קושיית ההפלאה
תנן (כתובות ב, א): בתולה נשאת ליום הרביעי וכו', עיין פרש"י ותוס', וסוגיא דדף ט' ע"א ע"ש, עיין בהפלאה (בריש המסכת) שהקשה, דממה נפשך אם איכא לספוקי שהיה הזנות לאחר הנשואין, א"כ עפ"י הכלל דכאן נמצא כאן היה, אמרינן דודאי היה לאחר הנשואין, כמו גבי מומין לקמן (דף ע"ה ע"ב), דאם נמצא אחר הנשואין אמרינן כאן נמצא וכו', וא"כ באשת כהן הוה ודאי איסור, ובישראל חד ספק שמא באונס, ובדף ט' ע"א הלא מבואר להיפך דבאשת כהן הוה חד ספק ובאשת ישראל ספק ספיקא ע"ש, ואם ליכא לספיקא בלאחר נשואין וכמבואר ב בהריב"ש [קלה] דבזמן הזה אשה נשאת בכל יום כיון דהאירוסין והנשואין בבבת אחת כי לזנות דלאחר נשואין אין לחוש כיון דהזמן קצר, ע"ש, א"כ הוה סגי היכא שראו עדים המומין בעת האירוסין, ומבואר בסוגיא הנ"ל דעפ"י כלל דכאן נמצא וכו' אמרינן דהיו קודם אירוסין, וא"כ הוה ודאי לאו תחתיו ואף אשת כהן לשתרי, וע"ש דבריו.♦
ב.
כאן נמצא כאן היה לא נאמר בזמנים
והנה כללא דכאן נמצא וכו' מצינו גבי הרבה דינים, א. גבי קניני אישות וכתובה לקמן ע"ה (ע"ב). ב. גבי קניינים דעלמא, (שם עו, א) בענין דקניית חמור. ג. גבי טומאה כמבואר (בנדה דף ד') דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום דאמרינן כאן נמצא וכו'. ד. גבי איסור והיתר כמבואר (באו"ח סימן תס"ז) גבי חמץ שאם נמצאה חטה בקערה אמרינן כאן נמצא וכו', והביאור הוא, דהמקרה והריעותא אינו מוליד לנו ספיקות, לא על רשות אחר ולא על מקום אחר, ולא על חפץ ודבר אחר, וכמו למשל כשאנו רואים שאשה אחת מז[נ]ה לא נולד לנו מזה ספיקות על הנשים אחרות שמוחזקות בחזקת כשרות, וז"פ.וחזקה זו היא יותר טובה מכל חזקות דעלמא, דהא ספק טומאה ברשוה"ר[1] טמא אף כשאיכא חזקת טהרה, וכללא דכאן נמצא וכו' מהני אף לטהר ברשוה"י, והביאור הוא דכמו שחזינן דרוב מהני לטהר ברשוה"י (עיין ט"ו ע"א) גבי תשעה צפרדעין ע"ש אף דרובא דאיתא קמן ע"כ לאו בירור הוא, דהא בתשע חנויות הרוב מורה לנו שהחתיכה היא ממקום אחר, דהא לגבי כל חנות איכא תשעה נגדה וזה ע"כ דשקר הוא דהא מחדא נפרשה, אך דין התורה הוא שינהגו כמו שמורה לנו הרוב שהדבר אירע כן, וביותר פשוט הוא שהמיעוט לא יפעל שום דין, וכיון שהמיעוט אינו פועל שום דין ברשוה"י לכן נשאר טהור כמו שמורה לנו הרוב.
אבל דינא דחזקה הוא רק דין להנהגה שינהגו לאחר שנולד הספק כמו קודם שנולד הספק אבל עצם המציאות לא נתבררה, ולכן בספק טומאה ברשוה"י שיש לנו דין להנהגה כודאי, שוב אין שייך דינא דחזקה, דאין לנו עוד שום ספק להנהגה, שיהא צריכין לנהוג כקודם, ולכן בכאן נמצא וכו', דהכלל הוא, שאין המקרה שאירע, מוליד לנו ספיקות על מקום וחפץ ורשות אחר, א"כ פשוט דל"ש דין דספק טומאה כודאי, דהא לית לנו ספיקות כלל, וכ"ז הוא בחפץ או מקום ורשות אחר, שזה המקום והחפץ אחר הוא, שמחולקים הם בחוש גשמי לכן שייך לאמר שעליהם לא נתהוו שום ספק, אבל בזמן, ככל ספיקות שמצינו בש"ס הנידונים בחזקה בסברא, שם אין שייך הכלל דכאן נמצא, דזמן לא נוכל לחלק בחוש גשמי, א"כ הריעותא בודאי דמוליד לנו ספיקות על דב"ז (=דבר זה) על כל זמן וזמן, כיון שלא נוכל לחלקו, ונידן[2] רק ע"י חזקה דמעיקרא, וז"ב.
