העם וישראל
"ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראן לעם לזבחי אלוה ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן".וכתב רש"י, כשתקף יצרו עליו ואומר לה השמיעי לי, והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה ואומרת השתחווה לזה, 'ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל'.
וקשה למה שינה הכתוב, אשר בתחילה כתיב 'ויחל העם לזנות ותקראן לעם' וכו' ואח"כ כתיב 'ויצמד ישראל בבעל פעור ויחר אף ה' בישראל', ומתחילה קרא אותם בלשון 'העם', ואח"כ קורא אותם בשם 'בני ישראל'.
וגם כתיב 'ויחר אף ה' בישראל' ולמה לא 'חרה אף ה' בהעם'. וגם לדקדק על לשון 'ויצמד ישראל' דמשמע בדבקות יתירה לבעל פעור.
אמנם ידוע, אשר 'העם' נקרא אנשים פשוטים או הערב רב שהיו ביניהם, ו'בני ישראל' נקראים החשובים והגדולים שבישראל. והנה איתא בכתובות נ"א (ע"ב) מימרא דרבא, אשת ישראל שנאנסה אע"פ דרק תחילתה הוי באונס וסופה ברצון, אפ"ה מותרת לבעלה משום דיצרה אנסה. הרי דזה שיצרה אנסה נחשבת ג"כ לגבה בשם אונס, דאמרינן בתחילת ביאה שהיה באונס הלבישה הבועל יצר, ועל זה אין לומר דמעלה מעל באישה, אחרי דלא עבדה מעשה שהיא כבר כבושה תחתיו.
והנה העם שהם אנשים פשוטים הלכו בתאות לבם לאכול ולשתות אצל המדינים, לא לשם זנות ולא לעבוד עכו"ם, והם ישבו זקנות בחוץ וילדות מבפנים והיו מפתות אותם כמבואר בחז"ל לזנות ולהשתחוות לעכו"ם. ועי' במס' גיטין א' ע"ב בתוס' ד"ה כופין וכו', דעל זה נחשבים כאנוסים כיון שהיו משדלתן לזנות וכן לעכו"ם, לכן לא חרה בם אף ה'.
אבל ישראל הגדולים שבהם לא היו נזקקים לזנות, רק חשבו דמצוה הם עושים אם פוער עצמו לפני הע"ז שלהם ומבזה אותה בכך, לכן ויצמד ישראל בחשק גדול, אבל באמת היתה עבודתה בכך.
♦
פרשת פנחס
סימן מן השמים
"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאי את קנאתי בתוכם: לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום".ויש לדקדק בזה דמה זה לשון 'השיב את חמתי' והו"ל לומר ד'הסיר את חמתי'. ועוד, למה כתיב 'את בריתי שלום' קטוע.
אמנם אמרו חז"ל בסנהדרין (פב.), שנתעלמה הלכה מכל ישראל דין זה דבועל ארמית קנאין פוגעין בו, וגעו כל העם בבכיה. ולמה בכו באשר לא ידעו מה לעשות, אם לעבור על זה בשתיקה ולא ימחו בזה - הלא אמרו בגמ' (שבת נו:) דכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נענש על זה, כמו העושה עצמו את העבירה.
ואם יבואו למחות - הלא אמרו שם בגמ' (סנהדרין פב:) דעשרה[1] ניסים נעשו לו לפנחס, וקיי"ל דלא עביד רחמנא ניסא לשיקרא, היינו במקום שיוכל להיות הדרך בלא נס אין עושין לו נס, וא"כ איך יכניסו את עצמן בסכנה למחות ביד זימרי והלא כתיב 'וחי בהם' - ולא שימות בהם, ואולי לא יעלה בידם למחות ושבטו של זמרי יהרגנו, ולכן געו כל העם בבכיה.
ואם באו לשאול ממשה, לא השיב להם על זה מאומה, באשר אמרו חז"ל (שם ע"א) דאם בא לשאול אין מורין לו.
ואח"כ כשבא פנחס לפני משה להזכיר לו הלכה דקנאין פוגעין בו, אמר לו משה, הנה כעת שבא מעשה לידינו לא אוכל להגיד הלכה זאת ברבים, לא אני ולא אתה, משום דאמרו אם בא לשאול אין מורין לו, אלא קנאין עושין כן בעצמן, לכן איקריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא. ור"ל, אחרי דנתעלמה הלכה זאת לפי שעה מכל ישראל ורק ממך לא נתעלמה, זהו מסמני מילתא דמן השמים מסייעין לך שתהא מילתא דא מתעביד על ידך דוקא ולא ע"י אחר. וזה הוא הכוונה דהא דאמר לו איקריינא דאיגרתא, כלומר דבזה שלא נתעלמה הלכה ממך, ואתה מסתייעא בידך להגיד אות[ה], וזה הוי הוכחה דעשו אותך להיות שליח בזה.
