והרמב"ם (פ"ז מהל' גירושין הל' א-ב) כתב וז"ל, שליח שהביא גט ממקום למקום בארץ ישראל, אע"פ שלא ראה כתיבת הגט כו', הרי זה נותנו לה בפני שנים כו', ותהיה מגורשת ותנשא בו, בא הבעל וערער ואמר לא גירשתי מעולם וגט שהובא לה מזוייף הוא, יתקיים בחותמיו, ואם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל, תצא והולד ממזר שהרי אינה מגורשת, עכ"ל. והיינו, דאע"פ שמן הדין, כ"ז שלא ערער הבעל, היה מותר לה להנשא, מ"מ אם בא הבעל וערער, תצא והולד ממזר, ועי' במגיד משנה שכתב שהולד ממזר ודאי מן התורה.
ותמה הלחם משנה, שהגמרא הנ"ל אומרת דמן התורה בכלל לא צריכים קיום משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ורבנן הוא דאצרוך, ולכך מאמינים לשליח המביא גט ממדינת הים לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ואם אחרי הערעור הגט פסול מדאורייתא, מה שייך להאמין את השליח. והגאון ז"ל (אה"ע סי' קמא ס"ק צו) כתב, "כבר נתקשה בזה בעל לחם משנה ע"ש". ואמנם עי' בש"ך (חו"מ סי' מו ס"ק ט') שמביא דברי הגהות מרדכי בקידושין לגבי קיום שטרות, דאף דמבואר בגמ' שהוא מדרבנן, מ"מ אם אין העדים קיימים, ובעל דבר אומר פסול הוא, צריך קיום מדאורייתא, ועי"ש מה שהק' עליו הש"ך. ועי' להלן (אות ד') מה שהבאנו מהמגיד משנה.
♦
א. ב.
והנראה בזה, דהנה יסוד הכלל המבואר בגמ', דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין הוא, דכמו שבעדות בעל פה שמעידים, התורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר, ולא חיישינן שהם אומרים שקר, ולא שום פסול, כך יש הלכה בתורה של עדות שבשטר, ואין בזה דין של מפיהם ולא מפי כתבם, דזהו ההלכה של שטר, דשטר יש לו דין עדות, וכמו שבעדות בעל פה אין לנו שום שאלה שמא יש איזה סיבה שהוא אומר כן, אולי הוא טעה, או שמא הכריחו אותו, אולי הוא חשב או נדמה לו, ואולי הוא נתיירא, דכך הוא ההלכה והגזירת הכתוב, דעדות הוי עדות, על פי שנים עדים יקום דבר, ואין בזה שום תירוצים, ושום חששות וטענות, ושום חזרות, מלבד אופנים מסויימים שמפורש בגמ', שאפשר לחזור ע"י אמתלא, אבל בלא"ה, ליכא שום חששות וסברות לומר שמא טעה וכדומה, ומקבלים את המעשה כמו שאמר, וכך הוא הדין בעדות שבשטר, דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ומדאורייתא לא צריכים קיום, וכיון שיש שטר לפנינו לא חיישינן לזיוף, ואע"פ שאם זה באמת מזוייף, אין זה בכלל שטר, ואין כאן שום עדות, אבל זהו גופא ההלכה של שטר, דכ"ז שאין עדים שהוא מזוייף, התורה האמינתם כמו עדות בעל פה, ומה שכתב רש"י (דף ג. ד"ה נעשה כמי שנחקרה וכו'), דלא חציף איניש לזיופי, אין זה הטעם של נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, אלא שזהו הדין של נעשה כמי שנחקרה עדותן, שהתורה קבעה דבעדות שבשטר נקטינן דלא חציף איניש לזיופי, וכיון שזה נחשב שטר, יש לזה דין עדות, ובעדות שבשטר הדין הוא דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. ואמנם שיטת הרמב"ם (פ"ג מהל' עדות הל' ד') הוא דשטר שבממון הוי מדברי סופרים, אבל זהו רק בשטר ראי', אבל בשטר קנין או גיטין וקידושין, בודאי הוי דאורייתא, שהרי הרמב"ם אינו חולק על הדין של גט, שזהו מקור ההלכה של עדות שבשטר מן התורה.♦
והנה הרי"ף בפרק ארבעה אחין (יבמות דף לא: - ודף ט. בדפי הרי"ף) כתב, שכל הדין של נחקרה, הוא רק כשהשטר נמצא תחת ידו של הבעל דין, אבל כל זמן שהשטר נמצא עדיין אצל העדים, ליכא בזה דין נחקרה, דהא אי בעו כבשי לה לשטרא ולא מסהדי, אבל שטרא דנפיק מתותי יד בעל דין, לא אמרינן ביה מפיהם לא מפי כתבם, דהא מעידנא דחתימי בשטרא ויהבי ליה למריה, לא יכלי למהדר בהו, והוו להו כמי שנחקרה עדותן בבית דין, הלכך מפיהם קרינא ביה ולא מפי כתבם, עכ"ל עי"ש, והיינו דדוקא כשהשטר נמצא ביד הבעל דבר יש דין של נחקרה, אבל כל זמן שזה עדיין מונח אצל העדים, אין לזה שום דין עדות שבשטר.
