ביאור שיטת המהרשד"ם בהצבת תנאים למתן גט

א.

מבוא

בבתי הדין הרבניים מתעוררת לעיתים קרובות שאלה מכרעת ומרכזית: האם רשאי בעל, שחויב על ידי בית דין לגרש את אשתו, להציב תנאים להסכמתו למתן גט, אם לאו.
בראשית דברינו נדון במקרה בו בית הדין פסק שכופין את הבעל לגרש, והבעל מסכים לגרש, אך הוא מתנה את הסכמתו בתנאים מסוימים. האם בית הדין יקבל את התנאים שהבעל מתנה, כדי להימנע מכפיה בגט, או שיאמר 'יקוב הדין את ההר' ויוכל לכוף את הבעל לגרש ללא תנאים.
כמו כן, יש לדון בעניין 'הרחקות דרבנו תם', במקרה שבית הדין פסק על הבעל הרחקות דר"ת כדי שיגרש את אשתו, והבעל מסכים לגרש, אך הוא מתנה את הסכמתו בתנאים מסוימים. האם בית הדין יקבל את התנאים שהבעל מתנה, כדי להימנע מכפייה בגט, או שיאמר 'יקוב הדין את ההר' ויכפה את הבעל לגרש ללא תנאים.
♦
ב.

תמצית תשובת המהרשד"ם

סוגיא זו נפתחת בדבריו המפורסמים של המהרשד"ם (חאה"ע סימן מא), שם נשאל המהרשד"ם אודות יבמה צעירה שנפלה לפני יבם נשוי, מבוגר ובעל ילדים, והיבמה אינה רוצה להתייבם לו כיון שהיא מעוניינת בבחור בן גילה. לדבריה, גם אם היבם יאמר שהוא רוצה לייבם, אין כוונתו לשם מצוות ייבום, שכן כבר גילה דעתו ואמר שהוא אינו רוצה לחלוץ לה מחמת שהוא חושד בה שלאחר החליצה היא תינשא לבעל דודתו, והוא מבקש להגן על דודתו מפני הרס ביתה, ורק בשל כך הוא רוצה ליבמה, ולא לשם מצות ייבום. כעת, השאלה היא האם בית הדין יכול לכוף אותו לחלוץ או לאו.
לשאלה זו השיב המהרשד"ם שאין לכוף את היבם לחלוץ, ועל האשה לאסור את עצמה לבעל דודתו של היבם שלא תוכל להינשא אליו, וע"י כך יסכים היבם לחלוץ ללא כפיה. לאחר שסיים את דבריו כתב המהרשד"ם וז"ל:
"אחר שכתבתי וחתמתי שמי בפסק הכתוב וחתום למעלה, לעולם הייתי מהרהר במחשבתי אם אמצא סמך לדברי במה שכתבתי, שמאחר שהיבם רצונו לחלוץ אלא שכונתו שלא תנשא יבמתו זאת לדודה נשוי לדודתו, שא"כ א"א לכופו לחלוץ בשום צד.
ואמרתי אני בלבי, שאין ספק שאפילו שאותם שאמרו חכמים במשנה בפרק המדיר ואלו שכופין מוכה שחין כו', שלא אמרו שכופין אותו לגרש אלא אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל אם ירצה לגרש אלא שרוצה להטיל אי זה תנאי בגט, בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי, ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה, אלא שעד עתה לא מצאתי מקום להתלות.
ובחפשי בדין התנאי מצאתי בב"י אבן העזר סי' קמג לשון אחד, נראה לי להעתיקו הנה, כי נראה לע"ד מסכים לדברי, ולא לבד אני אומר שמה שאמרתי הוא על צד היותר טוב, אלא שהוא דין או קרוב לדין כמו שאבאר בס"ד, וז"ל: מצאתי בס"ה^[1] דינים שכתב בסוף ספר חזה התנופה, אעפ"י שנותן גט לאשתו על מנת שלא תלכי לבית אביך שהגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם שישתדל בגט שיתן בתנאי כזה, כי אין ספק שלא יתקיים התנאי הזה שאי איפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים למפרע. ואם המגרש הזה מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה, אין שומעין לו וכופין לגרש בלא תנאי זה עכ"ל.
ראיתי וישמח לבי, שהרי כל מעיין יראה שקל להבין מתוך זה הלשון שנתבררה כונתו, שהנה כתב שני פעמים מלת "זה", והיה ראוי שיאמר רק בתנאי ותו לא, אלא ודאי דוקא תנאי זה שכמעט נמנע להתקיים - הוא דקאמר שכופין לגרש בלא זה, הא תנאי אחר שנקל לקיים - אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים, לדידן דקי"ל דאין כופין אפילו במאיס עלי, וה"ה והוא הטעם לדידן דקי"ל דאין כופין לחלוץ, דלא כפינן ליה אם ירצה לחלוץ כאשר יהיה בטוח שלא תנשא יבמתו זאת לאותו פלוני.
וא"כ הנראה לע"ד שאין ראוי לכופו - אפי' להתרחק ממנו כנז"ל - אם ירצה לחלוץ ע"ד הנז'. בוחן לבות וכליות יודע כי דברים אלו אצלי כנתינתן מסיני, אין בהם נפתל ועקש, כפי מה שהשיגה ידי בראשונה ובאחרונה, נאום הצעיר."
מדברי המהרשד"ם מבואר, כי יתכנו מקרים בהם בעל המחויב לגרש את אשתו, יוכל להתנות את הסכמתו למתן הגט בתנאים מסוימים, ואין לכופו לגרש ללא תנאים אלו.
ג.

הקשיים בדברי המהרשד"ם

דברי המהרשד"ם מחודשים וטעונים ביאור רב. תחילה יש להבין כיצד יתכן הדבר שאדם המחויב בפסק דין לתת גט לאשתו, יכול להתנות בתנאים את הסכמתו לביצוע החובה המוטלת עליו - וכי מצינו בדיני ממונות במי שנפסק שחייב לשלם לחבירו סך מסויים, שיכול הוא להתנות שרק אם חבירו יעשה כך וכך הוא יסכים לשלם לו.
ועוד צריך להבין מה שכתב המהרשד"ם שדוקא תנאי כגון "ע"מ שלא תלכי לבית אביך", שהוא תנאי "שכמעט נמנע מלהתקיים", אין לבעל להתנות, אבל "תנאי אחר שנקל לקיים" יכול הוא להתנות קודם מתן הגט. ובדברי המהרשד"ם נאמרו רק סוגי תנאים קיצוניים, דהיינו תנאי שכמעט נמנע מלהתקיים ותנאי שנקל לקיימו, אולם לא נתבאר מהו הדין בתנאי שקשה לקיימו אבל אינו בגדר "כמעט נמנע מלהתקיים" וגם לא בגדר "נקל לקיים", האם הבעל יוכל להתנותו או לאו.
ועוד צריך להבין מה שכתב המהרשד"ם שהבעל רשאי להתנות תנאי שנקל לקיימו, הרי הבעל יוכל להתנות תנאי שנקל לקיימו, ולאחר שהאשה תקיימו ובי"ד ידרשו ממנו לתת גט, יאמר הבעל שברצונו להתנות תנאי נוסף שנקל לקיימו, שהרי המהרשד"ם לא הגביל את זכות הבעל להתנות תנאי שנקל לקיימו, ונמצא שאין כל תוקף בתקנת חז"ל לכופו.
ועוד יש לעיין בדעת המהרשד"ם מה יהיה הדין לגבי תנאי שנקל לקיימו אך הוא אינו מוצדק, או לחילופין תנאי שקשה לקיימו אך הוא מוצדק, האם הבעל יוכל להתנותו או לאו.
ועוד יש לעיין בדברי המהרשד"ם האם כוונתו שבי"ד לא ירשו לבעל להתנות תנאי "שכמעט נמנע מלהתקיים" ויכפו אותו לגרש ללא תנאי, אולם אם עבר והתנה וגירש התנאי קיים, או שכוונת המהרשד"ם היא בהלכות תנאים, שאין הבעל יכול להתנות את הגט בתנאי שכמעט נמנע מלהתקיים.
בביאור דברי המהרשד"ם נשתברו קולמוסין הרבה, ונראה בס"ד להציע את הדרכים שכתבו הפוסקים לבאר בדבריו, ואת נקודות הקושי שיש בהם.
♦
ד.

ביאור דברי המהרשד"ם לפי המבואר בשו"ת עין יצחק

הגרי"א ספקטור זצ"ל בשו"ת עין יצחק (ח"ב חאה"ע סי' מ') נשאל בזוג שהבעל היה חייב לגרש, והסכימו ביניהם שהאשה תקבל גט בתנאי שתקבל על עצמה בחרם שלא לדור בעיר מולדתה, שהיא מקום בעלה (בתוך דבריו בתשובה מבואר שהבעל התנה כן כנקמה). לאחר שהאשה קבלה את הגט, טענה האשה שהיא לא קבלה על עצמה את החרם. ונשאלה השאלה האם הגט כשר או לאו.
ובתשובתו (אות יז) בתוך דבריו כתב וז"ל:
"אכן היכא דלא אמר בפירוש כן, אז יש לומר לכאורה כיון דהיה מחויב ע"ז ע"פ דין, דאף דלא נתרצה מתחילה ליתן הגט רק על סמך דהבטיחה ליתן לו בעד זה, דכיון דלא אמר בפירוש דאם לא תקיים כן דיהיה הגט בטל, דבזה י"ל דהגט כשר כיון דאין זה מקרי מחיר הנמכר או מחיר הגט, כיון דמחוייב ע"פ דין לגרשה בחנם, ע"כ אמרינן דנתרצה על הגט לעולם אף שלא תתקיים את מה שהתחייבה...
ואף לפי דברי המהרשד"ם סי' מ"א שכתב בכל מה דאמרו דכופין לגרש, דיכול לגרשה על תנאי שבידה ויכולה לקיים ע"ש, היינו בתנאי שביכולתה לקיים, משא"כ בנ"ד שהטיל עליה שתטלטל את עצמה ממקום מולדתה ובית אביה ומגורה למקום אחר, דזה הוי כמו גלות, דודאי על תנאי קשה כזה אין יכול מן הדין לגרשה ולהטיל עליה ענין קשה כזה. ע"כ יש לדון לכאורה דהגט הוא כשר אף שלא קיימה זה".
מבואר מדברי העין יצחק שהוא הבין בדברי המהרשד"ם שאין ביכולת הבעל להתנות תנאים שקשה לאשה לעמוד בהם (כגון בנידונו שהוא כמו גלות), ואף אם הבעל נתן לה גט בתנאי זה – כמו שהיה בנידונו של העין יצחק, שלאחר הגט התעוררה השאלה – התנאי בטל והגט קיים, שהוא דין בהלכות תנאים, שבעל שמחוייב לגרש אינו יכול להתנות תנאים שקשה לאשה לקיימם^[2].
אולם אחה"מ ביאורו של העין יצחק ודעימיה אינו עולה בקנה אחד עם לשונו של המהרשד"ם, שהרי המהרשד"ם כתב שאם הוא תנאי שקשה לקיימו "כופין לגרש בלא זה" - ואי נימא כביאורו של העין יצחק, אדרבה, שבי"ד יאפשרו לבעל להתנות תנאים ככל העולה על רוחו והעיקר שייתן את הגט, ולאחר הגט בי"ד יודיעו לו שכל מה שהתנה הרי הוא כחספא בעלמא, כיון שאין לו יכולת להתנות תנאים כאלו. ומדוע כתב המהרשד"ם שעל בי"ד לכפותו לגרש ללא תנאי.
ובנוסף, אכתי לא נתברר לפי דרכו של העין יצחק מהו הטעם שהבעל יכול להתנות כן, ומהו הגדר של תנאי שנקל לקיים, האם יש הגבלה לכמות התנאים, והאם יש צורך שהתנאי יהיה מוצדק או סגי בכך שהוא נעשה בנקל.
♦
ה.

ביאור דברי המהרשד"ם לפי המבואר בשו"ת דבר אמת

ביאור נוסף מצינו לגאון רבי ידידיה מונסונייגו זצ"ל בשו"ת דבר אמת (חאה"ע סי' נו דף עג ע"ב), שאחר שהביא את דברי חזה התנופה שהובאו בבית יוסף (אה"ע סי' קמג סכ"א), כתב וז"ל:
"והנה מלשון מר"ן ז"ל אורו עינינו, דמדקדוק לשונו הטהור מוכח קצת דדוקא בתנאי זה דלא תלך וכו', ומטעם שכתב דאי אפשר לה לעמוד על נפשה מללכת אצל אביה וכו', והיינו כדכתבינא דדוקא בתנאי שהוא נמשך ימים רבים כגון נדון הרשב"ש דלא תנשאי לפלוני או על מנת שלא תלך, דחיישינן שמא באורך הזמן יתבטל התנאי ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים, ובשביל כך חששו חז"ל – בשביל תנאי שלא תלך א"א לעמוד על נפשה, ותנאי דלא תנשאי לפלוני הוא זמן ארוך וממילא הגט בטל. לא כן בתנאי דמחילת הכתובה דדיו שעתו ובדיבור אחד בעלמא הותרה, ממילא אין בידינו חששת חז"ל דיתבטל הגט ובניה ממזרים, דשאני תנאי זה מתנאי על מנת שלא תלך וכו', דהא קי"ל דאפי' האריך זמן הרבה כגון חמישים או ס' שנה לית לן בה, ודוקא שלא תנשאי לפלוני לעולם הוא דלא הוי כריתות כיון שלא עשה זמן מוגבל, אבל היכא דתלה בזמן מוגבל, אפי' האריך ס' שנה לית לן בה כמפורש בדברי הלבוש ס"ק כ"ב וכ"כ מרן סי' קמ"ג.
ולפי דרכנו באו דברי מרן בדקדוק גדול, שכתב שאין לשום אדם להשתדל בגט שניתן בתנאי זה כי א"א לעמוד על נפשה מללכת אל בית אביה, תיבת "זה" דייקא דדוקא תנאי זה, דהוא לעולם ואין לו זמן מוגבל, הוא דאמרינן דאין להשתדל וכו', אבל תנאים דעלמא חוץ מתנאי שאין לו זמן מוגבל יכול אדם ליתן בתנאי זה. ותיבת "זה" דייקא הרבה ומילתא בטעמא רבא איכא.
ועוד בה מלשון זה מוכח בהדיא דדוקא לכתחילה כופין אותן ליתן גט בלא תנאי אם הוא מאותם שכופין לגרש, שכתב בהדיא וז"ל ואם הוא מאותם שכופין להוציא ולא רצה לגרש אלא בתנאי זה כופין אותו לגרש בלא תנאי. מזה מוכח כמו שכתבנו, דדוקא לכתחילה כופין אותו לגרש בלא תנאי, אבל אם אירע והתנה, ודאי דצריך לקיים תנאו ואם לאו הגט בטל. וכן מוכח עוד מדבריו בתחילה שכתב שאין לשום אדם להשתדל ליתן גט בתנאי זה ועל זה סיים ואם הוא מאותם וכו', הלשון כולו קרי בחיל כמו שבררנו...
ובהכי ניחא דלא מצינו שום פוסק מקמאי ובתראי שנשמט להודיענו דין המחילה בכתובה באיש שחייב להוציא, ואי איתא להאי דינא היה להם להשמיענו, ובפרט דזה דבר ההווה ושכיח טפי, ומילתא כדנא לא הוו שתקי מינה. ולא מצינו שדברו רק בתנאי דלא תנשאי או על מנת שלא תלך שאין להם זמן מוגבל...
הנה כבר כתבנו דאפשר לומר דדוקא בתנאי דלא תנשאי שהוא זמן בלתי מוגבל או תנאי שלא תלכי הוא דאינו יכול להתנות, ודכתיבנא טעמא דמילתא משום דאגידא ביה זמן בלתי מוגבל. אחר זה האיר ה' עיני ומצאתי למהרשד"ם חלק אבן העזר סי' מ"א וז"ל ואמרתי אני אל ליבי... הנה הרואה דברי מהרשד"ם הללו לא ישאר בלבו ספק, שהרי כתב שהדברים ברורים אצלו כנתינתן מסיני ואין בהם נפתל ועקש, ונשבע הרב על זה, יעויין שם בדברי קודשו, וגם התשובה (שהביא) מרן הקדוש כמעט מבוררת בהדיא... והדקדוק שדקדקנו מדברי מרן הקדוש מתיבת "זה" דקדק אותה הרב הנזכר, ת"ל זכינו שנתכוונו לדעת קדושי עליון..."
מבואר מדברי שו"ת דבר אמת, שהוא למד בדברי המהרשד"ם שהבעל יכול להתנות "תנאי שנקל לקיימו", שהוא תנאי שמוטל על האשה לבצע פעולה חד פעמית, אף אם הוא תנאי שאינו מוצדק, ולא "תנאי שכמעט נמנע להתקיים", מחמת שמדובר בפעולה (או לחילופין הימנעות מפעולה) על פני זמן רב לאחר הגירושין, כשהחשש הוא שהאשה לא תעמוד בתנאי ברבות השנים והגט יתבטל ונמצאו בנים ממזרים. כדוגמא לתנאי שנקל לקיים הביא הדבר אמת את נידונו, שם דיבר בבעל שדרש מאשתו למחול לו על הכתובה קודם הגט, אע"פ שמן הדין היא זכאית לכתובה.
דבר נוסף הדגיש הדבר אמת, שאף אם הבעל עבר והתנה תנאי שמתמשך על פני זמן רב והוא בגדר "כמעט נמנע מלהתקיים", מ"מ התנאי קיים, ואם האשה לא קיימה אותו הגט בטל. וזאת, מכיון שדין זה לא נאמר בהלכות תנאים, אלא בהלכות הדיינים, שלא יכפו את הבעל לתת גט אם הוא מתנה תנאי שנקל לקיימו.
אולם אחה"מ דבריו צ"ע, שהרי המהרשד"ם מיירי בתשובתו בתנאי ע"מ שלא תנשאי לפלוני, והוא תנאי הנמשך על פני זמן רב לאחר הגירושין, ולביאורו של הדבר אמת בכה"ג יש חשש שיתבטל הגט מחמת שלא תעמוד בתנאי על פני משך זמן רב. ומדוע כתב המהרשד"ם שזהו תנאי שנקל לקיימו.
ועוד, דאכתי צריך ביאור מהו הגדר של "נקל לקיימו". האם דוקא בנידון הדומה לנידונו של הדבר אמת, שדיבר בבעל הדורש מאשתו שתמחול על הכתובה, שהוא נעשה בדיבור בעלמא ובפעולה חד פעמית, או גם אם הבעל דורש ממנה שתשלם לו סך מסויים הוא נחשב לנקל לקיימו, שהרי פעמים שכל הונה של האשה לאחר הגירושין יסתכם בכתובה שתקבל מבעלה, וכי נקל הוא בעיניה לוותר על כל עתידה ולצאת מבעלה ללא כל?
♦
ו.

