סימן קסו
הרמב"ם לא כתב דבמצוה דרבים הוא דמשחררין עבד ונלע"ד דהנה הר"נ כתב דטעמא דלעולם ב"ת הוא משום לא תחנם והקשה המג"א סי' צ',[1] דא"כ מאי מקשה מה"ב[2] היא, ונלע"ד דהפנ"י בגיטין ל"ח, ב', מקשה למה לא הקשה על ר"א דשחרר עבדו ממה שהוא עצמו ס"ל חובה, ונראה דהגאון ר' צבי הירש חיות בהגהותיו בגיטין י"ב, ב', מקשה על שיטת ר"מ[3] דס"ל דחוב הוא לעבד שיוצא לחירות דא"כ למה צוה הקב"ה שיצא לחירות בשן ועין הרי הוסיף חוב על חובתו, ונראה דטעמו דר"מ דלשיטתו אזל דס"ל בע"א כ', א', דמותר ליתן לנכרי מתנת חנם והיינו לנכרי מז' אומות א"כ באינו מז' אומות י"ל דס"ל דצריך לרחם עליו וג"כ להטיב עמו והיינו דכתיב לעולם בהם תעבודו היינו לטובת העבד. דשם איירי בנכרי שאינו מז' אומות כמ"ש בסוטה ג', ב', עי"ש וא"כ כשסימא עינו שלפ"ז יש לו אדון רע ע"כ צוה הקב"ה לטובתו שיוצא לחירות, וא"כ א"ש דבל"ז ל"ה קשיא כלל דר"א אדר"א די"ל מ"ש ר"א חובה היינו שהוא חובה עלהם מה שמשעבדין עמהם ולא לטובתם כלל וא"כ ה"ט דאסור לשחררו משום לא תחנם, וא"כ לק"מ דאיך ישחררו דהרי משום מצוה מותר לשחררו דלפ"ז אינו נותן לו בחנם וא"כ ל"ק כלל ושפיר לא מקשה שם מה"ב היא, (אבל השתא דאמרת דר"י ור"ע נחלקו בזה דח"א רשות וא"כ ע"כ מ"ש ר"א חובה היינו דאסור לשחררו) אבל בברכות[4] ק' שפיר דשם אמר דה"ל תרי עבדי ושחרר חד ואס"ד דס"ל דמשום לא תחנם הו"א דאסור א"כ ה"ל לשחרר ג"כ השני אעכצ"ל דאסור מטעם אחר ולא משום ל"ת א"כ שפיר פריך מה"ב היא דמוכח דלאו משום ל"ת הוא האיסור וצ"ל דכר"מ ס"ל אך הרמב"ם לשיטתו דפסק כר"י א"כ ליכא להקשות מה"ב היא דכיון דמכוין למצוה אין כאן טובת עבד א"כ אין כאן מה"ב כלל כלל לא וק"ל, ועי' בהגהת הגאון ר' הירש חיות בברכות שם ששגה וכבר כתבתי בס"ד מזה במק"א ואין להאריך כאן יותר.
