לשם חלות קידושין יש צורך בעדים על מעשה הקידושין. האם העדים צריכים לראות בעיניהם את מעשה הקידושין, או שניתן להסתפק בידיעה וודאית שהמעשה קרה? ומה הדין כשהידיעה אינה וודאית אך יש אומדנות המוכיחות? מאמר זה סוקר את התייחסות הראשונים לשאלה זו, ואת הסברות לכך הנוגעות בדיני עדות בכלל ובהיבטים המיוחדים שבעדות קידושין.
♦
א. בירור תשובות הראשונים
דברי הרשב"א
בבית יוסף (אה"ע מב) הביא את תשובת הרשב"א (ח"א תשפ)[1]: "השיב עוד בשנים שהיו עומדים אחרי גדר בית אחד, ושמעו שאמר ראובן ללאה התקדשי לי באתרוג, אבל לא ראו נתינה ממש. ואפילו ראו האתרוג יוצא מתחת ידה אין כאן חשש של כלום. ואפילו היא מודה שלקחתו לשם קידושין דעדות ראיה דידיעה[2] בעיא ממש".בסימן אחר (שם א' קצג) מובאת התשובה בהרחבה[3]: "כבר ידעת שהמקדש שלא בשני עדים אפילו שניהם מודים אינה מקודשת דילפינן דבר דבר מממון כלומר מדבר של ממון שבמקום הכחשה. והילכך אפילו שמעו שהוא אמר אתרוג זה אני נותן לך לקידושין והיא שותקת אין כאן בית מיחוש איפשר שלא קבלתהו. ולא עוד אלא אפילו ראינו אתרוג יוצא עכשו מתחת ידה והיא מודה שקבלתו מידו ולשם קידושין איני רואה בו חשש קידושין. שאין כאן ראיה אלא כעין ידיעה ולגבי קידושין עדות ראיה וידיע' בעי'. ותדע לך דאפילו גבי ממון שהעדות מתקיימת בו בידיעה בלא ראיה ובראיה בלא ידיעה. ואמרינן ראיה בלא ידיעה כיצד. מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני יבאו ויעידו. אפילו הכי קאמר אם הלה טוען במתנה נתנם לי נאמן ופטור. וכדאמר רב המנונא בפרק שבועת העדות (דף ל"ד) אלמא במכחיש בכענין זה פטור. ואין ראיה בלא ידיעה חייב אלא בשטען להד"מ ומשו' דהוחזק כפרן. ולגבי קידושין עדות ממש בעיא והודאת שניהם כמי שאינה. אם כן לעולם אינה מקודשת אלא במקום שיש עדים גמורים שאינן יכולין להכחישן. כל שכן כאן שהיא שותקת וכשהיא מודה עכשיו מדין הודאה אתה בא לאסרה אל תאסרנה. סוף דבר איני רואה בזה שום חשש לפי עדותן של עדים והרי היא מותרת לכל אדם ואפילו לכהנא רבא".
♦
בירור דעת הרשב"א בעדות ידיעה ללא ראיה
נחלקו האחרונים בדעת הרשב"א בשאלה האם החיסרון בעדות זו הוא שחסרה לעדים הוודאות על מעשה הקידושין, והודאת בע"ד לא מועילה, או שאפילו אם הייתה ידיעה ברורה אין קידושין כל שלא ראו העדים את מעשה הקידושין בעיניהם. הרמ"א בדרכי משה הביא את דברי המרדכי בשם הרא"ם ממיץ שכתב: "אם עד רואה דבר מוכיח ונראה יכול להעיד ונדון כאילו ראה גוף המעשה" ע"כ. וכתב: "אמנם בתשובת הרשב"א (ח"א אלף קצ"ג) כתב דאע"ג דאיכא הרבה אומדנות המוכיחות אין כאן כלום עד שיראו העדים הנתינה ממש, וכן הוא בתשובת מהר"ם". ע"כ. ומבואר דס"ל שהם חולקים, וכ"כ במפורש בשו"ת הרמ"א (סימן ל). וכן הוכיחו בשו"ת רעק"א (מה"ת נה) ובשו"ת תורת חסד (אה"ע יג) מהגהתו בשו"ע (סעיף ד) שהביא את דינו של הרשב"א, והשמיט את דינו של המרדכי, ומבואר דס"ל שהלכה כרשב"א. וכן הבין הב"ש שנחלקו המרדכי והרשב"א כשלא הייתה ראיה. וכן דעת התומים (חו"מ צ ס"ק יד), האבני מילואים (לא ס"ק ד), השערי יושר (ש"ז פ"ד) והדברי יחזקאל (מ, ב).