קיצור תולדות רבינו סעדיה גאון
רבינו סעדיה גאון, ראש חכמי ישראל בדורו, הנהיג את ישראל בגודלו כל ימיו מתוך מסירות ודאגה לשלומם, ועמד בפרץ לגדור בפני כל מי שדימה בנפשו להרוס ולחבל בכרם ישראל.גם במעלליו יתנכר, ובעודו בגיל עשרים שנה, בהיותו יושב בארץ מצרים, חיבר את ספר האגרון[1], אשר בהקדמתו כתב להוכיח את בני עמו על שנטשו את השמוש בלשון הקודש בשפתם ובכתבם, ואשר המירו אותה בלשון הישמעאלים גויי ארצם. והוא מזרזם לחזור לענוד עטרת תפארת לשון קדשינו, אשר בה מזמרים המלאכים לפני ה', ובה דיבר משה לישראל מפי הגבורה, ולשם כך חיבר להם ספר הכולל מילון ללשון הקודש בכדי לסייע בו למשוררים, שעל ידו יוכלו לחבר את פיוטיהם בעברית. וכך תחל הלשון לחזור שוב לשימוש האומה[2]. כשהמטרה העיקרית בכל זה היא שבה נוכל להבין כראוי את כתבי הקודש, ונוכל לעמוד לנכון על מצוות ה' ולקיימן[3].
גם בשהותו בטבריה – לאחר עליתו לארץ הקודש – במקום מושבם של חכמי המסורה, לא שמר את רישומי החכמה שקנה שם לעצמו, וחיבר את ספרו "צחות לשון העברים"[4] על י"ב חלקיו, ובו פירש וביאר לאורך ולרוחב את כל חכמת הלשון שקיבל והגה.
מטבריה שם פניו לעבר ישיבות הגאונים בבבל, ובחנותו לתקופה קצרה בחלב שבסוריה נעתר לבקשת יושביה, והותיר שם אחריו פיוט ל'עשרת הדברות' שבו יהגו ויחכמו, ובכך תתחזק אמונתם[5].
שמו שהלך לפניו נתן את אותותיו אף בבבל רבתי, על אף היותה עיר של חכמים ושל סופרים, ועם הגיעו נתמנה להיות "אלוף" ו"ראש כלה"[6] בישיבה, תואר כבוד השמור לחכמים מופלגים.
עוד עלה ונתעלה בסולם המעלות, עד שבעת הסתלקות ראש הישיבה המכהן והצורך במינוי חכם שיירש את כסאו, לא היה ספק לראש הגולה ר' דוד בן זכאי, אשר מסמכותו היה למנות את ראש הישיבה, שרבנו הוא זה שיעמוד בראשות הישיבה וינהיג את העם, וזאת חרף היותו יליד מצרים. מאורע נדיר זה טבע את חותמו, ומשום שמעולם לא נתמנה לתפקיד זה חכם שאינו יליד בבל.
♦
איש על העדה
מעתה לאחר שהוטל על רבינו התפקיד, אחריותו לשלמות האומה בתורה ובדעות נכונות גדלה שבעתים, וכפי שכתב באגרת לבני ארץ מולדתו - מצרים, לאחר שנתמנה לגאון בישיבת סורא שבבבל: "ואחרי זה אנו מצוים עוד וכתבים אליכם כתבי הזהרות ותוכחות, לעורר את לבותיכם ולהקיץ את שרעפיכם על מצות ייי אדונינו, מה תעשו ותחיו בו, וממה תסורו ולא תמותו, כי כן חייבין אנחנו, אולי נצא ידי חובתנו בדבר הגדול הזה אשר קבלנו"[7].ועוד כתב כיוצ"ב בהקדמת ספר האמונות והדעות (עמוד ה-ו): "וכאשר עמדתי על יסודות אלו [-של גורמי הטעויות לבני האדם במטרותיהם] ורוע תוצאותיהן, לבי יחיל על מיני מין האדם, ותהמה נפשי לאומתנו בני ישראל, ממה שראיתי בזמני זה אשר רבים מן המאמינים אין אמונתם צרופה ודעותיהם בלתי נכונות וכו', ויש בידי ממה שלמדני אלהי מה שאסעדם בו, וביכולתי ממה שחננני מה שאסמכם בו, וראיתי שחובה עלי לעזרם בכך, ומוטל עלי להנחותם לכך".
והיא שעמדה להם לישראל להינצל מרוחות הדעות הכוזבות שנשבו אז בחזקה והחלו לעקר ולשבר בכרם ה' צבאות, שרבנו סעדיה, בהבינו את גודל אחריותו מתוקף תפקידו, וגודל סכנת דעות הכופרים, שינס מותניו והחל לחבר ספרים שונים שבהם ניתץ כל דעות הקראים והכופרים השונים, בין בכתבי פולמוס מיוחדים, ובין בתשובות הבנויות בסדר מופתי וביד אומן בספר האמונות והדעות, ובין בתשובות לעשרות המפוזרות בשאר כתביו, לא נח ולא שקט עד שהשיב מלחמה שערה, וכגמולם עשה להם. ועל כל זה הוסיף לנהל עמהם ויכוחים גם בעל־פה[8], וזכה בכך להעמיד את הדת על תילה.