ונראה דסובר הרמב"ם [דגם אחרי שמסרו העדים את השטר למתחייב, מ"מ] הדין של עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, הוא דוקא אם הבעל דבר עצמו מוציא את השטר, וכגון שהלוקח מוציא שטר על המוכר שמכר לו, או המלוה מוציא שטר על הלוה שהוא לוה ממנו, או האשה מוציאה גט שהבעל נתן לה, זה נקרא שטר, ועל זה יש את הכלל של עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, אבל אם אדם זר ("א פרעמדע איד") מחזיק את השטר, והוא אומר שזה אמת שההוא לוה, או מכר או גירש, אין זה אומר כלום, וליכא בזה דין נחקרה, וחיישינן שהוא זייף, דדוקא כשהשטר הוא אצל הבעל דבר, יש הלכה של עדות שבשטר, דכיון שהשטר בידו, יש לזה חלות דין שטר, ואז אמרינן דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין.
♦
ג. ד.
וכן מבואר ברמב"ם (פי"ב מהל' גירושין הל' ג') שכתב שאם הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גרשני בעלי בזה, ובא הבעל וערער ואמר על תנאי היה, פקדון היה, מעולם לא כתבתיו ומזוייף הוא, יתקיים בחותמיו או בעדי מסירה, ואם לא נתקיים אינה מגורשת להיותה מותרת לאחרים, אבל נפסלה מן הכהונה וכו', עכ"ל, הרי שהרמב"ם לא כתב כאן את הלשון [שכתב לעיל (אות א') גבי שליח], דכשהבעל מערער "תצא והולד ממזר", ולא כתוב לשון שהיא אשת איש, אלא שאינה מגורשת להיות מותרת לאחרים ונפסלה לכהונה, למה? כי כאשר האשה עצמה מוציאה את הגט, יש דין של עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ומן התורה לא מהני שום ערעורים, דכמו דכשיש לאשה עדות על פה אין הבעל יכול להכחיש ולערער כלום, כך כשהגט נמצא ביד האשה, אין הבעל יכול לערער מן התורה כלום, דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ורק רבנן תיקנו שצריכים קיום, ולכך כתב הרמב"ם הלשון שאינה מגורשת להיות מותרת לאחרים ופסולה לכהונה, אבל מ"מ גם קודם הקיום, אינה אשת איש גמורה, כיון שהאשה שהיא הבע"ד מחזיקה את הגט בידה וטוענת נתגרשתי, ועדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין[1].והיכן אומר הרמב"ם שהולד ממזר? רק בשליח שמביא את הגט, וכמש"כ הרמב"ם הנ"ל (אות א'), דשליח שמביא גט ממקום למקום בארץ ישראל ובא הבעל וערער, [אם לא נתקיים], תצא והולד ממזר, ועי"ש במגיד משנה שכתב וז"ל, ונראה שהוא סבור, דאע"ג דקיום שטרות דרבנן, הכא שהבעל מערער וטוען בבריא שמזוייף הוא, והיא אינה יודעת בזה דבר, וחתימת העדים אינה מצויה, העמד אשה על חזקתה דהויא לה אשת איש, עכ"ל, והביאור בזה, דאם אמנם לכתחילה כשהשליח מביא לה את הגט לא צריכים לחשוש שזה מזוייף, אבל מ"מ כשהבעל מערער, כיון שאין האשה, שהיא הבע"ד, יודעת בבירור שהוא שליח של הבעל, אין זה כמו עדות שזה לא מזוייף, דמכיון דאין כאן טענת בע"ד, אין ע"ז הדין של עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, והבעל יכול לערער, ואמנם אם הוא נותן לה את הגט, ואף אחד אינו מערער בזה, שפיר מותרת להנשא, דמהיכא תיתי לומר שזה מזוייף, אבל אם אחרי כן בא הבעל וערער, אין בזה שום מעלה במה שהגט מונח אצלה שהיא הבעל דבר, שהרי מכיון שאנחנו יודעים שהיא לא קיבלה את זה מהבעל אלא מהשליח, שאין אצלו דין נחקרה, "והיא אינה יודעת בזה דבר", [כלשון המגיד משנה], והיינו שהיא אינה טוענת ברי שהגט נמסר ע"י הבעל, וא"כ איך היא יכולה להיות עדיפא מהשליח עצמו? ומכיון דאין כאן הגדת עדות שהגט אינו מזוייף, ואילו הבעל טוען שזה מזוייף, צריכים להביא ראי' שזהו גט כשר.
