ענף א' - ב' שיטות בביאור דין תקפו כהן מוציאין מידו, א', משום קם דינא, ב', משום דמוחזק בטענת שמא לא הוי מוחזק
א. שיטת התוס' בסוגיין דתפיסה קודם שנולד הספק מהני
דף ו' ע"ב, א"ל רב המנונא מתני' היא ספק בכורות וכו' המוציא מחבירו עליו הראיה ותני עלה אסורים בגיזה ובעבודה והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאין מידו דקתני המע"ה וכי לא תקפו אסורין בגיזה ובעבודה אמר ליה רבה קדושת בכור קאמרת לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין אותו מידו ואפילו הכי אסורים בגיזה ובעבודה דקדושה הבאה מאליה שאני אמר ליה רב חנניה לרבה תניא דמסייע לך הספיקות נכנסין לדיר להתעשר ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין מידו אמאי נכנסין לדיר נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן וכו'.ומבואר בסוגיא מחלוקת רב המנונא ורבה אם תקפו כהן מוציאין מידו או אין מוציאין מידו, ומייתי ראיה לרבה דתקפו כהן מוציאין מידו, מהא דחשיב עשירי ודאי לענין מעשר בהמה.
ובתוס' (ד"ה פוטר) כתבו דמסקנת הסוגיא דתקפו כהן מוציאין מידו, והקשו מהא דכתובות דף כ' ע"א, שנים החתומין על השטר ובאו אחרים ואמרו אנוסים היו כו' אין נאמנים ומסיק דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואין נאמנים דקאמר פירש"י דאם תפס המלוה לא מפקינן מיניה, ומבואר דמהני תפיסה מספק.
ותירצו התוס' וז"ל, צ"ל שתפס קודם שבאו עדים לפסול השטר דהיינו קודם שנולד הספק עכ"ל, והיינו דתפיסה קודם שנולד הספק מהני, וכ"כ התוס' בכתובות דף כ' ע"א (ד"ה ואוקי) בתי' הב'.
♦
ב. שיטת התוס' בכתובות דתפיסה בברי מהני
ובתוס' בכתובות שם בתי' א' תירצו קושיא זו באופ"א וז"ל, ויש לומר דשאני גבי בכור שכהן תופס מספק דאין יודע אם בכור הוא אבל הכא שטוען ברי מהני תפיסה עכ"ל, וכ"כ הרא"ש בסוגיין סי' י"ג, והיינו דתפיסה בברי מהני אפי' אחר שנולד הספק.וצריך לבאר הטעם בזה, דכיון דלא מהני תפיסה ממוחזק מאי חילוק איכא בין תפיסה בברי לתפיסה בשמא, וגם צריך לבאר במה פליג האי תירוץ על סברת התוס' דהוי תפיסה קודם שנולד הספק, וס"ל דלא מהני תפיסה אפי' קודם שנולד הספק אלא משום שטוען ברי.
♦
ג. התוס' בסוגיין ס"ל דתקפו כהו מוציאין מידו משום קם דינא
ונראה דנחלקו ב' תירוצי התוס' בביאור יסוד הדין דתקפו כהן מוציאין מידו, דהתוס' דידן ס"ל דיסודו משום קם דינא, וכמו שכתב הרשב"א בב"ב דף ד' ע"א לענין יחלוקו, (הובא לעיל בסימן הקודם), דסוף דינא כתחילת דינא, והיינו דכיון שנפסק דין יחלוקו בספק זה, שוב לא ישתנה הדין, ומשו"ה לא מהני תפיסה, דלא משתנה הדין מיחלוקו למוחזק.ובהא פליגי רב המנונא ורבה, דרב המנונא סבר דכ"ז שייך בדין יחלוקו, דבזה לא מהני תפיסה לשנות הדין מדין יחלוקו לדין מוחזק, אבל בתקפו כהן שגם הישראל היה מוחזק, וחל דין המע"ה בספק זה, א"כ תפיסתו של הכהן לא הוי שינוי הדין, דגם זה הוא מדין מוחזק, אלא דמקודם ישראל היה מוחזק והשתא הכהן מוחזק, ולהכי מהני תפיסתו, אבל רבה סובר דאפי' במוחזק חשיב השתנות הדין, דכיון שכשנולד הספק היה ביד הישראל וחל דין המע"ה שאין להוציא מידו, קם דינא שאין להוציא ממנו, ולא מהני תפיסת הכהן לשנות הדין, ומשו"ה תקפו כהן מוציאין מידו.