מבין כתבי תשובותיו נגד הכופרים – ואולי המיוחד שבהם – עומד ספר תשובותיו על טענות חיוי הבלכי, העומד במרכז דיונינו וזאת, משום שבשונה מכת הקראים[9] שעל אף פחזותם שכפרו במסורת ישראל ובכל התורה שבעל־פה, ומתוך כך השתבשו ושיבשו רבות בכוונה תחילה ובמזיד את משמעותם הישרה של הכתובים, מ"מ באמיתות התורה שבכתב עדיין האמינו לפי דעתם. כאן עדים אנו לתופעה שככל הידוע לנו לא היה שני לה באותם ימים, שקם אדם וכפר בכל הקדוש והיקר ליהדות, החל ממציאות ה' וכלה באמיתות כתבי הקודש ומסורת ישראל.
♦
השפעת כתביו של חיוי הבלכי
על קיומו והשפעתו של חיבורו של חיוי כתב רבינו סעדיה גאון בסוף הקדמתו לתפסיר ספר הגלוי[10], שספרו של חיוי קיים בישראל כבר ששים שנה[11], ושהוא זה שהתעורר להשיב תשובות לכל טענותיו. ושם רמז בקצרה שמהות ספרו של חיוי היתה להקשות קושיות על הכתובים ולנסות לסותרם.ועוד כתב רס"ג אודות חיבור זה ביתר פירוט בספר ההכשרה לעבודת ה' (פירושו לספר ישעיה נט ד): "ומדברים בו - יתגדל ויתעלה - סרה, כפי ששומעים מהם, שהם מטילים דופי בציוויו ואיסורו, בהבטחת השכר ובאזהרה בעונש, ובמה שסיפר על מה שהיה, ובמה שהבטיח ואיים על מה שיהיה, אמר על כך 'ודבר שוא'. וזה דומה למה שעשה חיוי, שחיבר מאתים מאמרות שבהם דיבר דופי באמונתנו, ואני עניתי לו עליהם בתשובות הכוללות את כולם ודנות בכל אחת מהם, והפכתי רבים מהם נגדו"[12]. ע"כ.
כאן כתב רבינו את היקף ספרו של חיוי שהכיל 'מאתים מאמרות', ואשר עניינו להטיל דופי בקיום המצות וההמנעות מאיסורים, וכן בגמול העתיד לבוא לצדיקים ולחוטאים, ושהוא טרח לענות לו על כל אחת מהם. ועוד הזכיר רס"ג במקום נוסף את היקף חיבורו של חיוי הבלכי, שכולל הוא 'מאתים טענות', ודבריו הובאו בפירוש ר"י הברצלוני לספר יצירה (עמ' 21, ולשונו הובאה לקמן בהערה הראשונה בתחילת המהדורה).
דברים מורחבים ומפורשים יותר אודות תפוצתו והשפעתו של חיבורו של חיוי, וכנגד על פעולתו החלוצית של רבינו סעדיה, כתב חכם רבני שחי כמה עשרות שנים לאחר מכן, וז"ל [מתורגם][13]:
וראינוהו - יחזקהו ה' - שלא התנצח עם הטוענים על המשנה עד שהתנצח עם הטוענים על המקרא, וזה כי מצא שחיוי חיבר ספר שבו מאתים שאלות הטוענות על ה' ועל תורתו, והתקיימו שנים רבות ולא היה מי שישיב עליהם[14], וקלקל את אמונתם של אנשים רבים.
וקינא אדונינו [-רס"ג] לה' ולתורתו וחיבר ספר תשובות על חיוי ... ממנה אנשים רבים, והצליחו ה' ... וחיזקו בטענות וביאורים עד שפיזר את העננים האלו, סילק את הימים והרס את הבניינים האלו, והרגיע את לבבות הנטרדים, והשיב את אלו שנתקלקלה אמונתם. וברכה אותו האומה כולה על בני בריתה והחולקים עליה, ושיבחו את ה' אשר לא נטש את אומתו בכל תקופה וזמן, אלא החזיק בידה, כמו שהבטיח לה (שמ"א יב כב): "כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם".
וכשם שהצילם מן הטוענים על המקרא, כך השיב על הטוענים על המשנה ועורר את אנשיה להחזיק בה ועורר את זולתם [-את החולקים] לשוב אליה.
השפעתו של חיוי הכופר נתנה את אותותיה היטב בעם, והעיד רס"ג שראה מלמדי תינוקות שמלמדים את ספרו של חיוי לתלמידיהם, וכפי שכתב הראב"ד בספר הקבלה (סדר גאונים הדור החמישי): 'אחר שחבר [-רס"ג] כמה ספרים טובים ועשה טובות גדולות לישראל, והשיב תשובות על המינים ועל הכופרים בתורה, ואחד מהם חיוי הבלכי [ש]בדא מלבו תורה, והעיד רב סעדיה שהוא ראה מלמדי תנוקות מלמדים אותם בספרים ובלוחות, עד שבא רב סעדיה ונצחם'טו.
