אומרים חז"ל (אליהו רבה כא, א) "כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי". יש מקום לתמוה מה פירוש "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי"? האם מישהו יכול להגיע למעשי אבותיו או רבותיו? או כלשון השפת אמת (במדבר תרל"א) "וכי איזה שוטה ידמה מעשיו למעשה אבות הקדושים". מסביר השפת-אמת בשם רבי שמחה בונים מפשיסחא: "פירוש יגיעו שיהיה למעשיו נגיעה ודביקות וחיבור במעשה אבות", 'יגיעו', מלשון 'מגע'. כלומר שהדברים שאנו עושים, המעשים שלנו, יהיה להם איזשהו מגע, קשר, המשכיות, למה שעשו אבותינו. בכל דרגה שהיא אנו מושכים ויונקים את היכולות והכוחות שלנו ממה שעשו האבות.
ביחס לרבינו זצ"ל, אין בדברים קצרים אלו בכדי להקיף את מכלול אישיותו הגדולה, ועוד חזון למועד, אבל אבקש במילים ספורות להאיר שלוש נקודות קטנות וללמוד מדרכיו והנהגתו עבורנו, כדי שנזכה שמעשינו יגעו במעשי רבינו זצ"ל.
♦
גדלותו בתורה
מורינו הרב זצ"ל התמיד בלימודו, הוא למד והמשיך ללמוד ולהעמיק, בתורה ובמחשבה, לאורך כל חמישים שנות הנהגתו בקודש. זאת על אף טרדותיו הרבות. למרות עיסוקיו בצרכי ציבור, בביה"ד וברבנות, הוא התעקש והקפיד יום יום ללמוד גמרא ופוסקים, שו"ע ונושאי כליו לעומק, ואף כתב דברים בהלכה ובלימוד, ויבוא יום והדברים יצאו לאור אי"ה. זה מפליא, למרות כל הטרדות, הוא נהג לשבת שלוש שעות לפנות בוקר, כשכולם עוד ישנו, הוא ישב והעמיק בסוגיא בעיון עם הראשונים והאחרונים. וכך גם בערב, לאחר האירועים והשיעורים, לא נח עד שישב כמה שעות וחזר על דברי הבית יוסף והשו"ע בהלכות שבת, ואז המשיך בהל' טריפות ואיסור והיתר, לאחר מכן באבן העזר וכן הלאה. יום יום במשך עשרות שנים, חמישים שנה. יומם ולילה לא ישבותו. מפליא. במשך שנים רבות הייתי שותף ללימוד הזה, יום יום, תקופות בבוקר, ותקופות בלילה, ותמיד התפעלתי מההתמדה, העיון והעקביות.לאחר פטירת רבינו זצ"ל מצאנו מכתב, בכתב ידו שנכתב טרם שהתמנה לרב ברחובות. והדברים מעוררי השראה (הדברים מתפרסמים בהשמטות מסוימות, לבקשת בני המשפחה).
קבלות והנחיות מעשיות
בס"ד, בית החולים תל השומר, יום א' כ"ו תמוז תשל"ב
בלי נדר קבלות וסיכומי הרהורים
אם הבחירה לרבנות עיה"ק רחובות תצא בע"ה לפועל, הרי הדבר הוא נאדר ונורא!
על כיסא מי אני עומד לישב ובאיזה נסיבות (פטירת אחיו – י.ו.), דבר זה אסור שירתיע אלא ההיפך – מחייב מאוד.
לפעול בתורה וקדושה לע"נ אחינו הבכור הרש"ז זצ"ל ורעיתו נ"ע והילדים הרכים.
לדבר זה חייבים הכנה מוקדמת והכנה נפשית יום יום ושעה שעה.
הרי שחובה להשתדל בלנ"ד ללמוד כל יום סדר דלהלן:
א...
ב...
ג...
ד...
דבר זה עולת תמיד, יום יום, ואין להיפטר חלילה מזה אלא ע"י אונס גמור!
ואפילו עיסוק בצרכי ציבור ג"כ אינו פוטר כמובן, אלא מחייב גם כן יותר!