ובביאור פלוגתתם נראה, דרבה סבר דדין המע"ה הוא פסק דין שהממון הוא של המוחזק, וא"כ תפיסה הוי השתנות הדין, דכבר נפסק הדין שהחפץ שייך להמוחזק הראשון, אבל רב המנונא סובר דדין המע"ה הוא שלא להוציא מיד המוחזק, אבל אין פסק דין שהחפץ שלו, וא"כ תפיסה לא הוי השתנות הדין, דהשתא נמי הדין הוא שלא להוציא מיד המוחזק, אלא דהשתא השני מוחזק, ונמצא דנשתנה המוחזק אך לא נשתנה הדין.
ולכן כתבו התוס' דכל זה דוקא בתפיסה לאחר שנולד הספק, שכבר נפסק הדין וקם דינא, אבל תפיסה קודם שנולד הספק שפיר מהני, דכל שאין ספק עדיין לא חל הדין, ושפיר מהני תפיסה.
♦
ד. התוס' בכתובות ס"ל דתקפו כהו מוציאין מידו משום דמוחזק בטענת שמא לא הוי מוחזק
אבל התוס' בכתובות ס"ל דדין תקפו כהן מוציאין מידו אי"ז משום קם דינא, דבתפיסה ממוחזק לכו"ע לא חשיב השתנות הדין, אלא טעמא דרבה הוא משום דמוחזק בלא טענה לא הוי מוחזק, וכיון שהכהן הוא שמא, אי"ז טענה, ומשו"ה לא מהני תפיסתו, ולפי"ז תפיסה בשמא לא מהני אפי' קודם שנולד הספק, וכן מפורש בש"ך בתקפו כהן סי' ס"ח בשם תשו' מהר"ד בן לב, (הובא בשו"ת מהר"י בן לב ח"א כלל ג' שאלה י"ח), דתפיסה בשמא לא מהני אפי' קודם שנולד הספק, והיינו משום דתפיסה בשמא אין לו כח מוחזק, אבל תפיסה בברי מהני גם אחר שנולד הספק, ואילו היה הכהן ברי הוה מהני תפיסתו, דלא אמרינן קם דינא אלא בתפיסה אחר דין יחלוקו, ולא בתפיסה ממוחזק.ויסוד זה דמוחזק בטענת שמא לא הוי מוחזק, ומשו"ה תקפו כהן מוציאין מידו, מבואר בתוס' בכתובות דף ע"ו ע"א (ד"ה על), גבי המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה, ומבואר דאע"פ שבעל החמור מוחזק בפרה מוקמינן לפרה בחזקת מרא קמא ועליו הראיה, וכתבו התוס' וז"ל, ונראה לריב"א דדוקא הכא שמחזיק עצמו מסופק בפרה ואין לו שום טענה ברורה והויא חזקתו כמאן דליתא הוא דאזלינן בתר חזקה דמרא קמא ודמי לתקפו כהן דמוציאין מידו אבל במכר שור לחבירו ונמצא נגחן וכו' וכיון שיש לו טענה ודאית מהני חזקתו עכ"ל, וזה ממש כהתוס' בכתובות דף כ' הנ"ל דטעמא דתקפו כהן מוציאין מידו הוא משום דמוחזק בשמא לא הוי מוחזק.
וכן מבואר בדברי הרשב"א בתשובה, ח"א סי' ש"י, וז"ל, והלכך כשתקפו כהן הוא דמוציאין מידו דאפילו כהן בעצמו אינו יכול לטעון בו בריא אלא שמא עכ"ל, והיינו דזה הטעם דתקפו כהן מוציאין מידו כיון שהוא שמא.
♦
ה. דברי הרשב"א דלישראל איכא דררא דממונא להכי הוי מוחזק אפי' בשמא
אמנם לפי"ז קשה, דהא גם הישראל שנולד הספק אצלו הוא שמא, ואי מוחזק בשמא הוי חזקתו כמאן דליתא, א"כ גם הישראל אינו מוחזק, ואמאי מוציאין מיד הכהן ונותנים ביד ישראל, ומאי עדיף ישראל מכהן והא תרוייהו שמא.ועמד בזה הרשב"א שם וכתב וז"ל, וישראל איכא למימר דאית ליה ביה דררא דממונא דבן פרתו הוא וכהן לית ליה ביה משום דררא דממונא עכ"ל, ודבריו צ"ב, דהא מ"מ הוי מוחזק בטענת שמא, ומה שייך נידון זה לדין דררא דממונא.
