מקומו של המקום - מצד אורכו ורוחבו - נראה שפשוט הדבר, וברור כיצד ניתן להגבילו. אמנם בענין מהו המקום, לענין מה שלמעלה ממנו ותחתיו - נראה שקשה יותר להגדיר הדבר.
ונראה שיש בזה חילוקים בין דינים שונים. למשל, מצורע המטמא בביאה, אינו מטמא אלא את מקומו, ולא מה שלמעלה מן הבית שהוא נמצא בו או בקומה שתהיה תחתיו (עיין למשל בריטב"א בקידושין לג: ואכמ"ל). אמנם דין זה ברור גם אם לא נאמר שאי"ז מקומו, משום שהתקרה והרצפה חוצצת. אך מ"מ נראה שגם לולא זה, זה לא היה נחשב למקומו.
יותר ברור הדבר לענין אכילת פסח בב' חבורות, שחבורות שיושבות בקומות שונות (אתעלם כרגע מענין גגין אם נתקדשו) נחשבות כמקומות שונים (עיין פסחים פו: שהמושג מקום שייך לחילוקי החבורות).
לעומת דין זה, בדינים הנזכרים לעיל - רה"י בשבת, ומקום אר"י והמקדש - רה"י עולה עד לרקיע, וכן המקדש נתקדש מתהום ארעא עד רום רקיעא. וע"כ כתבו הפוסקים (עיין הר הקודש עמ' ריב -ריח) שאסור לטוס במטוס או מסוק מעל לשטחו של מקום המקדש. בדומה לקדושת המקדש, גם בטומאת מת, טומאה רצוצה מטמאת מתהום ארעא עד רום רקיע.
בעז"ה כאן אעסוק בבירור גבול המקום בדינים האחרונים, מחמת שראיתי שהזדקקו לסוגיא זו גדולים וחשובים, אך נראה שהניחו מקום להתגדר בו.
♦
הקשיים בדינים אלו
הדינים האחרונים שלא הוגדר גבולם, מעוררים מספר תמיהות, עמדו בהן הגרש"ז (מנח"ש ח"א נא), הגאון הרב יעקב אריאל (הסכמה לספר שערי היכל לזבחים) והרב עזריה אריאל (בספרו הנפלא, שערי היכל לזבחים, מערכות נו וסב). על רוב השאלות ברורה התשובה, אלא שלא ברור ההסבר לזה.הגרש"ז הקשה וז"ל "אעיר, כיון דקדושת אר"י היא מתהום ארעא ועד רום רקיעא, למה לא תתפשט הקדושה גם על הקרקע שמעברו השני של העולם שמכוון ממש נגד אר"י, ואף אם נאמר דכיון שבדבר עגול הכל מכוון כנגד האמצע לכן גם הקדושה מתפשטת רק עד המרכז שבאמצע ולא יותר, אבל מ"מ לענין טומאה רצוצה שבוקעת ועולה עד לרקיע – גם לגובה כזה אשר משם אינו חוזר ונמשך כלל אחר הקרקע שלמטה – וגם בוקעת ויורדת עד התהום ויותר, וא"כ מנין שאין הטומאה בוקעת גם עד לרקיע שמצדו השני של כדור העולם, וכיון שבכל צד יש קברים שהם ניכרים וידועים תו הוה ליה קבוע דחשיב כמחע"ח ואסור לכהנים לדרוך שם... גם קשה דניחוש נמי לקבר שמכוון כנגד המזבח וכההיא דגולגלתו של אורנה היבוסי, ומה טעם לא נאמר שגם בזה הטומאה בוקעת ועולה, ומנין לנו שלענין טומאה וכדומה רואין את העולם כשטח ישר מבלי להתחשב כלל עם זה שהעולם באמת עגול ככדור".
סברת הגרש"ז "דכיון שבדבר עגול הכל מכוון כנגד האמצע לכן גם הקדושה מתפשטת רק עד המרכז שבאמצע ולא יותר", נראה שהיא שייכת להגדרת מקום, שכל כדור הארץ ניצב ועומד על מרכזו, ע"כ צדו השני של כדוה"א אינו מקום המקדש ואר"י. אמנם לגבי טומאה נתקשה, ועיין בזה לקמן.