שכן, מה טעם לעסוק בצרכי ציבור בלא תורה הרבה, שהרי ח"ו נהפכים או לעסקן מסוג בעלי הכבוד וכו' או לפקיד קטן.
ולימוד קבוע הופך את העיסוק לבחינת ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים.
שכן הציבור זקוק לרב שיעשה ויקיים אך ורק אחרי הכנה של תורה, הרבה!
דברים אלו מרטטים את הלב, אלו הן קבלות שהרב קיבל טרם התמנותו לרב. והוא עמד בהם עד יומו האחרון. לימוד לפי הסדר שקבע לעצמו, לפי ההספקים שקבע לעצמו. יום יום, לאורך עשרות שנים. כי בלעדי זה הרב יוכל להפוך לפקיד או לעסקן דורש כבוד. דברים אלו מתארים את גדלותו, איש הענקים היה בינינו, ולמרות העיסוקים הרבים, הבסיס לכל עשייתו היא תורה בגדלותה, בעמקות ובישרות. הספק קבוע יום יומי, שהוא פטר את עצמו ממנה רק במקרי אונס קיצוניים. זהו רב. זהו גדול בישראל. זה היה רבינו.
♦
אהבת ישראל
רבינו זצ"ל היה מלא באהבת ישראל. קל לאהוב חברים, ידידים ואנשים קרובים, אבל הוא אהב ודאג גם לברי-הפלוגתא הגדולים ביותר. נוכחתי פעם באירוע מפעים מרתק ומלמד. לקחתי את זה גם כמסר לחיי האישיים.היתה אישה, מכובדת ובעלת תפקיד ציבורי משמעותי, הן ברובד המקומי ואף ברמה הארצית. אישה זו עמדותיה הדתיות והכלליות היו שונות בתכלית מעמדותיו של רבינו, היא נלחמה ונאבקה בדברים שריח של קדושה יוצא מהם. נלחמה זו מילה עדינה למה שעשתה. מכתבים, הפגנות, תלונות ועוד. כשבראש שמחתה עמד רבינו, שנגדו כתבה רבות. מנגד, הרב נלחם על עמדותיו בקודש ללא פחד וללא מורא. יום אחד, נסעתי עם הרב למקום מסוים ובדרך הוא קיבל טלפון, טלפון שכמוהו קיבל רבות. סיפור על משפחה שנקלעה לקשיים כלכליים, סחרור כלכלי שהעמידה את המשפחה בפני פי תהום. כמובן, הרב ענה שהוא יירתם לסייע ולעזור, בכל זאת הוא הרגיש אחריות כלפי תושבי העיר, וייתן מהגמ"ח שברשותו, ואף ינסה לסייע ולחבר למאן דהו שיוכל לתמוך ולהוציאם מהבעיה. לא ידעתי במי המדובר, וגם לא שאלתי. הדבר היה רגיל בעיני.
לאחר כמה ימים, וללא כל קשר, נסעתי עם הרב לאיזו פגישה, וגם אותה אישה היתה שם. כהרגלה, היא צעקה, כעסה, התנגדה לכל הצעה ופשרה, ואף דיברה כנגד הרב בצורה פוגענית וכו', דבר שהיה רגיל. בסוף הפגישה, כשכולם התפזרו, היא ניגשה לרב ואמרה לו מילה אחת. תודה. הסתובבה והלכה. לא הבנתי. לא שאלתי. אבל לאחר כמה ימים, שוב הגיע ממנה פקס למשרד, ושוב, היתה כתובה שם מילה אחת. תודה. הדבר הזה כבר העלה לי סימן שאלה. הרב ראה ולא נידב פרטים. רק אמר שאנחנו אוהבים את כולם ועוזרים לכולם. לאחר פטירת הרב, מצאנו מכתב, מכתב קצר ממנה, שמסביר את הכל. את הקושי, העזרה, ובעיקר את התמיכה והאכפתיות, וזאת למרות הויכוח האידיאולוגי שהיה ביניהם. למותר לציין, שדבר זה הסביר את העובדה שעם הזמן היא התרככה מעט בהתנגדותה, והיתה קשובה לדברי הרב.