אז קם רבינו סעדיה, ובראותו כי אין איש אשר ישיב על דבריו של חיוי, חגר בעוז כלי מלחמתו ושבט לשונו, והשיב בתשובות מפולפלות ומחורזות על כל טענותיו של הכופר הלז, ובכך הציל את ישראל ממכמורת הבליו.[15]
את פעילותו הכבירה של רבינו סעדיה היטיב הרמב"ם להגדיר במילותיו הקצרות והקולעות, שכתב שבזמנו של רס"ג רבו באנשי דורו דעות משובשות והשקפות מקולקלות, ועל כן "עלולה היתה לאבד דת ה', אילמלי הוא ז"ל, לפי שכבר גילה ממנה מה שנעלם, וחזק בה מה שנחלש וכו', והוא ז"ל כל מעשיו לשם שמים"[16].
♦
ספר שאלותיו של חיוי הבלכי
שרידים בודדים משאלותיו של חיוי הגיעו אלינו בצורתם המקורית, ומהם למדים אנו שערכם בעברית מחורזת[17], ובהתאם לנוהג בזמנם שספרי פולמוס היו נערכים בשפה ובסגנון של הספר עליו משיבים[18] - אף רס"ג בנה כך את חיבורו[19], וכתב אותו בלשון העברית המיוחדת שלו עם חידושי הלשון שהגה[20], שכל בית מכיל ארבעה חרוזים.בספר עניני הנפש המיוחס לרבינו בחיי בן יוסף[21] נאמר שרבינו כתב את החיבור הזה בעברית משום שפחד שהאמגושים יפגעו בו אם יקראו אותו, ומשום ששפתם היתה ערבית - כתבו בשפה שאינה מובנת להם.
בדבריו של רבינו בחיי מתברר לנו מקור דעותיו של חיוי, שינק אותם מהפרסים עובדי אל הטוב ואל הרע המכונים "אמגושים"[22], אשר אלו הם שהאמינו ב'שַנְיוּת'[23]. ומשום שמושבו היה בעיר בלאךכד שבאפגניסטן הסמוכה לפרס, ינק מהם את דעותיהם הכפרניותכה.
ויש להדגיש כאן הערה נוספת, חיוי בכסילותו ועזות מצחו לא שאל שאלות וקיוה לקבל עליהן תשובות או עכ"פ להניחן בצ"ע לעת מצוא שיזכה להבינן וליישבן - אלא טען טענות, ומכוחן קבע עובדות שהנחוהו בשיטתו הכפרנית. ובמאמר זה הוצגו דבריו כשאלות, משום שרבינו משיב עליהן כאן את תשובותיו, וכך נאה להציגן, שאין במהותן מעבר לשאלה סתמית, ולעיתים לשאלת תם שאינו יודע לשאול כהלכה, או שמדמה שאף מבקר ולו המתחיל ביותר לא יתעסק בפתרונן, ויוכיח קבל עם ועולם שפעמים אף בר בי רב דחד יומא מרגיש בדבריו שתואנה הוא מבקש.[24][25]
ברוב המקרים ניתן ללמוד מתשובת רס"ג על מה דבריו מוסבים, ולשחזר לפי זה את ענין שאלותיו של חיוי הבלכי. בכמה מקרים הדברים מעט סתומים, ולא ברורה כוונת רס"ג ממה בא להוציא בדבריו.
♦
מבנה ספר התשובות על חיוי הבלכי
החיבור מורכב מבתים בני ארבעה שורות המסתיימים בחרוז פנימי, עם אקרוסטיכון לאות הראשונה בכל בית, המסודר לפי סדר האותיות ישר והפוך, ואשר בתוכם שתל רבינו את שמו, שם אביו, ותפקידו בישיבה, שהוא "אלוף" ו"ראש כלה", וזהו האקרוסטיכון מהבתים ששרדו לפנינו: [סעיד ראש] כלא, שׂעיד בן יוסף, שׂעיד אלוף, סעיד ראש כלא, סע[יד בן יוסף], והשאר חסר בכתב היד.♦
גילוי שרידיו המקוריים של הספר
שמו וידיעת קיומו של חיבור זה נודעו לנו מדברי רבינו עצמו בהקדמתו לספר האמונות והדעות (המאמר הראשון פרק א עמוד מ), מדבריו בספר הגלוי (עמוד קט), ומספר ההכשרה לעבודת ה' (פירושו לספר ישעיה נט ד) וכן משאר הראשונים הנ"ל. אולם לא בא הספר לידינו בצורתו המקורית, מלבד בית אחד שנעתק בפירוש ספר יצירה לר"י הברצלוני[26]. וכל זאת עד לימי גילויה של הגניזה הקהירית, שבה מצא י' דוידזון ארבע דפים מהחיבור המקורי[27], ופרסמם במהדורה מיוחדת עם מבוא, נספחות ותרגום לאנגלית[28].כמה שנים לאחר מכן מצא ח' שירמן שני דפים נוספים מאותו טופס שגילה דוידזון[29], ואשר הם משלימים בדיוק את השריד ההוא מלפניו ומלאחריו, ופירסמם בספרו 'שירים חדשים מן הגניזה' (ירושלים תשכ"ו, עמ' לא-מא).