♦
ג.
מתי אמרינן אין מחזיקים ממקום למקום
אך צריך לבאר מה נקרא ממקום למקום, דעיין במקור חיים (סימן הנ"ל), שהקשה מבהמה שנמצאת טריפה במקום זה, אמאי מטריפין החלב שחלבו ממנה בעת שעמדה במקום אחר, וע"ש שביאר דלא אמרינן אין מחזיקין ממקום למקום, רק היכא שנוכל לאמר דהמקום הוא סיבה להאיסור כמו בנדה (דף ד'), דאמרינן דבמקום זה שכיח יותר שרצים וממקום זה יצא השרץ, וכן גבי מומין דשייך לאמר דרשות זה גרם המומין כמו מזלך גרם, אבל גבי טרפות דבהמה הנ"ל כיון דאין המקום שום סיבה להטרפות לא אמרינן אין מחזיקין ממקום למקום.וצ"ע דבריו, דהא מבואר בנדה הנ"ל דאם אנו מסופקים אם נגע בחי או במת ולמחר נמצא במקום אחר מת, אמרינן דאין מחזיקין ממקום למקום אף דאין המקום סיבה למיתתו.
♦
ד.
כאשר הספק על האשה התולדות טהורות וכשרות
ועיין תוס' נדה (דף ב'), שכתבו דמשו"ה אין שייך לאמר כאן נמצא וכו' בענין דאשה שראתה דם, משום דכל מקום שהולכת היא ואיסורה עמה, וכדי לבאר נראה לבאר דברי הרשב"א [קידושין סו, ב] דכתב דל"ש חקירת הגמ' [למאן] דמכשיר בה אם מכשיר בבתה [כתובות יג, א], אלא רק היכא שהספק הוא על הבועל אם הוא כשר או פסול, ושם איכא על הבת ספק בעצמותה, דלולא הדין שהאם נפסלת בביאת פסול ג"כ היתה הבת פסולה מפני שאביה פסול היה, ואף שתלויים זב"ז, דאם האם לא נפסלה ע"כ דהבועל היה כשר, ואיך הבת פסולה, אפי"ה אמרינן כיון דחזקה לאו בירור הוא, ורק דין להנהגה על הספק כנ"ל, ולכן הבת דאין לה חזקה נשארה בספיקה, עד ששיטת... היא בב"ב, דמאן דמכשיר בבתה הוא רק מפני שיש להבת עצמה חזקה והיא חזקה (אבהתא) ע"ש בדבריהם, אבל היכא שזו האם שנשארה כשירה ע"י חזקה, נשאת לאיש כשר וילדה ממנו בת בודאי דכו"ע יודו דהיא כשירה, דכיון דכל עיקר הספק על הבת נולד מהאם, וכיון דהיא כשירה עפ"י דינא דחזקה ונתברר [שהנהגה] היתר ושוב א"א להתולדות להיות ספיקות, ועיין ברע"א שכתב כעין זה על התוס' קידושין ס"ו ע"א.ובזה נתבאר דברי התוס' שבריש נדה שהקשה איך מוקמינן אחזקה באשה שראתה דם, ומטהרין אף ברשוה"י, אף דלא מהני חזקה ברשוה"י, ותרצו משום דאין למילף מסוטה רק ספק מגע כמו ביאת בועל על האשה, אבל לא ספק ראיה, ועוד דלא גמרינן מסוטה רק ספק נגיעה אבל הכא דיש כאן ודאי נגיעה, דהא ראתה, רק דהספק הוא בהזמן ע"כ לא גמרינן מסוטה ומהני בזה חזקה, כמו בכ"מ, והקשו האחרונים הלא מבואר במשנה[3] בטהרות דהיכא שנשאו את המסוכן, וספק אם נגעו ביה בעוד שהיה חי, או אחר מיתתו, טמא ברשוה"י, אף דיש כאן ג"כ ודאי נגיעה והספק הוא רק בזמן.