ביאור דברי המהרשד"ם ע"פ הגרי"ש אלישיב

ביאור נוסף מצינו לגרי"ש אלישיב זצ"ל בפד"ר (ח"ה עמ' 79), ונדפס בקובץ תשובות (ח"ב סי' קכה), שם הוא דן אודות זוג שנסעו לפרס, האשה עם ילדיה חזרו לארץ ובעלה נשאר בחו"ל, ולאחר זמן הבעל שלח לה ממקום מושבו גט אזרחי. לאחר השתדלויות רבות הסכים הבעל לגרשה כדין, אבל התנה את מתן הגט בכך שתחתום על שטר ויתור שבו היא מוותרת על כל זכויותיה וטענותיה נגדו. האשה חתמה על שטר הוויתור וקבלה את הגט. לאחר מכן הציגה האשה בפני ביה"ד שטר 'מודעא' החתום ע"י שני עדים, בו האשה כתבה שהיא חותמת על שטר הוויתור תחת כפיה ואונס, ולא מרצון.
כעת נשאלה השאלה האם יש לאשה זכות לתבוע את בעלה בענייני הממון שביניהם, מאחר שכתבה מודעא, וכן מה דין בענין כשרותו של הגט.
בתחילה האריך הגרי"ש אלישיב לבאר מדוע הגט לא נפסל. ולענין תביעות הממון כתב, שאע"פ שהאשה התחייבה לוותר על החיובים שלו כלפיה, ולכאורה יש לדון זאת כשכירות עבור הגט ועליה לעמוד בהתחייבותה, מ"מ כיון שהבעל חייב לגרש את אשתו, יכולה היא לטעון משטה אני בך, כמבואר ביבמות (קו ע"א).
ושוב נתקשה מדברי המהרשד"ם, שמבואר מדבריו שאף שהבעל חייב לגרש, מ"מ יכול הוא להציב לאשה תנאים לגירושין, ומכללם ויתור על חיובי ממון. וא"כ היאך האשה יכולה לומר משטה אני בך, אחר שיש לו זכויות להציב תנאים ו"מחיר" לגירושין ואינו מחוייב לגרש בחינם. וז"ל:
"אלא שלכאורה יש לעיין במ"ש הרשד"ם בתשו' אה"ע סי' מ"א... ומכיון שבידי הבעל להתנות את נתינת הגט בסכום כסף שהוא רוצה לקבל עבורו, א"כ לכאורה הכסף שקיבל זכה בהם מן הדין, ואין בידה להוציא ממנו.
אך א"כ צריך ביאור הסוגיא ביבמות דף ק"ו גם אם לא נתנה לו הכסף ורק הבטיחה לו לתת, למה יכולה לומר לו משטה אני בך.
ועל כרחך צריך לומר דאין לבעל שום זכות לדרוש כסף עבור נתינת הגט, ומן הדין עליו לפטור אותה בלי כל תשלום, ורק מתוך חומר הכפיה אמרינן שאין בית הדין כופין אותו אם בידי האשה לקיים תנאו.
תדע, שהרי מסיק הרשד"ם הא תנאי אחר שנקל לקיים אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים לדידן דקי"ל דאין כופין אפי' במאיס עלי.
ולכן נראה פשוט דאם מסרה מודעא על ויתורה יכולה לטעון משטה אני בך עבדה ליה, וזכאית לגבות ממנו את החוב."
מבואר בדברי הגריש"א שהוא הבין בדעת המהרשד"ם, דמדינא אין שום זכות לבעל לדרוש כסף או דבר אחר עבור הגט שבין כה הוא חייב לתת, אלא שמחמת "חומר הכפיה" אין בית דין כופין אותו לתת גט אם ביד האשה לקיים את התנאי. והוא דין על הבי"ד שימנעו מלכפות מחמת חומר הכפיה. ומטעם זה, שכשהבעל חייב לגרש אין לו זכות להעמיד תנאים, יכולה האשה לטעון משטה אני בך.
יש לציין שאע"פ שבנידונו של הגרי"ש אלישיב מדובר בתנאי שלא כל כך נקל ביד האשה לקיימו, שהרי הבעל דרש ממנה שתוותר לו הן על הכתובה, והן על פסקי דין שניתנו לה בבי"ד לחיוב הבעל בסך 775 ל"י עבור מזונותיה, וכן שתוותר לו על מזונות שני ילדיה, ואעפ"כ כתב שמחמת חומר הכפיה, היות שביד האשה לקיים את התנאי, אין לכפות את הבעל לגרש^[3].
תשובה נוספת של הגרי"ש אלישיב בדין זה מצינו במבוא לס' כפיה בגט לגר"צ גרטנר, ונדפסה בשו"ת קובץ תשובות (ח"א סי' קפא). שם דן הגרי"ש אלישיב בשאלה האם רשאי בי"ד לדון שלא בפני הבעל, לקבל עדות שלא בפני הבעל, ולהוציא פסק דין על כפיה שלא בפניו. ובסוף דבריו כתב וז"ל: "וראיתי מ"ש כת"ר במכתבו, כי הבעל היה מוכן לתת גט אלא שדרישותיו הם מוגזמים בעיני הדיינים, וראוי לציין מ"ש המהרשד"ם באה"ע סי' מא: ואמרתי אני בלבי שאין ספק שאפי' אותם שאמרו חכמים במשנה ס"פ המדיר ואלו שכופין מוכה שחין כו', שלא אמרו שכופין אותו לגרש אלא אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל אם ירצה לגרש אלא שרוצה להטיל איזה תנאי בגט, בזה בודאי לא אמרינן שכופין לגרש בלא תנאי, ומי שיכוף בדבר זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה - והכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים - דע כי דברים אלו אצלי כנתינתן מסיני עכ"ל".
מבואר בדברי הגרי"ש אלישיב, שאע"פ שדרישותיו של הבעל היו מוגזמות בעיני הדיינים, עם כל זאת ראה הגרי"ש אלישיב לנכון לצטט לרב השואל את דברי המהרשד"ם, כשהוא בוחר לצטט דוקא את החלק בו המהרשד"ם מדבר על תנאי שנקל לקיימו, שאם כפו אותו בניגוד לרצונו הגט בטל והבנים ממזרים, ולא את דברי המהרשד"ם ביחס לתנאי שכמעט נמנע מלהתקיים.
ע"פ תשובתו הראשונה מבוארים דבריו היטב, כיון שהגרי"ש אלישיב סבר שהסיבה שאין למנוע את הבעל מלהתנות תנאים היא מחמת חומר הכפיה, שהוא דין על בי"ד שימנעו מהכפיה ככל שניתן, ועל כן כל עוד ישנה אפשרות ביד האשה לקיים את התנאי, אף אם התנאי מוגזם ואינו מוצדק ואף קשה לה לקיימו – כל עוד הדבר בלתי נמנע מלהתקיים – יש לאפשר לבעל להתנות תנאים אלו קודם מתן הגט.
אולם לכאורה ביאורו של הגרי"ש אלישיב צ"ב, כיון שהוא אינו עולה בקנה אחד עם לשון המהרשד"ם, שהרי המהרשד"ם כתב שאם לא יאפשרו לבעל להתנות תנאי שנקל לאשה לקיימו הגט יהיה בטל והבנים ממזרים, ואי נימא כביאורו של הגרי"ש אלישיב שהוא רק מחמת "חומר הכפיה", מדוע אם בי"ד עברו וכפו הגט בטל והבנים ממזרים, הרי סו"ס עסקינן בבעל שמן הדין כופין אותו לגרש.
ועוד, שהרי המהרשד"ם כתב בסוף דבריו שאם הבעל מתנה תנאי שניתן לקיימו בנקל, אין לכופו וגם לא לנהוג בו הרחקות דר"ת, ולפי דברי הגרי"ש אלישיב הרי אין בהרחקות דר"ת חשש של חומר הכפיה, ומדוע החמיר בזה המהרשד"ם (וראה עוד להלן באותיות יב - יד בעניין הרחקות דר"ת).
♦
ז.

ביאור דברי המהרשד"ם ע"פ הגר"נ פרובר

ביאור נוסף מצינו לגר"נ פרובר בפד"ר (חכ"א עמ' 176 והלאה), שם הוא דן אודות זוג שהיו פרודים זמן רב, וביה"ד חייב את הבעל לגרש ע"פ דברי רבינו ירוחם (מישרים ח"ח נכ"ג) שכאשר הבעל אינו חפץ באשה והאשה אינה חפצה בבעל והם פרודים למעלה משנה, כופין את הבעל לגרש כדי למנוע עגינות של האשה. הבעל הסכים לגרש, אלא שהתנה את הסכמתו שכל נושא הרכוש, הכספים, מזונות האשה בעבר ובהווה ומזונות הילדים, יעברו בהסכמת הצדדים מסמכותו של ביהמ"ש לסמכותו של ביה"ד, ושביה"ד יחליט עליהם על פי דין תורה, לאחר ביצוע הגט.
הגר"נ פרובר פסק שזכותו של הבעל להתנות תנאי זה, כיון שכל זכותה של האשה בתביעת הגט במקרה דנן שהם מורדים זה על זה הוא אך ורק מכח טענת עיגון, א"כ כשהבעל מתנה את מתן הגט בתנאי שביד האשה לקיימו אולם היא לא רוצה לקיימו – הרי היא מעגנת את עצמה.
לפי יסוד זה כתב הגר"נ פרובר לבאר את דברי המהרשד"ם, וז"ל:
"מסקנת דברי שו"ת מהרשד"ם הם: שכל אלו הכופין המובא בסוף פרק המדיר, יכול אותו אדם להתנות תנאי בגט, תנאי שנקל לקיימו. ולכאורה הדברים מוקשים וצריכים ביאור, הכיצד יתכן שאדם שכופין אותו לגט, יוכל להטיל תנאי בגט, והרי הגט ניתן שלא ברצונו, וא"כ איך יוכל לתת הגבלות בגט...
ולפי דברינו הנ"ל יש לתת ביאור וטעם לדברי מהרשד"ם אלו, שהרי כל אלו הכופין שבסוף המדיר אין כל אשמה תלויה בבעל, ואין הוא אשם שנהיה בעל פוליפוס או מוכה שחין, וכמו"כ הרי האשה לא מעונינת בו כלל, וסבר המהרשד"ם שכל סיבת החיוב במקרים אלו נובע מעיגון האשה, ולא מחמת חיובי בעל לאשה, (שהרי אין היא מעונינת בו ולא רובצת עליו אשמה), ולכן סבר המהרשד"ם אם כל חיוב הגט נובע מתביעת האשה שאין רצונה להיות עגונה, אם כן במקום שיש ביכולתה לקיים בנקל את תביעתו של הבעל, לא נחשבת האשה כעגונה, היות וביכולתה לפתור את עגינותה ע"י שתעשה את בקשת הבעל.
... ואף דבר שהאשה לא חייבת ע"פ דין, אבל היות ובנקל יכולה לקיים את תביעתו של הבעל, כמו"כ לא נחשבת כמעוגנת, ואם אין רצונה לקיים את בקשתו נחשבת האשה כמעגנת את עצמה היות ובנקל יכולה לפתור את בעית העגינות, ולכן סבר המהרשד"ם שבדיעבד אם כפו ללא קיום התנאי, הגט לא גט והבנים ממזרים, ואף אין להתרחק מהבעל בהרחקה דר"ת היות וכל סיבת חיוב הגט שנובעת מחמת עגינות אינה קיימת."
מבואר בדברי הגר"נ פרובר, שביאור דברי המהרשד"ם הוא שבכל אלו שכופין אותם להוציא הבעל איננו אשם במצבו, אלא מכיון שהאשה מעוגנת עליו למנוע את עיגון האשה, ולכן כל שיש ביכולתה לקיים בנקל מה שהתנה הבעל הרי היא אינה עגונה כיון שביכולתה למנוע את עגינותה. אמנם באופנים שהבעל אשם בגירושין, וכגון שאינו זן או רועה זונות וכדו', שכופין את הבעל לגרש מחמת מעשיו הרעים - לא יוכל הבעל להתנות את הגירושין.
עוד מבואר בדבריו שכל תנאי שביד האשה לקיימו, אף שהוא תנאי שקשה לה לקיימו, הוא עדיין בגדר תנאי שנקל לקיימו, ורק תנאי שכמעט נמנע מלהתקיים אין להרשות לבעל להתנות.
על דברי הגר"נ פרובר הנ"ל הוגש ערעור בביה"ד הגדול (תיק מספר:5082-64-1), שם חלק הגר"א שרמן על דבריו וז"ל:
"אדרבא מדברי המהרשד"ם יש ראיה לסתור את מסקנת פסה"ד של ביה"ד האזורי... הרי שכתב שרק תנאי שנקל לקיימו יכול הבעל המגרש להתנות. לפי"ז בנדון דידן, האם שייך כלל לומר שתנאי זה שדורש הבעל (המשיב) שהאשה תוותר על זכאות מזונותיה ומזונות הילדים שזכתה ע"י ביהמ"ש, ומסתכמות במאות אלפי שקלים, יכולה האשה לקיים, אם יש לראותו כתנאי שנקל לקיימו? האם האשה יכולה להיכנס לסיכון גדול, שבזה שתעביר לביה"ד הרבני שידון בממון זה ע"פ דין תורה, שבזה עלולה להיהפך לבעלת חוב גדולה מאוד הן לבעל, ובעיקר למוסד לביטוח לאומי, וזאת בסכומים של עשרות אלפי שקלים.
אין ספק דהמהרשד"ם לא יחלוק על דברי המהרי"ק, כפי שדייקנו בדבריו, שגם בחיוב שכבר חל על האשה ע"פ דין אם אין היא יכולה לקיימו בפועל לא מתקבל התנאי שמעלה הבעל, שיתן את הגט שהוא חייב ליתן לאשתו כל עוד שלא מקיימת אותו, ק"ו שתנאי נוסף שמעלה הבעל, שבזה דיבר המהרשד"ם שאין לקבלו כאשר אין התנאי ניתן לבצוע ע"י האשה, וממילא אין לראות באשה כמעגנת עצמה אלא שהבעל הוא שמעגנה שאינו נותן לה גט שחויב בו. התנאים שנדונים בפנינו ניתן לדמותם לתנאי שהובא בספר "חזה התנופה" על מנת שלא תלכי לבית אביך, שאין ספק שלא יתקיים שאי אפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה."
זאת ועוד, שדברי הגר"נ פרובר צ"ב, שהרי בכל אלו שכופין להוציא מחמת מום, אין זה מחמת טענת עיגון של האשה אלא מחמת זכותה של האשה שלא לחיות עם בעל שיש בו מום, וא"כ לדבריו מדוע כתב המהרשד"ם שאף בכה"ג יכול הוא להתנות תנאי בגט.
♦
ח.

