♦
משמורת הבן בקטנות
ראש וראשון בסוגיא זו הוא הרא"ש בתשובה (כלל פב סימן ב) שכתב: "וששאלת מי שהוא בקטטה עם אשתו ואינו רוצה לגרשה וגם האשה אינה רוצה להיות אצלו כי הוא משחק בקוביא ויש לו בן קטן פחות משש שנים ורוצה האב שישב הבן אצלו והאם שהיא אשתו רוצה שיהא אצלה הדין עם מי, יראה שהדין עם האב... ויש מן הפוסקים שפסקו ואפילו יש לה אב ה"מ בת לפי שהאם מצויה אצלה בבית יותר מן האב שהוא יוצא למלאכתו ולעסקיו והאם משמרתה ומלמדתה צניעות וארח הנשים. אבל בן שהאב חייב ללמדו תורה ולחנכו למצות צריך שיהא אצל אביו".אם כן, על פי הרא"ש הבן צריך שיהיה עם האב לעולם, אף בפחות מבן שש, משום שחייב האב ללמדו תורה ולחנכו למצוות. כלומר, לדבריו חיובו של האב ללמד את בניו ולחנכם הוא הגורם המכריע להכרעה שיהיה הבן עם אביו.
לעומת זאת פסק הרמב"ם (הלכות אישות פרק כא הלכה יז) כי מחובתו של האב לגדלו הוא דווקא החל מגיל שש (ואז פטור ממזונותיו ג"כ): "... ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום, והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש".
אך הראב"ד על אתר משיגו: "אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש גמורות אלא כופין את אביו. א"א אין הדעת סובלת שנכוף את האב להפריד בנו ממנו עד שיהא בן שש והלא הוא חייב לחנכו תורה בן ארבע ובן חמש ואיך יחנכנו והוא גדל בין הנשים".
ניתן לומר כי אליבא דהרמב"ם החובה שהאב יחנך את בניו לתלמוד תורה כנפקא מינא בגידול הבן קיימת דווקא החל מגיל שש ומעלה. לעומת זאת, הראב"ד סבור כרא"ש שאי אפשר שנכוף להפריד את האב מבנו אף קודם לגיל שש, וכן הבין הב"י מדבריו. הראב"ד מגדיר מפורשות כי האב מצווה על חינוך בניו כבר בהיותו פעוט, "ואיך יחנכו והוא גדל בין הנשים".
♦
מצוות חינוך בקטן כנפקא מינא במשמורת
מבין השיטין ניתן להסיק מן האמור עד כה, כי כל המחלוקת היא בסתמא, כששני ההורים מגדלים ומחנכים הבן לתומ"צ, אלא שלאב יש חיוב בדבר והלכך 'עדיפות'. בנוסף, החינוך מצד הבן הפעוט מיטיב ו'מתבקש' יותר כשהוא עם אביו. וכן משמע מדברי הרא"ש גבי בת שתהיה עם אימה ש"מלמדתה צניעות ואורח הנשים". אכן מעשים שבכל יום שהילדים הולכים לביהכנ"ס עם אביהם, ומקיימים עימו מצוות עשה שהזמן גרמא וכיוצא בזה, ואט אט בדרכי חינוך מצטרפים עם הציבור לתפילה ותורה.כדברים הללו מצינו גם כן בדברי המיוחס לרמב"ן (סימן לח): "תשובה הבת לעולם אצל האם ואפילו נשאת האם לא שנא גדולה או קטנה כדאיתא פרק הנושא (דף קב:). והטעם כדי שתרגיל האם לבת ותלמדה דרך נשים ושלא תרגיל עצמה בפריצות. אבל הבן יותר ראוי להיות אצל האנשים הקרובים. שהם ירגילוהו וילמדוהו דרך הלמוד ודרך אנשים יותר מן האם".
