירושלמי גבי לולב הגזול דאינו יוצא זה דוקא אם גזלו משופה, אבל אם הוא שיפהו דמים לבד הוא דחייב לו ויוצא י"ח הרי דש*י' הירושלמי הוא דמצהב"ע אינו יוצא דוקא אם בשעה שמקיים למצוה עובר על האיסור.תליית מחלוקת התלמודים בשאלה מאיזה פסוק נלמד פסול מצווה הבאה בעבירה; קושי על הסובר שלא יוצא גם כשהעבירה אינה בזמן המצווה ממיעוט הדס ביו"ט
והנה להסביר פלוגתת הבבלי והירושלמי במה תלוי מחלקותם אפשר לומר כך, דהנה בהא דמצהב"ע דאינו יוצא י"ח יש שני לימודים, לימוד א' הוא בבלי מהבאתם את הגזול ואת הפסח גזול דומיא דפסח מה פסח ל"ל תקנתא אף גזול ל"ל תקנתא, והנה א"כ שפיר סובר הבבלי דאין נ"מ אם בשעה שמקיים למצוה עובר על האיסור דכיון דהמצוה באה ע"י עבירה אינו מצוה דכמו פסח ל"ל תקנתא כך גזול ל"ל תיקון ואף דכבר קנהו נמי אינו יוצא, אמנם בירושלמי יליף מצהב"ע מאלה המצוות אם עשייתן כמצותן יצא ואם לאו לא יצא, לכן אפשר לומר דזהו דוקא בעת שעושה את המצוה אם עושה כמצותה היינו דאינו עובר ברגע זה שום איסור יוצא אם לאו אינו יוצא. והנה לש' זו דסובר דמצהב"ע אינו יוצא אף אם ברגע שמקיים למצוה אינו עובר לעבירה, קשה לי טובא, דהנה אמרינן בסוכה דף ל"ב ע"ב במתני': הדס אם היו ענביו מרובות מעליו פסול, ואם מעטן כשר, ואין ממעטין ביו"ט, ואפ"ה אם עבר ולקטן כשר, והקשה השעה"מ בפ"ח מלולב דאמאי אם עבר ולקטן כשר הא הוי מצהב"ע, ותי' דמצהב"ע אינו יוצא דוקא אם ברגע שמקיים למצוה עובר על האיסור אבל כאן דהאיסור עובר מקודם והמצוה מקיים אח"כ אין כאן פסול של מצהב"ע עיי"ש, אבל לפי' שי' אלו דסוברים דמצהב"ע אינו יוצא אף אם בשעה שמקיים המצוה אינו עובר על האיסור, קשה אמאי אם לקטן כשר.♦
צמצום פסול מצווה הבאה בעבירה לאיסורי חפצא ולא לאיסורי גברא; שיטת רבא שאף כשאין עשה דוחה ל"ת ועשה, הוא מועיל לפטור ממלקות על הל"ת, וקושיית חתן הנוב"י על כך
ונראה לתרץ דהנה יש לחקור בהא דמצהב"ע דאינו יוצא אם זה דוקא באיסור חפצא דכיון דגוף הדבר אסור הוא מאיס לגבוה ואינו יוצא בזה אבל באיסור גברא דאין גוף הדבר איסור אלא דהאדם מצווה שלא יעשה כן לא אמרינן בזה דאינו יוצא מטעם מצהב"ע או דאין נ"מ בין איסור חפצא לאיסור גברא וכל דקיים מצוה ובעת קיומו עבר על עבירה אינו מצוה, והנה מהירושלמי הנ"ל מוכח להדיא דבאיסור גברא אין הפסול של מצהב"ע דלכן הקורע בשבת יצא משום דגוף הבגד אינו של איסור אלא דהאדם עבר עבירה בשעת קיום המצוה, וכעין זה כתבו האחרונים בדין כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, שהקשו כולם מהא דאמרינן בחולין דף ד' השוחט בשבת אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה, והקשו אמאי שחיטתו כשרה, נימא כ"מ דאמר רחמנא ל"ת א"ע ל"מ, ותירצו דבאיסור התלוי בזמן לא אמרינן א"ע ל"מ כיון דאפשר לעשות הדבר בהיתר היינו בחול לא שייך בזה לומר דלא מהני מעשיו. ולפי"ז אפשר ליישב מה שהקשה הריב"א בחולין דף ק"מ מהא דאמרינן בפסחים מ"ז יש חורש תלם אחד וחייב