לעומתם, אחרונים רבים סוברים שהרשב"א והמרדכי אינם חולקים, והסבירו שהרשב"א פסק שאינה מקודשת רק באופן שחסרה לעדים ידיעה וודאית שהתקדשה. כ"כ חוות יאיר (יט): "נלע"ד דדוקא בנדון ההוא דתשובות הרשב"א ששני עדים היו עומדין אחורי הגדר... ולא ראו הנתינה דאע"פ שאחר כך יוצא האתרוג מתחת ידה אינן קדושין, דמאן לימא לן שנתן לה בשעת אמירה דלמא זמן מה בתר הכי יותר מכדי דיבור או לא נתן לה כלל בידה רק הניחו ולקחה ובכהאי גוונא אנפי טובא... משא"כ בחופה הנעשית לפני קהל ועדה נראה לי דסגי בשמיעה להיות עד נאמן אם היא יוצאת וטבעת קדושין בידה, ומה גם למנהגינו שתכף אחר הקדושין כל הקהל אומרים לקרובי חתן וכלה מזל טוב דמאי איכא למיחש".
וכ"כ הגר"א (ביאור הגר"א שם)[4], המקנה (ק"א מב סק"י), הבית מאיר (שם), עצי ארזים (ס"ק יג), החת"ס (אהע"ז קא), רעק"א (שם), נפש חיה (כ).
הבית מאיר פירש את לשון הרשב"א: "משום דלא היה ראיה אלא כעין ידיעה": "ר"ל בלא הודאתה לא ראיית האתרוג אלא כעין ידיעה ולא ידיעה ברורה, אלא ידיעת אומד". בהגהות ברוך טעם על הבית מאיר (אות ב) השיג על פירוש זה, והוכיח מלשון הרשב"א שיש צורך בראיה: "בתשובת הרשב"א מבואר בפי' דלגבי קדושין צריכין ראיה וידיעה, ורק לגבי ממון בידיעה שלא בראי' או בראיה שלא בידיעה. ומ"ש הרשב"א שם שאין כאן ראי' אלא כעין ידיעה, כוונתן דהראי' שראו בידה האתרוג אין מוחשב לראיה מוחלטת, ואין להחשב עדותם לראיה וידיעה רק לידיעה בלא ראיה, כיון דלא ראו מ"מ הקדושין, הוי הראיה ג"כ כעין ידיעה... גם בס' תש"פ מבואר דס"ל דעידי ראיה וידיעה בעי בקדושין ולכך כ' רמ"א בשמו אינן קדושין עד שיראו הנתינה ממש ואין הולכין בזה אחר אומדני והוכחות נראה מבואר דר"ל אף בגוונא שמועיל בממון".
וכן למד באבני מילואים (לא ס"ק ד) מלשון זו, וכן העיר שבט הלוי (ח"י רמג). ואכן, כך משמע מההדגשה שזהו דין מיוחד בקידושין השונה מדיני ממונות.
ויש להעיר, שבהתבוננות אחר מקורו של הרשב"א שבקידושין יש צורך בראיה וידיעה, נראה שכוונתו אחרת. הרשב"א חוזר כמה פעמים על כך שהודאת בע"ד לא מועילה בקידושין. מקורו של המושג עדות ידיעה בלא ראיה הוא בנוגע לדיני ממונות שכאשר אין ראייה של החוב, והעדים שמעו הודאה, סגי בכך מדין הודאת בע"ד (שבועות לג:). אמנם, כתב הר"י מיגאש (שבועות לד.) והרמ"ה (סנהדרין לז:) שזהו גם המקור לכך שהנחבל מוציא ממון מהחובל ללא עדים, אך אין זה ההקשר המקורי. על כן, יש מקום לפרש שמש"כ שבעינן ידיעה וראיה בשונה מדיני ממונות, כוונתו היא שהודאת בע"ד אינה מועילה בקידושין, וכשהידיעה לא מספקת לבירור לבדה, אין אפשרות להשלים אותה ע"י הודאת בע"ד ויש צורך בראיה, אך ידיעה וודאית שפיר חשיבא כראיה. וע"ע בשו"ת הרשב"א (ח"א א' עג)[5].