בשערי היכל (מערכה סו הערה 12) הוסיף לתמוה בזה, וכתב "הגע בעצמך, האם יתכן שאדם העומד בחלל נכנס לפתע לאויר העזרה מחמת סיבוב כדוה"א ולרגע כמימריה כבר עזבתהו קדושת העזרה כי הכדור סב למקום אחר? היתכן שכל החלל המקיף את כדוה"א בקו הרוחב של ירושלים מתקדש לרגע מידי כ"ד שעות?". יש לדייק בכונת הקושיא, שלא נראה שהתכון להקשות מחמת הזרות בכך שהמרחף בחלל ברגע נכנס למקדש וברגע יוצא, שהרי זה מצוי בכל מי שנע במהירות מרובה ואין קושי בדבר, אלא הקושיא היא מחמת שהכדור סובב לו, ואין לזה קשר אל האדם וכיצד ישפיע עליו. וכמו"כ כוונת הקושיא השניה (שהרי אין קושי בקידוש לרגע קטן, שכל אויר נע ברוח ומתקדש לזמן מועט).
♦
הפתרונות שנתנו
בהסכמה לספר שערי היכל, ביאר הגר"י אריאל את דעתו, ויסוד תשובתו הוא שההלכה נקבעת ע"פ הנראה ולא לפי המדע המדויק. וציין לדין החידקים שבמאכלים, וכן לכללים החשבוניים בתלמוד, שאינם מדויקים - "כל שיש בהיקפו שלושה טפחים יש בו רוחב טפח" (משניות עירובין פ"א) "כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא" (סוכה ח.).ועפ"ז מבאר "בעינינו הטבעיות איננו רואים את הצד השני של כדור הארץ כמכוון כנגד המקדש. אנו יודעים זאת רק בידיעה מדעית ספקולטיבית. לפי מראית עינינו האנשים החיים מצדו השני של כדוה"א אינם הולכים הפוך... וה"ה המרחף בחלל הרחוק. הוא יכול רק לחשב בדרך מתמטית שהוא מעל המקדש אך אינו מסוגל לראות זאת בעיניו הטבעיות".
בסברת הגר"י אריאל יש מקצת חידוש, שהחסרון במרחף בחלל אינו חסרון ראית מקום המקדש אלא חסרון זיהויו, הנגרם מחמת מרחקו ממנו. ברור שאדם אינו יכול לבדוק חרקים במזון ממרחק מטרים ספורים ולאכול על סמך זה. כמובן שאין דמיוני שווה, ולא באתי אלא להבליט את נקודת החידוש שבדברים [ואפשר אולי עוד להוסיף, שכשנזכה במהרה וילכו מלכים לאורך ולנוגה זרחך, יהיה ניכר בכל העולם מקום ירושלים וביהמ"ק אף בחלל החיצון ואף בחציו השני של כדור הארץ (אמנם לא יראה בפועל מחמת הקרקע החוצצת, אך יחשב ניכר)].
בענין צדו השני של כדוה"א לא הבנתי כ"כ את כוונת התירוץ – הרי הסיבה שאיננו רואים את צדו השני של כדור הארץ כהפוך אלינו היא מפני האדמה שחוצצת, ואם נוכל לעבור דרך מרכז כדוה"א עד לצדו השני אכן נמצא אנשים הפוכים מאיתנו. ומאי שנא לפ"ז צדו השני מעומק קילומטרים מספר.
בשערי היכל (שם) כתב בדומה, שכיון שהתורה ניתנה לפי דעת בנ"א נראה שמה שבעיני בנ"א אינו נתפס כשייך לכדוה"א ולמקום המקדש אכן אינו שייך. והוסיף שיתכן לומר שקדושת העזרה הגיעה כתוצאה מהחלטת בנ"א, ע"כ י"ל שלא היתה דעתם על החלל, או שאין הדבר ביכולתם לפי שאין האויר ברשותם, שכתוב "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ומסקנתו, שמסתבר שקדושת האויר מגיעה עד גבול האטמוספירה המסתובבת עם כדוה"א.