♦
והנה הרמב"ם בפ"ו מהל' גירושין (הל' ו-ז) כתב וז"ל, הכל כשרין לשליחות הגט, חוץ מן החמשה, הנכרי והעבד והחרש והשוטה והקטן וכו', אבל הנשים והקרובים כשרים, ואפילו הפסולין מדברי סופרים בעבירה כשרין לשליחות הגט, עכ"ל, והובא בשו"ע (אה"ע סי' קמא סעיף לא-לג), ובביאור הגר"א (ס"ק סט) כתב וז"ל, כמו בעדות אשה בספ"ב דיבמות וכו', עכ"ל, והיינו, דכמו שרשע דרבנן נאמן לומר מת בעלה, כך פסול עדות דרבנן נאמן לומר שהוא שליח של הבעל ששלח לה גט.
וממשיך הרמב"ם וז"ל, אבל הפסולין בעבירה מדברי תורה, פסולין להבאת הגט, ואם הביאו הרי זה פסול, עכ"ל, ומבואר מדבריו, דאף דהם פסולי עדות מדאורייתא, מ"מ לגבי שליח הגט הם פסולים רק מדרבנן, וכמש"כ הרמב"ם להלן (פ"י הל' ב') דכל מקום שאמרנו בחיבור זה שהגט פסול, הרי זה פסול מדברי סופרים בלבד, עי"ש.
ולהלן בדברי הרמב"ם וז"ל, במה דברים אמורים [דשלוחים פסולי עדות מדאורייתא פסולים רק מדרבנן], בשנתקיים הגט בחותמיו, [דכיון שנתקיים, ליכא מן התורה חשש זיוף, ומ"מ פסול מדרבנן מצד מה שהשליח רשע דאורייתא], אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי פסול בעבירה מן התורה, אינו גט, עכ"ל, והיינו, דבגט שאינו מקויים, כשהשליח הוי רשע דאורייתא, הרי הגט פסול מן התורה, ואינה מגורשת, והיא בחזקת אשת איש.
והשיג עליו הראב"ד, וז"ל, א"א, ואם נתקיים הגט בחותמיו, ולא הוצרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, למה אם הביאו פסול. ועוד, כשסמכו עליו למה אינו גט אלא שלא תנשא, והיה לו לומר אינה מגורשת, עכ"ל. והיינו שהראב"ד מקשה על הרמב"ם שתי קושיות, הא' – למה כשהגט מקויים זה פסול מדרבנן, איזה פסול יש כאן? והרי רשע דאורייתא כשר להיות שליח. ועל קושיא זו אומר הגאון (בביאור הגר"א אה"ע סי' קמא ס"ק עא) וז"ל, ול"נ דמיירי שאין עדים שעשאו שליח, שהוא נאמן כמו שכתב לעיל [בשו"ע שם סעיף יא, וברמב"ם פ"ו הל' ד'], ולכן צריך שיהא כשר מדברי תורה, עכ"ל, והיינו, דבכה"ג שאין עדים על השליחות, אפילו אם נתקיים הגט, עדיין ליכא הוכחה על השליחות, די"ל שאינו שליח, אלא שנפל מהבעל ומצאו. [וכמש"כ הפני יהושע והגרע"א – הובא בשיעור הבא אות י']. והב' – משיג הראב"ד, מהיכן נקט הרמב"ם הדין דפסול עבירה מן התורה שמביא גט שאינו מקויים "אינו גט", ופסול מן התורה, והרי סו"ס רק חסרון קיום דרבנן יש כאן, וכך הק' הרשב"א (דף ה:) והר"ן, והרא"ש (דף כג: - פ"ב סי' כו) ג"כ מביאו, והיינו דמקשים, דמאחר דקיום שטרות אינו אלא מדרבנן, דמן התורה עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכמו שהגמ' אומרת להלן (דף ג.), למה כשלא נתקיים כתב הרמב"ם ש"אינו גט", ופסול מן התורה.