בזה תם לעת עתה חלקה של הגניזה הקהירית, אך טרם הסתיימו גילויי שרידיו של החיבור. מבירור שערכתי ב"מפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה על שם עזרא פליישר" נודע לי שישנו שריד נוסף מהחיבור, שנתגלה בגניזת אפגניסטן, ולהלן תיאורו[30].
כתב היד מחזיק שני דפים 25-27 שורות בכל עמוד, כ-10 מילים לשורה, וכתיבתו ברורה ורהוטה. סגנון הכתיבה הוא מזרחי. כתב היד מתוארך למאה העשירית - האחת עשרה[31], כלומר טופס זה נעתק כמה עשרות שנים בלבד אחרי שכתב רס"ג את החיבור.
כתב היד מכיל ארבעה עמודים, שלשה כתובים ואחד ריק, ושנים מהם מקבילים לקטעים שנתפרסמו עד היום, ויפה כוחם להשלים כמה קרעים וטשטושים, שבהם הם ברורים ושלמים. ומלבד זאת יש שגירסתם טובה יותר מהקטעים שבגניזת קהיר[32].
מקום מוצאו של כתב היד – באפגניסטן, והתאריך המוקדם שלו, מעידים על תפוצתו של החיבור מחוץ לגבולות בבל שם נתחבר, ומעידים, כפי שניתן לשער, שהשפעתו הגדולה של חיוי היתה דוקא במקום מושבו באפגניסטן[33], ולא בבבל, שהיתה עיר של חכמים וסופרים, על אף שגם שם ראה רס"ג שמלמדין לתינוקות את ספריו. ומ"מ חיבור זה של רבינו נשלח כבר באותם ימים לאפגניסטן בשביל להציל את ישראל אף במקום ההוא.
ואכן בני אפגניסטן החלו מני אז להעריץ את רבינו ואת דברי תורתו, על אשר הצילם בחכמתו משמד רוחני. ומוצאים אנו ביטוי לזה בכך שנמצא עותק של תרגום ופירוש רס"ג לספר ישעיה[34] באפגניסטן, אשר מצורת הכתב ניכר שנעתק ע"י יושבי הארץ הזאת באותם ימיםלה. וכל זה מעיד שאכן דבריו עשו עליהם רושם, והוסיפו להתחקות אחר חכם מופלא זה ואחר תורתו וכתביו.
♦[35]
פשר והיגוי שמו של חַיוֹי הבלכי
אודות פירוש שמו של חיוי והיגויו נתחבטו רבות, ועלו השערות שונות[36] אשר רבות מהם אינם מבוססות, וכפי שהרגישו והדגישו זאת כבר מחדשיהם[37].כיון שמוצאו של חיוי הינו ממקום ששלטה בו התרבות הפרסית, יש להתחקות אחר זיהוי שמו על פי לשונם של בני איזור זה דוקא. ואכן מצאנו מקור לכך בקרב בני פרס שרגילים הם להוסיף את הסיומת "-וֹי" בסוף הזכרת שמו של אדם לכינוי. סיומת זו נהוגה אצלם עוד מתקופת הגאונים ומוצאים אנו אותה בשמו של תלמיד תלמידו של ר' יהודאי גאון - רב פירקוֹי בן באבוֹי[38], ואף עד ימינו אנו נהוגה ביניהם סיומת זו לכינוי. ועל כן נראה ששמו המקורי היה 'חַי' ונתנו בסופו סיומת זו לכינוי ונעשה חַיוֹי[39] [ואין לתמוה על קביעת כינויו של אדם על הכתב, שכאמור מצינו זאת בשמו של רב פירקוי בן באבוי][40].
אקבע כאן ברכה, לר"א חלא ולה"ה ע' לבנת, שסייעוני בקריאת כתב היד, והציעו השלמות למילים המטושטשות והמחוקות שבו. הרב דוד יוסף והרב ידידיה כהן הואילו לעבור על חלקים נכבדים ממנו ולהעיר הערות רבות וחשובות המשוקעות במקומן ושכמ"ה.
♦
מהדורה
עוֹד[41] אֵיךְ עַתָּה תֵּדַע מֶה עָשָׂה לְמַלְאֲכֵי מְרוֹמִים[42],אֶפְשֶׁר כִּי הִשְׁכִּין בֵּינֵימוֹ אוֹר כָּזֶה אֶלֶף פְּעָמִים,
כִּי יִזְרַח לְפִי כֹּחָם לְעָבְדוֹ בְּתָמִים[43],
וְאֵיךְ תֹּאמַר מְאָסָם וְלֹא תָּגוּר מִן הַחֲכָמִים.
...
[44]אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר יָדַע לְבָבָךְ[45],
כִּי אֲדֹנֶיךָ נֶאֱכַל וְנִשְׁתָּה וְנִשְׂרַף וַיְאוּבַּךְ[46],
לָכֵן בִּיקַּשְׁתָּ[47] לַהֲפוֹךְ זֶה עַל יְרִיבָךְ,
וּכְלֹא יָכֹלְתָּה[48] שַׂמְתּוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בִּכְתָבָךְ[49].