ולדברינו הוא בפשיטות, דבנדה כיון דעיקר הספק הוא על האשה עצמה דנוגע לגבי ספירתה ועוד דינים, ובדידה גופא כיון דהוה ספק ראיה או רק שאלת זמן לא נלמד מסוטה ולכן היא גופה טהורה ע"י חזקתה, ולכן התולדה ממנה, והיינו הטהרות שנגעה בהם, ג"כ טהורין כנ"ל, כיון דעליהם לא נולד הספק, רק בתולדה מהאשה עצמה, אבל בענין דמסוכן הנ"ל הלא הוא בודאי כבר מת ועיקר החקירה הוא רק על הטהרות, ולכן עליהם הוה ממש ספק נגיעה, אם נגעו במת או לא, ולא הוה ספק בזמן, דהא אם נגעו בחי א"כ (=אין כאן) נגיעה במת כלל, והוה כמו כ"מ בספק טומאה דתלוי ברשוה"ר ורשוה"י, וז"פ.
♦
ה.
בנדה ובחבית של הפרשת תרומה עיקר הספק עליהם והתולדות טהורים
וכמו"כ בענין דכאן נמצא נראה לומר להיפך, דבנדה כיון דעיקר החקירה היא עליה ולכן אי"ש (=אין שם) הכלל דכאן נמצא וכו', כלשון התוס' דכל מקום שהולכת היא ואיסורה עמה, והיינו דאין הספק על מקום השני שנוכל לומר דאין המקרה מוליד לנו ספיקות על מקום אחר, כיון שהספק עליה גופה ומאי אכפת לנו שהלכה ממלמ"ק (=ממקום למקום), ולכן הטהרות שנמצאו במקום השני, אף דעליהם שייך הכלל דכאן נמצא וכו', מ"מ כיון שהם מסופקים מצד תולדת הספק מהנדה, וכיון שהיא גופה לא נתבררה, בהכרח שגם המה מוכרחים להשאר בספיקותה, אבל בענין דנדה הנ"ל בשרץ שנמצא במקום השני וכן בחטה הנ"ל כיון שעל השרץ והנדה אין לנו מה לחקור דהשרץ בודאי טמא והחטה בודאי חמוצה, והחקירה היא רק על הטהרות שהיו במקום הראשון, עליהם שייך שפיר הכלל דכאן נמצא ואמרינן דאין המקרה דמציאת השרץ מוליד לנו ספיקות ע"מ (=על מקום) הראשון, ולכן הטהרות כשירים.וענינא דהמניח את החבית להיות מפריש עליה [תרומה] (נדה ב, ב ועוד), אינו תלוי להכלל דכאן נמצא וכו', דכיון דעיקר הספק הוא על החבית גופה שייך לומר כדברי התוס' דכל מקום שהולכת היא ואיסורה עמה, ול"ש (בכרך) הכלל דממקום למקום, רק היכא דבמקום הראשון היו חפצים אחרים, שם אנו אומרים שאין הריעותא שבמקום השני גורם לנו ספיקות [ב]טהרות הראשונים שהיו במקום הראשון, ולכן צריכין אנו לדון בענין דהמניח חבית רק מדין חזקה דמעיקרא.
♦
ו.
מומין לאחר נישואין
ועיין בדף ע"ה (ע"ב), דאם נמצאו המומין לאחר נשואין, אמרינן כאן נמצא וכו', והיינו כנ"ל דריעותא של מציאת המומין, שנמצאו ברשות הבעל, אינם מולידים לנו ספיקות, על רשות האב, וסברא זו מהני להוציא, אף דכל חזקה דדינא לא מהני להוציא, וכנ"ל דעדיפא חזקה זו מכל חזקות דא"כ (=דאין כאן) ספק כלל, והיכא שראו עדים בעת האירוסין אמרינן מטעם הכלל דכאן נמצא וכו' דהיו קודם אירוסין, והביאור הוא, דמשום דקודם אירוסין היא לגמרי ברשות האב, ולאחר נשואין לגמרי ברשות הבעל, וזמן האירוסין היא ברשות של שניהם כמו הפרת נדרים ששייך לשניהם, ולכן כשנמצאו מומין בעת האירוסין הלא רשות האב בודאי דאתרע, ורשות הבעל אפשר דלא אתרע כלל, דאפשר דלא חלו הקידושין, וא"כ (=ואין כאן) רשות הבעל כלל, [וזהו הוא כעין סברא דאין ספק מוציא מידי ודאי] ומהני סברא זו להחזיק ממון ביד הבעל, וגם להוציא הכסף קידושין מיד האב, אף שהוא מוחזק בהיתר, ולכמה שיטות מהני להוציא אף כשהאב טוען ברי.♦
ז.