ביאור דברי המהרשד"ם ע"פ דברי הגר"א ינאי

ביאור נוסף מצינו לגר"א ינאי (בפס"ד הנדפס בשורת הדין חט"ו עמ' שסא והלאה), שאחר שהביא את דברי המהרשד"ם, כתב וז"ל:
"... כאשר הגירושין באים מכוח תביעת האשה להתגרש, וחכמים חייבו כפיית גט מכוח תביעה זו, כפי שכתב הרדב"ז (ח"ד, קנ"ז): "ירדו חכמים לסוף דעת כל הנשים שאינן יכולות לסבול". רק במצב כזה כאשר הגט בעצמו הוא הסיבה שגורמת להפסד או לחסרון אצל הבעל, רשאי הבעל להתנות תנאי אשר יסיר מעליו את ההפסד שיגרם לו מהגט הזה גופא.
לפיכך בנידון של המהרשד"ם שמדובר ביבם שחושד ביבמתו שבכוונתה להנשא לאחר החליצה לבעל דודתו, ובכוונת בעל דודתו לגרש את אשתו הנשואה לו, שהיא דודתו של היבם, ולשאת יבמה זו שהיא בחורה בשנים, ומשום כך התנה היבם את הסכמתו לחלוץ באופן שהיבמה תאסור על עצמה את נישואיה עם בעל דודתו, ולהציל בכך את דודתו מחורבן ביתה. הרי שכאן בא התנאי כגורם המסלק הפסד אשר יכול להגרם ולהיווצר מכוח החליצה שלו גופא. זוהי דוגמא מובהקת להעמדת טענה ברורה כנגד תביעת הכפיה של האשה.
ואולם, כאשר הבעל או היבם בא בטענות ובתנאים אחרים שאינן באים למנוע הפסד הבא מחמת הגט עצמו. דהיינו באחד משני אפנים, האחד - שאין בהם שום הפסד כלל רק דרישות של ממון או בסתם תנאים שמתנה בגט. והשני - כאשר לבעל יש הפסד וחסרון, ברם, החסרון הזה לא נובע מכוחו ומחמתו של הגט, ואין הגט סיבת החסרון אלא כמסובב את סילוקו. כלומר באותם מקרים כבר קיים חסרון או הפסד אצל הבעל, וכל רצונו של הבעל המגרש הוא שאותו החסרון או ההפסד שקיים יסתלק כתוצאה מנתינת הגט. נמצא שהבעל מנצל את הגט בכדי לסלק מעליו את חסרונותיו (כגון חוב או גזל שהאשה חייבת לו) - במצב שכזה לא דיבר המהרשד"ם כלל...".
ובסוף דבריו סיכם את שיטתו בזה"ל:
"... המהרשד"ם מחדש שניתן להתנות תנאי, ודבריו הם בגדר חידוש, ואין לך בו אלא חידושו. המהרשד"ם כפי שנתבאר כעת לפנינו, עוסק במקרה שבו הגט או החליצה בעצמם גוררים את ההפסד והנזק. רק באופן שכזה רשאי הבעל לעכב את הגט כאשר נקל הדבר לסלק את אותו הנזק או ההפסד, ולא בשאר תביעות חיצוניות, וכפי שנתבאר.
היוצא מן האמור הוא, שבתנאים כגון נטילת כספים מיד האשה, בין המגיעים לו כדין כמו חובות או גזל (בממון שלא בעין), נטילת משמורת ילדים שלא כדין, הקטנת או הגדלת מזונותיהם, אין זכות לבעל המחויב בגט להתנות אותם, וזאת משום שא"א להשתמש בגט לצורך השגת תוצאות שהגט לא סיבב את ביאתן לעולם.
למרות האמור, נראה שאין לקבוע בכך "מסמרות" קבועות, ויש לדון ולהתחשב גם בתביעות צודקות הקשורות לנושא הגירושין גם באופן עקיף. הדבר נתון בכל מקרה ומקרה לשיקול דעתו של ביה"ד, ובכל מקרה יש לדון לגופו באופן ההפסד והחסרון שנגרם עקב הגט. לפיכך, יש לתת את הדעת בתביעות צודקות של הפסד מעיקר הדין אשר נתינת הגט תהיה בהן בבחינת "סתימת הגולל", באופן שלא תהיה כל אפשרות מעשית או משפטית לדון בהם לאחר הגט.
כמובן יש להדגיש, שהפסד שנובע מהפסקת האישות בעצמה, כגון זכות אכילת פירות נכסי מלוג או מעשי ידי האשה וכיו"ב אינם נחשבים להפסד מחמת הגט. זאת משום שעל נקודה זו חל עיקר חיוב וכפית הגט - בהפסקת האישות וזכויות האישות של הבעל גופא."
מבואר בדברי הגר"א ינאי שלמד בשיטת המהרשד"ם, שזכות הבעל להתנות את מתן הגט בתנאי הוא רק אם עצם הגט גורם חיסרון והפסד אצל הבעל, זכותו להתנות תנאי שימנע את ההפסד. אולם אם כל מטרת התנאי הוא להרויח ולא למנוע הפסד, או למנוע הפסד שלא בא מחמת הגט אלא היה קיים עוד קודם הגט, באופן כללי אין להרשות לבעל להתנות תנאי בכה"ג, למעט מקרים מסוימים שבהם לדעת ביה"ד הגט יהיה "סתימת הגולל".
אולם לכאורה דברי הגר"א ינאי צ"ב, שהרי בנידונו של המהרשד"ם החליצה לא גרמה ישירות את ההפסד, שהרי לאחר החליצה זה תלוי ברצון היבמה ודוד שלה אם יינשאו או לאו. ועוד, שהרי בנידונו של המהרשד"ם החליצה אינה גורמת הפסד לחולץ אלא לגורם שלישי, שהוא דודתו של החולץ, ולדברי הגר"א ינאי בכה"ג אין לאפשר לחולץ להתנות תנאים, מאחר שהוא חייב לחלוץ.
זאת ועוד, שדברי המהרשד"ם מיוסדים על דברי חזה התנופה, וחזה התנופה מיירי בתנאי ע"מ שלא תלכי לבית אביך, ותנאי זה אינו נובע מחמת הגירושין, ואפ"ה אם היה זה בגדר נקל לקיימו היה יכול הבעל להתנות. ואילו לדברי הגר"א ינאי בכה"ג שאין התנאי נובע מחמת הגירושין אינו יכול להתנות, אף אם נקל לקיימו.
♦
ט.

ביאור דברי המהרשד"ם ע"פ דברי הגר"צ אלגרבלי

ביאור נוסף מצינו לגר"צ אלגרבלי (פס"ד בתיק מס' 3222-1-25, ובתיק מס' 880581/9), שם הוא דן גבי מי שכופין אותו לגרש את אשתו, והוא מוכן לגרשה אלא שמתנה את הסכמתו בתנאי שתמחל על כתובתה. ואחר שהביא את דברי המהרשד"ם, כתב וז"ל:
"והנה לענ"ד אין נידוננו, שהבעל מציג תנאים לויתור זכויות האשה, דומה לנידון הרשד"ם. דשאני התם דהיה קיים חשש ליבם שתנשא לדודה שנשוי עם דודתו ובכך יחרב עולמה של דודתו, ולכן אם יש אפשרות שלא להגיע לכפיה לחלוץ, יש להבטיח דרישתו של היבם מחשש שיחרב עולמה של דודתו. ואין לומר שבזה מפסיד זכויותיה של האשה להתחתן עם דודה שהדבר לא היה כנראה מעשי מצד היבמה ורק חשש שיש ליבם שיתן עיניה בה ויפתה אותה, ומה גם שעדיין היא לא קניינו ושום אחד לא בטוח בשני, משא"כ כאן שמפסידה זכות כתובה וודאית...
וכן יש מקום לומר עוד שכוונת מהרשד"ם היא להשתדל ולבוא בדברים עם האשה שתמלא דבריו, אולם אם עומדת על זכויותיה בוודאי שאין להפסידה אפי' בתנאי שבידה לקיימו...".
מבואר מדבריו שהוא למד בשיטת המהרשד"ם שכל זכותו של הבעל להתנות תנאי בגט היא רק באופן שאין לאשה הפסד ודאי מחמת התנאי, וכגון בנידונו של המהרשד"ם, שבלאו הכי לדבריה היא רוצה להינשא רק לבחור ולא לזקן, והדוד שלה היה זקן. ואף אם היתה רוצה להינשא לדוד שלה אין זה ודאי שדוד שלה ירצה בה. דבכה"ג שאין לאשה הפסד ודאי מחמת התנאי, יכול הבעל להתנות והוא בגדר "נקל לקיימו". משא"כ בתנאי כגון מחילת כתובה או שאר דרישות ממוניות, שאין הבעל יכול להתנות, שהרי זה הפסד ודאי.
דבר נוסף חידש הגר"צ אלגרבלי, שכוונת המהרשד"ם היא לשכנע את האשה שתסכים לתנאי זה, אולם אם היא לא רוצה בתנאי – אף אם הוא תנאי שנקל לקיימו – אין להכריח אותה לקיימו, ויש לכפות את הבעל לגרש ללא תנאי.
אולם לכאורה דבריו צ"ב, שהרי המהרשד"ם ייסד את דבריו על סמך דברי חזה התנופה דמיירי בתנאי "ע"מ שלא תלכי לבית אביך", שאין הבעל יכול להתנות רק מחמת שהיא לא תעמוד בתנאי ותלך לבית אביה הגט יתבטל למפרע ויהיו בניה ממזרים, ומוכח שאילו זה היה תנאי שיכולה לעמוד בו היה יכול הבעל להתנות. אולם לדברי הגר"צ אלגרבלי הרי יש כאן הפסד ודאי בתנאי זה, והיאך הבעל יכול להתנות כן.
ומה שהוסיף שכל דברי המהרשד"ם הם רק לכתחילה, אבל אם אין היא רוצה בתנאי כופין אותו לגרש ללא תנאי, לכאורה צ"ע, שמדברי המהרשד"ם לא נראה כן, שהרי בסוף דבריו סיים וכתב שבתנאי שנקל לקיימו מי שכופה לגרש ללא תנאי הרי הגט בטל והבנים ממזרים, ואי נימא כדברי הגר"צ אלגרבלי מדוע הגט בטל, הרי זה רק על הצד היותר טוב לתת לבעל להתנות תנאי שנקל לקיימו.
♦
י.

ביאור דברי המהרשד"ם ע"פ דברי הגרשי"ל לנדסמן

והנה בקובץ דברי משפט (ח"ב עמ' קמז והלאה) הביא הגרשי"ל לנדסמן כמה ביאורים בדברי המהרשד"ם, ודחאם בזה אחר זה. תורף דבריו הוא שאין לבאר בדברי המהרשד"ם שהסיבה שהבעל יכול להתנות תנאים היא משום שחז"ל חששו לקבוע הלכה שיכפו את הבעל לגרש כל עוד יש אפשרות שהבעל יגרש ללא כפיה, וזאת ע"י שהאשה תקיים את מה שרוצה להתנות, שהרי אי אפשר לומר כך, מחמת שלא מצינו לחז"ל שהיססו לקבוע הלכה.
ועוד כתב שם, שאין לבאר שמחמת חומר איסור אשת איש קבעו חז"ל שאין לכפות את הבעל לגרש אלא רק כאמצעי אחרון, דאי נימא הכי הרי נתת דבריך לשיעורין, ואי אפשר לומר שחז"ל תלו את דין הכפיה בגט בדבר שאינו קצוב וברור.
ועוד כתב שם, שאין לבאר שהיתה למהרשד"ם קבלה לבאר כן בדברי המשנה בכתובות (עז ע"א) שדין המשנה בכפיית הגט נאמר רק כשאין אפשרות אחרת להביא את הבעל לכך שייתן גט, שהרי זה דבר שקשה להולמו, שהמהרשד"ם יבאר ביאור במשנה כשבגמ' ובראשונים לא נזכר מזה מאומה.
ועוד כתב שם, שאין לבאר שמאחר שבגירושין צריך את רצון המגרש לכן חששו חז"ל שאם הבעל מוכן לגרש אלא שרוצה להתנות תנאי ואנו נכפה אותו שיגרש ללא התנאי – א"כ יהיה חיסרון ברצון המגרש, דהא ליתא, שמאחר שע"י הכפיה הוא מתרצה לתת גט, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' גירושין פ"ב ה"כ), שוב אין לחלק אם הוא רוצה גם להתנות תנאי או לאו.
ועוד כתב שם, שאין לבאר שאין זכות לאשה לתבוע גט אלא רק לתבוע שבעלה לא ישאיר אותה עגונה, והיות שבי"ד הם אלו שתובעים בשבילה את הגט, לכן הבעל יכול להתנות תנאי, ואם היא לא תקיימו הרי היא מעגנת את עצמה. דהא ליתא, שהרי מאחר שיש בידה לתבוע אותו שלא תישאר עגונה, יש בידה גם לתבוע אותו שישחרר אותה מכבלי עגינותה, וזאת ע"י הגט. ושוב אין הוא יכול לפגוע בזכויותיה ולהתנות תנאי בגט.
♦
יא.