ראיית הרא"ם ממיץ: "הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה"
שנינו בגיטין (פא.): "המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, ב"ש אומרים: אינה צריכה הימנו גט שני, ובה"א: צריכה הימנו גט שני. אימתי? בזמן שנתגרשה מן הנשואין. ומודים, בנתגרשה מן האירוסין - שאינה צריכה הימנו גט שני, מפני שאין לבו גס בה".
ובגמרא ביארו את שורש המחלוקת: "מתני' דאוקימנא בלא ראוה שנבעלה, במאי פליגי? דאיכא עדי יחוד וליכא עדי ביאה, ב"ש סברי: לא אמרי' הן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה, וב"ה סברי: אמרינן הן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה, ומודים בנתגרשה מן האירוסין - שאינה צריכה הימנו גט שני, דכיון דאין לבו גס בה, לא אמרינן הן הן עדי ביאה".
וכתב המרדכי (קידושין פרק האומר רמז תקלא): "בספר החכמה[6] בסי' שפ"ד כתב הרא"ם בתשובה דהיכא דאחד מן העדים לא ראה נתינת הטבעת אין לבטל בכך הקדושין חדא דחוששין לדברי רב פפא דאמר חוששין לקדושין... ועוד אם עד רואה דבר מוכיח ונראה יכול להעיד ונדון כאילו ראה גוף המעשה כדאמרי' בגיטין ובקדושין וב"ה אומר הן הן עדי יחוד הן הן עידי ביאה [ואמרינן] בכ"מ במנאפין עד שיראה כדרך המנאפין".
רואים שזה חידוש בעיניו שניתן לסמוך על כך שראה דבר מוכיח, וייתכן שלא היה סומך על סברא זו לבדה. בשו"ת הרמ"א (סי' ל) כתב שגם המרדכי דיבר רק במקרה שוודאי הייתה נתינה, אך אם אין וודאות של העדים אפילו קידושי ספק אין כאן, וכ"כ בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א קעא). ובשו"ת הרא"ם מזרחי (ל) כתב שרק כשעד אחד ראה הויא עדות, כיוון שזה גורם לכך שידיעת השני וודאית.
והנה, קודם לכן הביא המרדכי: "בספר החכמה בסי' שפ"ז מעשה בנערה שהיתה משודכת לכהן ולא נתקדשה ובא פריץ אחד בבית הנערה עם שני עדים ונכנס עמה בדברים ונתן לה טבעת ולא הזכיר שום קדושין עד לאחר שעה אז אמר הוו עלי עדים שקדשתיה ואחד מן העדים אומר אני ראיתי נתינת הטבעת והשני אומר אף נתינת הטבעת לא ראיתי כי גוף הפריץ הפסיק ביני לבינה ולא יכולתי לראות רק כשאמר הוו עלי עדים אמרתי לה השליכי כי לקידושין נתון לך והשליכתו ואז כפו קרובי הנערה הפריץ שנתן לה גט".
ע"פ כת"י ג, פ, ש תשובה זו היא בסימן אחר[7], אולם בכת"י ג, ו גם ראיית הרא"ם היא בסימן שפז, ונראה שהיא מכוונת למקרה זה שבו יש ידיעה וודאית.
בחת"ס (אה"ע ק) ציין שדברי הר"א ממיץ הללו הם הם דבריו שהובאו ע"י תרומת הדשן (סימן רז) בתשובה בעניין סבלונות, שלשיטת רש"י (קידושין נ:) כאשר נשלחו בעדים חוששים שניתנו לקידושין: "והורו הגאונים הר"ר אברהם והר"י הלבן, אם יש עדים ששלחם חוששין וה"ר יצחק וה"ר אלעזר ממיץ הורו אף על גב דליכא עדים חוששין, כדמסיק בכתובות רקדו בפניה הוו עדות, הכא נמי באותו מלכות הוי רגילות לעשות קנין ונותנין טבעות ומוליכין מנעלים לה ולקרוביה, ואין לך עדות גדולה מזה על הסבלונות ע"כ וקצרתי".[8]
והנה על פי ראיית הרא"ם מוכח לכאורה שדי בידיעה ללא ראיה.