♦
סימן קסז
הרמב"ם פסק בה' חמץ ומצה פ"[5] ה"[6] דאם כפאוהו פרסיים לאכול מצה דיצא אלמא דס"ל לרמב"ם דמצות אצ"כ ובפ"ב משופר ה"ד פסק דהתוקע לשיר לא יצא אלמא דס"ל מצות צ"כ והנראה בזה לעמוד על כוונת הרמב"ם פ"[7] מתשובה ה",[8] שנתן טעם למה נענשו מצרים על שנשתעבדו בישראל דכ' וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ותי' שלא נאמר כי גר יהי' זרעך בארץ מצרים רק בארץ לא להם והשיגו הראב"ד כיון שרצון הקב"ה שיהיו ישראל גרים בארץ ל"ל א"כ כל הקודם זכה ונראה דהקשו האחרונים[9] מנ"מ בפלוגתת ב"ש וב"ה בריש ביצה בשאור בכזית ובחמץ בכותבת לר"י דס"ל בטלו ולא בטלו וס"ל נמי דח"ש מן התורה אסור א"כ מנ"מ בשיעור כיון דאפי' פחות מכשיעור אסור ומלקות ליכא אפי' בכשיעור כיון שניתק לעשה דתשביתו ואי בביטול העשה הזו ממילא מקיים העשה דתשביתו לרבנן דס"ל השבתתו בכל דבר ונראה די"ל דס"ל לרמב"ם דמאצ"כ אבל כ"ז בדבר שאם אינו מכוין למצוה אינו דבר עבירה אבל בדבר שאם מחוסר כוונה למצוה יהיה עבירה כגון המייבם אשת אחיו לשם נוי לדעת אבא שאול פוגע בערוה[10] שהרי באמת הוא דבר עבירה דאשת אח אסור אך כשמכוין למצוה התירו הכתוב וא"כ באופן זה וודאי דהכוונה מעכב ואם לא כיון למצוה אז הוא עבירה וא"כ א"ש דבאכילת מצה שכפאוהו פרסיים אף שמחוסר כוונה מ"מ הא אמ' בפסח הוא מצוה ובכה"ג קיי"ל דמצות אצ"כ משא"כ כשתוקע לשיר ביו"ט בלי מצות תקיעת שופר אסור לתקוע לשיר וא"כ בלא כוונה אסור ולא יצא באמת, וא"כ מיושב מה שנחלקו ב"ש וב"ה דמשכחת לה שאיבד החמץ מן העולם בשרפה ביו"ט שלא בכוונת מצות תשביתו דאז הוא בעצמו חילול יו"ט לבער אש שלא לצורך וא"כ כיון שהוא דבר עבירה ומחוסר כוונה נשאר העבירה במקומו ולא קיים העשה בשריפתו ולכן הוא בכלל ביטול העשה בידים ולכן הוא לוקה על בל יראה אם הוא כשיעור ודוק.
ובזה ניחא מה שדן הקב"ה למצרים על שנשתעבדו בישראל כיון דקיי"ל גוי המכה ישראל ח"מ[11] בסנהדרין נ"ח, ב', וא"כ אם היו מכוונין המצרים לשם מצוה לקיים ציווי הקב"ה אז היו מקיימין מצות ה' ולא די שלא נענשו אלא אף היו מקבלים שכר אבל באמת לא נתכוונו כלל לשם מצוה רק מפני שנאתם וא"כ בעצמותו הוא דבר עבירה ע"כ נענשו דגוי שהכה ישראל ח"מ, וז"כ הרמב"ם שאם היה כ' גר יהי' בארץ מצרים אז היו שלוחי הקב"ה וכוונת המשלח דיי שיקרא לשמה [ואע"ג דס"ל להרמב"ם פ"א מתפילין דאם עיבדו הגוי אע"פ שא"ל הישראל שיעבד לשמה פסול דנכרי אדעתי' דנפשי' עביד מ"מ אם היה המשלח הקב"ה אפשר דבזה ל"א אדעתי' דנ"ע וק"ל] אבל השתא שנאמר סתם בארץ לא להם ואין המצרים בגדר שלוחים והם לא כוונו כלל למצוה ע"כ נענשו ודוק, כל זה לשון אמ"ו הגנ"י בדרשותיו.