וכן כתב המהריט"ץ בפשיטות לכאורה וז"ל (שו"ת מהריט"ץ החדשות סימן רלב): "ומלבד זה דודיהם יגדלום לתלמוד תורה, מה שהאשה אין בידה לעשות כן, כמו שהשיג הראב"ד על הרמב"ם זלה"ה, דלמה יהיו הבנים אצל אמם עד שש שנים והרי האב יגדלם לתלמוד תורה מה שהאם אינו כן וכו'. נמצא שאפי' באב השיג הראב"ד שאין ראוי שיהיו אצל האם, מכל שכן בנדון דידן".
וכן כתב גם כן להלכה ולמעשה בשו"ת מנחת יצחק (חלק ז סימן קיג): "וכיון דאתאן להכא יש להוסיף בטעם הראב"ד ודעימי', דבבן כיון שמצות חינוכו על האב, אין לחלק בין קודם שש לאחר שש, דכמו שמחויבים להרגילו בכמה שיכול שאת בהשגת תוה"ק מקודם, כדי שיהי' מוכשר לקבל אח"כ, כן יש להרגילו להיות עם אביו, דאל"כ יש לחוש שלא יהי' רוצה להפרד מאמו, ולא יוכל אביו לחנכו בשעה שלד"ה מוטל עליו לחנכו וז"ב".
נשוב למחלוקת הרמב"ם והראב"ד. המ"מ על אתר הקשה על הראב"ד, והלא לא מצינו חיוב לחנך בפחות מבן שש, ואם נאמר דמיירי בשינון מעט פסוקים וכיוצא בזה, הרי סוף סוף יכול האב לחנכו בשעה שהבן אצלו. וז"ל הרב המגיד: "שלמו לו חדשיו וכו'. זה מתבאר מהסוגיא שבס"פ אף על פי (דף ס"ה:) שאמרו שם זן אדם בניו קטני קטנים ועד כמה עד בן ו' כדרב אסי דאמר רב אסי קטן בן ו' יוצא בעירוב אמו ואמרו שם משום דבעי למיכל בהדה. ואמרינן בעירובין פרק כיצד משתתפין (דף פ"ב:) דאפילו בן ו' בצוותא דאימיה ניחא ליה. ודעת רבינו שהוא אפילו בגרושה. ובהשגות א"א אין הדעת סובלת וכו'. ולא מצאתי חיוב בבן ד' וה' שאינו חייב להכניסו למלמד פחות מבן ו' כנזכר פרק לא יחפור ונתבאר פ"ב מהלכות תלמוד תורה ואולי נתכוון הרב למה שאמרו יודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו כו' כנזכר פ"א מהלכות תלמוד תורה ואין זה קושיא שחנוך זה אפילו הוא אצל האם יכול הוא לחנכו לפעמים לכשיבא אצלו".
דברי המ"מ הולמים את שיטת הרמב"ם שפסק בהלכות תלמוד תורה (פרק א הלכה ו), מאימתי אביו חייב ללמד את בנו תורה ומה מלמדו עד היותו בן שש או שבע: "מאימתי אביו חייב ללמדו תורה משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל, ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע הכל לפי בוריו, ומוליכו אצל מלמד התינוקות".
משמע כי החובה ללמד את בנו תורה קיימת אף קודם לגיל שש, אלא שזהו לימוד ושינון מעט מעט פסוקים, וכן משמע במרכבת המשנה (הלכות אישות פרק כא הלכה יז), שכתב: "שלמו חדשיו. עיין השגות ומ"מ. וגמ' סוכה דף מ"ב ולדעת רבנו כיון דצריך לאמו אין מענין תינוקת כדי לחנך והרי אפשר ללמדו תורה צוה וקריאת שמע ע"י שישכור לו מלמד".
לימוד 'דליל' שכזה אינו מעמיס עוד על הילד, ועוד טרם ילך ללמוד באופן מוסדר, והחיוב של האב בפן המעשי מצומצם יחסית. ממילא לאור האמור על פי הרמב"ם מובן כי אין נפקותא לכאורה בין היות הבן אצל האב או האם, בניגוד לסברת הרא"ש ודעימיה.