ויש להעיר על הסברא שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, שלא שמענו שאסור להשתמש בחלל בלוינים וכיוצא. גם אם השמיים הם הגבול, כאמור בפסוק, הגדרת השמיים כגבול האטמוספירה המסתובבת עם כדוה"א איננה מבוררת דיה[1]. יש מקום לומר שכשם שבכלל הארץ האויר שגבוה ממנה מאה מטר או קילומטר או עשר או יותר- כן החלל הרחוק (אם לא לפי הדברים דלקמן). גם מצד דעת בנ"א, לכאורה לא נראה שכיונו לתת גבול, ובפשטות כיונו לקדש את האויר שמעל המקדש ללא גבול מסוים [וע"פ מה שיובא משערי היכל לקמן מיושבים יותר דבריו].
בכל אופן, הדברים אינם מיישבים אלא לגבי קדושת העזרה בחלל, ואפשר גם להרחיבם לצדו השני של כדוה"א, אך הקשיים בדין הטומאה לא תורצו כאן.
הערתי מעט על הפתרונות דלעיל, וניתן לישב את ההערות, אך נראה שיש הסבר המניח יותר את הדעת. והרי הדברים.
♦
הגדרת מעלה ומטה
ראשית צריך להבין - מה פירוש המושגים מעלה ומטה? מה מגדיר שחפץ מסוים נמצא מעל מקום מסוים? מדוע לא נאמר שהוא נמצא מעל מקום אחר?ניתן לטעות ולומר שהחפץ מיוחס לקרקע הקרובה אליו ביותר. אבל זו כמובן טעות. הרי אם יש הר סמוך לחפץ מסוים, האם החפץ נמצא על קיר ההר או על הקרקע שתחתיו? ודאי על הקרקע שתחתיו. ומה פירוש תחתיו? תחתיו היינו המקום אליו החפץ נופל.
א"כ עלה בידינו שהגדרת המושגים מעלה ומטה בנויה ע"פ כוח המשיכה. חפץ מוגדר כלמעלה ממקום מסוים כאשר הוא נמשך ונופל אליו. ודבר מוגדר כלמטה מדבר מסוים כאשר הדבר השני נופל ונמשך אל הדבר הראשון[2].
ואין להקשות, שהרי לפי המדע כוח המשיכה קיים בין כל שני עצמים, וע"כ אדם העומד בעמק נמשך לשני ההרים שמצדדיו, וחפצים בבית נמשכים גם אל התקרה. ניתן לענות ע"ז בשני אופנים - א. הולכים אחר מה שהאדם פוגש ומרגיש, וכאן הוא פשוט שזהו חוק מדעי שאין לו משמעות אצל האדם. ב. גם מבחינה מדעית נכון לראות כך את הדברים, שאף שיש כוח שמושך את האדם לעצמים שסביבו ולתקרה שמעל ראשו - סו"ס הכוח הגובר שמושך אותו בפועל הוא כלפי מטה - לקרקע כדוה"א (ונראה עיקר כאפשרות הראשונה).
אפשר להסביר עוד את הדברים. כיון שכדוה"א עגול, ככל שנעלה מעלה בשמים יגדל שטחם לעומת הארץ, וכן ככל שנרד מטה הוא יקטן. על כל פיסת קרקע יש בשמים אויר שגדול משטח אותה פיסת קרקע. ובלשון אחרת - שטח פני כדוה"א קטן משטח פני השמים שסביבו, וככל שמגביהים היחס גדל.
מזה נמשך שכזית מן המת המונח בארץ מטמא בשמים הגבוהים שטח הגדול הרבה יותר מכזית, וכן כזית הטמון בעומק עצום בכדוה"א יטמא שטח גדול על פני הקרקע. ותיאורטית אם יהיה כזית מן המת במרכז כדוה"א כל כדוה"א נמצא מעליו ונטמא ממנו (לולא חציצה וכו').
וכ"ז מכריח שאין למעלה ולמטה אלא מכוחו של כוח המשיכה. שאל"כ - אותם מרחבי שמים - כיצד הם מיוחסים לפיסת קרקע הקטנה מהם? ודוק בדבר[3].
♦
הגדרת המיקום בחלל
מהמבואר יוצא שחפץ שנמצא בחלל ואינו נמשך ונופל בפועל לכדוה"א אינו נמצא מעל נקודה מסוימת בכדוה"א. וכשנדייק יותר- בעצם אינו משויך לשום נקודה בכדוה"א. שכן מה מייחס חפץ למקום מסוים? רק מה שהוא נמשך ונופל לשם.ויש לחזק את הדברים - שכן אם לא נאמר כן, מדוע שהוא ייוחס לנקודה בכדוה"א ולא בירח או במאדים? ויותר מזה - אם ינחת על הירח או על איזה כוכב - עדיין יהיה בנקודה מסוימת בכדוה"א? הרי הדבר תמוה ומתמיה.