סימן קסח
הרמב"ם פ"ב מאסורי מזבח[12] פסק דבהמה שנולדה בה סימני טריפה אסורה למזבח שנאמר הקריבהו נא לפחתך כו' עכ"ל, והקשה הכ"מ למה לא כ' טעמא דגמ' דמנחות ה', ב', מן הבקר להוציא טריפה, ולדעתי יש עוד לדקדק קצת בלשונו דלמה לא כ' בקיצור טריפה אסור למזבח כו', והנה (עוד מקשים על הרמב"ם מחולין י"א[13]) הכ"מ כתב דאולי ס"ל לאסמכתא בעלמא הוא קרא דמן הבקר אך מקשים ע"ז דא"כ היכי מוכיח {ממנה} ר' אלעזר בחולין י"א, א', דבת"ר[14] אזלינן מדלא חיישינן דטריפה היא הלא לדעת הרמב"ם אינה מדאורייתא ונלע"ד דבתמורה כ"ח, ב', נתבאר דר' ישמעאל דיליף שם ממשחתם מום בם פליג אהאי תנא דמפיק נוגח ונרבע ונעבד ממן הבקר עי"ש ובב"ק מ', ב', תוד"ה מן הבהמה יעו"ש] ולכאורה ק' קצת טעמא מאי חולק על האי תנא ונראה ליישב דהנה הגאון ר' עקיבא אייגר, בגליון הש"ס, בסוכה ל', א', על התוס' שם, הקשה דלמה צריך קרא דנרבע ונעבד פסול הא הוי מצה"ב[15] [פי' לס"ד דתוס' דעדיין לא מחלקינן בין שמתוך זה באה המצוה עי"ש] ונלע"ד די"ל דאצטריך קרא לנרבע ע"י אונס דאפ"ה פסול, אך ז"א רק לשמואל בב"ק מ', ב', דס"ל שור האצטדין פסול למזבח מפני שנעבדה בו עבירה וא"כ צריך ע"ז קרא להורות דסד"א ל"ה מה"ב קמ"ל דאסור מפני שנ"ב[16] עברה, אבל לרב דהכי פסיק הרמב"ם פ' מא"מ[17] דכשר א"כ קו' הגרע"א במקומה עומדת ונראה די"ל לדידיה דהאי קרא דמן הבקר לא נכתב להוציא נעבד אלא להוציא חולה זקן ומזוהם כדעת רי"ש בתמורה שם, אבל א"כ ק' (אפכא) מן הבקר למעוטי מח"ו,[18] וצ"ל דל"ד ו' דומן הצאן וא"כ לא נשאר רק תלת ואתי לחולה זקן ומזוהם, וק' טריפה מנ"ל וצ"ל דלא דרשינן כלל טריפה מקרא דתורה רק כד' הרמב"ם, וא"כ א"ש ומיושב למה ס"ל הכי לרי"ש דרי"ש לשיטתו אזיל דלא דריש ו' בסנהדרין כ"ו, ב', וא"כ א"ש דהוכרח לדרוש אותו הפסוק על חזו"מ[19] וטריפה מאסמכתא כד' הרמב"ם ומיושב למה פ' כן הרמב"ם דג"כ לשיטתו אזיל דפ' שם בהך דסנהדרין ג"כ כרי"ש וגם בכאן פסק כרי"ש א"כ מוכרח דטריפה מב"ק ילפינן, וא"ש נמי הקו' מחולין מר' אלעזר דאיהו לשיטתו דס"ל כר' יוחנן רבו דהלכה כר"ע מחבירו [עירובין מ"ו, ב',] וא"כ דרשינן ו', דלא כרי"ש וא"כ מוכח דטריפה דאורייתא פסול וא"ש הכל, אך עדיין ק' למה לא הביא הרמב"ם הא דתמורה כ"ט, א', ממשקה ישראל מן המותר לישראל ונראה דזהו רק למ"ד מצות לה"נ[20] משא"כ לדידן דקיי"ל לאו לה"נ לא נדרוש כן וכה"ג נ"ל דהא דמה"ב דפסק הרמב"ם כשמואל דבסוכה שם דג"כ תליא במצות לה"נ דמאן דס"ל מה"ב אסור יסבור מצות לה"נ משא"כ מאן דס"ל לאו לה"נ יסבור דל"א מה"ב הוא – וא"כ הרמב"ם דפסק דלל"נ לשיטתו ס"ל דמה"ב מדרבנן – ועי' ב"ק צ"ד, א', דרבא דס"ל בר"ה כ"ח, א', מללה"נ – מוקי שם לראב"י = דלא נשנה בשיטה וא"כ כוותיה קיי"ל דאיהו קב ונקי משנתו וקאמר = דטעמו משום מה"ב י"ל דדייקא לענין ברכה כדקאמר התם – ובזה יש לתרץ קו' העולם בגיטין ל"ח, ב', דלא מקשה מה"ב היא, די"ל דדווקא בברכות מ"ז, ב', דעוסק אליבא דרב יהודא דס"ל בר"ה כ"ח, א', דמצות ליהנות ניתנו שפיר ק' דאסור משום מה"ב, משא"כ בגיטין הוא עוסק אליבא דשמואל ואיהו לס"ל מה"ב [וע' תוס' ד"ה {מתוך דלמ"ה}] א"כ ל"ק כלל וע"כ לא הקשה כלל ודוק בכ"ז ואין רצוני להאריך יותר כי בכך די, כבר דרך בזה הג"ר רמ"ט בס' תועפת רא"ם[21] בדברים מתוקים עי"ש בחו"מ.