♦
הכרעת הטוש"ע
הטור (אבן העזר סימן פב) מביא כדברי הרמב"ם (וצ"ע מדוע שינה לשונו ב'יוכל לומר האב'): "אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן ו' שנים גמורים אלא כופין האב ונותן לו מזונות אצל האם ולאחר ו' שנים יוכל לומר האב אם הוא אצלי אני נותן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו".וכן מצינו בשו"ע (שם סע' ז) שפסק: "שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו; ואחר ו' שנים יש לאב לומר: אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות. והבת אצל אמה לעולם, ואפילו לאחר ו'…
הגה: ודוקא שנראה לב"ד שטוב לבת להיות עם אמה, אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה, אין האם יכולה לכוף שתהיה עמה (ר"מ פדוואה סימן נ"ג). מתה האם, אין אם אמה יכולה לכוף שיהיו הבנים עמה (ב"י בשם הרשב"ץ)".
הרמ"א מביא בשם המהר"ם פדוואה יסוד חשוב עליו סמכו רבים מגדולי האחרונים, כפי שיתבאר. לדבריו אף בבת שהולכת בסתמא אגב אימה, הכל כפי ראות עיני הדיינים בשקילת טובת הבת, לפיכך במקרה שטוב לה לישב בבית אביה, האם אינה יכולה לכוף מנגד.
בחלקת מחוקק מדקדק בלשון הרמב"ם ובטוש"ע כי מחילת המזונות בידי האם איננה מועילה להחזיק בנה אצלה על כורחו: "(ט) לא אתן לו מזונו'. יש לדקדק דמשמע אם האם מוחלת לו המזונו' תוכל להחזיק בנה אצלה על כרחו וזה הוא נגד המושכל למה תוכל לכופו והיא אין לה שייכות לבן והוא מצוה עליו בכמה דברים בפרט ללמדו תורה ויש ליישב בדוחק כשהבן אינו רוצה להפרד מאמו יש לאב לומר אין עלי חיוב צדקה לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי ללמדו תורה ושאר דברים".
נמצא לדבריו כי החיוב במזונות ובהחזקת הבן תלויה ונידונה על פי החיוב שיש לאב כלפי בנו, שהוא מצווה עליו בכמה דברים. הלכך זהו נגד המושכל שהיא תחזיק בבן, כשעל האב מוטלת החובה. ויש להעיר כי בהמשך דבריו דן החלקת מחוקק במקרה שנראה לבית הדין טוב יותר שתהיה הבת אצל האב מאצל האם, והבת שותקת ולא מגלה את דעתה, שאו אז יש להתיישב אם לעקור דברי חכמים בשביל אומדנא של בית דין. אך כשהיא מגלה את דעתה בפירוש, הרי כבר כתב הרמ"א שבי"ד בראותו את טובת הבת יכול לפסוק אף כנגד המנהג: "(י) יכולה לכוף שתהיה עמה. המעיין בתשובה יראה שהרב לא החליט הדין למעשה רק שכ' שאין הדבר פשוט כ"כ שיהיה הדין עם האם דיש מקום לומר אם הב"ד רואה שטוב ליתומים להיות אצל בית אביה הרשות ביד הבית דין ולא אמרו בגמרא הבת אצל אמה אלא בשניהם שוים ועוד דאפשר לומר דאם אין הבת רוצה להיות אצל אמה הרשות בידה ודקדק כן מל' רש"י ולא אמרו בגמרא הבת אצל האם אלא בדלא איכפ' לה לבת אצל מי תהיה ולפ"ז מ"ש כאן הרב אין האם יכולה לכוף היינו את הבת אינה יכולה לכוף אם אינה רוצה להיות אצל האם אבל אם הבת שותקת ולא איכפת לה אף שלב"ד נראה שטוב לה אצל בית אביה מ"מ יש להתיישב בדבר למעשה אם לעקור מה שאמרו חכמים הבת אצל האם בשביל אומדנא של הב"ד".