הצעת ביאור חדש בדברי המהרשד"ם

ולאחר העיון בדברי המהרשד"ם נראה להציע בס"ד ביאור חדש בדבריו. לצורך הבנת דברי המהרשד"ם ראיתי לנכון להביא כאן שוב את תשובת המהרשד"ם (בהשמטת החלקים שאינם נצרכים להבנת דבריו)^[4].
המהרשד"ם (חאה"ע סי' מא) נשאל כך, וז"ל:
"רחל שומרת יבם מן האירוסין שנפלה לפני ראובן היבם, והוא גדול בשנים ויש לו אשה ובנים, והיבמה היא נערה יתומה. והנה בקטנותה פסקו קרוביה לנשואיה ממה שהניח אביה סך גדול, ובכן אירסוה לבן גילה.
ויהי היום שנפלה לפני ראובן היבם הנזכר, טוענת הנערה הנזכרת שאינה רוצה להתייבם לראובן הנזכר - יען היא ילדה ורוצה להנשא לבחור מעם דומה לה, והיבם הנזכר הוא גדול בשנים והוא מטופל באשה ובבנים.
גם רחל הנזכרת טוענת ואומרת שאף אם היבם ראובן הנזכר אומר לייבם, אין כונתו לקיום מצות יבום, לפי שכבר גלה דעתו ואמר שהוא מעגן את היבמה הנזכרת, לפי שלוי אחי אבי היבמה הנזכר הוא נשוי עם לאה דודתו של היבם הנזכר, וירא ראובן היבם הנזכר שאם יחלוץ לרחל הנזכרת שמא ישאנה לוי הנזכר ועל לאה דודתו או שמא יגרש ללאה כדי ליכנוס לרחל הנזכרת. א"כ בכה"ג דגלה אדעתיה שאין כונתו למצות יבום, מי אמרינן דיכולים לכופו ולחלוץ אי לא."
המדקדק בשאלה שנשאל המהרשד"ם יראה, שהחולץ כלל לא התנה את חליצתו בתנאי מסויים, אלא שהתברר הדבר לבית הדין שכיון שהוא חושש שהיבמה תינשא לדוד שלה לכן הוא לא הסכים לחלוץ לה כלל. וכעת נשאל המהרשד"ם האם יש לכופו על החליצה או לאו. ואדרבה, מי שהעלה את האפשרות שהיבמה תאסור את עצמה על הדוד שלה וע"י כך יתרצה היבם לחלוץ – הוא המהרשד"ם עצמו בגוף התשובה, וכדלהלן^[5].
על שאלה זו השיב המהרשד"ם וז"ל:
"לענין הכפיה כבר כתבתי פעמים ושלש, שאין לכוף רק אם האיש הוא מאותה ששנינו במשנה או שהוזכרו בתלמוד, אבל לכוף לפי שהוא נשוי אשה ויש לו בנים ואפי' יהיה זקן, מעולם לא הסכמתי לכך, ואעתיק פה מה שכבר כתבתי פעמים אחרות...
בנ"ד דיכול לחלוץ או לייבם - היה נראה שהיה הדין נותן לומר לו חלוץ או ייבם... וכ"ש שיש לנו לומר כן כיון שמצד אחר יש לומר דבלאו הכי הדין היה נותן לכוף לחלוץ כיון שהוא נשוי אשה ויש לו בנים לפי דעת גדולים מהפוסקים האחרונים.
אלא שמ"מ לא סמכתי על דעתי אפי' בזה, ובפרט כי נאמר לי כי היבם אדם כשר ואין כונתו רק שלא תנשא יבמה זו לדודה שהוא איש כבר בא בימים, וכונת דודה לגרש אשתו הנשואה לו שהיא (דודתה) [דודתו] של היבם וליקח בחורה זאת, על זאת אני אומר שכיון שהדבר תלוי בזה, שראוי לאסור עצמה מן האיש הזה – רצוני לומר בעל דודתו של היבם - בכל חומרות שאפשר, ובעל דודתו ג"כ, להביא הדבר לידי גמר טוב בלי ערער פקפוק, ובבטחון זה יחלוץ היבם, ולא נצטרך להביא עצמנו בשום צד כפיה. זו היא הדרך הישרה והברורה בעיני כדי שלא לעשות כפיה.
וכל מה שאני נזהר מענין הכפיה היינו שלא לכוף ליבם עצמו, לא באומות העולם ולא לנדותו. אבל אם יראה בעיני חכמי העיר להתרחק ממנו כנזכר לעיל בתשובה הראשונה, יעשו - אך שיהיה כוונתם לשמים."
מבואר מדברי המהרשד"ם, שמן הדין כופין את היבם לחלוץ מכמה טעמים, אלא שלמעשה חשש המהרשד"ם לכפותו לחלוץ, אחר שעיקר הדין נתון במחלוקת ראשונים אם כופין יבם נשוי לחלוץ או לאו, וכמו שביאר המהרשד"ם (עיין מה שכתב שם בד"ה אמנם לענין הכפיה). ולכן כתב המהרשד"ם "לא סמכתי על דעתי אפי' בזה" לכוף את היבם לחלוץ, אע"פ שלהלכה כופין את היבם לחלוץ.
לאחר מכן כתב המהרשד"ם, שהסיבה האמיתית שמחמתה היבם אינו רוצה לחלוץ היא מחשש שהיבמה תינשא לדוד שלה והוא יגרש את אשתו, שהיא דודתו של היבם. לכן כיון שהדבר תלוי בזה, ראוי למצוא פיתרון, כדי שלא נגיע לדין כפיה הנתון במחלוקת. על כן ראה לנכון המהרשד"ם להציע ליבמה שתאסור את עצמה על דוד שלה, ואף דוד שלה יאסור את עצמו עליה, ובביטחון זה היבם ודאי יסכים לחלוץ מרצונו ולא נצטרך לכופו לחלוץ, ו"זו היא הדרך הישרה והברורה בעיני כדי שלא לעשות כפיה".
בסיום דבריו הוסיף המהרשד"ם, שכל הזהירות מלכפות את היבם כיון שדין הכפיה נתון במחלוקת - היא רק מכפיה ממש, אבל אם יראה בעיני חכמי העיר לגזור עליו הרחקות דר"ת - אחר שמעיקרא דדינא יש מקום לכופו - הרשות בידם^[6], ובלבד שיתכוונו לשם שמים.
לאחר שהמהרשד"ם חתם את תשובתו, חזר ובדק האם יש סמך למה שכתב שאין לכפות את היבם לחלוץ, וכתב וז"ל:
"אחר שכתבתי וחתמתי שמי בפסק הכתוב וחתום למעלה, לעולם הייתי מהרהר במחשבתי אם אמצא סמך לדברי במה שכתבתי שמאחר שהיבם רצונו לחלוץ אלא שכונתו שלא תנשא יבמתו זאת לדודה נשוי לדודתו שא"כ א"א לכופו לחלוץ בשום צד.
ואמרתי אני בלבי שאין ספק שאפי' שאותם שאמרו חכמים במשנה בפרק המדיר ואלו שכופין מוכה שחין כו', שלא אמרו שכופין אותו לגרש אלא אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל אם ירצה לגרש אלא שרוצה להטיל אי זה תנאי בגט - בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי, ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה, אלא שעד עתה לא מצאתי מקום להתלות.
ובחפשי בדין התנאי, מצאתי בב"י א"ה סי' קמ"ג לשון אחד נראה לי להעתיקו הנה, כי נראה לע"ד מסכים לדברי, ולא לבד אני אומר שמה שאמרתי הוא על צד היותר טוב, אלא שהוא דין או קרוב לדין כמו שאבאר בס"ד. וז"ל: מצאתי בס"ה דינים שכתב בסוף ספר חזה התנופה, אעפ"י שנותן גט לאשתו על מנת שלא תלכי לבית אביך שהגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם שישתדל בגט שיתן בתנאי כזה, כי אין ספק שלא יתקיים התנאי הזה, שאי איפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים למפרע, ואם המגרש הזה מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה, אין שומעין לו וכופין לגרש בלא תנאי זה עכ"ל.
ראיתי וישמח לבי, שהרי כל מעיין יראה שקל להבין מתוך זה הלשון שנתבררה כונתו, שהנה כתב שני פעמים מלת "זה", והיה ראוי שיאמר רק "בתנאי" ותו לא. אלא ודאי, דוקא תנאי זה שכמעט נמנע להתקיים - הוא דקאמר שכופין לגרש בלא זה, הא תנאי אחר שנקל לקיים אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים, לדידן דקי"ל דאין כופין אפילו במאיס עלי, וה"ה והוא הטעם לדידן דקי"ל דאין כופין לחלוץ דלא כפינן ליה אם ירצה לחלוץ כאשר יהיה בטוח שלא תנשא יבמתו זאת לאותו פלוני.
וא"כ הנראה לע"ד שאין ראוי לכופו - אפי' להתרחק ממנו כנז"ל - אם ירצה לחלוץ ע"ד הנז'. בוחן לבות וכליות יודע כי דברים אלו אצלי כנתינתן מסיני אין בהם נפתל ועקש כפי מה שהשיגה ידי בראשונה ובאחרונה."
המעיין היטב בדברי המהרשד"ם יראה שישנם כמה הבדלים בין מה שכתב בגוף התשובה לבין מה שכתב לאחר חתימת התשובה.
דהנה בגוף התשובה המהרשד"ם מיירי ביבם שאינו רוצה לחלוץ מחמת סיבה מסוימת, והמהרשד"ם גופיה הציע לו שיתנה תנאי שניתן לקיימו בנקל וע"י התנאי יתבטל חששו, ואילו בהוספת המהרשד"ם לאחר חתימת התשובה, המהרשד"ם דן ביבם שמתנה את חליצתו או בבעל שמתנה את הגט מעצמו.
ועוד, שבגוף התשובה המהרשד"ם מיירי ביבם שלמעשה א"א לכופו לחלוץ, כיון שדין הכפיה לגביו נתון במחלוקת ראשונים, אע"פ שמעיקרא דדינא היה מקום לכופו לחלוץ, ובכה"ג הציע המהרשד"ם שיתנה את חליצתו. אולם בהוספת המהרשד"ם לאחר חתימת התשובה, המהרשד"ם דן בבעל שכופין אותו לגרש מן הדין ואין בזה מחלוקת, ואעפ"כ אם הסכים לגרש בתנאי אין לכופו.
ועוד, שבגוף התשובה המהרשד"ם כתב שאין לכוף את היבם לחלוץ אבל יש לגזור עליו הרחקות דר"ת לפי ראות עיני הדיינים. לעומת זאת, בהוספת המהרשד"ם לאחר חתימת התשובה כתב שאין לכופו או לגזור עליו הרחקות דר"ת אם ירצה לחלוץ בתנאי.
עוד יש לעיין במה שכתב המהרשד"ם בסוף התשובה שכיון שהבעל מתנה תנאי שניתן לקיימו בנקל אין לכפותו לגרש ללא התנאי "לדידן דקי"ל דאין כופין אפילו במאיס עלי", דמאי שייכא מחלוקת זו לנידון שדן בו המהרשד"ם? וכי לשיטת הרמב"ם שכופין במאיס עלי נימא שהבעל לא יוכל להתנות תנאים שניתן לקיימם בנקל. ומה השייכות בין הנידונים. (ובס' כפיה בגט [גרטנר, עמ' עו] הרגיש בשאלה זו, אולם מה שכתב לבאר בדבריו אין נראה לענ"ד ואכמ"ל).
ונראה לבאר בדברי המהרשד"ם דס"ל שחז"ל לא רצו שבית הדין ישתמש בכפיה בגט בקלות רבה בכל מי שמחוייב לגרש, לפני שמוצו כל האפשרויות להביאו לתת גט ללא כפיה. וזאת מפני שאם בי"ד ישתמש הרבה באמצעי הכפיה לצורך מתן הגט, לא ימלט שבי"ד יבוא לידי מכשול, כגון באופנים שהבעל אינו חייב בכפיה, והרי הגט מעושה והבנים ממזרים. לפיכך ראו חז"ל לנכון להטיל על בית הדין לשכנע את הבעל לתת גט ללא כפיה בכל דרך סבירה, כגון להציע מתווים של פשרה כדי שהבעל יסכים לתת את הגט מרצון. וכמו שהיה המעשה בנידונו של המהרשד"ם, שהיבם לא רצה לחלוץ והמהרשד"ם הוא זה שהציע את הפשרה, כדי שהיבם יסכים לחלוץ ללא כפיה. או שאם הבעל מתנה תנאים שנקל לקיימם, ביה"ד יחייב את האשה לקיים את התנאים של הבעל. וכל זאת כדי להימנע מחשש עתידי של כפיה שלא כדין. אולם במקום שעל פי שיקול דעת בית הדין נקבע כי התנאי לא ניתן לקיום בנקל, ואין ברירה אלא להשתמש בכפיה, מוטלת החובה על בית הדין למצות את הדין עם הבעל ולכופו לתת גט.
לפי זה יבוארו דברי המהרשד"ם שכתב "הא תנאי אחר שנקל לקיים, אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים, לדידן דקי"ל דאין כופין אפילו במאיס עלי". ונראה שכוונתו היא דדמי למה שכתב הרא"ש בתשובה (כלל מג סי' ח') גבי דין מאיס עלי, לאחר שהביא את דעת הרמב"ם שכתב שכופין במאיס עלי וחכמי אשכנז וצרפת נהגו שלא לכפות, וכתב וז"ל: ואף אם היו הדברים מוכרעים (כדעת הרמב"ם שכופין במאיס עלי), צריך אדם להרחיק את עצמו מספק אשת איש ומלהרבות ממזרים בישראל. עכ"ל. דהיינו, שכשם שלגבי מאיס עלי כותב הרא"ש שאף אם היינו מכריעים להלכה כדעת הרמב"ם שכופין את הבעל לגרש בטענת מאיס עלי, אפ"ה מוטל על ביה"ד להתרחק ככל האפשר מהכפיה ומספק אשת איש, שלא להרבות ממזרים בישראל. ומכאן למד המהרשד"ם, שדין זה נאמר בכל דיני הכפיה, שאף אם הדין מוכרע להלכה שכופין את הבעל לגרש, מ"מ מוטל על ביה"ד להתרחק מכל מיני הכפיה, כדי שלא להיכשל בספק אשת איש.
ולפי זה, במקרה ששורת הדין לכוף את הבעל לגרש אולם הבעל אינו מוכן לגרש וגם אינו מציב תנאים, שלכאורה הדין הוא לכופו, ולא נוכל לומר דבכה"ג אין לכופו כי האשה מעגנת את עצמה, שהרי הבעל אינו מוכן לגרש כלל, ומכל מקום מוטלת חובה על ביה"ד לנסות וליזום ולהציע פשרות שהאשה תוכל לקיים אותן בנקל, ע"מ לפייס את דעתו של הבעל שיגרש מרצון ולא בכפיה. אולם לפי הביאורים האחרים שהתבארו לעיל דס"ל שזו זכות של הבעל להטיל תנאים, יש לומר שכל זה דוקא כשהבעל מתנה, אבל אם הוא אינו מתנה יש לכופו מיד.
על פי ביאור זה יתיישבו כל השאלות והתמיהות שהובאו לעיל, אחת לאחת.
דהנה, אין כוונת המהרשד"ם שאדם המחויב לתת גט לאשתו יש לו זכות להתנות את הסכמתו לביצוע החובה המוטלת עליו, אלא שזו חובה המוטלת על בית הדין למצות את כל האפשרויות להביא את הבעל לתת גט שלא על ידי כפיה. ואחת מן האפשרויות היא להרשות לבעל לתת גט בתנאי שנקל לקיימו. כך שאין זו "זכות" מזכויות הבעל, אלא "חובה" המוטלת על בית הדין.
כמו כן מובן מדוע המהרשד"ם לא נתן כללים ברורים מהו התנאי שיכול הבעל להתנות, והאם הוא צריך להיות מוצדק או לאו, ורק כתב דבעינן תנאי "שנקל לקיימו". וזאת, מחמת שדין זה הוא מוטל על בית הדין לנסות לדאוג לכך שהבעל ייתן גט ללא כפיה, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית הדין בכל מקרה לגופו.
כך גם פשוט הוא הדבר שאין הבעל יכול להתנות תנאי שנקל לקיימו ולאחר שהאשה תקיימו - לחזור ולהתנות תנאי נוסף שנקל לקיימו, כי מאחר שהוא דין על בית הדין, בית הדין ישקלו בדעתם ויראו האם כוונת הבעל היא לעגן את אשתו או לאו, כי אם כוונתו לעגן את אשתו ודאי שביה"ד יכולים לכפותו לגרש ללא תנאים.
ולפי ביאור זה יתבארו דברי המהרשד"ם בגוף התשובה, דהמהרשד"ם גופיה הציע לחולץ להתנות תנאי ובכך לשחרר את היבמה מכבלי עגינותה, אע"פ שהדבר לא בא כדרישה מצד החולץ. וזאת, מחמת שהוא דין על בית הדין לנסות לדאוג לכך שלא לבוא לידי כפיה.
♦
יב.

הרחקות דר"ת לדעת המהרשד"ם

ומה שכתב המהרשד"ם גבי הרחקות דר"ת, שבגוף התשובה כתב שניתן להטיל עליו הרחקות דר"ת ובסיום דבריו כתב שאין להטיל עליו הרחקות דר"ת, הביאור בדבריו הוא שאם הבעל הסכים לתנאי שביה"ד הציע לו, כמו בנידון המהרשד"ם, או שהבעל מעצמו הציע תנאי שלפי ראות עיני ביה"ד נראה הגון וצודק ונקל לאשה לעמוד בו - אין להטיל עליו הרחקות דר"ת. ובכה"ג מיירי המהרשד"ם בסוף דבריו בהשלמה לתשובה, שכתב "שאין ראוי לכופו - אפי' להתרחק ממנו כנז"ל - אם ירצה לחלוץ ע"ד הנז'", דהיינו בתנאי שהמהרשד"ם הציע לו. אולם אם הבעל עומד בסירובו לגרש גם בתנאי שביה"ד הציע לו, או לחילופין מתנה תנאים שלפי ראות עיני ביה"ד האשה אינה יכולה לעמוד בהם בנקל, ניתן להטיל על הבעל הרחקות דר"ת. ובכה"ג מיירי המהרשד"ם בסוף התשובה, שם כתב שניתן להטיל על היבם הרחקות דר"ת.
ביאור זה עולה גם מדברי הגר"נ פרובר (פד"ר חכ"א עמ' 181, 186), שבמקום שהבעל מתנה תנאים שניתן לקיימם אין להטיל עליו הרחקות דר"ת. וכ"כ הגר"ח איזירר בס' שורת הדין (ח"י עמ' קצג), הגר"א שרמן בפס"ד (תיק מספר: 64-1 -5082) והגר"ד לאו בפס"ד (תיק מספר: 880581/9).
יש לציין שמדברי המהרשד"ם הללו מוכח שאף בהרחקות דר"ת ישנה כפיה מועטת, אולם אין זו כפיה מוחלטת שבי"ד כופין לתת גט. הראיה לכך היא, שרק באופנים שהבעל אינו מעוניין להסכים לפשרה שהציע ביה"ד ועומד בסירובו לתת גט, או לחילופין כשהבעל מציע תנאים שאינם עומדים בהגדרת "נקל לקיימם" – ניתן להטיל עליו הרחקות דר"ת, הא לאו הכי, אין ביה"ד רשאי להטיל על הבעל הרחקות דר"ת. ומוכח שבהרחקות דר"ת ישנה כפיה מועטת, ועל כן אין להטיל בכל מקום הרחקות דר"ת.
וכבר נחלקו האחרונים בדין הרחקות דר"ת, אם נחשבות הן לכפיה מועטת או שאינן נחשבות לכפיה כלל.
הנה מהר"א אלפאנדארי בספרו סדר אליהו (סי' יג) כתב וז"ל:
"אסר ר"ת הנידוי והתיר ההרחקה מהטעם המפורש בדברי ר"ת ז"ל עצמו דהנידוי הוי רדוי בגוף הבעל עצמו, כמו שבט מכה, עשה דבר זה ואם לא שבט יכך, וכל כי האי אין בידינו לעשות כי אם במקום שאמרו חכמים ז"ל בהדיא כופין אותו, ובמקום שלא אמרו כן בהדיא אין לנו רשות להכותו. אבל הרחקה זו אינה שום רדוי על גופו של בעל, אלא אנחנו בעצמינו גודרים דרכינו בגזית לבלתי היטיב עת האיש ההוא, וכל כי האי אין אנו צריכים שירשו לנו חכמים לעשות כן, אלא אנו רשאים בעצמינו לעשותו. כי עם היות שאנו מצווין מן התורה שלא למנוע טובה מחברינו כדכתיב "ואהבת לרעך כמוך", ו"לא תעמוד על דם רעך", היינו, כשהוא רעך במצוות, אבל זה אשר לא טוב עושה בעמיו לעגן בת ישראל, מצוה עלינו להרחיקו כדי שישוב מדרכו הרעה, וכדי להציל העניה העשוקה מידו."
מבואר מדבריו שהרחקות דר"ת אין בהן כפיה אלא רק הימנעות מעשיית טובה.
אולם החזו"א (אה"ע סי' קח סקי"ב) כתב וז"ל:
"אפשר דאף דקי"ל כר"ת ע"פ הירושלמי דאין כופין בשוטי, מ"מ הרחקות אלו עושין והוו כל הרחקות אלו כפיה כדין, ולפי זה אם היה העישוי ע"פ הרחקות אלו שלא כדין הגט פסול."
מבואר מדבריו שהרחקות דר"ת יש בהן כפיה מועטת המותרת ע"פ הדין אף במקומות שאין כופין בהם, כגון במאיס עלי, אולם אם הוטלו על הבעל הרחקות דר"ת שלא כדין הרי זה גט מעושה ופסול.
וכאמור לעיל, מדברי המהרשד"ם מוכח דס"ל שבהרחקות דר"ת ישנה כפיה מועטת, ולכן לא בכל מקום מותר להטיל על הבעל הרחקות דר"ת.
♦
יג.
וראיתי לגר"ח רבינוביץ בפס"ד (תיק מס' 9918-21-1) שכתב שדעת המהרשד"ם כדעת מהר"א אלפאנדארי, שבהרחקות דר"ת אין בהן כפיה כלל. והוכיח כן מדברי המהרשד"ם בתשובה (יו"ד סי' קלב), שכתב וז"ל: "שכתב הר"ם כהן בשם ר"ת, שנוכל לעשות שנקבל עלינו גזירה שלא לישא וליתן עמו עד שיגרש, והיינו שטעמא דלא מיקרי זה שאנו כופין, לפי שיכול לילך במקום אחר."
ובפשטות ביאור דבריו הוא, שכיון שביכולתו של הבעל ללכת למקום אחר שאינם יודעים על ההרחקות שבי"ד הטילו עליו, לכן אין זו כפיה כלל.
ועוד כתב שם להוכיח כן מדברי המהרשד"ם בתשובה (חאה"ע סי' עא), שכתב וז"ל: "ואם יכולים להחרים שלא ישא ויתן עמו שום בר ישראל ושלא ידברו עימו, שלא תאמרו שאתם מחרימים שיחלוץ, אלא כמו שאמרתי סתם שלא ידברו איתו ושלא ישאו ויתנו עימו ועם בני ביתו, ואם יחלוץ יתירו לו."
ובב"ש (סי' קסה סקי"א) הביא את דברי המהרשד"ם וביאר בדבריו וז"ל: "ולא שאמרו שלא לדבר עימו עד שיחלוץ, דאז הוי כפיה, אלא לעשות הרחקה סתם שלא לדבר עימו."
ומבואר מדברי המהרשד"ם לפי ביאורו של הב"ש, שבהרחקות דר"ת אין בהן כפיה כלל, אולם אם יאמרו לו שהטעם שאנו מטילים עליו הרחקות הוא כדי שיגרש את אשתו, יש בכך כפיה ואסור לומר לו כך.
אולם אחה"מ יש לדחות ראיות אלו, שכוונת המהרשד"ם היא שבהרחקות דר"ת ישנה כפיה מועטת, וכפי שמבואר מדבריו בתשובה (חאה"ע סי' מא), ומה שכתב שאין בכך כפיה כיון שיכול ללכת למקום אחר, כוונתו היא שאין בכך כפיה מוחלטת וגמורה, אבל כפיה מועטת עכ"פ איכא. וכן מה שכתב שאין לפרש לו מדוע הטילו עליו את ההרחקות, כי אם יפרשו לו הרי זו כפיה, כוונתו היא שאם יפרשו לו הרי זו כפיה גמורה, משא"כ כשלא יפרשו לו הרי זו כפיה מועטת.
♦
יד.
עוד ראיתי שהביאו מדברי המהרשד"ם (חו"מ סי' שצט), שם דן גבי בני עיר אחת שהעתיקו מקום דירתם לעיר אחרת ושהו שם י"ב חודש, וכשבקשו מהם שישלמו את המיסים למלך, השתמטו מלשלם בטענות שונות. המהרשד"ם האריך לדחות את דבריהם ולחייבם לשלם את המיסים למלך, ובתוך דבריו התייחס גם לטענה שהתעכבו י"ב חודש מחמת אונס, וז"ל: "ומ"ש כל שדירתו באונס כו', מלבד שכבר הוכחתי מלשון הפוסקים ז"ל שכתבו כל כו' ככתוב לעיל אין חילוק בין אונס לרצון, כ"ש שכפי האמת הכל הולך לדרך אחד, שמי אונס אותם לעמוד בליפאנטו ילכו למקום אחר, מי אונס אותם לעמוד שם י"ב חדש, אין זה אונס כל שיכולים לילך אל מקום אחר. ראיה לדבר, אעפ"י שלא היה צריך, מ"מ להפיס דעתו אביא ראיה, מהא דכתב ר"ת על מי שהיו מבקשים ממנו ליתן גט, ואומר שאין לנדותו ולא להחרימו דהא נקטיה בכובשיה דלשבקיה לגלימיה הוא מהרי"ק שורש כ"ט, אבל יכולים לנדות לבני העיר שלא ישאו ויתנו עמו, ואמר דכה"ג לא מיקרי אונס משום דאפשר דאזיל לאתר אוחרי, גם אני אומר מי מכריח לאנשי פטרס לעמוד בליפאנטו ליזלו באתרא אוחרי."
מבואר מדבריו שהרחקות דר"ת, כיון שיכול ללכת למקום אחר אין זו כפיה כלל.
אולם יש להשיב, שעיקר תשובתו של המהרשד"ם על טענת האונס הייתה שאף מי שנתעכב בעיר באונס חייב לשלם את המיסים המוטלים על בני העיר, ואין לחלק בין אונס לרצון, ולרווחא דמילתא הוסיף המהרשד"ם שאין זה נחשב לאונס וכמו שמוכח מדברי ר"ת, ודוק.
♦
טו.