♦
ענף ב' - יסוד פלוגתא דרב המנונא ורבה הוא אם לישראל יש דררא דממונא על הולד וממילא נחשב מוחזק
ו. שיטת הרמב"ם דתקפו כהן אין מוציאין מידו, ותמיהה מסוגיין
ונראה שהרשב"א ביאר דבריו שם בתשובה שי"א, שעמד לתרץ שיטת הרמב"ם שפסק בפ"ה מבכורות ה"ג שאם תפס הכהן אין מוציאין אותו מידו ואוכל אותו במומו, ומבואר שפסק כרב המנונא דתקפו כהו אין מוציאין מידו, וכתב הרשב"א שם, דאע"ג דרבה פליג מ"מ לישנא דברייתא דקתני המע"ה משמע טפי כרב המנונא, ורבה דדחי לה דחיה בעלמא היא, ולאו משום דהכי סבירא ליה, אמנם עדיין קשה דהא רב חנניה פריך עלה מהא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר, והרמב"ם עצמו פסק כהך ברייתא, בפי"ב מביכורים הכ"ג, ואי תקפו כהן אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן.♦
ז. חילוק הרשב"א בין ספק בכור לספק פדיון פטר חמור
ותירץ הרשב"א דהברייתא מיירי בספק פדיון פטר חמור כדמסקינן בגמ', ובזה תקפו כהן מוציאין מידו גם לפי הרמב"ם, משא"כ בספק בכור דאין מוציאין מידו, וביאר הרשב"א החילוק בזה וז"ל, דשאני בכור דקדושה הבאה מאליה היא, דאע"ג דצריך להקדישו למצוה מ"מ אי לא אקדשיה קדוש, והלכך הא ספק בכור ספק גמור הוא ולא איתחזק ביה ישראל יותר מכהן ולא כהן יותר מישראל, דאע"ג דאיתחזק ישראל באם, בולד מיהא לא איתחזק, והוה ליה כעין ההיא דהמחליף פרה בחמור וילדה, אלא דהתם אית ליה דררא דממונא למר ולמר, והכא ליכא דררא לחד מינייהו והילכך כל דאלים גבר, אבל הספקות ישראל איתחזק בהו לגמרי, דבגופו של פטר חמור ממש ליכא דזכי ביה וכו', ושה ודאי הא איתחזק ביד בעלים וספק פדיון פט"ח הוא ספק אינו פדיון, והילכך דינא הוא דאפילו תקפו כהן מוציאין אותו מידו עכ"ל.♦
ח. טעמא דרב המנונא משום דליכא דררא דממונא לחד מינייהו וכל דאלים גבר
והנה בעיקר החילוק שכתב הרשב"א בין ספק בכור לספק פדיון פט"ח כבר האריכו האחרונים, אולם הרשב"א בתוך דבריו פירש סברת רב המנונא דתקפו כהן אין מוציאין מידו, כיון דהכא ליכא דררא דממונא לחד מינייהו והלכך אמרינן כל דאלים גבר, ומשו"ה מהני תפיסה, ונראה דכוונתו להא דאמרינן בב"ב דף ל"ה ע"א דהחילוק בין ההיא ארבא דאמרינן כל דאלים גבר לבין המחליף פרה בחמור דאמרינן יחלוקו הוא, דמחליף פרה בחמור איכא דררא דממונא למר ולמר, ובארבא ליכא דררא דממונא לחד מינייהו, וה"ה הכא כיון דליכא דררא דממונא ס"ל לרב המנונא דאמרינן כל דאלים גבר ומשו"ה מהני תפיסה.ולכאו' קשה, הא בההיא ארבא מיירי דליכא מוחזק ומשו"ה אמרינן כל דאלים גבר, אבל הכא הא איכא מוחזק, וא"כ אפי' בדליכא דררא דממונא אמאי נימא כל דאלים גבר, והא במקום מוחזק אמרינן המע"ה.