♦
הדין כשאין בידי האב לחנך את בנו כראוי
הבאנו לעיל כי אליבא דהרמב"ם ודעימיה בבן פחות מבן שש, כיוון שיכול האב לקיים את חיובו מעט, אזי אין נפקותא והלכך אין כופים להוציאו מידה. הפת"ש (אבן העזר סימן פב) הביא מן הנו"ב שבמקום שבו נפגם כוח האב לחנכו מאיזו סיבה, כגון כשהאם רוצה לעבור למקום אחר, אזי הדין הוא שיישאר הבן אצל האב, וז"ל: "(ד) עד שיהי' בן ו' שנים. עח"מ סק"ח ועיין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס פ"ט שכ' הלכה למעשה שאם אחר הגירושין אין המגרש והמתגרשת בעיר אחת אז הדין שישאר הבן אצל האב אפילו פחות מבן שש כדי לחנכו וללמדו תורה כי בזה לא שייך דברי הה"מ שהביא הח"מ סק"ח ע"ש וכ"כ הבה"ט סק"ה בשם רשד"ם סי' קכ"ג".הנו"ב אם כן מגדיר כי צמצום כח האב בגידול וחינוך בנו, משיב למעשה את החיוב למקורו ואת הצורך שיהיה הבן אצל אביו בכדי שיוכל לממש את חובתו כלפי בנו.
♦
טובת הילד בהכרעת פוסקי זמנינו
הפת"ש (אבן העזר סימן פב) מביא משו"ת הרדב"ז שבשעת הצורך, מדין חינוך אף מפקיעים ומוציאים מיד האם את ביתה, כנגד המנהג והדין הפשוט, "דחיישינן שמא תהיה נגררת אחר אמה" אף כשהיא קטנה. וז"ל: "(ו) אין האם יוכל לכוף. עבה"ט ועי' בתשו' הרדב"ז ח"א סימן רס"ג שכ' במי שגירש אשתו ויש לו ממנה בת שהיא בת שבעה והיא אצל אמה וזינתה אמה וילדה מזנות ואבי הבת רוצה לקחת בתו מאצלה שלא תלמד מעשה אמה. הדבר ברור שהדין עמו דהכא אנן סהדי דלא ניחא לה בצוותא דאמה ואפי' תאמר אצל אמי אני רוצה אין שומעין לה דחיישינן שמא תהיה נגררת אחר אמה וכ"ש שכבר היא בת שבע וטועמת טעם ביא'... ובסי' ש"ס שם מבואר דאפי' לא זינתה האם רק שהיא פרוצה או שפרוצים נכנסין לביתה הרשות ביד קרובים לקחתה מאצלה ע"ש".וכן מצינו במבי"ט (חלק א סימן קסה) שכתב: "ולעולם צריך לדקדק בכלל לדברים אלו אחר מה שיראה בעיני ב"ד בכל מקום ומקום שיש בו יותר תיקון ליתומים שב"ד אביהן של יתומים לחזר אחר תיקונן".
דהיינו התיקון הנדרש על פי בי"ד הינו תיקון ליתומים, תיקון במובנו הכלכלי כפי שעולה מן התשובה שם, אך לצד זאת גם תיקון 'דתי', כפי שהבאנו לעיל מדברי הרדב"ז. לעולם צריכים בי"ד לדאוג לטובתם של הילדים, לצורכיהם, לגידולם ולחינוכם.
וכן מובא בתשובת הראי"ה קוק בשו"ת עזרת כהן (ענייני אבן העזר סימן נז): "עצם הדבר אם כופין את אחד ההורים, את האב או את האם, ליתן את הילד לאחד מהם אחר הגירושין, וכשהדבר ביחוד מגיע לילד בן שש שנים ומעלה, הוא צריך להיות דבר המסור לבית דין לפי ראות עיני הדיינים, לפי המצב של ההורים, בעניני החיים בכלל ובעניני היהדות בפרט".