א"כ, החלל הוא לא חלק מכדוה"א אלא מקום בפנ"ע הוא, כיון שהחפצים המצויים בו אינם נמשכים לשום קרקע או מקום, ואין דבר מעליהם או מתחתיהם.
ויש לדון בדין לוין, שנמצא באטמוספירה, מקום שהאויר והחפצים נופלים לכדוה"א, אך מחמת מהירותו הוא מסתובב תמיד סביב כדוה"א ואינו נופל. האם גם הוא מקום עצמאי, או שהוא משויך לנקודה שתחתיו בקרקע (ויש שני סוגי לוינים, יש כאלו שכל העת הם נמצאים מעל אותה נקודה בכדוה"א, ויש כאלו שמשתנה מיקומם כל העת).
וכן יל"ד במה שנמצא היום, חדר שבו ע"י טכנולוגיה כוח המשיכה אינו פועל, שי"ל שאין בתוכו למעלה ולמטה, וע"כ אם יש בחדר זה כזית מן המת המטמא באוהל, לכאורה הוא לא יטמא את המצויים שם. וי"ל שקירות חדר זה בצידם החיצון פועל עליהם כוח המשיכה, ע"כ כן ייחשב חדר זה לבית טמא ולאוהל, וסו"ס המצויים בתוכו טמאים. איני יודע כיצד פועלת טכנולוגיה זו, ויתכן שהיא אינה אלא מיצרת התנגדות לכוח המשיכה עד שאינו פועל, וא"כ דמי יותר לכנפיים ולאדם הקופץ, ונראה יותר שלא יהיה שם שינוי בדינים[4].
ומעתה מובן שהמרחף בחלל אינו נמצא על שום נק' בכדוה"א, ולעולם לא יהיה "מעל" מקום המקדש. המקום שלו אינו בכדוה"א אלא בחלל, היכן שהוא מרחף[5].
♦
צדו השני של כדוה"א
לפי הדברים אין כל קושי מצדו השני של כדוה"א. כוח המשיכה המורגש אצל בנ"א מושך כלפי מרכז כדוה"א, וחפץ שיהיה במרכז כדוה"א לא יפול לשום מקום גם אם הוא לא ינוח על שום קרקע, אלא כבתוך מערה (כמובן שזה באופן תיאורטי, שלפי הידוע בתוך כדוה"א יש חום עצום ולבה וכו').ע"כ קדושת המקדש אינה מתפשטת לצדו השני של כדוה"א, שאינו נחשב כלל מתחת המקדש, אלא מתחת צדו השני של כדוה"א. וכן טומאה שבצדו השני של כדוה"א אינה תחתנו, ואינה מטמאת אותנו.
ובזה יש להביא מדברי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"א פע"ג), ודבריו מהוים מקור וסיוע לכלל דברינו בהגדרת "מעלה" ו"מטה". ואלו דבריו:
"דע כי יש דברים כשיבחנם האדם בדמיונו לא יציירם כלל, אבל ימצא המנע דמיונם, כהמנע התקבץ שני הפכים, ואח"כ יתאמת במופת מציאות הדבר ההוא הנמנע לדמותו והוציאהו המציאות, וזה שאם תדמה כדור גדול אי זה שיעור שתרצה, ואפילו דמית אותו כשעור כדור גלגל המקיף, ואחר כן תדמה בו קוטר יעבור על נקודת מרכזו, ואח"כ תדמה שני אנשים עומדים על שתי קצוות הקוטר עד שיהיה הנחת רגליהם על ישרון הקוטר, וישוב הקוטר והרגלים בקו אחד ישר, לא ימלט מהיות הקוטר נכחי לאופק, או בלתי נכחי, ואם היה נכחי יפלו שניהם יחד, ואם היה בלתי נכחי יפול אחד מהם, והוא התחתון ויעמוד האחד, כן ישיג הדמיון. וכבר התבאר במופת שהארץ כדורית, ושמוה מיושבת על שתי קצוות הקוטר, וכל איש משכוני שתי קצוות ראשו אל השמים ורגליו לצד רגלי האחד שהוא בראש הקוטר האחר, ואי אפשר נפילת אחד מהם כלל ולא יצוייר, מפני שאין אחד מהם למעלה ואחד למטה, אבל כל אחד מהם אחד למעלה ולמטה בהצטרף אל האחר".