בּוֹרֵא הַכֹּל הוּא וְאֵיךְ יֹאכַל,
וְלַשָּׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא יֻצְרַךְ כִּי כֹּל יוּכַל[50],
אַף מַלְאָכָיו יִשְׂרְפוּן וְלֹא יֹאכְלוּן[51] מַאֲכָל[52],
כַּכָּתוּב[53] "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים". וְאֵינוֹ[54] מַאֲכָל[55].
גַּם הַסְּעוּדָה לַפְּגָרִים[56] לְהַחֲלִיפָם כֹּחַ,
חֵלֶף אֲשֶׁר יִשְׁאַב הָאֲוִיר וְכָל יְגִיעַת כֹּחַ[57],
וְאֵל שַׁדַּי בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כּוֹחַ[58],
זְכוֹר קְצֵה שִׁבְחוֹ אֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ[59] וְאַל תִּשְׁכָּחֵהוּ שָׁכוֹחַ.
סְדוֹם וַעֲמוֹרָה אָמַרְתָּה מַה גָּדְלָה אַשְׁמָתָם,
מֵחַטַּאת כָּל הָאוּמּוֹת מִשְׁפְּחוֹתָם לִלְשׁוֹנוֹתָם[60],
וְאַתָּה לֹא נִסִּיתָה[61] אֶת הָרִאשׁוֹנִים וּמִפְעֲלוֹתָם[62],
אַף לֹא בָּחַנְתָּה[63] אֶת הָאַחֲרוֹנִים וַעֲוֹנוֹתָם.
דִּבְרֵי עַזּוֹת בְּלֹא דַּעַת אֵיךְ[64] תְּדַבֵּר[65],
וְהִנֵּה קָטֹן אַתָּה וּבָזוּי מִדַּעַת כֹּל אֲשֶׁר יִתְחַבֵּר[66],
וְאִישׁ אֲשֶׁר עַל רִיב לֹא לוֹ מִתְעַבֵּר,
דּוֹמֶה לְמַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כֶּלֶב עוֹבֵר[67].
עַל אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ נִפְסְלוּ בְּנֵי לוֹט,
וְהָפַכְתָּה וַתְּשִׁיתֵהוּ[68] בַּעֲבוּר עֶרְוַת[69] הַלּוֹט[70],
וַתְּשַׁקֵּר עַל אֵל כִּי הוּא הִשְׁכִּיבוֹ לִקְלוֹט[71],
וְזֶה מִמִּפְעוֹל[72] הָאָדָם וְהָאֱלֹהִים מִמֶּנּוּ יִפְלוֹטעג.
הִכָּלֵם[73]לֹא נִכְלַמְתָּ כִּי לֹא יוֹדֵעַ עַוָּל בּוֹשֶׁת[74],
וְנֶהְפָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה[75] וּבְרֶשֶׁת,
אִילּוּ נוֹלְדוּ עַמּוֹן וּמוֹאָב[76] מִן הֶתֵּר אֵשֶׁת,
וְלֹא קִדְּמוּ גַּם[77] בְּזֹאת הָיוּ לְמַעֲקֶשֶׁת[78].
יָשָׁר[79] הַשּׁוֹמֵעַ בְּקוֹל חֲכַם הָרָזִים[80],
קְרָאתוֹ בַּעַר גַּם הִשִּׁיאוּךָ חֲרוּזִים[81],
בְּאָמְרְךָ כִּי הַשּׁוֹמֵעַ בְּקוֹל[82] חָכָם[83] הוּא בַּעַר כַּנִּבְזִים,
אָמַרְתָּה כִּי יִהְיֶה חָכָם הַשּׁוֹמֵעַ לִכְסִילִים וּפֹחֲזִים[84].
וְאֶיפְשָׁר לָאָדָם כִּי יְמִיתֵהוּ אֵל בִּדְבָרוֹ,
וְיִתֵּן לוֹ גְּמוּל טוֹב שָׁמָּה תַּחַת מוּסָרוֹ[85],
וְכֵן אֶיפְשָׁר לַהֲמִיתוֹ עַל יְדֵי צִירוֹ[86],
וְלָתֵת לָזֶה שְׂכָרוֹ וְגַם לַאֲשֶׁר שָׁמַע דְּבָרוֹ[87].
דְּבָרַי אֲשֶׁר הִקְדַּמְתִּי כִּי הוּא יוֹדֵעַ כָּל הַנַּעֲשׂוֹת[88],
עַל כֵּן בַּעֲבוּר נַפְשׁוֹ[89] לֹא יֻצְרַךְ לְנַסּוֹת,
אֲבָל[90] בִּגְלַל בְּנֵי הָאָדָם צְרִיכִים מַסּוֹת[91],
לְמַעַן יֵדְעוּ כִּי לֹא עַל חִנָּם אַבְרָהָם לְהִתְנַשְּׂאוֹת[92].
זִכְרוֹן[93] "עַתָּה יָדַעְתִּי"[94] הוֹדַעְתִּי מִתְפָּרֵשׁ,
כִּי כֵן כָּל עֲלִילוֹת יוֹצְרֵינוּ[95] רָאוּי לְפָרֵשׁ[96],
וְטַעַם[97] לַעֲצוֹר וּלְהוֹלִיד הִנְנִי אורש[98],
כְּטַעַם לְהַרְעִיב וּלְהַטְרִיף לְהוֹבִישׁ ולהשרש.