גידול הילדים וטובתם, קובע הראי"ה קוק הוא בהתייחס לשני אופנים - הן בענייני החיים והן בענייני היהדות. הראי"ה קוק ממשיך ודן ביסוד המחלוקת של הרמב"ם עם הראב"ד. דלרמב"ם כוח האב על בנו הוא מכח שייכות וחיוב המזונות עליו, והנפקא מינא היא באִם תהא האם חפצה לפרנסו בעצמה. מה שאין כן לראב"ד, שסבור שכח האב נובע מחובת החינוך עליו, וזהו אף בפחות מבן שש. אם כן לא נתפרש לנו מה דינו של הבן מבן שש אליבא דהרמב"ם והטוש"ע כששני ההורים חפצים לפרנסו ובלבד שיהיה עמהם. אך מרן הראי"ה נוטה לומר שהבן בלאו הכי ראוי שיהיה אצל אביו בסתמא, וז"ל: "ומ"מ ראוי לסמוך ע"ד הח"מ שהבן יותר ראוי שיהי' אצל האב, שהוא שייך לו בעניני חובותיו על חנוכו ולמודו, אבל לקבוע בזה מסמרים א"א, כגון אם יראו ב"ד שאצל האב יתקלקל הבן בעניני יהדות, ואצל האם יחונך ביהדות, וכיו"ב בשארי ענינים, אז אפי' אם נפקפק אם ב"ד יכולים להוציא את הילד מאביו, אבל עכ"פ אין ב"ד נזקקים לעזור לאביו בזה".
אך בישכיל עבדי כתב הרב הדאיה שאכן ניתן להבין בדברי הרמב"ם שני פירושים שונים. האחד, שמה שהוא עד גיל שש – כפייה לאב, לאחר מכן הווי כפיה לאם. דהיינו שמגיל שש ואילך אף ברוצה האם לגדלו, אין הדין עימה. הפירוש השני הוא ענין דחיוב מזונות גרידא הוא שיכול לעכבם מגיל שש ואילך. דהיינו, אין הכרע מגיל שש ואילך, היכן יהיה הבן, אלא צמצום היקף המזונות אליבא דהרמב"ם החל מגיל זה. למעשה מכריע הרב הדאיה כפירושו הראשון. הרב הדאיה מוכיח מכך שהראב"ד חלוק על הרמב"ם בפחות מבן שש, משום שסבירא ליה דמודה הרמב"ם ביותר משש דיכול לכופה אף אם תוותר על מזונותיו משום חינוך. אם כן נמצא לדבריו כי אף הרמב"ם כורך את כח האב עם חיובו בחינוך ילדיו. וז"ל בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ב - אבן העזר סימן ט): "לד' הרמז"ל דביותר מבן שש ודאי דיכול לכופה גם אם תוותר על המזונות. כדי לחנכו בתורה ובמצות. דא"א לחנכו אם לא עד שיהיה אצלו בביתו ובחומותיו. ורק בפחות מבן שש דאין כאן אלא חינוך קטן הוא דסגי ליה בזמן שיבוא אצלו".
הרב הדאיה אף ממשיך ומביא דאף בפחות מבן שש, כפי שפסק הנו"ב, אם אינו יכול לחנך את בנו, כגון כשרוצה האם להוליכו לעיר אחרת, אזי כופים את האם להפרישו מאצלה ולהניחו עם האב. והרב הדאיה מסיים תשובה זו בזו הלשון: "אך בהיכא דהאב קיים והאם רוצה להוליכו לעיר אחרת. דודאי ליכא מאן דפליג דישאר אצל אביו דזוהי טובתו שמלבד שהוא מחנכו בגשמי ורוחני. עוד זאת דמצורף עמו רחמי אב על הבנים. דאין לך מי שירחם עליו בכל עניניו כמו אביו. דהגם דהאם ג"כ רבו רחמיה על בניה. אך מ"מ האב סיפק בידו לעשות יותר מהאם. וכיון שכן ודאי דראוי יותר להניחו אבל האב דסיפק בידו יותר. ומכ"ש טעם החינוך המוטל עליו בדוקא באופן דהדין דין אמת דכל כה"ג דהאב קיים וסיפק בידו יותר מהאם ואתיא מכללא טעם כעיקר ענין החינוך דודאי דאין מפרישין אותו מהאב אפי' בפחות משש כאשר העלה מור"ם הנ"ל וז"ב ופשוט".