♦
דעת מהר"ם בידיעה ללא ראיה ודחיית ראיית הרא"ם
בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ספר סיני וליקוטים סימן נ (תתרלו-ז))[9] נשאל על אדם שזרק כסף קידושין לאשה והעדים לא ראו אם נפלו הקידושין לתוך חיקה, והשיב דכיוון שלא ראו בבירור את קבלת האישה אין כאן עדות, שהרי אין ידיעה וודאית של העדים. והוכיח זאת מהגמרא בגיטין שהובאה לעיל: "ומודים בנתגרשה מן האירוסין - שאינה צריכה הימנו גט שני, דכיון דאין לבו גס בה, לא אמרינן הן הן עדי ביאה". אמנם, במקרה שזרק לחצרה ונכנסו הקידושין נגד אויר חצרה, צריכה גט למרות שלא ראו שנפל תוך המחיצות, כי ידיעה ברורה כזו מספיקה.ושוב כתב: "וגדולה מזו נ"ל, דאפילו חזו סהדי שנכנס עמה לקדשה בכסף ולא ראו שקידשה לא בעיא גט כיון דלא חזו ממש שקידשה, דדווקא בביאה הוא דאמרינן הן [הן עדי] ייחוד הן הן עדי ביאה משום דאיכא אש בנעורת ואינה מהבהבת ועוד מפני שלבו גס בה. ועוד דאי איפשר לראות כמכחול בשפופרת דגנאי הוא ולא מסרו הכתוב אלא לחכמים. וכי האי גוונא אמרינן במסכת מכות [ז, א] דקטלינן משיראו [כדרך ה]מנאפים ואף על גב דלא חזו כמכחול בשפופרת, אף על גב דאיכא למיתלי דילמא דרך איברים בא עליה תלינן במילתא דהוי קרוב לודאי, וקטלינן. ולהכי גבי קידושין נמי בעידי ייחוד תלינן לחומרא, דקרוב לודאי כיון דלבו גס בה ויצרו תוקפו. אבל בנדון זה אינו קרוב לודאי, דדילמא לא נפל לחיקה, ועוד אפילו נפל בחיקה דילמא חיקה היה עשוי קטפרס ואויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי…".
♦
הנפק"מ בין החילוקים בין קידושי ביאה לקידושי כסף
עיקר הטענה של מהר"ם היא שללא ידיעה וודאית שנעשה מעשה הקידושין - אין עדות, והאישה אינה צריכה גט מספק. ואף כתב בפירוש שכאשר יש הוכחה, אין צורך בראיה ממש (וכ"כ באבני מילואים (מב ס"ק ח), ויש שם ט"ס שכתב רשב"א במקום מהר"ם). וכן הוא לפי החילוק שבין עדי יחוד בקידושי ביאה לעדי יחוד בקידושי כסף 'דאיכא אש בנעורת ואינה מהבהבת ועוד מפני שלבו גס בה'.אולם לפי החילוק שבקידושי ביאה א"א לראות כמכחול בשפופרת דגנאי הוא, וחכמים הורידו את רף העדות בקידושי ביאה, ויש לכך תוקף מה"ת כיוון שנמסר הדבר לחכמים, בקידושי כסף גם כשיש ידיעה וודאית יש צורך בראיה. לכאורה, לפי חילוק זה מהר"ם חוזר בו ממה שכתב שכשזרק כסף קידושין לחצרה סגי בכך שראו העדים שהגיע נגד אויר חצרה. ושמא יש לחלק, שחילוק זה אמור דווקא בידיעה שהיא קרוב לוודאי שייחוד הדבר תלוי בבחירתם, אך בידיעה וודאית, כבמקרה זה, התלויה בכוח המשיכה, אין צריך ראיה. וכן הדעת מטה, שאין במשמע שמהר"ם התכוון לדחותו.
ולכאורה קשה, שאם עדות דורשת ראייה, כיצד ניתן להקל בקידושי ביאה בגלל שיקול שאינו מן העניין. וכתב הבית מאיר שמאחר שדרכיה של התורה דרכי נעם הם, יש להבין שכוונתה דראיית היחוד תיחשב כראיה. וע"ע בערוך השולחן (סעיף לב)[10].