♦
הגדרת רקיע ותהום ובטומאה רצוצה
לעיל הובאו דברי הגרש"ז, שלגבי קדושת המקדש ביאר שאינה מתפשטת לצדו השני של כדוה"א, אך בטומאת אהל נתקשה, משום שכתב שטומאה רצוצה "בוקעת ועולה עד לרקיע גם לגובה כזה אשר משם אינו חוזר ונמשך כלל אחר הקרקע שלמטה, וגם בוקעת ויורדת עד התהום ויותר". ולפי דברים אלו דברינו אינם מיישבים את הקשיים מצד טומאת מת. אמנם נראה שיש מקום לדון בהגדרת הרקיע והתהום שבטומאה רצוצה. ויש להעיר בדברי הגרש"ז, שכתב שהטומאה יורדת עד התהום ויותר, שלכאורה קשה, שלא מצאנו שהטומאה יורדת רק עד התהום (עיין למשל רמב"ם טומאת מת פ"ז ה"ה, מובא לקמן).בענין הרקיע כבר העיר בספר שערי היכל הנ"ל (ולפ"ז מיושבים יותר דבריו בקביעת הגבול לקדושת המקדש). וזה לשונו: "המושג "רקיע" ו"רום רקיעא" בשימושו בדברי חז"ל (כגון לענין טומאת אהל שעולה עד לרקיע) איננו בלתי מוגבל. המושג "רקיע" מבטא מחיצה כלשהי בין הארץ לבין שמי השמים... נראה שבדברי חז"ל יש חלוקה בין העולם התחתון, שהוא עולמו של האדם, לבין עולם עליון (שיש בו מציאות פיזית כלשהי) שהוא מעל לרקיע".
לפ"ז נראה שגם טומאה רצוצה לא תטמא בחלל. אמנם מצאתי מנגד לרב אברהם אלימלך ארנרייך (במאמרו המצוין בהערה לעיל, באותו מקום) שכתב "ולכאורה נראה שגם החלל הוא מתחת לרקיע, ואין הרקיע בחז"ל מה שמכונה אצל מדעים כיום 'גאוקורונה' שהיא השכבה החיצונית ביותר באטמוספירת כדוה"א, כי בתלמוד פסחים (פד:) מבואר שעד הרקיע הוא מהלך 500 שנה, ועובי הרקיע הוא מהלך 500 שנה, ולפי דעה אחת בחז"ל רקיע הוא ראשי החיות המוזכרים ביחזקאל, עי' פרקי דרבי אליעזר פ"ד, שהוא בודאי לא מקום הידוע למדעים, וע"ע חגיגה (יב:) "רקיע שבו חמה ולבנה ומזלות קבועין, שנאמר ויתן אותם אלוקים ברקיע השמים", ועדיין צ"ב בכ"ז".
וקשה לדון בדברים אלו, שלכאורה מאמרי חז"ל חלקם דיברו בסודות ורמזים, ויש לדון עוד בזה, וצ"ע.
ולגבי התהום - במילון אבן שושן מגדיר תהום "מעמקי האדמה, עומק שאין לו סוף". ולפי הגדרה זו נראה שאין חציו השני של כדוה"א בכלל התהום, אף שאין סוף לעומק - לפחות ממרכז כדור הארץ אינו עומק נוסף. ובלשון אחרת - מעבר למרכז כדוה"א אינו יותר עמוק אלא פחות עמוק. הגדרת עומק היא ביחס לקרקע. וממרכז כדוה"א ואילך זה לא עומקו של מקום המקדש ואר"י וכו' - אלא עומק של צדו השני של כדוה"א.
ואין להקשות ע"ז מטומאה טמונה, שבינה לצדדים יש פחות מרחק מאשר המרחק ממנה למעלה, כגון בהר גבוה – שכן העומק אינו מגדיר את הצורה שהטומאה מטמאה, אלא את הגבול לטומאה בצורה זו.