♦
ט. לרב המנונא ליכא דררא דממונא ולרבה לישראל איכא דררא דממונא
אולם הדברים מבוארים היטב על פי דברי הרשב"א בתשו' ש"י הנ"ל, דמוחזק בשמא לא הוי מוחזק, וממילא כיון דליכא מוחזק שפיר אמרינן כל דאלים גבר, וזהו טעמא דרב המנונא.וטעמא דרבה מבואר בדברי הרשב"א שם, דלישראל איכא דררא דממונא דבן פרתו הוא, ורק לכהן ליכא דררא דממונא, ומשו"ה אזלינן בתר המוחזק ואמרינן המע"ה, ולא מהני תפיסה, נמצא דהרשב"א בסי' ש"י פירש טעמא דרבה, ובסי' שי"א פירש טעמא דרב המנונא.
וביאור טעמא דרבה, דאף דמוחזק בשמא אינו מוחזק, מ"מ כשיש לו דררא דממונא הוי מוחזק אפי' בשמא, ומשו"ה לא מהני תפיסת הכהן כיון שהכהן אינו מוחזק, שהרי הוא שמא ואין לו דררא דממונא, אבל הישראל אף שהוא שמא כיון שיש לו דררא דממונא הוי מוחזק, ולכן מוציאין מהכהן שאינו מוחזק ונשאר ביד ישראל שהוא מוחזק.
ומבואר היטב החילוק בין הכהן שאינו מוחזק משום דהוי מוחזק בשמא לבין הישראל דהוי מוחזק אפי' בשמא, כיון דלישראל איכא דררא דממונא ומה"ט הוי מוחזק אפי' בלא טענה.
ומיושב הא דתליא נידון זה בדין דררא דממונא, דאי ליכא דררא דממונא נמצא שאין כאן מוחזק, כיון ששניהם שמא, וכיון דליכא דררא דממונא אמרינן כל דאלים גבר, ומהני תפיסת הכהן, אבל אם לישראל איכא דררא דממונא, הוי מוחזק, ולא מהני תפיסת הכהן שאינו מוחזק.
ונמצא דמחלוקת רב המנונא ורבה היא אם לישראל איכא דררא דממונא או לא, דלרבה איכא דררא דממונא ולרב המנונא ליכא, וצ"ב במאי תליא הך פלוגתא.
♦
י. דררא דממונא הוא שייכות ממון, ופליגי רב המנונא ורבה אי חשיב שייכות ממון לישראל על הולד
ונראה, דהנה התוס' לעיל דף ב' ע"ב (ד"ה היכא), ובכל דוכתי, פירשו דדררא דממונא היינו שיש ספק לבי"ד בלא טענותיהם, אולם בדברי הרשב"א מבואר דפליג ע"ז, דהא בספק בכור ודאי איכא ספק לבי"ד בלא טענותיהם ואמאי חשיב דליכא דררא דממונא, (דלרב המנונא ליכא דררא דממונא כלל, ולרבה עכ"פ לכהן ליכא דררא דממונא).ובהכרח שהרשב"א מפרש דררא דממונא כפי' הרשב"ם בב"ב דף ל"ה ע"א (ד"ה התם) וז"ל, גבי המחליף פרה בחמור לתרוייהו אית להו דררא דממונא שהפרה והשפחה של שניהם היתה בזה אחר זה וכל אחד ואחד טוען פרתי ושפחתי ילדה בהיותה ברשותי עכ"ל, וביאר הנחלת דוד שם, דדררא דממונא היינו שיש לו שייכות וצד ממון שהחפץ שלו, ולכן במחליף פרה בחמור כיון שהנידון על הולד תלוי בפרה, דהבעלים על הפרה הוא הבעלים על הולד, ונמצא שהנידון הוא של מי היתה הפרה בשעת לידה, והרי שניהם היו בעלים על הפרה, שהמוכר היה בעל הפרה עד המכר, והלוקח הוא בעל הפרה מכאן ולהבא, נמצא שלכל אחד מהם יש שייכות לולד, דלשניהם יש סיבה לזכות בו, והוי דררא דממונא לתרוייהו.