♦
סימן קסט
הרמב"ם פ"א מטומאת מת הי"ג פסק כר"ש דנכרים אינם מטמאין באוהל, וע' בכ"מ מ"ש טעמו ולעד"נ דטעמו דהנה הגמרא[22] מקשה ממדין דאמר {מ"כ} דלא יגע ומשני שנהרג מישראל ומקשה ורבנן – כתיב לא נפקד ממנו איש ור"ש לנמ"א[23] לעבירה אבל רבנן ס"ל לנמ"א כפשוטו, וע' בשבת ס"ד, א', דדריש ללמ"נ אף לעבירה א"כ מוכח כרשב"י ומזה נסתר טעמו של הכ"מ דרשב"א ס"ל כר"ש דאדרבה לפ"מ שתי' באופן אחר מוכח דס"ל ד"ה דהגמ' בשבת יסבור כר"ש ולכן תי' תי' אחר וק"ל.
ובאותו הענין אכתוב בס"ד, על תוס' שבת שם ד"ה מידי הרהור וק' למה לא הקדימו ע"ד משה רבינו שא' שמא חזרתם לקלקול הראשון ועי' במפרשים ואמרו אמ"ו הג"ש[24] דהנה הקב"ה אמר למשה רבינו נקום נקמת בני ישראל ואחר תאסף אל עמך ומ"ר[25] א' לישראל נקום נקמת ה' ונראה שאם א' נקום בנ"י אז לא היו רוצים לילך כי מיתתו תלוי במלחמת מדין ולכ"א נקמת ה', והנה איתא שלכך טעה לפי שכעס ולכן שכח דיני הגעלה וק' למה דווקא דיני הגעלה ונראה דהרמב"ן[26] מקשה למה הוצרכו להגעיל הא קיי"ל אפי' קדלי דחזירי הותר להם בשבע[27] כו' ומתרץ דדוקא במלחמת חובה או מצוה הוא דמותר משא"כ מלחמת מדין רשות היתה ולכך צריך לגעול וא"כ א"ש דמשה רבינו סבר שהיא מ"ח לפי"מ שאמר לישראל [וזה היתה טעותו שסבר שבאמת א"ל הקב"ה כן] וא"כ הותר להם אפילו כתלי דחזירי וא"כ א"צ הגעלה כקו' הרמב"ן – וא"כ א"ש דברי התוס' דעל דברי משה רבינו לק"מ איך א"ל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון, דהרי יפ"ת הותרה להם דלפמ"ש היה סבור משה דהיתה מלחמת חובה וקיי"ל דיפ"ת לא הותרה רק במלחמת רשות לא במ"ח א"כ שפיר א"ל שמא חזרתם לקלקולכם דלדעתו שהיתה מלחמת חובה לא הותרה יפ"ת משא"כ עליהם שהשיבו אותו אז שפיר ק' דהרי הם ידעו כבר דיני הגעלה מאלעזר וא"כ מוכח דמ"ר היתה א"כ שפיר הותרה להם יפ"ת ושפיר ק' ודפח"ח שפ"י.