יתירה מכך, הוא ממשיך וכותב שם באופן חריף כי אכן היה ראוי להחמיר לפסוק כנגד מה שכתב השו"ע והטור אליבא דהרמב"ם, ולפסוק כרא"ש והראב"ד: "הראת לדעת דאפי' בפחות מבן שש היה ראוי להחמיר לפסוק כהראב"ד מפני חינוך התורה. ובודאי דמטע"ז פ' הרא"ש כהראב"ד. אלא שמאחר שמצינו להה"מ שבא לכלל ישוב בזה. דיכול לחנכו כשיבוא אצלו לזה פ' מרן כהרמב"ם. אך ביותר משש דלא סגי ליה בזה. גם אם היה הרמב"ם פוסק דהזכות ביד האם. היה מהראוי לפסוק כהראב"ד דאין לנו להקל כ"כ בחינוך התורה. ומכ"ש דגם ד' הרמב"ם י"ל בשופי דהוא סו' כן. דבודאי דכן ראוי להורות הלכה לדורות".
אף בשו"ת מנחת יצחק מסכם כי לכאורה היה הדין נוטה לדברי הראב"ד והרא"ש, דהולכים בזה אחר רוב שיטות, אך השו"ע ורמ"א לא פסקו כן, ואעפ"כ מה שפסקו בפשיטות כרמב"ם הוא דווקא בסתמא, כשאין מניעה לאב לחנך ולגדל את בניו כיאות. וז"ל בשו"ת מנחת יצחק (חלק ז סימן קיג): "דהנה כל מה דפליגו הפוסקים נראה פשוט, דהוא רק אם לפי ראות עיני הב"ד, יוכל האב ליתן החינוך הראוי לבנו כאשר היותו אצל האם כמו שהי' אצלו, וכמ"ש הה"מ לשיטת הרמב"ם, אבל אם המציאות הוא אחרת דלא אפשר להאב ליתן החינוך הראוי לגדלו ולחנכו לתורה ועבודה, אם יהי' הבן אצל אמו, כמו שאפשר ובכחו ליתן אם יהי' אצלו, נראה דלדברי הכל מוציאין הבן ממנה על כורחה למוסרו להאב.
וחילי מהא דכתב הרמ"א שם (סעי' ו') והיא מתשו' מהר"ם פאדוואה (סי' נ"ג), אף בבת דתקנו חכמים הבת אצל אמה לעולם, וכנפסק בש"ע שם, ואפילו לאחר ו', מ"מ כ"ז כשנראה לב"ד שטוב להבת להיות עם אמה, אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה, אין האם יכולה לכוף שתהי' עמה".
במנחת יצחק מחדש חידוש נוסף, ורוצה לומר שאף כשאצל האב והאם יתחנכו לתורה ויר"ש, אלא שאצל האב יהיה אופן חינוכו מעולה ביותר ולרצונו, עדיף טפי.
מנגד, כתב הרב ווזאנר בשבט הלוי דאף בדעת הראב"ד לא מוכח כלל שיש לאב לאחר גיל שש כוח כפיה להוציא את הבן מן האם, אלא כל חידושו של הראב"ד הוא ביחס לפחות מבן שש, דאעפ"כ הרי מצות חינוך עליו ואינו רוצה להיפטר ממנה. אך אף לדבריו פשוט הוא שהאם משתדלת בחינוך ילדיה כיאות לתורה ויר"ש, דאם לא כן צריכים בי"ד לכפות על כך. וז"ל (שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן רח): "הנה אין אנו מדברים שצד האם לא תשדל בלמודו ולא ישכירו לו מלמד דאם יש חשש זה בודאי על הבי"ד לכפות בכל אופן כמו שכופין האב עצמו".