ובזה פליגי רב המנונא ורבה, דרבה סבר דה"נ בספק בכור איכא דררא דממונא לישראל, דכיון שהוא בעלים על הפרה, הרי הבעלות על הפרה היא סיבה לזכות בולד, והוי דררא דממונא, אבל לכהן ליכא דררא דממונא, ונמצא שלישראל יש דין מוחזק, ולכהן אין דין מוחזק שהוא שמא בלא דררא דממונא, ולכן מוציאין מידו, ורב המנונא סבר דאף לישראל ליכא דררא דממונא, דהכא אין הנידון תלוי בפרה, דאין הבעלות על הפרה גורמת בעלות על הולד, כיון דהספק הוא אם הולד בכור או לא, ואם הוא בכור חל בו קדושה והוי ממון כהן, ולענין זה מה שהוא בעלים על הפרה לא מעלה ולא מוריד, ולא מהני ליה בעלותו על האם כלום, וליכא דררא דממונא לחד מינייהו ואמרינן כל דאלים גבר ולהכי תקפו כהן אין מוציאין מידו.
וזה ביאור לשון הרשב"א, שביאר טעמא דרב המנונא דאע"ג דאיתחזק ישראל באם, בולד מיהא לא איתחזק, ובטעמא דרבה כתב דאיכא דררא דממונא לישראל משום דולד פרתו היא, והיינו דבהא פליגי, אי חשיב שייכות לולד מכח בעלותו על האם, או דכיון שהנידון על קדושת בכור שחל בולד שלא מכח האם, ממילא לענין זה בעלותו על האם לא הוי שייכות לולד.
♦
ענף ג' - א) לרב המנונא דליכא מוחזק הוי רק דין מספיקא לא עבדינן עובדא, ולרבה הוי מוחזק. ב) לרב המנונא דמהני תפיסה יש לכהן צד זכיה בו, אבל לרבה דלא מהני תפיסה הוי ממון ישראל לגמרי
יא. לרב המנונא לא הוי עשירי ודאי ולרבה הוי עשירי ודאי
אלא דלפי"ז צ"ב, דבגמ' מבואר דלרבה ניחא הא דתניא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר, דכיון דאזלינן בתר המוחזק לא חשיב פוטר ממונו בממונו של כהן, ולרב המנונא קשיא מהך ברייתא, דכיון דמהני תפיסת הכהן נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן, ומבואר דיש כאן עוד נ"מ בפלוגתא דרב המנונא ורבה, דלרב המנונא אי"ז נחשב ודאי של המוחזק, ואינו פוטר את העדר, ולרבה חשיב ודאי שלו ופוטר עדרו, ועי' בקונטרס הספיקות כלל א' אות ו' דנ"מ בזה אי יכול המוחזק לקדש בו אשה והיא מקודשת בתורת ודאי, או דהוי קידושי ספק, (ועי' קובץ שיעורים כתובות דף כ' ע"א שכתב דנ"מ נמי לענין לכם באתרוג), ובשלמא לדרך הא' שביארנו לעיל דרב המנונא ורבה פליגי אי תפיסה ממוחזק הוי השתנות הדין, מבואר היטב הא דתליא הא בהא, דרבה דסבר דמוחזק הוא פסק דין שהוא של המוחזק, וממילא הוי השתנות הדין לומר שהוא של התופס, מה"ט הוי ודאי שלו, ורב המנונא דסובר דאי"ז פסק דין שזה שלו, אלא כל עיקר דין מוחזק הוא דאין להוציא מידו, וממילא תפיסה אין זה השתנות הדין, א"כ מה"ט נמי לא הוי ודאי שלו.אבל לפי הנתבאר דיסוד מחלוקת רב המנונא ורבה הוא אם יש כאן דררא דממונא לישראל, וטעמא דרבה דיש דררא דממונא לישראל וממילא הוא מוחזק והכהן אינו מוחזק, ומשו"ה מוציאין מהכהן שאינו מוחזק, ונותנין ביד ישראל שהוא המוחזק, א"כ מאי שייכא הך פלוגתא לנידון זה אי הוי בעלים ודאי, דהא גם לרב המנונא עד התפיסה מוקמינן ליה ביד המוחזק הראשון, כדין כל דאלים גבר, ומאי נ"מ אי מוקמינן בידיה מדין מוחזק או מדין כל דאלים גבר.