שיטות הראשונים החולקים על המהרשד"ם

מלבד כל הנ"ל, מצינו לרבותינו הראשונים שפסקו דלא כהמהרשד"ם, ולדבריהם בעל המחויב לגרש את אשתו אינו יכול להתנות את הסכמתו למתן הגט בשום תנאי, וכופין אותו שיגרש ללא תנאים.
הנה הרשב"ש (סי' שפג) כתב וז"ל:
"ואומר אני שיש פנים שבעל כרחה מתנה עליה התנאי, רוצה או אינה רוצה, ופנים שאפילו ברצונה אין להתנות עליה, ויש פנים שברצונה יכול להתנות עליה (דהיינו: ושלא ברצונה אינו יכול להתנות עליה).
והפנים שבעל כרחה מקבלת הוא, כשאדם זורק גט לאשתו ואומר לה הרי זה גיטיך ע"מ כך וכך, כשם שהוא גט שלא ברצונה כך התנאי קיים שלא ברצונה. ואם רוצה היא שיתקיים הגט צריכה היא לקיים התנאי, ואם לא קיימה התנאי נתבטל הגט...
והפנים שאפילו שניהם רוצים להתנות אין לו להתנות, שהוא כגון אותן נשים שכופין אותו לגרש אעפ"י שהאיש והאשה אינם רוצים בגירושין כגון מוכה שחין, שאפילו שניהם רוצים כופין אותו לגרש מפני שמעיקתו [צ"ל שממיקתו], וכן מי שנשא אשה ושהה י' שנים ולא ילדה שאפילו שניהם רוצים כופין אותו לגרש כדאיתא בפרק המדיר, וכן כל נשואי עבירה שמוציא בעל כרחן של שניהם, וכן הנשים שמצוה לגרשן כגון מצא בה ערוה או דבר ערוה, בנשים אלו אפילו שניהם רצו להתנות אין מניחין אותן להתנות לפי שאחר שיגרש לא תשלים התנאי ויתבטלו הגירושין, ומה הועילו חכמים בתקנתם שכפוהו לגרש, ואטרוחי בי דינא תרי זמני לחזור ולכפות לא מטרחינן.
והפנים שברצונה דוקא הוא מתנה אבל שלא ברצונה אינו מתנה הוא כגון אותן שכופין להוציא מחמת טענת אשה משום שהדין נותן לגרש, כגון אותם המוזכרים בפרק המדיר וזולתן, שהדין נותן לגרש, למה יתנה עליה, יקוב הדין את ההר, ואם אינו רוצה לגרש בלא תנאי רישיה להוי.
וכן בעל שהוא רוצה לגרשה בעל כרחה והיא אינה רוצה ובא להתנות עליה, תאמר לו אם אתה רוצה לגרש בלא תנאי מוטב, ואם לאו איני מקבלתו מידך ואשאר עמך, או גרשני בלא תנאי^[7]. ואפילו היא מן הנשים שאין אסור לגרשן, כגון אשתו שנייה וכ"ש באשתו ראשונה שאסור לגרשה. אלו הן החלוקות שנראו לי בזה, ודברים ברורים הם לפי דעתי."
מבואר מדברי הרשב"ש בתחילת החלוקה השלישית, שבעל המחויב לתת גט אינו יכול להתנות את מתן הגט בתנאים בניגוד לרצונה של האשה אלא אך ורק בהסכמתה, שכיון שהדין נותן שחייב לגרש יקוב הדין את ההר, ודלא כדברי המהרשד"ם שכתב שאף אם הבעל חייב לתת גט מ"מ יכול הוא להתנות את הסכמתו בתנאי שנקל לקיימו^[8].
♦
טז.
כדברי הרשב"ש כתב נכדו הר"ש דוראן בשו"ת התשב"ץ ח"ד (טור א' סי' ו'), שם דן אודות מי שנשא אשה וחי עמה זמן רב ולא הביאה ילדים, ונשא אשה נוספת על אשתו הראשונה, וזאת בניגוד למה שהתחייב בכתובה שבאופן כזה תחילה יגרש את הראשונה ואח"כ ישא את השניה, ובנוסף הוא אינו יכול לזון את שתיהם. וכעת הוא מסכים לגרש את אשתו הראשונה בתנאי שלא תינשא לאנשים מסוימים, שלדבריו היא נאסרה עליו מחמתם. והשאלה היא האם הבעל יכול לגרשה בתנאי זה או לאו.
על זה השיב הר"ש דוראן שהבעל חייב לגרש מכמה טעמים, הן מצד מה שהתחייב בכתובה שתחילה יגרש את הראשונה ואח"כ יישא את השניה, הן מצד זה שהוא אינו יכול לפרנס את שתיהן, והן מצד זה שלפי דבריו שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא. ולכן פסק בזה"ל:
"ואחר אשר האיש הזה הוא חייב להוציאה לאשה הזאת מצד הדין מכל הטעמים הנזכר, אינו יכול להתנות עליה בגרושיה בשום תנאי אלא ברצונה, דכיון שהדין נותן לגרש למה יכריחה להתנות עליה בשום תנאי, יקוב הדין את ההר ויגרש כפי הדין.
כ"ש שיש פנים שסבורני לומר, אפי' אם תתרצה היא בתנאי לקבל התנאי - בי דינא לא שבקינן ליה למיעבד תנאה, שכ"כ א"ז הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בתשובה וז"ל וכל שחייב לגרש אין לו להתנות עליה אפילו ברצונה, שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן לא יקיימו התנאי ויתבטל הגט עכ"ל ז"ל. ובנד"ד אחד מהטעמים שהזכרנו שהוא מחוייב מצדן לגרש הוא דשווייא אנפשיה חתיכא דאסורא, וא"כ כדי שלא תשוב אליו עוד אין מניחין אותם לעשות שום תנאי רק גט כריתות לאלתר, דא"כ מה כח ב"ד יפה ומה הועילו חכמים בתקנתן."
מבואר מדברי הר"ש דוראן שכל שהבעל חייב לגרש אין הוא יכול להתנות שום תנאי בגט, וכטעמו של הרשב"ש "יקוב הדין את ההר ויגרש כפי הדין"^[9].
♦
יז.
והנה הגר"נ פרובר בפד"ר (חכ"א עמ' 182), אחר שכתב את ביאורו בדברי המהרשד"ם, שבבני זוג המורדים זה על זה חכמים חייבו את הבעל לגרש כדי למנוע את העיגון של האשה, ולכן כל שיש ביכולתה לקיים בנקל מה שהתנה הבעל - אף אם התנאי איננו מוצדק - הרי היא אינה עגונה כיון שביכולתה למנוע את עגינותה, הוסיף והביא מדברי המהרי"ק שרק כשהתנאי מוצדק הרי זה נחשב שהאשה מעגנת את עצמה אם אינה רוצה לקיימו, הא לאו הכי, אף אם ניתן לקיימו בנקל, כיון שאיננו מוצדק, אין האשה נחשבת למעגנת את עצמה.
לאחר מכן הביא הגר"נ פרובר מדברי הר"ש דוראן הנ"ל שכתב דלא כהמהרשד"ם, ולדבריו כל שהבעל חייב לגרש אין ביכולתו להתנות תנאים בגט, וכתב לבאר בדבריו וז"ל: "ואולם אף שבסוף שו"ת התשב"ץ הנ"ל חולק הוא על חידושו של המהרשד"ם, נראה שדבריו נאמרו אך ורק כשהבעל תובע תביעה שלא מגיעה לו ע"פ דין, אבל במקום שתביעתו היא על פי דין והאשה מסרבת, נראה בפשטות שאף בטור האחרון שבתשב"ץ יודה שלא תחשב האשה כמעוגנת אלא כמעגנת את עצמה, ולכן יבוטל חיוב הגט היות ונפלה סיבת חיוב הגט."
כלומר, הר"ש דוראן מיירי דוקא היכא שהבעל מתנה תנאים שלא כדין, אבל אם הוא תנאי מוצדק, אף הר"ש דוראן יודה למהרשד"ם שיכול הבעל להתנות, ואם האשה אינה רוצה לקיים תנאי זה, הרי זה נחשב שהיא מעגנת את עצמה.
אולם אחה"מ, מדברי הר"ש דוראן נראה שאף תנאי מוצדק, כל שהבעל חייב לגרש אין ביכולתו להתנות, שהרי טעמו של הר"ש דוראן (והרשב"ש) הוא שכיון שהוא חייב לגרש היאך יתנה עליה תנאים, יקוב הדין את ההר ויגרש. וכיון שכך, שוב אין לחלק בין סוגי התנאים אם הוא תנאי מוצדק או לאו, שעליו לקיים את מה שמוטל עליו על פי דין, ללא התניית תנאים כלל^[10].
♦
יח.
ראיה נוספת נגד דברי המהרשד"ם הביאו הפוסקים מדברי הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' רנו) שהביאו מרן בבדק הבית (סי' קמג סט"ז), שם דן בבעל שרוצה לגרש את אשתו בתנאי שתהיה אסורה על כל טובי העיר ולא תוכל להינשא להם, והאשה בת טובים, האם יכול הוא להתנות או לאו.
וכתב הרשב"א וז"ל: "כל מי שכופין לגרש את אשתו מן הדין אינו רשאי לאסור את אשתו שלא תנשא לכל מי שתרצה לא בשיור ולא בתנאי, רצוני לומר בין ששייר בגט ואומר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני ובין שיאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני, וכ"ש בשמתנה שלא תנשא לכל מי שראוי לה, שהרי הוא מעגנה, שהיא לא תנשא לשאינו הגון, ונמצאת עגונה כל ימיה. ואילו היה רשאי להתנות עליה שלא תנשא לטובים, גם אתה היית אומר שיכול לאסור אותה בתנאי לכל אלא חוץ ממני או מוכה שחין."
מבואר מדברי הרשב"א שכל שכופין אותו לגרש אינו יכול להתנות את הגירושין שתהיה מותרת לכל חוץ מאנשים מסוימים, אע"פ שלכאורה הוא תנאי שנקל לקיימו, שהרי היא מותרת לכו"ע חוץ מאותם אנשים. ודלא כהמהרשד"ם.
ראיה זו הביאה המהריק"ש בספרו ערך לחם (סי' קמג סכ"א) על מה שכתב מרן בשם חזה התנופה, וז"ל: "משמע דהא אי רצה לגרש בתנאי כשר אין כופין לגרש בלא תנאי. ועיין לעיל דין י"ו, ונ"ל דלא שבקינן מאי דקאמר הרשב"א בהדיא משום דיוקא, דאפשר דלרווחא דמילתא קאמר, א"נ כך היה המעשה שהשיב עליו ולא תידוק מיניה, ועיין סי' קנד."
וחזר המהריק"ש על דבריו (סי' קנד ס"ב) וז"ל: "רצה להטיל תנאי בגט אין שומעין לו כלל ורשד"ם חילק בתנאים סי' מא, ולראשונים ז"ל שומעין."
מבואר מדברי המהריק"ש שכיון שמדברי הרשב"א מוכח נגד המהרשד"ם, יש לפסוק כהרשב"א^[11].
וכן כתב מהר"ר גור אריה הלוי בהגהותיו על השו"ע הנקראות "גור אריה" (סי' קמג סכ"א סק"ז), וז"ל: "אבל בתנאי אחר כגון ע"מ שלא תנשאי לפלוני אין כופין אותו לגרש בלא תנאי, רשד"ם מ"א. מ"ח בדק הבית בשם רשב"א."
מבואר מדבריו שהרשב"א נחלק על דברי המהרשד"ם. דברי הגור אריה נעתקו מכתב ידו של המחבר ע"י מח"ס פחד יצחק, הלא הוא מהר"י לאמפרונטי, וגם הביאם בספרו פחד יצחק (ח"ב דף קח ע"א)^[12].
וכן כתב החינא וחסדא (ח"ג דף קפב ע"ב – קפג ע"א) שמדברי הרשב"א מוכח דלא כהמהרשד"ם, אלא שיש לומר שהמהרשד"ם לא ראה את תשובת הרשב"א כיון שלא נדפסה בימיו, וגם את הבדק הבית לא ראה. אולם על הכנה"ג (סי' קנד הגה"ט סק"א) שהביא להלכה את דברי חזה התנופה, קשה, היאך פסק כדבריו, אחר שמדברי הרשב"א מוכח איפכא (ובפרט שהכנה"ג הביאו (סי' קמג הגב"י סקל"ד)). וכן קשה על מרן הבית יוסף, שלא ציין שדברי הרשב"א חולקים על חזה התנופה^[13].
וכן כתב בס' מכתב מאליהו (אלפאנדארי, שער ח' סו"ס כו) שמדברי הרשב"א מוכח דלא כהמהרשד"ם, ופשיטא ליה שתנאי ע"מ שלא תנשאי לפלוני הוא תנאי שנקל לקיימו. וכן כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' ס') ובס' חבל יוסף - חוקי העזרה (לבעל אולם המשפט – הגר"י הוטנר, אה"ע סי' קמג סכ"א) ובס' שורת הדין (חט"ו עמ' שסב) ובס' אורות המשפט (אושינסקי, ח"ג עמ' תי) ועוד.
♦
יט.
יש לציין שחלק מן הפוסקים שהביאו את דברי הרשב"א כראיה נגד המהרשד"ם, אף ראו לנכון להכריע כדבריו להלכה.
עיין בדברי המהריק"ש בערך לחם (שם) שכתב שאין לעזוב את דברי הרשב"א מחמת דיוקו של המהרשד"ם, ולראשונים אנו שומעין. ע"ש.
וכן כתב החינא וחסדא (שם) וז"ל: "ומ"מ לענין הלכה נראה דכיון דהוי ספק באיסורא דאשת איש דחמיר, אין להניחו לעשות תנאי בכ"ע (צ"ל בכל עניין) שיהיה, כפשט דברי הרשב"א וסייעתו, דשמא יתבטל התנאי אח"כ על ידה ויהיה הגט למפרע בטל ובנים ממזרין של השני ח"ו...".
דהיינו אע"פ שהיה מקום לומר שמחמת חומר איסור אשת איש וגט מעושה יש להחמיר כדברי המהרשד"ם שלא לכפות את הבעל לגרש אם הוא מסכים לגרש בתנאי, ס"ל לחינא וחסדא איפכא, דאדרבה יש להחמיר כדעת הרשב"א וסייעתו, שמא יתבטל התנאי ויהיה הגט בטל ובנים מן השני ממזרים.
והסיבה שהחינא וחסדא לא ראה לנכון מאידך גיסא לחשוש לדברי המהרשד"ם שמא הוי גט מעושה, היא כמו שכתב איהו גופיה בהמשך דבריו, וז"ל:
"וליכא למימר דכל כי האי גוונא כיון דפליגי מהרשד"ם והחזה התנופה עם הרשב"א וסייעתו בזה אי כופין או אין כופין, א"כ הוה ליה גט מעושה, דקי"ל בעלמא דבדאיכא ספיקא אין כופין כמו שכתבתי לעיל פעמים טובא שכ"כ הראשונים וגם האחרונים ז"ל ע"שיד.
דיש לומר דעד כאן לא כתבו כן אלא בעיקר נתינת הגט אי צריך שיתן מדעתו ולא ע"י כפיה, דלמר אין כופין ולמר כופין, משא"כ בנ"ד דבעיקר נתינת הגט לכו"ע כופין כיון דהוי מהנהו דתנן במשנתינו להדיא דכופין בע"כ, ולא פליגי אלא בעיקר התנאי אי מצי למיעבד התנאי או לא וכל כה"ג, כיון שאם אינו מתרצה בעיקר נתינת הגט בכל ענין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, א"כ גם כי אינו רוצה לגרש אלא על תנאי כופין אותו על הכל גם שיגרש בלא תנאי משום דחיישינן לביטול הגט כמו שכתבו הראשונים שם."^[14]
דהיינו כיון שמעיקר הדין מדובר בבעל שכופין אותו לגרש, וכל מחלוקת המהרשד"ם והרשב"א היא רק האם לאפשר לו להתנות תנאים או לאו, ובאופן שהבעל כלל לא יתרצה לגרש לכו"ע כופין אותו לגרש, עדיף לנו לכופו לגרש ללא תנאים ולהעמידו על עיקר הדין, מחשש שאם האשה לא תקיים את התנאי הגט יתבטל ויהיו בניה ממזרים, וכמו שכתבו הראשונים.
וכן מצינו בפס"ד שונים מבתי הדין הרבניים שנקטו באיזהו מקומן דלא כהמהרשד"ם. עיין בדברי הגר"א בקשי דורון בפס"ד ביה"ד הגדול (תיק מספר: 5082-64-1), שנראה מדבריו דס"ל דלא כהמהרשד"ם, וע"ע לגר"ש דיכובסקי בספרו לב שומע לשלמה (ח"א עמ' קצו) ובעוד פסקי דין.
♦
כ.
אמנם יש שדחו את הראיה מדברי הרשב"א, וכדלהלן.
הנה הגאון רבי יהושע שלמה ארדיט זצ"ל בספרו חינא וחסדא (ח"ג דף קפב ע"ב והלאה - בסוף דבריו), אחר שהוכיח מדברי הרשב"א דלא כחזה התנופה והמהרשד"ם, כתב וז"ל:
"ואי לאו דמסתפינא הוא אמינא דגם דעת חזה התנופה הוי כשיטת הרשב"א, אלא דס"ל למר דאי ידעינן ידיעה במקצת אי נמי אומדנא דמוכח יש דשום אדם נתן לה עצה לגרשה, דהיא היתה מרוצה בבעלה הגם דמשכחת לה ביה שום ריעותא, אלא דע"י רוב עצה וריבוי דברים פתוה לכשתמאוס בו ותטעון טענת גירושין על ידי שהוא בעל פוליפוס, אז ס"ל דיכול לעשות תנאי בההוא גירושין כדי לשפוך חמתו ורוגזו על מ"ש שנתן (מי שנתן) לה עצה על גירושיה, ואפשר דיש לומר דכוונת לבה (לבו) היא היתה שעיניו נתן בה, ואפשר דגם הרשב"א וסייעתו יודו בזה, ומשום הכי בנתן לה גט ע"מ שלא תלך לבית אביה דאיירי ביה, יש לומר דהיינו באופן דהם עצמם גרמו הגירושין ע"י דיבור שלהם עם ביתם דכן ההווה, ומשום הכי החזה התנופה כתב דהגם דמצד הדין תנאי כזה הוי תנאי וגיטו גט כשר, מ"מ כיון דא"א לסובלו הבריא, ודאי שתעבור על התנאי, והוה ליה הגט בטל למפרע, הטוב והישר שלא יעשה תנאי כזה, ואהא קאמר דמינה בכל אלו דכופין אין מניחין לו לעשות תנאי כזה, הגם שהוא תנאי כשר מצד הדין.
דון מינה דבתנאי כזה דאית ליה אמתלא טובה לעשותו, כגון שלא תלך לבית פלוני או שלא תינשא לפלוני, אם ידעינן דהוא גרם הגירושין (ונתנה) [ונתן] אצבע בין שיניה ע"י מועצותיו הרעים ליכנס בלב ריצוי ופיתוי בריא שיתבקש ממנו שיגרשנה, אז הוא דס"ל לומר דתנאי כזה, הגם דהוי מהנהו דכופין אותו להוציא, דמקבלינן התנאי ממנו בשעת הגט, אבל אין הכא נמי דתנאי בעלמא בלא אמתלא טובה, כגון שאומר שרוצה לגרש על תנאי שלא תינשא לפלוני וכיוצא, והיינו משום דאיהו סליק אדעתיה ס"ד בעלמא דהוא סיבב גירושיה כדי לקחת אותה - אותו פלוני - ולהינשא לה, וכל כה"ג דאנן לא ידעינן לה מקדמת דנא דכן האמת, לא שומעין לו וכופין אותו לגרש בלא תנאי, ובההיא איירי דברי הרשב"א וסייעתו."