סימן קע[28]
הרמב"ם פ"ט מעבדים ה"ו לא כתב דדוקא במצוה דרבים הוא דהותר לשחרר משא"כ במצוה דיחיד וע' בלח"מ. ונראה דתוס' ברכות מ"ז, ב', ד"ה מצוה דרבים. הקשו על הבה"ג דס"ל דאתי אבילות דאורייתא ביום ראשון ודוחה יו"ט שני דהרי חזינן שם דבמצוה דרבים נדחה אף מצוה דאורייתא, ונראה דהנה בברכות שם מקשה מה"ב היא ומשני מצוה דרבים שאני ודיקדקו העולם למה לא הקשה כן בגיטין ל"ה, ב', ונראה דשם כתב הר"נ דטעמא דלעולם ב"ת משום לא תחנם, וכבר מפורסם הקו' דא"כ מאי פריך בברכות מה"ב היא הא לפ"ז ל"ה כלל עבירה והיא קו' חמורה ועצומה, אך לכאורה לד' הר"נ ק' מאי אשמעינן הברייתא שר"א שחרר עבדו משום תפלה, הא נדע בלא ר"א אם כן הטעם ומקמ"ל, ונראה די"ל דקמ"ל דלא כריב"ל דס"ל ט' ועבד מצטרפין קמ"ל דלא א"א משחררין אותו וא"כ ל"ק ע"ד הר"נ, וא"כ א"ש דבברכות קא עסיק שם אליבא דריב"ל א"כ ליכא למימר כד' הר"נ דיקשה קו' הנ"ל דלפי' מאי אשמעינן הברייתא ועכצ"ל דמשום ט"א[29] הוא דציוה הכתוב לעולם בהם תעבודו ולפ"ז שפיר ק' מה"ב הוא. וע"כ משני מצוה דרבים שאני, ובזה א"ש מה שמקשין מאי שייטיה דהקו' על רב יהודה מר"א בברכות שם דלא הובא אגב גררא – ודוק. זהו שם בברכות דעסיק אליבא דריב"ל הוא דצריך לאסיק דמצוה שאני דאל"כ יקשה מה"ב הוא לדעת ריב"ל, אבל בגיטין כן איירי לפי המסקנא דגמ' בברכות דקאמרה דלית הלכתא כי הני שמעתתא וקאי נמי אדריב"ל ג"כ וא"כ לעולם י"ל כטעם הר"נ ולק"מ א"כ מקו' הברייתא מר"א דהיא גופה קמ"ל דאין הלכה כריב"ל וא"כ אאצ"ל דמצוה דרבים שאני דלפ"ז ל"ק כלל מה"ב היא ודוק. וא"כ מיושב פסק הבה"ג דקאי לפי המסקנא דלית הלכתא כריב"ל וס"ל כסוגיא דגיטין וא"כ לא דחיא באמת מצוה דרבים לדאורייתא והכא שאני כד' הר"נ ולק"מ וא"ש. – נתיישבו נמי ד' הרמב"ם דהרמב"ם ג"כ יסבור כד' הר"נ וכסוגיא דגיטין וא"כ י"ל דאף במצוה דיחיד – כה"ג – דחי ול"ד מצוה דרבים כברכות אלא כמסקנת הגמ' ודוק.
♦
חתימה בעהש"ו
במה שפתחתי במדבר קדמות בסתירת המאמרים דבמק"א נאמר אשרי מש"ל ותלמודו בידו ובמק"א נאמר והתלמוד בידו נראה עפמ"ש כתוב בספרים דלכה"פ צריך אדם להיות בקי עכ"פ במסכת אחת על בוריה אם לא יכול להיות בקי בכל התלמוד, וז"ש אשרי מש"ל והתלמוד בידו פי' כל התלמוד ודאי אשרי לו ולנשמתו שלכך זכה ואשרי ג"כ מי שתלמודו בידו פי' מה שלמד עכ"פ יהי' בהם בקי וא' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים וק"ל. סיימתי ת"ל היום ער"ח כסליו לפרט א'ם'[30] יתמהמה חכה לו הלא בא יבא[31] לפ"ג. פה פאניוועז.[32]
♦ ♦ ♦