וכיוון שיש נפק"מ בין החילוקים, ומהר"ם לא התייחס לכך, יש ספק דעתו בדין עדות ראייה ללא ידיעה בקידושי כסף. ונראה שידיעה וודאית ע"י ראיית דבר המוכיח שפיר חשיבא ראייה. וזה חילוק דק, ובכמה אופנים יהיה מקום להסתפק.
♦
תשובת התשב"ץ
כתב בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סימן פד): "ואף על פי שהעד האחד אמר אף על פי שאמת היו הדברי' שלענין קדושין נתכנסו (שאם) [וגם] האיש והאשה לזה הזמינום אלא שהוא לא ראה מסירת הקדושין בידה - עדות זו אינה מבטלת הקדושין. שכיון שנתקדשה באותו מעמד, ואיש ואשתו מודים בדבר, והעד האחד אומר שראה המסירה, אף על פי שהעד הב' לא ראה המסירה מקודשת היא. שכיון שאין צריך לומר בקדושין אתם עדי כדאיתא התם בפ' האיש מקדש (מ"ג ע"א), כיון שהדבר אמת שקבלה קדושיה באותו מעמד - מקודשת. ואף על פי שהרשב"א ז"ל כתב שאם הכמין לה עדים אינה מקודשת דיכולה לומר אלו ידעתי שהכמין לי עדים לא קבלתים, דוקא כשהיא אינה יודעת שיש שם עדים".ביבי"א (ח"ד אה"ע סי' ה אות ז) הוכיח מתשובת התשב"ץ שסבר בדעת הרשב"א שאין צורך בראיה ברורה, שהתשב"ץ כתב דאין צריך ראייה ויישב זאת על דעת הרשב"א בעניין אחר, וכמה אחרונים העירו שדבריו סותרים את דברי הרשב"א שבעינן ראייה, וע"פ המבואר א"ש.
ומשמע שדווקא כשעד אחד ראה את המסירה, עד שלא ראה את המסירה מצטרף לעדות, ועיין בשו"ת אחיעזר (ח"א סי' כד) שביאר את סברתו[11]. אולם, בעל חלקת יואב (בשו"ת עני בן פחמא חלק אה"ע סי' ד) הבין שאפילו אם שני העדים לא היו רואים את המסירה כיון שהוזמנו לעדות קידושין והאיש והאשה מודים - האשה מקודשת.
♦
ב. ביאור הסברא: האם עדות ידיעה ללא ראיה חשיבא עדות
והנה שורש השאלה הוא בהגדרות עדות שדורשת התורה לעניינים שונים. האם הראייה היא מתנאי העדות, או שידיעה מספיקה. האם מטרת העדות היא הבירור, בכל אופן שיהיה, או שהקפידה התורה על ראיית עדים. כמו כן יש לברר אם יש בזה חילוק בין התחומים השונים שנדרשת בהם עדות.
♦
ידיעה בלא ראייה בדיני ממונות
בגמרא בשבועות (לג:) מובאת ברייתא העוסקת במקור לכך שדין שבועת העדות נאמר בעדות של דיני ממונות, ר' יוסי הגלילי לומד: "הרי הוא אומר: והוא עד או ראה או ידע, בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר; ראיה בלא ידיעה כיצד? מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני, יבואו פלוני ופלוני ויעידו - זו היא ראיה בלא ידיעה; ידיעה בלא ראיה כיצד? מנה הודיתה לי בפני פלוני ופלוני, יבואו פלוני ופלוני ויעידו - זו היא ידיעה בלא ראיה".ריה"ג הסביר את ההיתכנות המציאותית לעדות בראיה או בידיעה, בשני המקרים החיסרון בעדות נשלם ע"י הודאת בע"ד[12].
בהמשך המסכת יש דין בדיני ממונות, שבו אדם מתחייב ללא עדות ראיה (שם מו:): "נחבל כיצד? אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא במקום שיכול לחבל בעצמו, אבל במקום שאינו יכול לחבל בעצמו נוטל שלא בשבועה. וניחוש דלמא בכותל נתחכך! תני רבי חייא: שעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו. ודלמא אחר עביד ליה! דליכא אחר".