ובאמת הקושיא יותר חזקה, שהרי לגבי הדין דעדים החתומין על השטר וכו', ליכא שום נפקא מינה מי מחזיק את השטר, דגם אשה ולוקח ומלוה שהם רשעים, שהוציאו גט או שטר, הדין הוא דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ורק מדרבנן פסלינן כל שטר שהבע"ד מערער, משום שמדרבנן צריכים קיום, אבל מן התורה השטר כשר, דרק לענין עדות יש דין דרשע פסול לעדות, אבל בשטר, אפילו רשע דאורייתא שמוציא שטר גובים ממנו מן התורה, וא"כ למה כתב הרמב"ם דבשליח שהוא רשע דאורייתא שמביא גט בלי קיום אינה מגורשת כלל, והא כיון שהוא כשר לשליחות, ואם נתקיים השטר הריהו כשר מן התורה, א"כ גם בלי קיום, היה צריך לחול הגירושין עכ"פ מן התורה, כמו כשבעל השטר הוא רשע וכנ"ל.
♦
ה. ו.
והנה לענין קרוב שפסול לעדות, איתא בגמ' בבבא בתרא (דף קנט.), ונפסק ברמב"ם (פי"ד מהל' עדות הל' ה'), ובשולחן ערוך (חו"מ סי' מו סעיף לה), חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו, הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו, [כי עכשיו הוא קרוב, ואין לו נאמנות להעיד], אבל אחרים מעידים שמכירים חתימתו וכו', עכ"ל. והיינו, דכשאחרים מקיימים את חתימתו, שפיר אפשר לגבות בו, ואע"פ שעכשיו הוא קרוב, מ"מ מכיון שבזמן החתימה הוא לא היה קרוב שפיר דמי. ומבואר דאע"פ שעכשיו העדים שבשטר הם קרובים אליו, ופסולים לעדות, מ"מ מכיון שזמן של השטר הוא לפני שהם היו קרוביו, השטר כשר, כי השטר מעיד על זמן החתימה, ובאותו זמן הם לא היו קרובים. אך אם חתם בשטר עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן, מבואר שם בגמרא, והובא גם [ברמב"ם שם ו]בשולחן ערוך שם (סעיף לד), חתם בשטר קודם שנעשה גזלן ונעשה גזלן כו', אם אחרים מעידים שמכירים חתימתו וראו חתימתו שבשטר זה קודם שנעשה גזלן, כשר, אבל אם לא ראוהו עד אחר שנעשה גזלן, לא, דאיכא למיחש שמא עתה זייף וחתם, עכ"ל, והיינו דאף דגם לגבי פסולי עדות, אם נפסלו עדים אחרי חתימה השטר כשר, מ"מ היינו דוקא כשראו עדים את השטר מונח אצלו לפני שהעד נפסל, אז הוא דמכשרינן לה, אבל אם לא ראו העדים את השטר עד לאחר שנעשה גזלן, אין השטר כשר, והטעם דלא מכשרינן את השטר גם בכה"ג, כמו שלגבי קרוב מכשרינן לה אע"פ שלא ראו את השטר אצלו לפני שנעשה העד קרוב, מבארת הגמרא [עי"ש גם בפי' הרשב"ם], דכיון דגזלן חשוד לשקר, ממילא חיישינן שמא חתם היום, והקדים את הזמן של השטר לתאריך מוקדם, משא"כ קרובים אינם פסולים משום חשש שהם משקרים, אלא דגזירת מלך הוא שאין עדותם עדות, ואפילו החפץ חיים ואפילו משה ואהרן פסולים לעדות על קרובם, ע"כ אם הזמן של השטר הוא עד שלא נעשה חתנו, שפיר מכשירין לשטר, כי בקרוב לא חיישינן לזיוף, וממילא ליכא חשש שהקדימו את הזמן אפילו אם לא הוחזקה שטר בבית דין לפני שנעשה חתנו.♦