ככה היה הרב, מלא באהבת ישראל, פשוטה, אמיתית. ללא נגיעות. כשצריך, עוזרים.
♦
אהבת ארץ ישראל
ידוע שהרב זצ"ל גדל בירושלים, לחם במלחמות ישראל השונות, אולם כעת ברצוני להרחיב בהיבט נוסף. תוכנית ההתנתקות בשנת תשס"ה.סביב הגירוש מחבל עזה וגוש קטיף, הרבה הרב זצ"ל לפעול. הן בכדי לנסות לבטל את הגזרה, מאידך לחזק את תושבי הישובים, ואף לאחר הגירוש, במאבקו המפורסם למניעת חורבן בתי הכנסת בגוש קטיף. ואף אני הקטן התלוויתי לרב לאורך תקופה מורכבת זו.
עוד בתקופת משאל מתפקדי הליכוד, עוד לפני הגירוש, כאשר פעלנו וניסינו להשפיע עליהם, לפתוח את הלבבות, ב"פנים אל פנים", הרב התלווה אלינו לנסות לשכנע ולדבר על ליבם. אני זוכר שבת אחת, שהתארחו בני ישיבה מסוימת בעיר רחובות, בכדי לבקר בבתי מתפקדים לאורך השבת. עוד לפני השבת, תכננו לערוך עונג שבת בבית הרב לכלל הבחורים. עונג השבת תוכן לשעה מאוחרת בלילה, בכדי שהבחורים יספיקו להסתובב ברחבי העיר, ורק כשהשעה תתאחר וכבר לא יהיה אפשרות לדפוק בבתים, נתכנס ברחוב שמעוני 4, בבית הרב. ואכן, לקראת השעה 23:00 בלילה, התכנסו עשרות בחורים בביתו של הרב זצ"ל, מלאי חוויות, עייפים אבל עם אור בעיניים. הם ציפו לשמוע את דברי הרב. אבל לא כך היה, הרב התחיל בניגון של י-ה אכסוף, של רבי אהרון מקרלין, ולאחריו ביקש לשמוע את החבר'ה, אחד אחד, שכל אחד יספר מה ראה ומה שמע, לאחר שעה ארוכה בו הוא התעקש שכולם ישתפו, ולקראת השעה 1:00 לפנות בוקר הרב התחיל ללמד את איגרת תקנ"ה של הראי"ה קוק, ודיבר על החשיבות של הדלקת הניצוץ הפנימי, ועל הזכות הגדולה של הבחורים בעשיה זו. בשלב מסוים, התלמידים חשבו שהרב התעייף. ורצו לקום וללכת, אבל הרב סימן להם שלא. הוא החל בניגון של 'ונראהו עין בעין' הניגון הידוע ומלא כיסופים וערגה לבניין בית המקדש, שנהג לשיר ולנגן בשלושת הרגלים. ואז, כאשר הלבבות נפתחו, הרב שיתף מעומק ליבו, ובדמעות ממש את תחושותיו, על החשיבות במאבק, אבל לא להרפות בלימוד תורה. על חשיבות באחדות העם, אבל גם על החשיבות בישוב הארץ. הרב סיפר על ימי קום המדינה ועל שנותיה הראשונות. אני זוכר את הרגעים, בהם עשרות בחורים יושבים מרותקים באמצע הלילה, מקשיבים לרב זצ"ל, בקולו הייתה ערגה וכיסופים לשלמות, ערגה לקודש, ערגה למקדש, ערגה וגעגוע לאחדות העם היושב בציון. לקראת סוף הדברים הרב נעמד ואמר, אין הבדל גדול ביני ובינכם, כולנו פועלים לאותו מטרה, אני רק קצת יותר מבוגר מכם, אבל כולנו נפעל יחד, תרגישו בנוח להתקשר ולפנות בכל רגע. ואז ב2 לפנות בוקר הרב נעמד, מתלבש במעיל ובכובע, ויוצא ללוות את בחורי הישיבה למקום לינתם. ככה בפשטות. בלי גינונים ובלי כבוד. כולנו יחד, פועלים למען אותה המטרה. התלמידים יצאו נפעמים, מהעוצמה, השירה, התרוממות הרוח והכיסופים לקודש שחוו באותו הלילה. בדרכנו חזרה לביתו, הרב אמר לי ברגע אישי ועם לב פתוח: "הנערים האלו, הם יהיו המנהיגים של הדור הבא. מלאים. שלמים. לא רק בדגל אחד, אלא מלאים בתורה. מלאים באהבת ישראל ובעלי מסירות נפש לארץ ישראל. נפשי נדבקה בהם." דבריו חדרו לליבי.