רָעוֹת מַחְשָׁב(ו)ת[99] אָמְנָם אֵלֶּה לֹא יְהוּ[100],
כִּי כָּל הַנּוֹצָר נָתַן אֶל קוֹרוֹת יִקְרוּהוּ,
כִּי בָּהֶם נַשְׂכִּילָה כִּי חָדָשׁ הוּא[101],
וְנַמְתָּה[102] עַל הָאַחִים[103] כִּי הֶעֱשִׁיר הַגָּדוֹל[104] וְהִרְבָּהוּ[105].
חֲזֵה עִנְיַין[106] "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ"[107] וְתֵדַע כִּי תָּם[108] הִרְבָּה,
וְלֹא תֹּאמַר מִלָּה אֲשֶׁר אֵינֶּנָה[109] כְּתוּבָה,
וְעוֹד אִם בָּרַח תָּם יָמִים אֲחָדִים[110] הִנֵּה בָּא[111],
אֲבָל זֶה[112] וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ[113] וְעוֹד לֹא בָּא[114].
אָמַרְתָּה כִּי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים הַיּוֹם בְּשֵׂעִיר בַּשְּׁבִי[115],
וְלֹא יָדַעְתָּה כִּי הַר שֵׂעִיר בְּאֶרֶץ הַצְּבִי[116],
וְגַם רוֹמִיִּים לֹא מֵעֵשָׂו הֵמָּה בְּהַצְבִּיא,
מֵרוֹב תַּרְמִית לִבְּךָ לֹא תֵּדַע מַה תָּבִיא[117].
טָעַנְתָּה כִּי הֶחֱלִיף אֱלֹהֵינוּ אֶת מַאֲמָרוֹ לְתָם,
וְנַהֲפוֹךְ הוּא לְהָפִיץ בָּנָיו וּלְזָרוֹתָם,
כָּל הַבְּשׂוֹרוֹת בִּתְנַאי וְאִם לֹא נִילְוָה אוֹתָם[118],
כְּמוֹ נִינְוֵה נֶהֱפֶכֶת וַיָּסוּר בְּשׁוּבָם מֵרִשְׁעָתָם[119].
שְׁבָטִים אִם הָיוּ מֵאָב וּאֵם[120] אַחַת,
נַמְתָּה[121]. לֹא קִנְּאוּ זֶה בָּזֶה בְּתוֹכַחַת[122],
וַהֲלֹא עֵשָׂו וְיִשְׂרָאֵל מֵאָב וְאֵם וּבְבֶטֶן אַחַת[123],
וַיִּשְׂטֹם וַיִּתְנַחֵם וַיֹּאמֶר אֶהֱרוֹג וְאוֹרִיד שָׁחַת[124].
יַעֲקֹב שָׁאַלְתָּה לָמָּה הוּאֲפָף בְּצָרוֹת,
בְּמוֹת רָחֵל יוֹסֵף אֵינֶּנוּ[125] וְכַמָּה תַּמְרוּרוֹת[126],
כָּל אֲשֶׁר תּוֹסִיף לְהַזְכִּיר בּוֹ צָרוֹת,
תּוֹסִיף בְּשִׁבְחוֹ כִּי לֹא הִטּוּהוּ מִן הַמִּשְׁמָרוֹת[127].
כַּאֲשֶׁר רַבּוּ אַנְחוֹתָיו פֹּה וְעָצַם כְּאֵיבוֹ,
כֵּן לֶעָתִיד מָה רַב שְׂכָרוֹ וּמָה רַב טוּבוֹ[128],
וְגַם בָּעוֹלָם הַזֶּה יַקְדִּישׁוֹ אֵל בִּשְׁמוֹ בְּקִרְבּוֹ[129],
וְיי'י אָמַר. יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אֶתְפָּאַר בּוֹ[130].
כִּי נְעִימוֹת אֱלֹהֵינוּ עַל שְׁלֹשָׁה דְּרָכִים,
בְּחֶסֶד וּבְשָׂכָר וּבִגְמוּל נֶעֱרָכִים[131],
הַחֶסֶד וְהָרַחֲמִים הַכֹּל אֵילֵימוֹ נִצְרָכִים,
טוֹב יי'י לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל הַהוֹלְכִים[132].
לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ מַתַּת שְׂכָרָם נִפְצַחַת[133],
אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב מְשַׂמַּחַת[134],
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ בְּתוֹכַחַת,
לְהַשְׁקִיט לוֹ מִימֵי רָע עַד יִכָּרֶה לָרָשָׁע שָׁחַת[135].
לַחֲכַם לֵב אִם יִשְׁאַל שׁוֹאֵל[136],
בְּחַר לְךָ מְעַט צָרָה וְרוֹב נְעִימוֹת לְהוֹאֵל[137],
אָכֵן בְּזֹאת הֱיֵה שָׂמֵחַ וְכֵן הֶחְכִּים הָאֵל[138],
וְלֹא[139] כְּפוֹנֶה אֶל יוֹמוֹ[140] וּבְאִוַּלְתּוֹ מִתְגָּאֵל[141].