הרב וולדנברג בהרכב בבי"ד דן בשני בני זוג שהתגרשו ולאחר זמן מה החלה האם לעזוב את שמירת תומ"צ ולעבור על דת משה ויהודית, ולהם שני בנים, האחד מעל גיל שש והאחד פחות מכך כבן ארבע. אורח חייה של האישה לא התבטא רק בזלזול פרטי, אלא גם בהכשלת בעלה והילדים. ובנוגע לחינוך הילדים כותב הרב הציץ אליעזר (חלק טו סימן נ): "ובנוגע לחינוך ילדים אין כל ספק בדבר שלא תחנכם לתורה ולמצוות, דבר שהוא בניגוד גמור לחק תורה"ק ולרצון אביהם, וספק גדול אם לא יצאו ח"ו גם בלתי - מוסריים לפי התבוננותם בתמידות בהנהגותיה והליכותיה הבלתי - מוסריות של אמם.
ובנוגע לאב. שום אשמה שהטיחו כלפיו לא הוכחה. הוא נראה מסור בכל לב לילדיו, ולוחם במלוא - ישותו שהאשה לא תעביר את ילדיו על הדת, והוא ממש נשרף מכל חילול שבת ומכל מאכל לא כשר שהאשה מכשילה אותם, ועומד על כך שהילדים יקבלו חינוך דתי מלא בבית ספר ובבית".
על פי דברי הרמב"ם, כפי שבארו אותם רבים מן האחרונים כדלעיל, פוסק הרב וולדנברג שפשוט - "בקשר לילד שהוא כבר למעלה מבן שש נראה לי כי בודאי שביכולת האב לדרוש שיהיה אצלו, והאם לא תוכל לעכב בידו אפי' אם תרצה לזון אותו בחנם, ואפילו במקרה שהילד בעצמו לא ירצה להפרד מאמו יוכל האב שלא לפרנסו…
(ב) ובנוגע לבן שהוא פחות מגיל שש....
וא"כ דון מינה שעל כגון נידוננו שהחינוך של האם הוא בכיוון ההפוך מכפי שהאב מתכוון לחנך את ילדיו [וכפי ששניהם כוונו לכך בשעה שהלכו להקים תא - משפחתי משותף]. האב רוצה לחנכם לתורה ולמצוות, והאם אין מגמתה כלל לכיוון זה, והליכותיה הוא ההיפך מזה, א"כ נראה לי דמכיון דקרוב הדבר שבהיות הילדים - לרבות גם הילד הקטן המתקרב להיות בן חמש - אצל אמם לא יוכל האב בשום פנים לחנכם לתורה ולמצוות, ולא יהיה כל ערך מה שיקחם לפעמים אצלו ויחנכם לכנז', ולאחר מיכן יתחנכו אצל אמם בכיוון ההפוך ותשרש מהם מה שהאב יטע בקרבם, ולכן הדעת נותנת שגם על בכה"ג יודו גם הרמב"ם והשו"ע שמזכותו של האב לדרוש שיהיה אצלו גם הבן הקטן הגם שעוד לא מלאו לו שש שנים.
... וברור הדבר דכשאמרו ז"ל שבי"ד צריכים לראות תקנת - הולד כוונו בזה על הצד הרוחני עכ"פ לא פחות מעל הצד החומרי שלהם, ואיזה חינוך רוחני יוכלו איפוא לקבל הילדים בהתחנכם אצל אם כזאת שסטתה מהדרך הטובה ופרקה מעליה עול הדת והמוסר ותלעג לאב ותמאס מוסר - אם ותעשה מה שלבה חפץ לתת כתף סוררת לבעלה אב - הילדים ולעגוב אחר גבר זר נשוי ואב לילדים, אשר בסופו של דבר יביא הדבר גם להרס משפחתו, ולזלזל בחוקי הצניעות והמוסר הישראלי, האם הנהגות כאלה של אם לא תשפיע לרעה על חינוכם הנפשי ועל השקפת עולמם של הילדים? וגם ברור הדבר שתחנכם בסופו של דבר גם בקום ועשה לפי דרכיה והנהגותיה, וכפי שלמעשה כבר נטען והצביעו על עובדות ומעשים".