♦
יב. מוצא אבידה הוי תפוס ולא מוחזק
ונראה לבאר בהקדם דברי מו"ח זצ"ל, (חידושי רבי ראובן ב"ב סי' ח', הובא לעיל סי' א'), בביאור דברי התוס' כתובות דף ט"ו ע"ב, דמייתי התם מתני' דמכשירין, במצא תינוק מושלך בעיר אם רוב ישראל ישראל, למאי הלכתא להחזיר לו אבידה, והקשו התוס' שם (ד"ה להחזיר) הא קי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב, ואיך מהני רוב להוציא מיד המוצא, ותירצו דדוקא במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן שבהיתר באו המעות לידו לא מהני רוב להוציא ממנו, אבל מוצא אבידה שלא בא לידו בהיתר מהני רוב להוציא, ולכאו' קשה דאי נימא דמוצא אבידה לא חשיב מוחזק א"כ אמאי במחצה על מחצה אין מחזירין לו אבידה, הא כיון שאינו מוחזק נימא ספיקא דאורייתא לחומרא, וחייב להחזיר לו האבידה מספק.ותירץ מו"ח זצ"ל, דאף דהמוצא אבידה לא הוי מוחזק, ומשו"ה מהני רוב להוציא ממנו, מ"מ תפוס מיהא הוי, ומספיקא לא עבדינן עובדא, ואין להוציא ממנו מספק, אבל רוב מהני להוציא מתפוס.
♦
יג. לרב המנונא הוי תפוס ולרבה הוי מוחזק
ולפי"ז מיושב היטב, דלרב המנונא דבספק בכור ליכא מוחזק, כיון ששניהם שמא וליכא דררא דממונא לחד מינייהו, ואמרינן כל דאלים גבר, א"כ גם כשהאחד מוחזק אין זה פסק דין שהממון שלו, אלא דמספיקא לא עבדינן עובדא, וממילא לא הוי עשירי ודאי, ואין זה קידושי ודאי, אבל לרבה דלישראל יש דין מוחזק כיון שיש לו דררא דממונא, א"כ הוי פסק דין שהממון שלו דאפי' לא מהני רוב להוציא ממנו, וממילא הוי עשירי ודאי, וקידושיו הוו ודאי קידושין.♦
יד. ישוב סתירת הטור, דתפיסת לוקח מגזלן הוי תפוס ולא מוחזק
ובזה נראה ליישב קושית האחרונים בסתירת דברי הטור, דבסי' שפ"ח (בנדמ"ח אות ד'), לענין הא דאיבעיא בב"ק דף ס"ב ע"א אם עשו תקנת נגזל במסור דנשבע ונוטל, הביא הטור ב' השיטות, שיטת הרמב"ם שאם תפס הנמסר אין מוציאין מידו, אלא נשבע ומחזיק מה שבידו, ושיטת הרא"ש דלא מהני תפיסה, ובסי' שס"ב (אות ו') לענין הא דאיבעיא בב"ק דף צ"ו ע"א בהא דגזלן שהשביח זוכה השבח משום תקנת השבים, ומיבע"ל בגזל ישראל ומכר לעכו"ם והשביחה עכו"ם והדר זבנה לישראל אם עבדי רבנן תקנתא או לא כיון דאיכא יד נכרי באמצע, וכתב הטור לפיכך אין מוציאין מיד הלוקח ואי תפש נגזל לא מפקינן מיניה, ולא הביא שי' הרא"ש דלא מהני תפיסה בספיקות, ועמד בזה הש"ך סי' שס"ב ס"ק ג', ונדחק ליישב שסמך הטור על מה שכתב בסי' שפ"ח, והביא שכ"כ ביש"ש.אולם לפי דברינו יש ליישב היטב, דבגוונא דמסור הרי המסור מוחזק גמור בממונו, ובזה סובר הרא"ש דלא מהני תפיסה ממוחזק, והטור פסק כתי' ב' בתוס' בכתובות הנ"ל, דאפי' בטענת ברי לא מהני תפיסה, אבל בגזלן שהשביח הרי השדה של הנגזל, וארעא דידיה אשבח, אלא שיש ספק אם זכה הלוקח מתקנ"ח, והוי כמוצא אבידה שלא בא לידו מדעת בעלים ולא הוי מוחזק אלא תפוס ומהני תפיסה מתפוס.