♦
נספח - שריד מפיוט המיוחס לרס"ג
כפי שהתבאר במבוא, הקטע המוהדר לעיל מתוך חיבורו של רס"ג "ספר התשובות על חיוי הבלכי" מקורו בכתב יד שמוצאו מגניזת אפגניסטן. כתב יד זה מכיל שני דפים, והחיבור הנ"ל מועתק שם בדף הראשון. בעמוד הראשון שבדף השני מועתק קטע מפיוט שלא נודעה לנו מציאותו, ולהלן מתפרסם תוכנו[142].
הפיוט הכיל לפחות עשרים ושנים בתים, שכל אחד פותח באות אחת על סדר האותיות. בקטע שלפנינו שרדה השורה האחרונה מהבית של האות כ', ואותיות ל' מ' נ' שׂ' [=ס'] בשלמותן. בכל בית שמונה שורות המסתיימות בחרוז פנימי. ניתן למצוא דמיון במבנה הפיוט ותוכנו לפיוטו של רס"ג המובא לעיל.
מתוכן הפיוט ועניינו ניכר שהוא בעל מגמה פולמוסית, המחבר מציע את טענותיו של השואל ומשיב עליהם. וכשם שנהג רס"ג ב'ספר התשובות לחיוי הבלכי', גם בפיוט זה המחבר עוקב אחרי עניינים מפרשת בראשית כסדרם (בריאת העולם ואדם הראשון, השבת, גן עדן).
קדמותו של כתב היד, שכאמור מתוארך למאה העשירית – האחת עשרה, והעובדה שנכתב ע"י אותו מעתיק ובאותו טופס בו נעתק חיבור אחר של רס"ג, מקרבים את ההשערה שבידינו שרידים משני חיבורים שנכתבו ע"י אותו מחבר. אם כי אין לשלול את האפשרות שהוא נתחבר ע"י חכם אחר יליד חוראסאן[143], וכבר מצינו כיוצ"ב שמעתיקים העתיקו חיבור של רס"ג ומיד לאחריו חיבור של חכם אחר בן דורו בשטף אחד[144].
ממהלך הדברים נראה ברור שהמשיב נמנה על עדת הרבנים, וכן שהשואל מתנגח עם האמור בתורה ומסורת ישראל. ובזה דעותיו של השואל משתוות לדעותיו של חיוי הבלכי וטענותיו, שכפר במציאות ה' ואמיתות התורה. וכפי שניתן לעמוד על כך מהדברים דלהלן, המחבר כותב: "בְּתֹלְדוֹתָם וְהִתְיַחֲסָם לֹא יַאֲמִינוּ בְּנוֹחַ חַוָּה וְאָדָם", משמע שזו אינה דעתו של המחבר - שהוא אכן מאמין באמיתות התורה, אלא זוהי דעת אנשי אותה כת שהשואל מייצג. ואגב, מכח זה מובן גם שאין השואל נמנה על כת הקראים, שהרי הם מ"מ האמינו בכל הכתוב בתורה לפי דעתם. כמו כן, מדבריו של המחבר שכתב על יום השבת שיום זה ניתן לנו מה' באהבתו אותנו, וכן שביום השבת כאשר שובת האדם ממלאכתו ליבו פנוי להתבונן מי הוא זה שברא את העולם, ניתן ללמוד גם כן שהמחבר אמון על כתבי הקודש ומסורת ישראל.
לגבי בריאת גן עדן כתב המחבר שה' הניח שם את אדם הראשון בשביל שיטפל בגן ובצרכיו, וכלשונו: "וְצִוָּה הָאָדָם לְעָבְדָה וּלְשָׁמְרָה שֶׁלֹּא תִּהְיֶה חָרְבָה וְרֵקָה". ודברים אלו תואמים את דבריו של רס"ג בפירושו לספר בראשית שם ביאר שזהו פשר ציוויו של ה' לאדם הראשון "לעבדה ולשמרה", והיינו שידאג לצמחים ולעצים הגדלים בגן שיגדלו כראוי ויאסוף את פירותיהם, "כי לא היה צורך בעבודה חקלאית ממש ובעיבוד קשה של האדמה, שכל זה כבר נעשה ע"י ה' בגן קודם לכן", עכת"ד (דבריו הובאו בהערה להלן, ועוד הובא שם שכן משמע גם מדברי רס"ג בספר קורות הזמן פרק ג, ושכ"כ ראב"ע ע"ש).
ונסכם את הדברים. לפנינו פיוט בעל אופי פולמוסי הכתוב בעברית מחורזת שנתחבר במאה העשירית. והנה בהתחשב בעובדה שהעתקתו נמצאת בכתב יד שבו נעתק חיבור אחר שבעלותו של רס"ג עליו ברורה, וכן שיש דמיון בין שני החיבורים האלו של תוכן וסגנון, ועל כל זה שישנה הקבלה עניינית בין האמור כאן לדבריו של רס"ג בפירושו לבראשית, נראה שקרוב הדבר שאף חיבור זה יצא מתחת ידו של רס"ג.