אף הרב אליהו אברז'ל יבל"א הביא בתשובה (דברות אליהו ח"ד סימן כ): "כללא דמילתא הכל תלוי בראות ביה"ד באיזה מקום תקנה לולד יותר (ועיין הרמ"א שם) ... אשר על כן ברור כי אשה זו נבלה עשתה בישראל לזנות בית בעלה ברצון בהפרת חיי המשפחה המקודשים ביותר בעם ישראל אפילו על אלה אשר אינם שומרי מסורת ישראל. אשה זו זלזלה בחוקי הצניעות ומוסר המקובלים בתורה ובישראל מאז ומקדם. צעדה של האם מהוה מפנה בכל התפתחות והשקפת עולם בניה לעתיד וזה עלול להשריש בלבם זלזול בתורה ומצוותיה, טובת הילדים אין פירושו צרכיהם החומריים בלבד כי אם להתפתחותם הרוחנית והמוסרית. וטובת הילדים היא היסוד לכל החלטה בדבר קביעת מקום הילדים ואין זו שאלה של זכות האב או האם. ולא טובת הילדים בלבד. החינוך הטוב והיעיל ביותר. על כן זכאי הבל האב לדרוש שילדיו יהיו אצלו בחזקתו והדרכתו הגשמית והרוחנית. ולא אצל אשתו אשר רמסה ברגל גאוה. חיי המשפחה המקודשים ביותר וטובת הילדים להרחיקם מן הכיעור ומן הדומה לו ואין להתחשב בהסכמתה כלל ועיקר".
♦
סיכום
נמצא אם כן שיש מחלוקת ראשונים בדבר היקף חובת חינוך האב על בניו הן בגיל הילד "מאימתי אביו חייב ללמדו תורה", הן בהיקף החינוך – שינון פסוקים ולימוד ועסק בתורה, והן במכשירים ושליחים לכך כגון על ידי מלמד תינוקות וכיוצא בזה. הטור והשו"ע פסקו כדעת הרמב"ם שעד גיל שש יהיו הבנים אצל האם, אף שיש בין גדולי הראשונים שחלקו עליו. למעשה, רבים מן הפוסקים כתבו שמחלוקת הראשונים היא בסתמא כשיזכו הבנים לחינוך הגון בין אצל האב ובין אצל האם, אך כשיש גריעותא לחינוך בידי האם מאיזו סיבה שתהיה, הרי רשאי האב לומר ששוב גוברת חובתו לקשר עם בניו ולחינוך לתומ"צ ויר"ש, הנעשה אצל האב יתר מן האם. כמו כן מצינו בין הפוסקים שחידשו לומר כי לחומרא אכן מן הראוי להחמיר כדעת הראב"ד ודעימיה, שיהיו הבנים בסתמא אף בפחות מבן שש אצל אביהם כדי שיוכל לחנכם כיאות וכמצווה עליהם, דהיינו הן מצד חובתו של האב והן מצד אופן החינוך והשפעתו באופן מיטיבי דווקא אצל האב.טובת הילדים גידולם ואופן חינוכם מתרכזת בפן הגשמי בטיפול ובגידול, ובפן החינוכי והרוחני. כשנפגמת באיזה אופן האפשרות של האם לחנכם לתורה ומצוות, כל שכן בעיקרי תורה, אף בהיות הבן פחות מבן שש, כו"ע מודו שטובת הבן להיות אצל אביו בהיותו מסוגל לכך.
♦ ♦ ♦
ולישרי לב שמחה - דברי זכרון על רבינו הגה"צ רבי שמחה הכהן קוק זצ"ל♦ איש האשכולות - מורה ומנהיג, גדול בישראל: על מו"ר הגר"ש הכהן קוק זצ"ל