אבל הרב לא הסתפק ב'פנים אל פנים', הרב נסע פעמים רבות לגוש קטיף, נתן שיעורים, למגוון גילאים, שיחות חיזוק והתרוממות רוח, שוחח עם תושבים, עם חקלאים ושמע הקשיב, ותמך כמה שיכול. נסע והסתובב יומם ולילה בין בתיהם של גדולי ישראל, ואנשי המעשה, דתיים ושאינם, בניסיון לבטל את הגזירה.
אבל הגזרה נגזרה, והגירוש יצא לדרך.
ערב הפינוי. ערב שבת תשעה באב, אני בכפר דרום, והרב מתקשר אלי, 14:00 בצהרים. זו לא הפעם הראשונה שהרב מתקשר, אבל הפעם היה זה משהו אחר. אני עונה, והרב בוכה. תפילות הוא אמר. אנחנו צריכים הרבה תפילות. כולם מסתכלים עלינו עכשיו. איזה חילול ה' יכול להיות. חייבים להתפלל. וכך הוא חוזר עוד ועוד. ואז הוא שואל מה מצב הרוח של הבחורים, עניתי לו שאנשים רוצים להלחם, מלאי מוטיבציה. מלאים בכוח. בטוחים בסיעתא דשמיא. יש התרוממות רוח גדולה. הוא אמר שהוא רוצה להגיע. אמרתי לו עוד מעט שבת, וחוץ מזה הכל סגור. הכל שטח צבאי סגור. בסוף הוא ביקש שבמוצאי שבת, בעת אמירת הקינות, לדבר ברמקול בפני כולם. הוא ביקש שאדבר עם החבר'ה במהלך השבת, ואומר להם בשמו, שנדע שעם ישראל כולו עומד מאחורינו, עם ישראל החי, והזה שכבר אינו, אבותינו, וכל גדולי האומה, עומדים כחומה בצורה ומחזקים אותנו. אנחנו שליחים שלהם. שלא יצא שם שמים שיתחלל. וכך הוא סיים בברכת כהנים, ובברכת שבת שלום.
במוצאי שבת קודש, ליל תשעה באב, לאחר קריאת מגילת איכה והקינות, ישבו מאות בחורים בבית הכנסת בכפר דרום, ועוד אלפים בחוץ. ולאחר דברי רב הישוב הרב שרייבר, רבינו זצ"ל דיבר דרך הפלאפון ישירות למיקרופון, דברים היוצאים מהלב. בדמעות הוא קונן על בתי המקדש, ועל החורבן. ומאז ועד ימינו. על הגאולה בהקמת המדינה. והפחד מחורבן שלישי. והוא נטה קו ישיר בין אז להיום. ועל החובה לדואג להמשך תקומתו של עם ישראל. על החובה לשמור על ארץ ישראל, ולא תקיא הארץ. לשמור על עם ישראל מאוחד ועל תורת ישראל בתפארתה. הוא ביקש שנתמלא באמונה ובתפילה. ומשיח נולד בת"ב. וקרוב ה' לכל קוראיו וכו'. ושנהיה בטוחים שה' יעשה נס. ולהתפלל על זה. הוא ביקש בדמעות לא לפגוע בחיילים. ולהתמלא באהבה ובאמונה, לא בכדי להרפות, אלא לדעת שכולם אחים שלנו. וסיים בברכת כהנים בדמעות. ואמר, תדעו לכם, אולי אני נמצא כעת ברחובות, אבל הלב שלי אתכם. יחד.