מבואר מדברי החינא וחסדא דס"ל שאף הרשב"א שאסר על הבעל להתנות על מנת שלא תנשאי לפלוני, הוא רק בכה"ג שרוצה לאוסרה על אדם בעלמא, אבל לאוסרה על מי שיש לנו ידיעה במקצת או אומדנא דמוכח שהוא גרם לה שתתגרש ממנו – יכול הבעל להתנות ובלבד שהוא תנאי שנקל לקיימו. משא"כ בנידונו של החזה התנופה, שהן אמנם שבית אביה גרמו לגירושין, מ"מ זהו תנאי שקשה לקיימו, וודאי שתעבור על התנאי והגט יתבטל למפרע.
וע"ש בדברי החינא וחסדא שרצה לבאר כן גם בדברי המהרשד"ם, דאף איהו מיירי היכא שהדבר ידוע שיש חשש ברור שמחמת החליצה תינשא היבמה לדוד שלה, והלה יוציא את אשתו הראשונה, ולכן החולץ יכול להתנות.
אלא ששוב סיים החינא וחסדא בזה"ל: "אלא שאין נראה כן לא מדברי השאלה אשר שם ולא מדברי תשובתו, אלא דבכל גוונא ס"ל דמהני תנאי... ומ"מ היכא דאיכא אמתלא טובא לעשותו בתנאי ההוא על האופן שכתבנו, עדיין לא מצאתי הדבר מבואר לומר דגם בכה"ג כופין, ולפי ה"ט דשמא יתבטל הגט נראה דל"ש, וצריך ישוב בזה עוד."
הרי שלמעשה לא סמך החינא וחסדא על ביאורו בדברי הרשב"א והמהרשד"ם, מאחר שפשטות דבריהם לא משמע כן.
♦
כא.
וחזי הוית לגר"נ פרובר בפד"ר (חכ"א עמ' 182) שאף הוא עמד בביאור דברי הרשב"א, מאחר שלכאורה הם סותרים לדברי המהרשד"ם, וכתב וז"ל: "והנה על אף שדברי בדק הבית בשם הרשב"א חולקים להדיא על המהרשד"ם, דהמהרשד"ם איירי ג"כ במגביל את האשה שלא תנשא לפלוני, יעויין שם בגוף התשובה, (ספר בדק הבית נדפס כמה שנים לאחר פטירת המהרשד"ם וכנראה לא ראה אותו), אולם מדקדוק לשון הרשב"א משמע שרק בתנאי זה דע"מ שלא תנשאי לפלוני אינו יכול להתנות, אבל תנאי בעלמא יכול להתנות, וצריך לומר דבדק הבית בשם הרשב"א סובר דאף תנאי דע"מ שלא תנשאי לפלוני הוי הגבלה בחירות האשה ונחשב למעגנה, ולכן לא יוכל להתנות, משא"כ בתנאי בעלמא יוכל להתנות."
מבואר מדבריו, דלפי מה שביאר לעיל מינה בדברי המהרשד"ם שהבעל יכול להתנות תנאי שנקל לקיימו משום שנחשב שהיא מעגנת את עצמה, כך יש גם לבאר בדברי הרשב"א, שדוקא תנאי של ע"מ שלא תנשאי לפלוני, שהוא מעגן אותה, אין לו להתנות, אולם תנאי אחר שאינו משפיע על התרתה לכו"ע - יכול הבעל להתנות.
כיו"ב כתבו בס' כפיה בגט (גרטנר, עמ' עג) ובס' מעשה בית דין (טולידאנו, ח"א עמ' רב), שאין ראיה מדברי הרשב"א נגד המהרשד"ם, כיון שהרשב"א מיירי רק בתנאי שלא תנשאי, שהוא מעגנה ומגביל את זכויותיה להינשא בגט זה לכו"ע. משא"כ בתנאי אחר, אף אם הוא נוגע לענייני ממון – אף לדעת הרשב"א אין למנוע את הבעל מלהתנות. [בדומה לזה כתב הגר"י גולדברג בספרו טיבו של גט (עמ' תקצג) שהרשב"א מיירי רק היכא שרוצה שלא תינשא לפלוני, ומדובר שהיא כבר נתנה עיניה בו ורוצה להינשא לו, וע"י תנאי זה הוא מעגנה. משא"כ באופן שהוא אוסרה להינשא לאדם שבלאו הכי לא היה לה כל צד להינשא לו, דבכה"ג יכול הבעל להתנות, כיון שהוא אינו מעגנה].
וראה עוד לגר"א ינאי בקובץ שורת הדין (חט"ו עמ' שע) שכתב ליישב באופן אחר, שהרשב"א מיירי רק בתנאי שלא בא לסלק הפסד ונזק שנוצר מחמת הגט עצמו, דבכה"ג אין ביד הבעל להתנות. משא"כ בנידונו של המהרשד"ם, שהתנאי בא כדי למנוע נזק שיגרם לדודתו של החולץ מחמת החליצה, דבכה"ג יכול להתנות.
אולם אחה"מ דבריו צ"ב, שהרי גם בנידונו של המהרשד"ם אין זה נזק ישיר הבא מחמת החליצה, שהרי כלל לא ברור שהיא תרצה להינשא לדוד שלה, ואף אם היא תרצה מי יאמר שהוא יישאנה, ועוד שהרי זה נזק לצד ג' – דהיינו דודתו של החולץ, ולא ישירות לחולץ, וא"כ לפי ביאורו של הגר"א ינאי מדוע החולץ יכול להתנות בנידונו של המהרשד"ם.
♦
כב.
והנה בס' חינא וחסדא בתחילת דבריו (ח"ג דף קפב ע"ב והלאה) הביא ראשונים נוספים דמוכח מדבריהם כמו שכתב הרשב"א, שכל שכופין אותו לגרש אינו יכול להתנות את הגירושין שתהיה מותרת לכל חוץ מאנשים מסוימים, אע"פ שהוא תנאי שנקל לקיימו, שהרי היא מותרת לכו"ע חוץ מאותם אנשים, ודלא כהמהרשד"ם.
וז"ל החינא וחסדא: "ונלענ"ד להביא ראיה מדברי התוס' דאזלי בשיטת הרשב"א וסייעתו ז"ל, ממה שאמרו בגיטין דף פ"ד ע"א ד"ה הכא בדידה וכו', וז"ל: אע"ג דכיון וכו' דלעולם צריכה גט מספיקא וכו' וקשה לר"י והא ודאי בדידה קיימא להתגרש דיכולה לומר מאיס עלי וכפינן ליה וכו' ע"ש. ואי ס"ל דבהנהו דכופין אותו להוציאה יכול להטיל תנאי בגירושין... אכתי יכול השני להתנות עמה ולומר על מנת שלא תנשאי לבעליך הראשון כיון דתפס בה קידושין ממנו דהשני וצריכה גט מספק וכמו שכתבו התוס' בתחילת דבריו, אלא ודאי דס"ל כהרשב"א וסייעתו, דבגט דאתי לידי כפיה לא שייך להטיל ביה שום תנאי."
ביאור דבריו הוא, דבגמ' בגיטין (פד ע"א) איתא: "תנו רבנן, הרי זה גיטך ע"מ שתנשאי לפלוני - הרי זו לא תנשא, ואם נשאת - לא תצא. מאי קאמר, אמר רב נחמן, ה"ק הרי זו לא תנשא לו, שמא יאמרו נשיהן נותנין במתנה, ואם נשאת לאחר - לא תצא. ומשום גזרה לא מפקינן מיניה ושרינן אשת איש לעלמא? אלא אמר רב נחמן, הכי קאמר הרי זו לא תנשא לו שמא יאמרו נשיהם נותנין במתנה, ואם נשאת לו - לא תצא, דמשום גזרה לא מפקינן. א"ל רבא, לו הוא דלא תנשא, הא לאחר תנשא, והא בעי קיומי לתנאה! וכי תימא, אפשר דמינסבא היום ומיגרשה למחר ומקיימא לתנאה, ולהך דפליגת עליה דרב יהודה קמדמית ליה, דאתמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר, אמר רב יהודה אל יישן היום שמא יישן למחר, ורב נחמן אמר יישן היום ואין חוששין שמא יישן למחר, הכי השתא, התם בדידיה קיימא, דאי בעי מבריז נפשיה בסילואתא ולא נאים, הכא בדידה קיימא לאיגרושי? אלא אמר רבא... "
מבואר בדברי הגמרא שאשה שבעלה נתן לה גט על מנת שתנשא לפלוני, אינה יכולה להינשא לאחר על סמך שתתגרש מהאחר ותינשא לפלוני, כיון שהגירושין אינם תלויים בידה.
ובתוס' (ד"ה הכא) כתבו וז"ל: "וקשה... והא ודאי בדידה קיימא לאיגרושי, שיכולה לומר מאיס עלי וכייפינן ליה. ולפי פירוש רש"י ורבינו תם דלא כייפינן ליה, ניחא."
מבואר בדברי התוס' שהוקשה להם מדוע אין זה נחשב שבידה להתגרש מהאחר, הרי היא יכולה לומר מאיס עלי ואנו נכפה את הבעל האחר לגרשה, אלא שלשיטת הפוסקים שאין כופין במאיס עלי ניחא.
ומדברי התוס' הללו הוכיח החינא וחסדא כדברי הרשב"א, שהרי אף אם היא תבוא בטענת מאיס עלי ויכפו את הבעל לגרש, הרי לשיטת המהרשד"ם הבעל האחר יכול להתנות את הגירושין בתנאי שלא תנשאי למי שהיית צריכה להינשא לו תחילה^[15], וא"כ מה הועילה האשה בכך שהיא יכולה לטעון מאיס עלי, הרי היא לא תוכל להינשא לאחר. ובע"כ לומר כדברי הרשב"א, שכיון שכופין אותו לגרש, שוב אין הוא יכול להתנות את הגט בתנאי שלא תינשא לפלוני.
אולם אחה"מ נראה לענ"ד שיש מקום לדחות ראיה זו, שהרי אם הבעל השני יתנה תנאי כמו שהציע החינא וחסדא – שהאשה לא תנשא למי שהייתה צריכה להינשא לו בתחילה מחמת התנאי של הבעל הראשון, הרי בתנאי זה הוא אוסרה לכולי עלמא, שכיון שאין בידה לקיים את התנאי שהתנה בעלה הראשון, נמצא שהגט מן הראשון בטל. ועל כן יש לומר שדווקא תנאי כגון זה שנחשב הוא ל"קשה לקיימו", כיון שהוא אוסרה על כו"ע - בזה ס"ל לתוס' שאין הבעל יכול להתנות, משא"כ בתנאי ע"מ שלא תנשאי לפלוני בעלמא, שמא ס"ל דלא כהרשב"א ויכול להתנות.
♦
כג.
ראיה נוספת הביא החינא וחסדא כדברי הרשב"א, וז"ל: "גם מדברי התוס' דיבמות דף ס"ד ע"א ד"ה יוציא מתבאר כן, שכתבו בא"ד וז"ל: ור"ג בתשובה כתב דמוכה שחין אין לה כתובה, ודקדק מדקתני גבי בורסי וכו', א"כ כל שעה תערים ותנשא ותאמר אח"כ כן כדי לגבות כתובתה וכו' ע"ש. וכה"ג הוקשה לו בכתובות ע"ז בסוף ד"ה סבורה ע"ש, ובהריטב"א ז"ל שם ובתשובות מהר"ם ז"ל הארוכות סימן ל"ד ע"ש. ואם ס"ל כדברי המהרשד"ם וסייעתו מאי קושיה, נימא דכשמגרש לה הבורסי ראשון יעשה לה תנאי בגט על מנת שלא תנשא לבורסי וכיוצא מאלו השנויים שם דכופין אותן להוציא, דהרי מדברי התוס' שם נראה דעיקר קושיה אהדא איתתא גופא קיימי. אלא ודאי ס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל."
ביאור דבריו הוא דבתוס' ביבמות (סד ע"א ד"ה יוציא – השני) ובכתובות (עז ע"א ד"ה סבורה) ועוד ראשונים מבואר דאשה שנישאת למוכה שחין, אף שהכירה בו קודם הנישואין, כופין אותו שיוציא וייתן כתובה. והוקשה לרבותינו הראשונים מדוע יתחייב המוכה שחין בכתובה, הרי יש לחוש שמא תערים ותנשא ותאמר אח"כ שהיא אינה יכולה לחיות עמו, כדי שיכפו אותו להוציאה והיא תקבל כתובה.
ואי נימא כדברי המהרשד"ם לכאורה לק"מ, שהרי יכול המוכה שחין הראשון לגרשה על מנת שלא תינשא לאחר שהוא מוכה שחין, אחר שנוכחנו לדעת שכל כוונתה הוא רק להערים ולהוציא כתובה מבעלה שלא כדין. אלא על כרחך דס"ל כהרשב"א, שבעל שמחוייב לגרש אינו יכול להתנות את הגט בתנאי שלא תנשאי לפלוני^[16].
♦
כד.
עוד ראיתי שציינו לדברי הגאונים בתשובה (הובאה בשלוש נוסחאות שונות, ובכולן הענין הוא אחד), שמדבריהם מוכח דלא כהמהרשד"ם. כן כתב בס' שערי צדק (ח"ד שער ד' סי' עד): "וששאלתם, אדם שנשא אשה ואינו רוצה לגרשה עד שתמחול לו כתובתה או נכסיה, מלקין אותו וחובטין אותו עד שיגרש בעל כרחו ויתן לה כתובתה, וכן הלכה."
וכן הוא בתשובה נוספת בס' שערי צדק (ח"ג שער ב' סי' כז): "תשובת ארץ ישראל... ומי שנשא אשה ואינו רוצה לגרשה עד שתתן לו כתובתה או נכסיה, מלקין אותו וחובטין אותו עד שיגרש בעל כרחו ויתן לה כתובה. וכן הלכה."
וכן הוא בתשובה נוספת שהובאה בס' גנזי הגאונים (ב"ב מח ע"א): "ואדם שנשא אשה ושנא אותה ואינו רוצה לגרשה עד שתעזוב לו כתובתה או נכסיה, חובטין אותו ומגלחין שערו ומלקין אותו עד שיגרש אותה על כרחו ויתן כתובתה."
מבואר בדברי הגאונים שאדם שחייב לגרש מן הדין ואינו רוצה לגרש עד שתמחול לו על כתובתה, אין נותנין לו להתנות את הגט בתנאי זה, אלא כופין אותו ויגרש ללא תנאים.
ומדברי הגאונים הללו יש שכתבו להוכיח דלא כהמהרשד"ם, שהרי לדברי המהרשד"ם כל תנאי שבנקל לקיימה יכול הבעל להתנות את הסכמתו לתת גט בתנאי זה. עיין בס' מעשה בית דין (טולידאנו, ח"א עמ' רג) ובס' עטרת דבורה (לביא, ח"ג עמ' 301).
אולם יש להעיר, שדברי הגאונים הללו הם ראיה נגד המהרשד"ם רק לפי הפוסקים שביארו את דבריו דמיירי אף לענין כתובה דחשיב תנאי שנקל לקיימו, וכמו שכתב בשו"ת דבר אמת (מונסונייגו, חאה"ע סי' נו דף עג ע"ב) ובשו"ת משנה הלכות (חי"ז סי' פב, וחי"ט סי' ש), אולם אי נימא שתנאי של מחילת הכתובה הוא תנאי שקשה לקיימו, וכמו שכבר הערנו בזה לעיל, שהרי פעמים ובזה יסתכם כל רכושה של האשה לאחר הגירושין - שוב אין ראיה מדברי הגאונים דלא כהמהרשד"ם. ואדרבה, דברי הגאונים יהיו סייעתא לדברי המהרשד"ם, שתנאי כגון זה שהוא נחשב שקשה לקיימו, אין לאפשר לבעל להתנות.
♦
כה.
עוד ראיתי לגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל (פס"ד בתיק מס': 5082-64-1) שכתב להוכיח מדברי התוס' דלא כהמהרשד"ם, וז"ל: "ולענ"ד, עצם דברי המהרשד"ם יש להביא מתוס' כתובות שחולק על דבריו בדף ע"ז א' ד"ה כופין אותו להוציא, נראה לר"י דיוציא ויתן כתובה אף על פי שמגרשה בע"כ וכו', ובתוס' שם ד"ה סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, קצת תימא דאם כן כל אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה כתובה שנאמר איני יכול לקבל ויגרשנה, ושמא במקום שיש חשש ערמה אין לה כתובה עכ"ל. ועתה אם איתא להמהרשד"ם לא קשה קושית התוס', יגרשנה ע"מ שתמחול לו הכתובה, וא"כ לעולם יפסיד לה כתובה. ועוד יותר יגרשנה ע"מ שהיא תתן לו כתובה, אלא ע"כ שתוס' לא ס"ל כמהרשד"ם."
ביאור דבריו הוא דבגמ' בכתובות (עז ע"א) נתבאר שכל מי שכופין אותו להוציא מחמת מום, יוציא ויתן כתובה. ובתוס' הקשו לדעת רבי מאיר דס"ל שאף אם התנה עמה קודם הנישואין על המום שיש לו יכולה היא לומר סבורה הייתי, דאי נימא הכי כל אשה תערים ותינשא לבעל מום ואח"כ תאמר סבורה הייתי כדי שתגבה כתובה. ותירצו התוס' שבמקום שיש חשש הערמה אין לה כתובה. ואי נימא כדברי המהרשד"ם, הרי יכול הבעל מום לגרשה בתנאי שתמחול לו על הכתובה, ואין חשש שתוציא ממנו כתובה שלא כדין. אלא בע"כ שבעל שכופין אותו לגרש אינו יכול להתנות תנאים, ודלא כהמהרשד"ם.
בדומה לדברים אלו כתב בס' חבל יוסף - חוקי העזרה (לבעל אולם המשפט – הגר"י הוטנר, אה"ע סי' קמג סכ"א), וז"ל: "סעיף כ"א, ואם המגרש הוא מאותן שכופין להוציא כופין אותו לגרש בלא תנאי זה שלא תלכי לבית אביך שעשוי לעבוד עליו, לשון זה העתיק המחבר מספ"ת שהובא בבית יוסף, והוא משמע לכאורה דוקא תנאי כזה... ולולי שאיני כדאי היה נראה שאין זה יכול להתנות שום תנאי, דהא איכא טובא בפרק המדיר דכופין להוציא וליתן כתובה, ואי איתא יתנה ע"מ שתמחול לו כתובתה, אלא ע"כ דאינו יכול להתנות, וצ"ע."
דהיינו בדומה להוכחת הגרז"נ גולדברג מדברי התוס', הוכיח החבל יוסף מדברי הגמרא, שמהדין של בעל מום שכופין אותו להוציא ולתת כתובה, מוכח שהוא אינו יכול להתחמק מחיוב הכתובה ואין באפשרותו להתנות את הגט במחילת הכתובה.
אולם אחה"מ יש מקום לדחות את ראיית הגרז"נ גולדברג מדברי התוס', שהרי כוונת התוס' היא לשאול על עיקר תקנת חז"ל, היאך תקנו כתובה למוכה שחין אחר שיכולה לצאת תקלה מתקנה זו. כיון שכך, אף אם נציע למוכה שחין דרכים שונות להיפטר מחיוב הכתובה, מ"מ שאלת התוס' היא על עיקרה של תקנת חז"ל.
ועוד יש לדחות את שתי הראיות, שהרי תנאי שהאשה תמחול על הכתובה אינו נחשב לתנאי שנקל לקיימו. אדרבה, מעשים בכל יום שכשהגירושין נעשים בהסכמה מוותרים על הכתובה, אבל אם הגירושין אינם נעשים בהסכמה, כל צד נלחם בכל כוחו להשגת מבוקשו בענין הכתובה, שהרי פעמים ובסכום זה יסתכם כל הונה של האשה לאחר הגירושין, וזהו בטחונה הכלכלי לאחר הגירושין^[17]. וכי נקל הוא בעיניה למחול על כך^[18]? וראה מה שהבאתי לעיל אות כד מדברי הגאונים בעניין בעל שמתנה את הגט במחילת אשתו על הכתובה.
ועיין לעיל אות כב במה שהבאתי מדברי החינא וחסדא שכתב להוכיח מדברי התוס' הללו היפך דברי המהרשד"ם, אולם לא הלך בדרכו של הגרז"נ גולדברג שהבעל יכול להתנות שהאשה תמחל על הכתובה, אלא שהבעל יכול להתנות שלא תנשא לבעל מום. ע"ש. והטעם נראה שהחינא וחסדא בחר דוקא בדרך זו להוכיח דלא כהמהרשד"ם, היא מחמת דפשיטא ליה שתנאי של מחילת הכתובה הוא תנאי שהבעל אינו יכול להתנות, מחמת שאינו מוצדק או שקשה לקיימו, וכדלהלן.
♦
כו.