שמנה וכו', ופריך אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור, ומקשה הריב"א הא כיון דיו"ט עשה ול"ת הוא, אין עשה דוחה ל"ת ועשה, א"כ מאי פריך אחרישה לא לחייב. ותי' הריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, מ"מ אם עבר ועשה אינו לוקה, משום דהל"ת נידחת מפני העשה, עיי"ש. והקשה עליו חתנו של הנוב"י [בשו"ת נוב"י קמא, חו"מ, 'בענין המחשרר עבדו עובר בעשה – בשם חתן המחבר', אחרי סי' לט], הא כיון דהעשה אינה נידחת מפני העשה, א"כ הרי עבר על עשה בעת שקיים המצוה, והוי מצהב"ע, וכאילו לא קיים כלל המצוה, א"כ הל"ת אינה נדחית כלל. אבל לפי דברינו לק"מ, דכיון דבאיסור התלוי בזמן, היינו שהוא איסור גברא, לא אמרינן ביה הפסול של מצהב"ע, א"כ שפיר תי' הריב"א דהל"ת נידחת, משום דלא שייך שם הפסול של מצהב"ע, כיון דאיסור יו"ט הוא איסור גברא כמובן.♦
דחיית ראיית שער המלך שהרמב"ם חולק על ריב"א; תירוץ הקושי הנ"ל: איסור תיקון ההדס ביו"ט הוא איסור המוגבל לזמן וככזה הוא מוגדר כאיסור גברא ולא כאיסור חפצא, ולכן אין בו פסול מצווה הבאה בעבירה
ולפי"ז היה אפשר לדחות ראיית השעה"מ דהרמב"ם חולק על ש' הריב"א, דהנה השעה"מ בפ"ד מנדרים הביא ראי' דהרמב"ם סובר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, אם עבר ועשה לוקה, ולא אמרינן דהל"ת נידחת, מהא דפסק שם הרמב"ם דאם נדר שלא לאכול מצה בליל הפסח אסור לו לאכול מצה בליל הפסח, ואם עבר ואכל לוקה. והנה הרשב"א בנדרים והחינוך מצוה ל' הקשו: אמאי אסור לו לאכול מצה בליל הפסח, יבא מצות עשה דמצה וידחה ל"ת דלא יחל דברו. ותירצו דנדר הוי ל"ת ועשה: לא יחל דברו וכל היוצא מפיו יעשה, ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. והנה א"כ אמאי פסק הרמב"ם דאם עבר ואכל מצה בליל הפסח דלוקה, הא הל"ת נידחת מפני העשה, אע"כ מוכח דהרמב"ם חולק על הריב"א, עיי"ש. אמנם לפי דברינו אין זו שום ראיה, דהנה הרמב"ם בפי' המשניות בפ"ב בנדרים כ' דאם עבר ואכל מצה בליל הפסח לא יצא, דהוי מצהב"ע, וכאילו אכל מצה של טבל דאינו יוצא מטעם מצהב"ע עיי"ש, וא"כ אין מזו ראי' דהרמב"ם חולק על הריב"א, דאפשר דגם הריב"א סובר כהרמב"ם דאם עבר ואכל דלוקה, משום דכאן לא שייך לומר דהל"ת נידחת, משום דלא קיים כלל העשה, שהוי מצהב"ע, ורק בכיסוי דם ציפור הל"ת נידחת, משום דשם קיים העשה ולא שייך שם מצהב"ע, משום דאיסור התלוי בזמן לא אמרינן ביה מצהב"ע כנ"ל, אבל בנדר דהוי איסור חפצא וגוף המצה איסור הוא, ודומה למצה של טבל דאינו יוצא י"ח מטעם מצהב"ע, ולפי"ז לק"מ קושיא הנ"ל מהדס דאם עבר ולקטן אמאי כשר הא הוי מצהב"ע, דכיון דהוי רק איסור יו"ט והוי איסור התלוי בזמן לא שייך ביה הפסול של מצהב"ע כנ"ל. והנה לש' התוס' דמצהב"ע לא יצא רק אם בעת שקיים המצוה עבר על האיסור, קשה קושיית הנוב"י הנ"ל, אמאי בגיטין לא פריך הגמ' והא הוי מצהב"ע, ותירוצנו הנ"ל לא שייך רק לשי' ר"ח כמובן.ונ"ל [כאן מסתיים כתב היד.]
♦ ♦ ♦