ראו מומין בזמן האירוסין
ועיין בב"ש (לט סקי"א) שחידש דבראו העדים המומין בעת האירוסין, אינה צריכה גט, דכמו דמהני סברת כאן נמצא להוציא הכסף קידושין מהאב כנ"ל, מהני להתירה בלא גט, וצ"ע לפי"ז היכא שנמצאו המומין ברשות הלוקח דאמרינן כאן נמצא וכו', ומהני סברא זו להוציא ממון מיד הלוקח היכא שלא נתן עדיין, וא"כ נתברר לנו שנתהוו המומין המטריפין ברשות הלוקח ולא ברשות המוכר, וא"כ יהא החלב שחלבו ברשות מוכר ג"כ כשר, וכמו התם דמותרת בלא גט, ונראה דאיסורים דא"א (=דאשת איש) כיון שהם תולדה מקנייני האישות, וכיון שהאישות נתבטלה ע"י הכלל דכאן נמצא כנ"ל והוה מקח טעות ומשו"ה חוזר הכ"ק (=הכסף קידושין), לכן בתולדה מותרת היא בלא גט, אבל בטרפות דבהמה כיון שאין הטרפות תלוי ברשות כלל וכלל, לכן עליהם ל"ש (=לא שייך) לומר כאן נמצא, וכלשון התוס' כל מקום שהולכת וכו' הנ"ל, שאין הרשות שום סיבה להטרפות שנוכל לאמר שאין הריעותא מוליד לנו ספיקות על רשות הקודם.הג"ה: ולפי"ז נתבאר קושית המקור חיים, דבטרפות של בהמה כיון דהשאלה היא על הבהמה עצמה, הוה כמו בדברי התוס' דאמרינן כ"מ שהולכת וכו', ול"ש ממקום למקום רק על טהרות שהיו במקום הראשון.
♦
ח.
כאן נמצא כאן היה שייך רק בגירעון או ריעותא
ולפי"ז צ"ע בענין דהמניח את החבית, דהספק הוא אם נעשה תרומה או לא, אמאי ל"ש (=לא שייך) הכלל דכאן נמצא וכו', דהא בודאי דאיסור התרומה נולד משום שהוא ממון כהנים, ואמאי לא שייך לומר כאן נמצא וכו', ואין לנו ספיקות על רשות הבעלים כלל והוה ודאי תרומה.ולכן נראה כמו שכתבו התוס' דענין דמחליף פרה בחמור אינו תלוי לכלל זה דכאן נמצא וכו', דאי"ש (=דאין שייך) הכלל כ"א בגרעון וריעותא, דאמרינן דאין מציאת השרץ וכדומה ריעותא לרשות ומקום ודבר אחר כנ"ל, וכמו דאמרינן דאין ממציאת המומין ריעותא לרשות האחר. אבל כשחוקרים על הולד, ותולדת המקרה דלידת הולד, הוא לטיבותא, אין שייך כאן נמצא וכו' (עיין בסוף דברי התוס' שם ד"ה כל ע"ש היטיב). וכמו"כ תולדת ספק זה של חמצה[4] ג"כ לאו רעותא וחסרון הוא, ששייך לומר כנ"ל בביאור דכללא דכאן נמצא, רק דהוה שני מינים ואיכא דניחא ליה בחלא וכו', לכן הוה כמו במחליף דאין הסיבה שמוליד לנו ספיקות גרעון וחסרון, ושם אי"ש (=אין שייך) הכלל דכאן נמצא, ועדיין צ"ע.
וכעין זה נראה לבאר שיטת הרי"ף והרמב"ם שפסקו דבהא דקי"ל דאם נמצאו המומין ברשות המוכר המקח בטל, אף לאחר הקנין הדין כן, ותלוי רק אם הדבר תלוי בפרט ברשות מוכר או ברשות לוקח. וביאור הדבר נראה, דכיון דקי"ל דלאחר החלות הוה המוכר שו"ח (=שומר חינם) על החפץ, ולכן אינו יכול לומר רק נשרפו חטיך דהוה אונס, ופטור על אונסין, אבל על פשיעה, חייב, וכן מבואר בתוס' ב"מ דף מ"ג ע"ש, וכמו"כ במקח טעות הוה הלוקח שו"ח עה"ח (=על החפץ), והיינו דהיכא שמונח אצלו בידיעתו חפץ של חבירו נעשה עליו שומר חינם, אף בלא קבלת שמירה, ולכן עדיין לא נסתלקה רשות המוכר, ומקרי שהריעותא נולד ברשותו, ושייך הכלל דכאן נמצא וכו', ועדיין צ"ע.
♦
ט.