אמנם נראה שגם טומאה רצוצה כפופה לגדרי מטה ומעלה. והדבר מוכרח, דאל"כ מדוע היא מטמאת בכיוון זה ולא אחר, ולא לכל עבר? אי"ז אלא שהיא מטמאת לפי גדרי מעלה ומטה, ונתבאר לעיל שגדרים אלו כפופים לכח המשיכה המורגש.
וכך בדברי הרמב"ם (טומאת מת ז ה) הוזכרו המעלה והמטה לגבי טומאה רצוצה - "זה כלל גדול בטומאת מת שכל דבר המטמא באהל מן המת אם היה רצוץ שאין לו חלל טפח, הרי הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע בוקעת ויורדת עד התהום ואינה מטמאה מן הצדדין, כיצד כרי של תבואה או גל של אבנים וכזית מן המת בתוכו וכלים בצד הטומאה ואינן נוגעין בה כלים טהורין וכל כלי שבתוך הגל מכוון כנגד הטומאה מלמעלה או מלמטה טמא שהטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה חלול טפח על טפח על רום טפח, הוא כקבר סתום ומטמאה מכל סביביו". וכן הוא בעצם המושג של בוקעת ועולה בוקעת ויורדת.
ולפ"ז פשוט שאין הטומאה מתפשטת מעבר לנק' המרכז בכדוה"א, וכן אינה מתפשטת לחלל, שמקומות אלו אינם מעל או מתחת לטומאה. ודבר זה אינו תלוי בהגדרת הרקיע והתהום. ואם נאמר שהם הוגדרו כגבול, מסתבר יותר לומר שהם הגבולות של כוח המשיכה המורגש, או שנאמר שברקיע ותהום לא התכוונו חז"ל לגבול, וכל שלמעלה ולמטה מטמא ללא גבול (אלא שבלא כוח המשיכה המורגש אינו למעלה ולמטה, כנ"ל).
♦
סיכום
א. צריך בירור מה גבולות המיקום למעלה ולמטה, והדבר מעורר תמיהות לגבי החלל וצדו השני של כדוה"א.ב. הגר"י אריאל נקט שגם במרחק גדול שייך הכלל שהתורה ניתנה לפי הכרתו של האדם, ובפנים התבאר החידוש שבכך.
ד. הרב עזריה אריאל בשערי היכל ביאר שקדושת העזרה חלה לפי דעת בנ"א ולא בחלל.
ד. התבאר שכל האפשרות להגדיר 'מעלה' ו'מטה' אינה אלא לפי כוח המשיכה המורגש, ובלעדיו אין להגדרות אלו שייכות כלל.
ה. לפ"ז מובן שצדו השני של כדוה"א אינו באמת תחתינו, וכן הנמצא בחלל אינו מעל נק' מסוימת בכדוה"א.
ו. התבאר עוד בענין טומאה רצוצה שעולה עד לרקיע ויורדת עד התהום, שאפשר לומר שאינה מטמאת בחלל או מצדו השני של כדוה"א, כי זה מעבר לרקיע ולתהום.
ז. והתבאר עוד שאפשר לומר בשונה, שאי"ז מעבר לרקיע ולתהום, ואעפ"כ אין הטומאה מתפשטת, שסו"ס אינו למעלה ולמטה.
אחר הדברים מצאתי בסוף ספר קו התאריך במקורות לרב אריאל בוקוולד, שדן בהגדרת הזמנים בחלל (יום ולילה וכו'), וכתב בדומה למש"כ - "דין הטס בחלל הראשון אינו כהטס במטוס... מעיקר הדין יש חילוק. שהרי הטס במטוס אינו מנותק מהארץ אלא ע"י כח המעיף את המטוס למעלה, ובהסתלק כח זה חלילה יפול לארץ. ואינו שונה במהותו מהקופץ למעלה, שמקומו ודאי נחשב לפי הקרקע שמתחתיו. אבל בטיסה בחלל החיצון מתנתקת החללית מכח המשיכה של כדוה"א, ותמשיך להקיף את כדוה"א זמן מרובה אף בהיפסק כח המנוע. א"כ, נראה לענ"ד פשוט שאין האדם משתייך כלל לשום מקום מסוים בכדוה"א כדי שנדון את דינו לפי אותו מקום, אלא הרי הוא כמביט על הארץ מרחוק".
♦ ♦ ♦
♦ הערות הקוראים על גיליון קא ♦