♦
החימה נסתלקה למפרע
ולכן כתיב 'השיב' את חמתי, דגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם אשר אין שום אחד מישראל היה ביכולתו למחות ביד זמרי, וא"כ מה נענשו ישראל אשר החל בהם הנגף ומתו כ"ד אלף ישראל. אמנם, הלא היה להם להתחבר יחד כ"ד אלף ישראל כמספר שבטו של שמעון[2] וילכו יחד למחות, ואם לא עשו כן לכן החל בהם הנגף.אבל אחרי שהלך פנחס לבדו ועלתה בידו להרוג את זמרי וכזבי שניהם יחד, אז נתברר אשר מעיקרא לא נתחייבו כלל בעונש על שלא מיחו, דהנה הלא נודע הכלל לגבי מלאכת שבת דכתוב 'בעשותה' העושה את כולה חייב אבל העושה את מקצתה פטור (שבת ג.). ושם דף צ"ב (ע"ב) אמרו, דזה הוא דוקא דזה יכול לעשות את כולה לבדו וזה יכול, לכן נחשבת לשניהם כמו שכל אחד עושה את מקצתה ושניהם פטורים, אבל אם כל אחד מהם אינו יכול לעשות כולה ורק בסיוע של השני נעשה הדבר, אז שניהם חייבין ונחשב לכל אחד כמו שעשה אותה כולה. ואם אחד יכול והשני אינו יכול ועשו שניהם יחד, היכול חייב ושאינו יכול פטור.
ועי' במס' ב"ק ס' ע"א בתוס' ד"ה ליבא וכו', דהאי כללא לאו דווקא בשבת נאמרה כי אם גם בכל נזיקין ושארי איסורים, לכן מראשית באשר כל אחד מישראל הוי בכלל אינו יכול למחות, ובהתחברם יחד יכלו למחות, משו"ה נענשו כ"ד אלף מישראל ומתו במגפה על שלא מיחו.
אבל אחרי שהראה פנחס את כוחו וחוזק ידו שעלתה לו לבדו למחות בעוברי עבירה, א"כ הוי הוא יכול וכל אחד מישראל הוי בכלל אינו יכול, ועתה נתברר דהוא חייב למחות ובידו למחות, אבל כל ישראל נחשבים אינו יכול למחות והם פטורים, נמצא דבחנם חרה אפו של השי"ת 'בקנאו את קנאתי בתוכם' - ר"ל שלא נתחברו יחד למחות, ו'השיב את חמתי מעל בני ישראל'.
♦
מדה כנגד מדה
'לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם', ויבואר לפי מאי דכתב רש"י ז"ל, לבאר על הא דכתיב (בראשית ד י) 'קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה', ר"ל (בה"ב[3]) 'דמי' - דמו ודם זרעיותיו. והוא דאם אמרו (סנהדרין לז.) 'המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא', וכן אם הורג איש אחד נענש ג"כ על דמו ודם זרעיותיו, לכן אם פנחס השיב את חמתי ובזכותו נשארו כל ישראל בחיים, לכן כל המעשים טובים שיעשו הם וזרעם אחריהם אז הקרן שכר של המצות יהיה שייך להעושים, אבל פירותיהם אוכלים אלו שהם מזכים אותם בזה.והוא כמו דתנינן (פאה פ"א מ"א), אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב. והוא באשר אלו דברים כגון הכנסת אורחים יש בזה קרן ופירות, והוא - שכר המצוה עצמה הוא הקרן, ועל זה אמרו (קידושין לט:) שכר המצוה בהאי עלמא ליכא - והקרן קיימת לעוה"ב. אבל בזה שע"י המצוה - מאלו שחשב במתני' - יש ג"כ פירות והוא שע"י אכילתו שנותן לאחרים יעשו הם מצות, ויברך ברכת המזון, ויהא לו כח ללמוד תורה, זה יתחשב לפירות ויתנו לו שכר בעוה"ז[4].
וכן הכא, בזה שיעשו מצות וילמדו תורה אלו הנשארים בחיים מסיבת פעולת פנחס - יהיו פירות, וזה שייך לפנחס ולזרעו אחריו ברית עולם לדורי דורות.
♦
אין אומרים הלכה משמו של פנחס
והא דנכתב 'שלום' בוי"ו קטוע (עי' קידושין סו:), משום דאמרינן (ב"ק סא.) על הא דכתיב (שמואל ב' כג טז) 'ויבאו אל דוד ולא אבה לשתותם' דלא אמרינן אותה הלכה משמייהו[5], אמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי דכל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו, עכ"ל. וא"כ ה"ה הכא לגבי פנחס אע"ג דעשה דבר גדול ושכרו הרבה מאד, אבל אעפ"כ יש בו גם חסרון זה דמסר עצמו למות על דברי תורה ואין אומרים דבר הלכה משמו[6].♦
משה לא רצה לקיים קנאים פוגעין בו
ואמינא עוד, דמהאי טעמא לא קיים משה רבינו דבר זה בעצמו להיות בכלל קנאים שפוגעין בו, אבל משה שפט בעצמו הלא הוא רבן של ישראל וכל ההלכות אומרים משמו - 'הלכה למשה מסיני', ואם הוא עצמו יעשה זאת להסתכן על דברי תורה יפסיד בזה שלא יאמרו דבר הלכה משמו ויתבטל התורה, לכן אמר לו לפנחס אע"פ דאני לא אוכל להורות לך בזה, מטעם שאמרו (סנהדרין פב.) בא לשאול אין מורין לו, אבל אתה אינך צריך לשאול שאלת חכם ותוכל לעשות כמו הלכה שבידך.♦ ♦ ♦