ואמנם בעיקר הדבר דקרובים פסולים מגזה"כ, ואפי' משה ואהרן פסולים, לכאו' צ"ע, דאף דאינם נאמנים בתורת עדות וכנ"ל, מ"מ כיון דאין הקרוב פסול משום שהוא חשוד לשקר, א"כ אפילו אחרי שהתורה פסלה אותם לעדות, אבל סו"ס הרי אנחנו יודעים בודאות שהם אומרים אמת ולא משקרים, וא"כ כיון שאנו יודעים שכך האמת, למה לא גובים את הכסף שהם מעידים שראובן חייב לשמעון, [ודל נאמנות דעדות מהכא, אבל עכ"פ לא גרע מאומדנא], והרי אם באנו לדון לגבי הדו"ד שבין ראובן לשמעון איך האמת, האם הוא חייב או לא? הרי אנחנו יודעים בודאי שהעד שמעיד הוא צדיק ואינו משקר, ולמה אי אפשר לגבות ממון על פיו? והתשובה היא, דאחרי שהתורה פסלה אותו, יש הלכה לדון בזה בחשש עדות שקר, וגם הצדיק הכי גדול, ואפילו משה ואהרן, דיינינן להו, דחיישינן שעדותם שקר, ולפ"ז צ"ע מאי נפקא מינה בין שטר שנכתב עד שלא נעשה חתנו לבין שטר שנכתב עד שלא נעשה גזלן, והרי בשניהם היו צריכים למיחש למזוייף, ושמא הקדימו את הזמן, בגזלן מצד הסברא ובקרוב מצד גזה"כ, ולמה רק בגזלן בעינן שיהא הוחזק בבית דין בשעת כשרותו, ולגבי קרובים לא צריכים שיהא הוחזק בבית דין.
והתירוץ הוא, דגבי קרוב, רק היכא דבעינן הגדת עדות, איכא להגזה"כ לפסול לעדותו, ולחשוש לשקר, וממילא אי אפשר לגבות ע"פ עדותו, אבל כשיושב בתוך הבית מדרש הרי הוא יהודי כשר, "א עהרליכע", וכשהוא מספר סיפור הרי זה סיפור של יהודי אמיתי, וע"כ כיון שבשעת חתימה הי' כשר, שפיר דיינינן על פיו, משא"כ בגזלן, הרי בכל מה שהוא מספר חיישינן שמשקר, והרי גם כשהוא מספר סתם סיפור, חיישינן שהוא סיפור מבודה ("סתם א בָּאבע מעשה"), כי כל מה שהוא מספר חיישינן שהוא משקר, וע"כ שפיר מחלקינן, דגבי רחוקים שנעשו קרובים, כשמוציאים שטר עכשיו בשנת תשמ"ה, וזמן השטר הכתוב בו הוא תש"מ או תשמ"ג, ואנו מסתפקים שמא זה נכתב היום, והקדימו את התאריך לזמן מוקדם, הרי לענין זה לא צריכים היום את הנאמנות והגדת עדות שלהם, שהרי עכשיו בשנת תשמ"ה כשאנו רואים שטר שהתאריך הוא לפני כמה שנים, הרי אנו רואים שהעידו בזמן שהיו כשרים, ואם יש לנו ספק אם צריכים לחשוד אותם שזייפו והקדימו את הזמן, בזה אמרינן דכיון שמשה ואהרן חתומים בשטר, והם דוברי אמת ולא משקרים, אין מקום לחשוש שהזמן אינו נכון, ושפיר מגבינן עם השטר, כי בשטר כתוב שהעידו בכשרות, דכיון שהם יהודים כשרים ("עהרליכע אידען"), לא צריכים למיחש מידי. משא"כ בגזלן, שגם שלא בתורת עדות לא מאמינים לו, וגם כשהוא מספר סיפור היכן שהוא עמד או הלך, חיישינן שהוא משקר, ממילא אם כתוב בשטר שנת תשמ"ג, אנו חושדים אותו שכתב היום וזייף והקדים את הזמן, דרשע דאורייתא חשוד על הכל, וכשבא השטר שלו לפנינו, אף שכתוב בו זמן קודם כשהי' עדיין כשר, מ"מ מהיכא תיתי לומר שהוא אמת שנכתב אז? אדרבה, כיון שהוא גזלן חיישינן שהוא שקר, וכתב היום זמן מוקדם.