ההסבר הרווח הוא שיש חילוק בין אומד לעדות ידיעה בלא ראיה. גם חכמים החולקים על רבי אחא בעניין אומד, מודים שניתן לפסוק ע"פ עדות ידיעה ללא ראיה, במקרה שהידיעה וודאית. וכך הסביר הר"י מיגאש (שבועות לד.) את הסיבה שריה"ג לא פירש את הפסוק לגבי דיני קנסות: "ולענין קנסא דחבלות נמי אף על גב דידיעה בלא ראיה משכחת לה כגון שראוהו שנכנס תחת ידו שלם ומצאו חבול במקום שאין יכול לחבל בעצמו דבעינן למימר קמן בפ' כל הנשבעין דידיעה איכא ראיה ליכא[13] אי נמי כגון שראוהו שנכנסו שתיהן לחדר ולא היה שם אדם בעולם זולת שתיהן ויצא משם חבול במקום שאין יכול לחבל בעצמו, דידיעה איכא ראיה ליכא".
מבואר בדבריו שגם דין זה נקרא עדות בידיעה ללא ראיה, וכ"כ הרמ"ה (סנהדרין שם), ובפירוש ר' יצחק קרקושא, תלמיד הרמב"ן (שבועות מו.), וכ"פ הטור להלכה (חו"מ צ). חילוק זה בין אומד לידיעה ללא ראיה מבואר גם בתוספות (שבועות לד.), תורא"ש (סנהדרין לז:; שבועות לד.), תוספות שאנץ (סנהדרין שם), ורבינו יונה (סנהדרין שם).
הטור, ובעקבותיו השו"ע (שם סעיף ו), מיישמים דין זה בנגזל.
♦
דעת המאירי שאין עדות בידיעה בדיני ממונות
לצד הבנה זו, הרווחת בראשונים, ישנה הבנה אחרת, לפיה לא ניתן לפסוק ע"פ עדות ידיעה ללא ראיה בדיני ממונות, כתב המאירי (שבועות לד.): "לעולם אין דנין מאומד אף בדיני ממונות... ואצ"ל בדיני נפשות... ולא אמרו למעלה בדיני ממונות לדון בהן ידיעה בלא ראייה אלא בהודאת בעל דין על הדרך שביארנו, אבל חזקה אינה כידיעה. ומה שאמרו בנחבל שכל שראוהו תחת ידו שלם ויצא חבול אעפ"י שלא ראו חבלתו חייב, וכן נכנס עמו לחדר ויצא חבול במקום שאין הוא יכול לחבל בעצמו, תקנת חכמים היא".וכך נקט ערוה"ש להלכה (חו"מ תח, ג).
♦
דעת הרמב"ם
והנה דעת הרמב"ם כרבנן החולקים על רבי אחא שאין פוסקים ע"פ אומדנא (נזקי ממון פ"ח הי"ד). יחד עם זאת, בקשר למקור פסול עד מפי עד בעדות ממון מהפסוק: "והוא עד או ראה או ידע" כותב הרמב"ם: "אין לך עדות המתקיימת בידיעה או בראיה אלא עדות ממון" (הלכות עדות פי"ז ה"א). כמו כן הוא פוסק את דין הנחבל (חובל ומזיק ה, ד-ה):"[ד] קנס קנסו חכמים לאלו השוטים בעלי זרוע שיהיה הנחבל נאמן ונשבע בנקיטת חפץ שזה חבל בו חבל זה ונוטל מה שראוי לו, והוא שיהיו שם עדים. כיצד, היו שני עדים מעידין אותו שנכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול ולא ראוהו בעת שחבל בו והוא אומר לא חבלתי והלה אומר אתה חבלת בי הרי זה נשבע ונוטל.
[ה] במה דברים אמורים? בשהייתה המכה במקום שאפשר לו להכותה לעצמו או שהיה עמהם שלישי שאפשר שזה הנחבל אמר לו לחבול בו ולהתרעם על אחר, אבל אם אין עמהם אחר והייתה המכה במקום שאינו יכול לעשותה בעצמו כגון שהיתה נשיכה בין כתפיו וכיוצא בזה הרי זה נוטל בלא שבועה".