יישוב קושיות ההפלאה
ועתה נחזור לריש דברינו אודות ההפלאה, דיסודו שכתב דאם איכא לספוקי בלאחר נשואין הוה ודאי עפ"י הכלל דכאן נמצא וכו', ודאי דאינו, וכמו שמבואר בדברי התוס' הנ"ל דכ"מ שהולכת וכו', והיינו דכיון דהספק הוא על האשה עצמה אין חילוף הרשויות לא מעלה ולא מוריד, וז"ב.אך קושיתו השניה ישאר קשה ביותר ביאור, דכיון דכתב הרא"ש דבלאחר נשואין ליכא לספוקי, וא"כ הוה כאילו ראו עדים בעת האירוסין שהיתה בעולה, וא"כ מטעם הכלל דכאן נמצא וכו' אמרינן דהיו מקודם האירוסין, ונתבטלו הקידושין, כיון דקי"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל כרבא, וא"כ בתולדה א"א להיות אסורה כסוטה כיון שמותרת בלא גט וכדברי הב"ש במומין כנ"ל, וא"כ גם באשת כהן לשתרי.
ונראה דענין טעות בכ"מ (=בכל מקום) אין הביאור משום דכיון דאילו היה יודע לא היה רוצה, לכן הוה חיסרון ברצון, אלא דענין טעות נידון כפי עצם מציאות הדבר, ואם מחמת העדר הרצון, ליינט פאר עם דער עסק,[5] אז חל החלות, וכן בקידושין דמבואר דלר"י חלו הקידושין במקדש בהקדש בשוגג, אף דאילו הוה ידע שהמעות המה משל הקדש לא הוה פועל הקידושין, מ"מ עתה כיון שסו"ס יתחלל ההקדש אפילו אם לא יחולו הקידושין [ע"ש בהסוגיא דזה אינו מוכרח] לכן נמצא דשוב עסק דהקידושין ליינט פאר עם, ולכן חלו הקידושין.
ונאמר עוד דיש שני סוגי טעות, א. היכא שאיכא גרעון בעצם הדבר כגון ששווה פחות ממה שנתן יתר משתות, או שנשברה רגל של הבהמה שאינו ראויה למלאכה וכדומה, אז נתבטל הקנין מטעם טעות אף בלא ידיעתו, כיון דהחיסרון בהדבר איכא גם בלא ידיעתו, ושם אם ירצה אח"כ פשוט דבעי מעשה הקנין מחדש, ואופן הב', הוא טעות כזה שבלא ידיעתו ליכא חיסרון בעצם הדבר, ועיקר חיסרון הוא מצד ידיעתו, וטעות כזה אינו מבטל אם ישאר בלא ידיעה לעולם, כיון דמצד עצם הדבר ליכא חיסרון, ולכן אח"כ כשרוצה חל החלות דכיון דליכא העדר רצון א"כ מה לבטל, וזהו שיטת תוס' ריש יבמות, דאיילונית כזו שלא ידע ממנה כל ימי חייו לא יתבטל החלות, וכנ"ל דמצד עצם הדבר שיטת התוס' דליכא גרעון וחיסרון כלל.
ולכן בסוגיתינו, כיון דאין הבעל רוצה לבטל הנשואין, אלא אדרבה רוצה לקיימה, רק דשואל מאתנו היתר ע"ז, ולכן לא נתבטל החלות מטעם טעות, דענין בעולה נראה דלא הוה חיסרון וגרעון בעצם האשה, רק דהחיסרון הוא משום הידיעה, "והאי רצון",[6] ולכן כשרוצה אח"כ לא נתבטלו הנשואין והאירוסין ולכן שייך להיות אסורה כסוטה, ובפרט, דל"ש הסברא הנ"ל שבסעיף קטן ו' דאפשר דרשות הבעל לא אתרע, דהא כיון שלא נתבטלה האירוסין בודאי דאתרע גם רשות הבעל וכז"פ (=וכל זה פשוט) ומבואר ע"כ.
♦
י.
הערה בדברי תוס'
והנה משמע מקושית התוס' דאין לחוש דלאחר טענתו שמצא פתח פתוח תודה האשה שזנתה תחתיו ברצון, דאל"כ אף בא"י איכא תועלת מהתקנה שנשאת ברביעי דע"י שיבא לב"ד תודה האשה ותהא אסורה עליו, ובפשטות נראה, דאף אם תודית לא תהא נאמנת לפי מה דקי"ל דהאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת להמשנה אחרונה (נדרים צ, ב), דכיון דלפי הודאתו לא הוה רק ס"ס ומותרת לו וכשמודית אוסרת עצמה עליו ולא מהני דמשועבדת לו וז"פ, וכ"ז כשאומרת שזנתה ברצון, אבל כשאומרת שזנתה באונס מבואר בראשונים דנאמנת מטעם ברי ושמא, כיון שלדבריה מותרת לו, ואינה מפקעת עצמה משעבודו.♦ ♦ ♦