ביאור המשחא דרבותא בדברי חזה התנופה

נוסף על כל הנ"ל, מצינו להגאון רבי מסעוד אלפאסי זצ"ל בשו"ת משחא דרבותא (סי' קלז) שלמד בדברי חזה התנופה ומרן השו"ע דלא כהמהרשד"ם.
דהנה שם דן המשחא דרבותא אודות בעל שרוצה לגרש את אשתו שתהא מותרת לכל אדם מלבד שני אנשים שנקב בשמותיהם, ובתנאי נוסף שתביא לו את בנו להוליכו עמו לכל מקום שירצה בכל זמן שירצה. ובתשובה בתוך דבריו כתב וז"ל:
"ולענין אם יכול להתנות על בנו להוליכו עמו, עיין מ"ש מרן בסי' פ"ב דעד שש שנים הבן אצל אמו דצוותא דאימיה ניחא ליה ואי מפני סכנת דרכים... וא"כ מה שהדין נותן בבת אצל אמה שאינה יכולה להוליכה לעיר אחרת מסכנת דרכים ושינוי האויר, כך ינתן הדין במי שלא הגיע לשש שנים, דינא הכי שאין האב יכול להוליכו לעיר אחרת מפני סכנת הולד, וא"כ לא היו בי"ד מניחים המגרש זה להתנות תנאי שאינו כפי הדין.
וכן אחר שש ספק מתקיים התנאי... ונמצא הגט בטל ועדיין היא אשת איש והבנים ממזרים. ודברים כאלו שקרוב הדבר שאינו מתקן ולאו שפיר למעבד תנאים כאלו, כמו שכתב מרן סי' קמ"ג סכ"א וז"ל אמר לה על מנת שלא תלכי לבית אביך עד זמן פלוני, אף על פי שהגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם להשתדל בגט שינתן בתנאי זה, כי אי אפשר לעמוד על נפשה מלכת לבית אביה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. ואם המגרש הוא מאותם שכופין להוציא ולא רצה לגרש אלא בתנאי זה, כופין אותו לגרש בלא תנאי זה. עכ"ל. למדנו מזה שדבר שאין האשה יכולה לעמוד באותו תנאי, אין שום אדם יכול להשתדל בגט שינתן בתנאי זה, וזאת האשה אינה יכולה לעמוד בתנאי זה וכמו שאמר הכתוב "התשכח אשה עולה" וגו', שיוליכנו לעיר אחרת ויהי נעלם ומכוסה מבין עיניה והפרידה קשה עד מאד, וקרוב הדבר שיצא מזה התנאי ביטול הגט כמ"ש לעיל.
עוד למדנו שכיון שכופין אותו בשוטים לגרש מן הדין כיון שמצערה צער גדול... ודאי בלי ספק שכופין אותו בשוטים לגרשה בלי שום תנאי כמו שכתב מרן שכתבתי בסמוך. וכ"כ הרשב"ש ז"ל בסי' ר"ח וז"ל כל שחייב לגרשה אינו להתנות עליה אפי' ברצונה, שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, לא יתקיים התנאי ויתבטלו הגירושין. וכ"כ בסי' שפ"ג וז"ל שכל שהדין נותן דכופין אותו לגרש אין לו להתנות עליה אלא ברצונה. וכתב עוד הטעם לפי שאחר שגירש תשלים התנאי ויתבטלו הגירושין, ומה הועילו חכמים בתקנתם שכפוהו לגרש, ואטרוחי בי דינא תרי זמני לחזור ולכפות לא מטרחינן. עכ"ל."
מבואר בדברי המשחא דרבותא שיש שתי סיבות מדוע אין לאפשר לבעל להתנות תנאי בגט. סיבה ראשונה היא משום שיש חשש גדול שהאשה לא תעמוד בתנאי, והגט יתבטל והבנים יהיו ממזרים. וכראיה לכך הביא המשחא דרבותא את תחילת דברי חזה התנופה ומרן, שאין להשתדל בגט עם תנאי שקשה לקיימו. והסיבה השניה היא מחמת שהוא חייב לגרש על פי דין, ובכה"ג "כופין אותו לגרשה בלי שום תנאי, כמו שכתב מרן שכתבתי בסמוך". והיינו הסיפא של דברי חזה התנופה ומרן, שאם כופין אותו לגרש אין הוא יכול להתנות תנאים כלל, וכמו שכתב הרשב"ש.
ואם סבר המשחא דרבותא כדברי המהרשד"ם, הרי אין כאן סיבה נוספת אלא הכל סיבה אחת, שכיון שהוא תנאי שקשה לקיימו אין לאפשר לבעל להתנות, ומה הוסיף המשחא דרבותא בסיבה נוספת. ועוד, היאך חיבר המשחא דרבותא בין דברי חזה התנופה ומרן לבין דברי הרשב"ש.
ובע"כ לומר שהמשחא דרבותא למד אחרת בדברי חזה התנופה ומרן, ולדעתו ברישא שכתבו שאין להשתדל בגט כזה, הוא בבעל שאינו חייב לגרש ומתנה תנאי שקשה לקיימו, דבכה"ג יש חשש שהגט יתבטל ועל כן אין להשתדל בגט כזה. משא"כ בסיפא, דמיירי בבעל שכופין אותו לגרש – שוב אין לחלק בין סוגי התנאים, ויש לכופו לגרש ללא שום תנאי, וכדברי הרשב"ש (ומה שכתבו "בתנאי זה" צ"ל דס"ל שהוא לאו דוקא^[19]).
ועיין כיו"ב בשו"ת מהרש"ם ח"ה (סי' ס') שהביא מדברי המשנה למלך (הל' גירושין פ"ח הי"א) שהביא את דברי חזה התנופה ובסמוך לו הביא מדברי בדק הבית בשם הרשב"א ולא חילק ביניהם, והמהרש"ם העיר על דברי המשנה למלך שלא ראה את דברי המהרשד"ם. ע"ש. ומוכח שהמשנה למלך הבין שאין סתירה בין דברי הרשב"א לבין דברי חזה התנופה ומרן, וזאת מכיון שהיה ברור לו שמה שכתב חזה התנופה "תנאי זה" הוא לאו דוקא.
♦
כז.