♦
טו. מוחזק דלא מהני תפיסה ממנו ממילא הוי שלו לגמרי
אמנם עיקר הדבר שביארנו דלרבה מדין מוחזק הוי ודאי שלו צ"ב, דבשלמא מה שמוציאין מיד התופס משום קם דינא ניחא, דכיון שהראשון מוחזק ונפסק שהוא שלו, לא משתנה הדין ע"י תפיסה, אבל קשה אמאי נעשה הממון שלו לגמרי, וקידושיו הוו קידושי ודאי, והרי אין כאן הכרעת הספק, אלא דדין מוחזק הוא שאין מוציאין מידו, ואי כלפי שמיא גליא שאין הממון שלו אין קידושיו קידושין, ואמאי הוי קידושי ודאי.ונראה שדין זה שהממון נעשה של המוחזק לגמרי הוא תוצאה מדין מוחזק, דכיון דמדיני חושן משפט דינו לישאר ביד המוחזק, ממילא הוא ממון שלו, אלא דזה גופא תלוי במחלוקת רב המנונא ורבה, דלרב המנונא דתקפו כהן אין מוציאין מידו, א"כ השתא נמי יש לכהן צד זכיה, שאם תפס לא מפקינן מיניה, ולהכי נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן, (וכלשון רש"י (ד"ה ואי), דיש לכהן צד זכיה בו, ומשו"ה נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן), וממילא לא הוי ממון ישראל לגמרי, ואינו יכול לקדש בו אשה, אבל לרבה דתקפו כהן מוציאין מידו נמצא שאין לכהן צד זכיה בממון כלל, דלעולם ישאר ביד ישראל ולא יבוא ליד כהן, ממילא חשיב עפ"י דיני חו"מ ממון ישראל.
♦
טז. ביאור דברי התוס', דמשום דמעיקרא דין מוחזק אינו מונע תפיסה, משו"ה מהני תפיסה ולא הוי השתנות הדין
ויסוד זה נראה מבואר בדברי התוס' דף ו' ע"א (ד"ה והא הכא), שפירשו דברי רב המנונא וז"ל, והא הכא אם תקפה כהן אין מוציאין מידו ולכך אפי' לא תקפה אסורין בגיזה ועבודה מספק משום דשמא יש לכהן חלק בו ולכך יכול לתקפה עכ"ל, ולכאו' משמע בלשון התוס' דמה שיכול לתקפה הוא משום דאסור בגיזה ועבודה מחמתו, וצ"ב מה השייכות ביניהם, הא מה שיכול לתקפה הוא משום דמהני תפיסה ממוחזק, דהשתא התופס נעשה מוחזק, ולא משום שחל איסור גיזה ועבודה מכחו.ונראה בכוונת התוס', דהוקשה להם בדברי רב המנונא דתקפו כהו אין מוציאין מידו, והא קם דינא, וסוף דינא כתחילת דינא, וכדמוכח בריש סוגיין דלא מהני תפיסה בשנים אוחזין, ופי' הרשב"א בב"ב הנ"ל משום קם דינא, וא"כ אמאי מהני תפיסה ממוחזק, וע"ז כתבו התוס' דמעיקרא כל עיקר דין המע"ה הוא שמי שהממון אצלו ישאר בידו מדין מוחזק, ויכול הכהן לתקפה ויהיה הוא המוחזק, וא"כ גם בעודו ביד ישראל יש לכהן צד זכיה בממון, שאם תפס לא מפקינן מיניה, ומשו"ה אסור בגיזה ועבודה דלרב המנונא הוא תוצאה מדין ממון כהן, וממילא התפיסה לא הוי השתנות הדין, דמעיקרא כן הוא הדין.
וזה כוונת התוס' דמשום איסור גיזה ועבודה מהני תפיסת הכהן, והיינו דמשום צד ממון שיש לכהן בספק בכור בעודו ביד ישראל, [שזה גורם איסור גיזה ועבודה לרב המנונא], משו"ה מהני תפיסתו ולא חשיב השתנות הדין, דמעיקרא הוי ליה צד ממון בזה.
ומבואר לפי"ז בדברי התוס' היסוד שביארנו, דדין תקפו כהן אין מוציאין מידו גורם שיש כבר עתה לכהן דין ממון בספק בכור, שיש לו צד זכיה בו, וזהו שכתבו התוס' דהא דלרב המנונא חשיב ממון כהן גם כשהוא ביד ישראל הוא משום דמהני תפיסת הכהן, דמשו"ה חשיב צד זכיה לכהן גם בעוד הממון ביד ישראל, ולהכי הוי ספק ממונו של כהן ואסור בגיזה ועבודה, אבל אי לא מהני תפיסה, ממילא הוי ממון ישראל, ולא היה אסור בגיזה ועבודה אפי' לרב המנונא, דאי ליכא ליה צד זכיה לא חשיב ממונו.
♦ ♦ ♦