ועל כל האמור, רואה אני לנחוץ להדגיש שהביאורים הכתובים בהערות הינן על דרך ההצעה בלבד, וכפי מה שהיה ניתן ללמוד מהקשר הדברים ועניינם. ושרידים נוספים של הפיוט, לכשיתגלו, יאירו את עינינו בעניינים שנותרו עמומים.
♦
מהדורה
בְּרֹאשׁ וְרֶגֶל וְקֶ[דֶם] וְאָחוֹר הוּא יִשְׁוֶה לָנוּ[145].לְכָל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה תּוֹרָה וְדָת וּמֶלֶךְ יְשֹׁטֵט בַּעֲדָם,
בְּתֹלְדוֹתָם וְהִתְיַחֲסָם לֹא יַאֲמִינוּ בְּנוֹחַ חַוָּה וְאָדָם[146],
כְּאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמֻר וְצֹאן וּבָקָר כֻּלָּם בָּשָׂר וָדָם,
יַחַד מַקְרִין וּמַפְרִיס[147] וּמַעֲלָה גֵּרָה וְשׁוֹסַעַת רַגְלָם וְיָדָם,
לֹא מִשֹּׁרֶשׁ בְּהֵמָה אַחַת וְלֹא אָב אֶחָד מִקְדָּם,
כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם[148] מִדְּמוּת פְּנֵיהֶם מַאֲכָלָם וְצֵדָּם,
כֵּן כָּל גּוֹי וּמַמְלָכָה עִמְקֵי שָׂפָה בְּמַאֲמָרָם וְסוֹדָם,
כּוּשִׁים וּשְׁחֹרִים אֶחָד צַח וְאֶחָד לָבָן וּמְאֻדָּם[149].
מְשֻׁנֶּה אִישׁ מֵאִישׁ כּוּשׁ מֵאֱדוֹם וְיָוָן מִבְּנֵי שֶׁמֶר,
אַנְשֵׁי הוֹדוּ[150] מִתֹרְגַמָה[151] וּכְנַעַן מִגֶּזַע גּוֹמֶר[152],
אִם יְדַבֵּר זֶה עִם זֶה לֹא יִשְׁמַע כִּי יַבִּיעַ אֹמֶר,
אִישׁ בְּשַׂר רֵעֵהוּ לֹא יִתְאַוֶּה חִטָּה וְעֹמֶר[153],
תְּבוּאָתָם קִדָּה וְקָנֶה וּבוֹשֶׂם[154] תַּחַת אֲרָזִים שִׁקְמִים וְתֹמֶר,
חַיַּת אַרְצָם שֶׁנְהַבִּים[155] וְקוֹפִים רְאֵם וּתְאוֹ וָזָמֶר[156],
אַף עֲרֻמִּים יִהְיוּ אֵין כְּסוּת שֵׁשׁ וּפִשְׁתָּה וְצֶמֶר[157],
אַבְנֵיהֶם שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה וְלַאֲחֵרִים טִיט וָחֹמֶר.
נָח רוֹעִי בַּשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרְכוֹ וְקִדְּשׁוֹ[158],
בְּשָׁבְתוֹ מִכָּל מְלַאכְתּוֹ וְעִצְּבוֹן יָדוֹ[159] וִיגִיעַ נַפְשׁוֹ,
פָּגַע וְנָגַע בְּהַקְרִיבוֹ וְהַגִּישׁוֹ בְּכַלֹּתוֹ מִמַּעֲשָׂיו וְהַנְפִּישׁוֹ,
וְרָאָה כִּי טוֹב אֲשֶׁר הוּא עִם לְבָבוֹ וְרַחֲשׁוֹ,
אִם לֹא זָמַם וְחָשַׁב וְלֹא עָלְתָה בְּהִרְהוּרוֹ וְרַחֲשׁוֹ,
......................................[160]
וּמִיּוֹם נוּחוֹ וְשִׁבְתּוֹ מִי הַפּוֹעֵל בְּעוֹלָמוֹ מִסּוֹפוֹ וְעַד רֹאשׁוֹ[161],
בְּאַהֲבָתוֹ[162] צִוָּה בַּיּוֹם הַזֶּה תַּשְׁבִּית כָּל מְלָאכָה וְחוֹרֵשׁ חֲרִישׁוֹ.
שָׂשׂ צוּרִי לִנְטֹעַ גַּן מִקֶּדֶם[163] לְצֵ[א]ת שָׁמַיִם וְאַרְקָה[164],
הִיא אֲשֶׁר צָפַן לְשׁוֹמְרֵי חֻקָּה לְעֻמַּת תּוֹכָחָה וַעֲלוּקָה[165],
אָז לָאֲדָמָה קָרָא עֵדֶן וְצָמְחָה גַּן כְּתוּבָה וַחֲקוּקָה,
כִּי עֵצָה לְמַלְּאָה וְטוֹב לְנֶפֶשׁ רְעֵבָה וְשׁוֹקֵקָה[166],
וְצִוָּה הָאָדָם לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה חֲרֵבָה וְרֵקָה[167],
וּמֵעֵץ הַחַיִּים וְעֵ[ץ הַדַּ]עַת לְמַאֲכָל [רִחֲ]קָה.
♦ ♦ ♦