הגדרות ל"תנאי שנקל לקיימו" שהובאו בדברי הפוסקים

לאחר שבס"ד התבארו דברי המהרשד"ם והחולקים עליו, והתבאר שהוא דין המוטל על בית הדין לדאוג לכך שהבעל יתן גט ללא כפיה, ככל שהדבר אפשרי לפי ראות עיני ביה"ד, ראיתי להביא בזה את ההגדרות שנכתבו בספרי הפוסקים מהו "תנאי שנקל לקיימו", כדי שבית הדין יוכל לבחון האם תמו כל הקיצין ויש לכפות את הבעל לתת גט או שעדיין יש לאפשר לו לתת גט בתנאי (חלק מהביאורים נכתבו לעיל בהרחבה, ותמצית הדברים יובאו להלן):
א. הגאון רבי יהושע שלמה ארדיט זצ"ל בס' חינא וחסדא^[20] (ח"ג דף קפב ע"ב והלאה) עמד בביאור שיטת המהרשד"ם והחולקים עליו, והעלה אפשרות להגדיר את דברי המהרשד"ם, וז"ל:
"ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא, דגם דעת חזה התנופה הוי כשיטת הרשב"א^[21], אלא דס"ל למר דאי ידעינן ידיעה במקצת אי נמי אומדנא דמוכח יש, דשום אדם נתן לה עצה לגרשה, דהיא היתה מרוצה בבעלה הגם דמשכחת לה ביה שום ריעותא, אלא דע"י רוב עצה וריבוי דברים פתוה לכשתמאוס בו ותטעון טענת גירושין על ידי שהוא בעל פוליפוס, אז ס"ל דיכול לעשות תנאי בההוא גירושין כדי לשפוך חמתו ורוגזו על (מ"ש) [מה] שנתן לה עצה על גירושיה, ואפשר דיש לומר דכוונת (לבה) [לבו] היא היתה - שעיניו נתן בה, ואפשר דגם הרשב"א וסייעתו יודו בזה, ומשום הכי בנתן לה גט ע"מ שלא תלך לבית אביה דאיירי ביה, יש לומר דהיינו באופן דהם עצמם גרמו הגירושין ע"י דיבור שלהם עם ביתם דכן ההווה, ומשום הכי החזה התנופה כתב דהגם דמצד הדין תנאי כזה הוי תנאי וגיטו גט כשר, מ"מ כיון דא"א לסובלו הבריא, ודאי שתעבור על התנאי והוה ליה הגט בטל מפרע, הטוב והישר שלא יעשה תנאי כזה, ואהא קאמר דמינה בכל אלו דכופין אין מניחין לו לעשות תנאי כזה הגם שהוא תנאי כשר מצד הדין.
דון מינה דבתנאי כזה דאית ליה אמתלא טובה לעשותו, כגון שלא תלך לבית פלוני או שלא תינשא לפלוני, אם ידעינן דהוא גרם הגירושין (ונתנה) [ונתן] אצבע בין שיניה ע"י מועצותיו הרעים ליכנס בלב ריצוי ופיתוי בריא (שיתבקש) [שתבקש] ממנו שיגרשנה, אז הוא דס"ל לומר דתנאי כזה, הגם דהוי מהנהו דכופין אותו להוציא, דמקבלינן התנאי ממנו בשעת הגט, אבל אין הכא נמי דתנאי בעלמא בלא אמתלא טובה, כגון שאומר שרוצה לגרש על תנאי שלא תינשא לפלוני וכיוצא, והיינו משום דאיהו סליק אדעתיה ס"ד בעלמא דהוא סיבב גירושיה כדי לקחת אותה אותו פלוני ולהינשא לה, וכל כה"ג דאנן לא ידעינן לה מקדמת דנא דכן האמת, לא שומעין לו וכופין אותו לגרש בלא תנאי, ובההיא איירי דברי הרשב"א וסייעתו...
ואולי גם מהרשד"ם יש לומר דאיירי בכגון דא, דכבר מקדמת דנא ידעו ביה באחי [אבי] היבמה דהיה רוצה לגרש אשתו קרובה של היבם ולהינשא עם היבמה ההיא, ומשום הכי כתב בפשיטות דשומעין לו לעשות התנאי ההוא דלא תינשא לההוא גבר, וסמך שתי ידיו ע"ד חזה התנופה בפשיטות. אלא שאין נראה כן לא מדברי השאלה אשר שם ולא מדברי תשובתו, אלא דבכל גוונא ס"ל דמהני תנאי... וכעת צריך ישוב."
מבואר בדברי החינא וחסדא שהוא למד בשיטת חזה התנופה שרק על מי שיש לנו ידיעה במקצת, או אומדנא דמוכח, שאותו אדם ע"י רוב עצה וריבוי דברים פיתה את האשה שתמאס בבעלה ותטעון טענת גירושין, הבעל יכול להתנות שתיאסר עליו וכיו"ב, ובלבד שהוא תנאי שנקל לקיימו. הא לאו הכי, אם רצה הבעל לאוסרה על אדם מסויים רק משום שהעלה על דעתו חשד שהוא גרם לה להיאסר עליו, וק"ו אם הבעל דורש ממנה שתמחל על כתובתה או שתתן לו ממון, ודאי שאין לאפשר לבעל להתנות כן. ולא מחמת שאין זה בגדר תנאי שנקל לקיימו, אלא מצד שאין זכות לבעל להתנות תנאי כה"ג.
ומדברי החינא וחסדא עולה בביאור דברי המהרשד"ם שהוא למד מדברי חזה התנופה שכל נזק ישיר מהחליצה או מהגירושין – הבעל יכול למונעו ע"י תנאי [ואע"פ שיש לחלק בין נידונו של החזה התנופה, שהתנאי הוא על גורם הגירושין, לבין נידונו של המהרשד"ם, שהתנאי הוא על נזק ישיר הבא מחמת הגירושין, מ"מ ראה החינא וחסדא לחבר ביניהם, כיון שבשני הנידונים התנאי הוא מוצדק]^[22].
אלא שאף החינא וחסדא גופיה לא ברירא ליה כולי האי לפרש כן בדברי המהרשד"ם, כיון שמדברי המהרשד"ם משמע שאין לחלק בין סוגי התנאים וכל תנאי שירצה הבעל יוכל להתנות, כל עוד שהוא נקל לקיימו.
ב. לעיל אות ה' נתבאר ע"פ דברי שו"ת דבר אמת (מונוסנייגו, חאה"ע סי' נו) שביאר בדברי המהרשד"ם, שמה שכתב שהבעל יכול להתנות 'תנאי שנקל לקיימו' היינו שהבעל מטיל על האשה לבצע פעולה חד פעמית קודם הגירושין, אף אם הוא תנאי שאינו מוצדק, ולא יכול להטיל תנאי "שכמעט נמנע להתקיים", מחמת שמדובר בפעולה (או לחילופין הימנעות מפעולה) על פני זמן רב לאחר הגירושין, כשהחשש הוא שהאשה לא תעמוד בתנאי ברבות השנים והגט יתבטל ונמצאו בנים ממזרים.
כדוגמא לתנאי שנקל לקיים הביא הדבר אמת את נידונו, שם דיבר בבעל שדרש מאשתו למחול לו על הכתובה קודם הגט אע"פ שמן הדין היא זכאית לכתובה (וראה מש"כ לעיל מה שיש לעיין בדבריו).
ג. בדומה לשו"ת דבר אמת, כן כתב הגר"ח איזירר בפס"ד שהובא בשורת הדין (ח"י עמ' קצד והלאה), שם דן אודות בעל החייב לתת גט, ודורש כתנאי לגט שמזונות הילדים יעמדו על 2,000 ש"ח לחודש, ושהאשה תוותר על זכות ערעור או הגדלת מזונות לעתיד, ותתחייב לשפות את הבעל באם תפר את התחייבותה.
ושם כתב הגר"ח איזירר בביאור והגדרת דברי המהרשד"ם^[23], וז"ל:
"כל מקום שבית הדין סבור שהאשה לפי מעמדה, אופיה, דרך חייה, לא תשמור את התנאי, אזי אין הבעל יכול להתנות תנאי כזה, ודבר זה מסור להחלטת בי"ד בכל מקרה ומקרה לגופו.
לכן בתנאים של "שב ואל תעשה" שקיומם דורש התנהגות יום יומית עקבית לפי התנאי, יש סבירות מאד גבוהה שאפילו אשה שומרת מצוות תכשל בהם, ולו בחדרי חדרים. ראשית, משום שהתנאי עצמו אינו בגדר אסור או מצוה. שנית, משום שהאשה תתקומם בנפשה שבעלה השנוא עליה בלאו הכי קושר אותה גם אחרי הגט לאופני התנהגות שונים. המגבלות שהיא נדרשת לעמוד בהן הן מיוחדות רק לה ולא לכל הנשים. במציאות של ימינו יש חשש שרוב הנשים יתקוממו בתוכן פנימה נגד ההגבלות, גם אם השלימו עמן באופן פורמלי.
במעגל החיים השוטף קשה יהיה לשמור על מגבלה שאינה נחלתן של כלל הנשים, ובפרט שהיא מגבלה משניאה ומקוממת. לכן יש חשש אצל רוב הנשים, שהתנאי השולל פעולה מסויימת לאורך זמן ממושך, יופר מעט אפילו מבלי משים נוכח הרקע הכללי והאישי.
לכן בכל תנאי שהמחויב בגט מתנה במתן הגט, יש צורך לקביעת בי"ד מיוחדת לאור המציאות בימינו שתקבע אם יש סיכוי שהאשה תוכל לקיים את התנאי ולא להפר אותו פעם אחת. באם אין סיכוי, לא יאשר ביה"ד את התנאי.
בתנאים של "קום ועשה" שקיומן נעשה ע"י פעולה חד פעמית, קל יותר לכל אשה לגייס את כוחותיה פעם אחת, אפילו אם זה נעשה בהתרסה ובשנאה, ולכן יש מקום לקבל תנאי זה.
בתנאים של דרישות כספיות, כתבנו בגוף הפס"ד שכל דרישה כספית שהאשה אינה חייבת בה מפחיתה את הכסף שהיא מקבלת מכתובתה, ולכן אין לבעל המחויב בגט זכות לגרום ע"י תנאיו לפחות מכתובתה.
במקרים שהדרישה הכספית אינה מפחיתה מערך הכתובה המגיע לאשה (כגון שאין לאשה זכות כתובה מאיזו סיבה שתהיה), אזי יש להבחין בין דרישה כספית מתמשכת, שיש לדמותה לתנאי מתמשך של "שב ואל תעשה", לבין דרישה חד פעמית. גם בדרישה חד פעמית, יש פעמים שהדרישה כ"כ מקוממת שהאשה לא מסוגלת נפשית לקיימה, ואז ביה"ד לא יאשר את התנאי.
כמו כן במקום שהאשה אינה יכולה לקיים את התנאי, וגם הדרישות הכספיות של הבעל עדיין לא נתבררו בבי"ד, (ולעיל כתבנו שלתנאי ממון יש הסתייגות מיוחדת), והבעל איננו מסכים שיתבררו לאחר הגט, גם לדעת מהרשד"ם אין להחמיר."
מדברי הגר"ח איזירר מבואר שכל תנאי שהוא בשב ואל תעשה הנמשך על פני זמן רב אין הבעל יכול להתנות, אולם בתנאי שהוא ב'קום ועשה' בפעולה חד פעמית שסביר שהאשה תוכל לקיימה והיא אינה פוגעת בזכויותיה, (כגון בכתובה – בשונה מהשו"ת דבר אמת), יכול הבעל להתנות^[24].
ד. לעיל אות ז' התבאר בדברי הגר"נ פרובר שכיון שהאשה מעוגנת, על הבעל מוטלת חובה למנוע את עיגון האשה, ולכן כל שיש ביכולתה לקיים בנקל מה שהתנה הבעל, הרי היא מעגנת את עצמה, כיון שביכולתה למנוע את עגינותה בקיום התנאי.
עוד נתבאר בדבריו שכל תנאי שביד האשה לקיימו, אף שהוא תנאי שקשה לה לקיימו, הוא עדיין בגדר תנאי שנקל לקיימו, ורק תנאי שכמעט נמנע מלהתקיים, אין להרשות לבעל להתנות (וראה לעיל מה שיש לתמוה בביאור זה).
ה. לעיל אות ט' נתבאר מדברי הגר"צ אלגרבלי שהוא למד בשיטת המהרשד"ם שכל זכותו של הבעל להתנות תנאי בגט היא רק באופן שאין לאשה הפסד ודאי מחמת התנאי. וכגון בנידונו של המהרשד"ם, שבלאו הכי לדבריה היא רוצה להינשא רק לבחור ולא לזקן ודוד שלה היה זקן, ואף אם היתה רוצה להינשא לדוד שלה, אין זה ודאי שדוד שלה ירצה בה, דבכה"ג שאין לאשה הפסד ודאי מחמת התנאי, יכול הבעל להתנות, והוא בגדר "נקל לקיימו". משא"כ בתנאי כגון מחילת כתובה או שאר דרישות ממוניות שאין הבעל יכול להתנות, שהרי זה הפסד ודאי.
♦
כח.

דוגמאות ל"תנאי שנקל לקיימו" שהובאו בדברי הפוסקים

ומצינו דוגמאות שונות של תנאים בהם דנו הפוסקים לפי דברי המהרשד"ם האם הבעל יכול להתנות או לאו, והרי הם כדלהלן:
א. בעל שמתנה את הסכמתו במחילת האשה על כתובתה, נחלקו בזה הפוסקים - דעת שו"ת דבר אמת (מונסונייגו, חאה"ע סי' נו) שהבעל יכול להתנות את מתן הגט במחילת האשה על כתובתה, מכיון שהוא פעולה חד פעמית.
וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (חי"ז סי' פב וחי"ט סי' ש') שהבעל יכול להתנות שתמחול על הכתובה מכיון "שהתנאי הוא ש"תוותר" על התוס' כתובה שכתב לה וזה בידה לקיים בנקל". ולכאורה לפי דבריו הבעל יכול להתנות את הסכמתו לתת גט בכל מחילת חוב. ושמא יש לחלק שדוקא חוב כתובה אין בו חסרון כיס, משא"כ חוב בעלמא שיש בו חסרון כיס שאינו בגדר "נקל לקיימו", וצ"ע.
וכעין זה מבואר בדברי הגרי"ש אלישיב בפד"ר (ח"ה עמ' 79) ובקובץ תשובות (ח"ב סי' קכה) שבעל שכופין אותו לגרש אין לו זכות להתנות שום תנאי, אך "מתוך חומר הכפיה אמרינן שאין בית הדין כופין אותו אם בידי האשה לקיים תנאו". ובדברי התשובה הנ"ל מדובר שהבעל התנה שהאשה תמחול על הכתובה ומזונות אשה וילדים שפסקו לה, ובכה"ג כתב שהוא בגדר 'נקל לקיימו'. וצ"ע.
אולם דעת הגר"ח איזירר בס' שורת הדין (ח"י עמ' קצב והלאה), הגר"י אליעזרוב בפס"ד בשורת הדין חי"ב (עמ' שפ"א והלאה), הגר"צ אלגרבלי בפס"ד (בתיק מס' 3222-25-1, ובתיק מס' 880581/9) והגר"א שינדלר בפס"ד (תיק ‏962276/8), שהבעל אינו יכול להתנות את הגט במחילת אשתו על כתובתה. וכן מתבאר מדברי הגר"א ינאי בס' שורת הדין (חט"ו עמ' שסא והלאה).
ב. בעל שמתנה את הסכמתו במעבר האשה ממקום מולדתה, שהוא מקום מגורי אביה ומגוריה הנוכחיים - לעיר אחרת, כתב העין יצחק (ספקטור, ח"ב חאה"ע סי' מ') שהבעל אינו יכול להתנות, "דודאי על תנאי קשה כזה אין יכול מן הדין לגרשה ולהטיל עליה ענין קשה כזה". ודבריו הובאו בשתיקה בדברי הפוסקים.
ג. בעל שמתנה את הסכמתו בהפחתת או מחילת האשה על מזונות ילדיו, מדברי הגרי"ש אלישיב בפד"ר (ח"ה עמ' 79) ובקובץ תשובות (ח"ב סי' קכה) נראה שיכול להתנות כן, אולם דעת הגר"ח איזירר בס' שורת הדין (ח"י עמ' קצב והלאה), הגר"ע בר שלום בשו"ת הוראת שעה (סי' יז עמ' קיח, וכן בסי' כח, כט) והגר"א ינאי בס' שורת הדין (חט"ו עמ' שסא והלאה) שהבעל אינו יכול להתנות כן.
ד. בעל שמתנה את הסכמתו בויתור האשה על פסקי דין שניתנו כנגדו לחייבו במזונותיה, מדברי הגרי"ש אלישיב בפד"ר (ח"ה עמ' 79) ובקובץ תשובות (ח"ב סי' קכה) נראה שיכול להתנות כן, אולם לפי דברי הגר"ח איזירר בס' שורת הדין (ח"י עמ' קצב והלאה), הגר"א ינאי בס' שורת הדין (חט"ו עמ' שסא והלאה) והגר"צ אלגרבלי בפס"ד (בתיק מס' 3222-25-1, ובתיק מס' 880581/9) הבעל אינו יכול להתנות כן.
ה. בעל שמתנה את הסכמתו בהעברת משמורת הילדים אליו, דעת הגר"א ינאי בס' שורת הדין (חט"ו עמ' שסא והלאה) שאינו יכול להתנות. ולענ"ד לפי המבואר בפסקי הדין שלפנינו, הכל תלוי לפי שיקול דעתו של בית הדין.
ו. בעל שמתנה את הסכמתו בהעברת סמכות הדיון בענייני הממון של בני הזוג מביהמ"ש לביה"ד הרבני, דעת הגר"נ פרובר בפד"ר (חכ"א עמ' 176 והלאה) שהבעל יכול להתנות כן, אולם דעת הגר"א שרמן בפס"ד (תיק מספר: 5082-64-1) שבנסיבות העניין שעליו דן הגר"נ פרובר הבעל אינו יכול להתנות כן, מפני שהוא תנאי שקשה לקיימו. ע"ש. וכך יהיה הדין לדעת הגר"ח איזירר בס' שורת הדין (ח"י עמ' קצב והלאה) והגר"א ינאי בס' שורת הדין (חט"ו עמ' שסא והלאה).
ז. בעל שמתנה את הסכמתו בתנאי שהאשה תחזיר לו את חפציו שגזלה ממנו או חובות שחייבת לו, לדעת המהרש"ם (ח"ה סי' ס') הבעל יכול להתנות, אולם לדעת הגר"א ינאי בס' שורת הדין (חט"ו עמ' שסא והלאה) הבעל אינו יכול להתנות. ולדעת הגר"ח איזירר בס' שורת הדין (ח"י עמ' קצב והלאה) הדבר ישתנה בין המקרים.
ח. בעל שמתנה שלאחר הגירושין תישאר בידו הזכות לאכול פירות נכסי מלוג או לקבל את מעשי ידי האשה, מבואר בדברי הגר"א ינאי בס' שורת הדין (חט"ו עמ' שסא והלאה) שאינו יכול להתנות, וכ"ש לדעת דעת שו"ת דבר אמת (מונסונייגו, חאה"ע סי' נו) והגר"ח איזירר בס' שורת הדין (ח"י עמ' קצב והלאה).
ט. בעל שמתנה שלאחר הגירושין אשתו תהיה אסורה על פלוני, לדעת החינא וחסדא (ארדיט, ח"ג דף קפב ע"ב והלאה) תלוי אם אותו אדם שרוצה הבעל לאוסרה עליו היה גורם לגירושין או לאו.
♦
כט.

מסקנת הדברים

המהרשד"ם חידש דין ע"פ דברי ס' חזה התנופה, והוא שאיש שמן הדין כופין אותו לגרש את אשתו, אם מסכים הוא לגרש את אשתו בתנאי שנקל לקיימו – אין לכפותו לגרש בניגוד לרצונו, ועליה לקיים את התנאי ולאחר מכן תקבל את גיטה.
ומצינו לרבותינו הראשונים שחלקו על המהרשד"ם, ומהם הרשב"א, הרשב"ש והר"ש דוראן, (ויש שהביאו מדברי התוס' בכמה מקומות), שלדעתם מי שכופין אותו לגרש את אשתו אינו יכול להתנות את הסכמתו למתן הגט בשום תנאי.
ויש מן האחרונים שכתבו שאף מקורו של המהרשד"ם, שהוא מדברי ס' חזה התנופה, אינו מוכרח, ואין לדייק מדבריו שרק תנאי "זה" אין להתנות, אלא כל תנאי שהוא הבעל אינו רשאי להתנות.
ואף בשיטת המהרשד"ם גופיה רבו השיטות בהגדרת ה"תנאי שנקל לקיימו" שכתב המהרשד"ם. יש שפירשו שדווקא נזק ישיר הבא מחמת הגירושין יכול הבעל להתנות עליו, ויש שפירשו שרק פעולה חד פעמית שתבוצע קודם הגירושין הבעל יכול להתנות עליה, משא"כ בפעולה הנמשכת על פני זמן רב. ויש שהוסיפו שאף בפעולה חד פעמית, צריך שתהיה סבירות שהאשה תוכל לקיימה ואף לא תפגע בזכויותיה. ויש שפירשו שדווקא בפעולה שלא תגרום לאשה הפסד ודאי הבעל יכול להתנות, משא"כ בפעולה שתגרום לה הפסד ודאי.
ולעיל בדברינו נתבאר ביאור נוסף בדברי המהרשד"ם, והוא שאין לבעל כל זכות שהיא להתנות את הסכמתו למתן הגט, אלא שמוטלת חובה על בית הדין שלא יכפו את הבעל קודם שמוצו כל האפשרויות להביאו למתן הגט ללא כפיה. וזהו מחמת חומר הכפיה שלא יבואו בעתיד במקרים אחרים לגט מעושה, וככל שהתנאי שמתנה הבעל נחשב לסביר בעיני בית הדין, הרי שיש לביה"ד לאפשר לבעל להתנות תנאי זה. אולם באופנים שלדעת בית הדין התנאי אינו סביר מכל סיבה שהיא, ביה"ד יכולים לכפותו לתת גט בלי לאפשר לו להתנות תנאים.
חידושו של המהרשד"ם בא לידי ביטוי בדוגמאות שונות שנידונו בדברי הפוסקים, ומהן בעל שמתנה את הסכמתו לתת גט בתנאי שהאשה תמחול על כתובתה או מזונות ילדיה, בתנאי שתעבור ממקום מגוריה, בתנאי שתעביר אליו את משמורת הילדים, בתנאי שתיאסר על אנשים מסויימים ועוד כיו"ב. וכבר נתבארו לעיל שיטות הפוסקים בכל מקרה לגופו.
♦ ♦ ♦