כידוע, הגירוש קרה, ביום שני, גורשנו מכפר דרום. נלקחנו לכלא דקל בבאר שבע, והרב התקשר לדרוש בשלומנו. יום יום דיבר עם אבי והמשפחה, לחזק ולתמוך. להקשיב ולנסות לסייע. ואף ביקש להעביר מסרים לבחורים. הוא היה שם איתנו.
לאחר הגירוש התנהל מאבק משפטי, הלכתי, חוקי ביחס לבתי הכנסת שברצועת עזה, האם להורסם או להשאירם על תילם. היו דיונים רבים, מעמדת הרבנות הראשית, ועד דיונים בממשלת ישראל ובג"ץ. לא ארחיב את היריעה, כפי שעשו עו"ד קורנלדי בספרם המצוין 'משפט נעילה', אודות המאבק ברבדיו השונים. אולם אביא שתי התייחסויות קצרות שיצאו מדם ליבו של רבינו. הראשונה נאמרה בוועדת חוקה, לאחר הגירוש (תאריך 1 ספט' 2005 למני'), ובתוך הדברים כך אמר הרב:
"שאל אותי עורך דין אחד, איפה כתוב בהלכה שאסור ליהודי להרוס בית כנסת? לא כתוב.. מפני שלא היתה, מעולם לא עלו על שולחנם של חכמי ישראל... עכשיו אנחנו באים ושואלים שאלה שהיא נוראה והיא תמצית דמיי, אני חייב, עם כל הרצון לקצר, אני חייב להסביר...
עם ישראל חי את ההלכה הזאת, לפני שהיה רמב"ם בעולם, לפי הבית יוסף...".
תמצית דמיו, תמצית חייו של רבינו היתה הדאגה לכבוד שמים, כבוד עם ישראל וארץ ישראל, דבריו יצאו מהלב ונפלו על אוזנים קשובות. עם ישראל חי את ההלכה הזו, למרות שזה לא כתוב בספרים, זה כתוב בלב. כך נהג לומר. לא הכל חייב להיות כתוב. זה יוצא מלב טהור. לאחר כמה ימים, בעומדו לפני שבעת שופטי בית הדין הגבוה לצדק בירושלים, בדמעות ומלא ברגש נאם הרב את אחד מהמסות המשמעותיות בחייו, דברים מרגשים ומיוחדים שכדאי לקוראם במלואם, אולם מפאת קוצר המקום אביא משפט אחד. וכך אמר בבג"ץ, בתאריך 14 ספט' 2005:
"כבוד כלל ישראל מוטל על כף המאזניים, תרחמו על עצמנו, תרחמו על העם הזה, כל אדם שיושב בקצווי תבל יראה את הבולדוזרים עם סמל של מדינת ישראל הורסים בתי כנסת? איך ניראה בעיני כל העולם?...
מדובר כאן בתקדים שלא יכול לקרות. לא היה בארבעת אלפים שנות קיומנו... על כף המאזניים מוטל כבודו של עם ישראל...
אני פונה אליכם בשם כל היהודים שבאים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ובשם כל עם ישראל – חוסו עלינו. חוסו על כולנו".
במשפטים אלו הוא סיים את דבריו, בדמעות, ומי שנכח שם ראה דמעות גם בעיני חלק מהשופטים. דברים שיצאו מלב טהור, נכנסו ללבבות רבים.
הרב נאבק למען ארץ ישראל, אבל מאבקו זה הגיע מתוך תורה גדולה ומתוך אהבת ישראל יוקדת. ומתוך לב מלא לקדושה שמלאה ביראת שמים.
רבינו זצ"ל איש האשכולות, מלא בתורה מפוארת, בעומק, ישרות ובהיקף נדיר, מלאה באהבת ישראל פשוטה ואמיתית, ומלא באהבת ארץ ישראל וכל רגביה. הכל היה אחד בעיניו, הכל היה ביטוי לכבוד שמים, כבודם של ישראל. דמות מאחדת כזו, חסרה בימינו. בתפילה שנזכה שמעשינו יגיעו ויגעו במעשיו של רבינו זצ"ל, בכל רבדיו.
♦ ♦ ♦
♦ סקירת ספרים חדשים: באר יהודה, תורת הקדמונים, אורות השמחה, פלפולא דאורייתא, עטרת זקנים בני בנים♦