♦
ז. ח.
היוצא מדברינו, דבשטר שביד הבעל דבר יש את הכלל דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וגם בלי קיום הוי שטר כשר מן התורה, ואפילו אם מי שמוציא את השטר הוא רשע מדאורייתא, יש בזה דין נחקרה, וזה חשיב כעדות מעלייתא. אך כ"ז הוא רק כשהבעל דבר מחזיק את השטר, אבל בשליח שמביא את הגט ליכא בזה דין נחקרה [גם אחרי שמסר לאשה, כיון שאנו יודעים דכל מה שזה נמצא אצלה הוא מכח השליח], ואעפ"כ בשליח שהוא כשר מן התורה שמסר לה את הגט, מתירין לה להנשא, דמהיכא תיתי לחשוש שהוא אומר שקר, ואמנם אם בא הבעל וערער [ולא נתקיים בחותמיו], הרי זה בטל מן התורה, [וכמשנ"ת לעיל (אות א'-ד')], אבל כ"ז שלא בא וערער, מהיכא תיתי שיבא ויערער. משא"כ ברשע דאורייתא חיישינן מתחילה שהוא משקר, ושמא הגט מזוייף, [וכמשנ"ת (אות ה')].ולפ"ז נראה ליישב קושיית הלחם משנה הנ"ל (אות א'), וכמדומני שזה מאוד מתוק ("זייער גישמאק"), דאע"פ שבגט שבא לידה ע"י שליח ליכא נחקרה בלי קיום, מ"מ כדי שיהיה נחקרה לא צריכים דין "עדות", אלא כל אומדנא שבית דין קובעים ע"י דרישות וחקירות ושאר הוכחות, הרי זה קובע שהדברים נכונים, דבית דין קובעים ע"פ דעתם שכך הוא האמת, ועי"ז שפיר חל ה'נחקרה' אפילו בלי עדות דאורייתא ("דאורייתא'דיקע עדות"), וזהו מה שהגמרא אומרת דבמביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם, כיון שצריך ליתנו בפני שנים או בפני שלשה, לא אתי לאורועי נפשיה, ושפיר יש לזה דין נחקרה מדאורייתא, דהא מאחר דכל מה שצריכים כאן את הקיום הוא כדי שיהא נחקרה, הרי לענין זה סגי גם בפני נכתב ובפני נחתם דמהני מדרבנן, כיון שעי"ז יש לבית דין הוכחה שזה נכון, וא"כ כשהגט נמצא ביד האשה יש דין נחקרה מדאורייתא, כיון שאנחנו יודעים שזה הגיע אליה מהבעל.
ולזה כתב הרמב"ם דבשליח שמביא גט מארץ ישראל, ולא נתקיים בחותמיו, ובא הבעל וערער, תצא והולד ממזר, דדוקא בשליח המביא גט מחוץ לארץ ואמר בפני נכתב ובפני נחתם יש דין נחקרה, [ע"י מה שהאמינו חכמים לשליח בזה], אבל במביא גט בארץ ישראל, אע"פ שלכתחילה מותרת להנשא משום דלא חיישינן שיערער, אבל אם בא הבעל וערער לא חל הגט מן התורה, כיון שאין בזה שום דין נחקרה, חיישינן לזיופא, ומשו"ה תצא והולד ממזר.
[וע"ע באבי עזרי רביעאה פ"ז מהל' גירושין הל' א-ב, ובקמא פ"ו מהל' גירושין הל' ז'].
♦ ♦ ♦