הנה מבואר שגם הרמב"ם סובר שבדיני ממונות מהניא עדות ידיעה בלי ראייה. והשיג הראב"ד: "קנס קנסו חכמים. א"א לא היה קנס אלא שאין דרך בני אדם לחבל בעצמן ע"כ האמינוהו לזה בשבועה". ע"כ. וכתב המגיד משנה: "ודעת רבינו שהוא קנס שאין לך עדות מתקיימת בלא ראייה ובלא ידיעה ברורה כזה העדות ולא נפקא לן מידי לענין דינא". עכ"ל. המ"מ כותב כן על מקרה רגיל שמחייבים שבועה במקרה שיש עדים, למרות שאין ידיעה ברורה, שאפשר שהוא חבל בעצמו, או שאחר חבל בו, משמע שכאשר יש ידיעה ברורה חייב מעיקר הדין.
דברים אלו מתאימים לדבריו היסודיים של הרמב"ם בנוגע לדיני ממונות (סנהדרין פכ"ד ה"א): "יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה... שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת, אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר".
למרות החילוק שהתבאר בראשונים בין אומד לעדות ידיעה ללא ראיה, כמה אחרונים ראו את דעת חכמים שאין לדון על פי אומדנא ואת דין הנחבל כסתירה, והסבירו שדין הנחבל אינו מעיקר הדין אלא מתקנת חכמים. וקראו ברמב"ם שגם הלכה ה' היא תחת הכותרת של 'קנס קנסו חכמים'. דעת הב"ח (חו"מ צ) היא שדווקא כשהייתה ביניהם מריבה קודם מתחייב החובל ללא עדות ראייה. החסדי דוד (שבועות פ"ו ה"ב) הביא לכך מקור מהתוספתא (שם), והסביר את טעם הדבר, דבלאו הכי הוי אומדנא, וכיוון דלא פסקינן כר' אחא א"א לחייב על פיה. וכתב שזו כוונת הרמב"ם שגם זה בכלל הקנס, והוכיח שגם הרמב"ם סובר שמתחייב רק בשעת מריבה מה"ו שכתב כן. אמנם מכך שהוא מחייב בשעת מריבה רואים שכל החיסרון הוא בוודאות הידיעה, וצ"ע מה ההבדל, שהרי גם אילו לא הייתה מריבה זה ברור שנחבל על ידו. צפנת פענח (ערכין פ"ז ה"א) לומד מדברי הרמב"ם שהחיוב כאן הוא מדין קנס ולא מעיקר הדין, כיוון שזה אומד, ומוכיח מכאן שבי"ד לא מחייבים ע"פ שומא, דהיא כאומד. וכן הבינו ברמב"ם אמרי צבי (סנהדרין לז: תוד"ה כמאן) ואבן האזל (נזקי ממון פ"ח הי"ד). ומ"מ נראה שאין הוכחה מובהקת להבנה זו מהרמב"ם.
קושי בדעת המאירי מדין עדי יחוד
ולדעת המאירי שבממונות לא מהני ידיעה ללא ראיה, וכן לדעת האחרונים שהבינו כך ברמב"ם, לכאורה יקשה מדין הן הן עדי יחוד. והמאירי עצמו כתב בהסבירו דין זה (ריש קידושין): "מאחר שחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אומרים שגמר ובעל לשם קדושין, והוא עדות המתקיים בידיעה שלא בראיה". ע"כ. ויש ליישב לפי החילוק של מהר"ם, שרק בביאה ניתן להעיד באופן כזה. וצ"ע. והערוך השולחן (אה"ע מב) פסק בנוגע לקידושין שצריכה גט מספק. וצ"ע.♦
עדות בידיעה ללא ראיה בדיני נפשות
אחר שראינו שלרוב ככל הדעות העדות שדרשה התורה בדיני ממונות אינה דווקא ע"י ראייה, יש לברר מה הדין בעדות בדיני נפשות. הגמרא בשבועות (לד.) אומרת שאילו היה סובר ריה"ג כר' אחא שניתן לדון בדיני ממונות ע"פ אומד, היה יכול למצוא מקרה שדנים ע"פ עדות ידיעה ללא ראיה גם בדיני נפשות, ע"פ אומד. לעומת זאת, במשנה בסנהדרין (לז.) נאמר ששואלים עדי נפשות: "שמא ראיתם מאומד", דייקה מכך הגמרא שדווקא בדיני נפשות זה חיסרון, ובדיני ממונות אין מניעה לדון ע"פ אומד, וסתם משנה כר' אחא. ודחתה הגמ' שאין לדייק כך, עיי"ש. הרי שיש סתירה האם ר' אחא שאמר שדיני ממונות דנים ע"פ אומד יאמר כך גם בדיני נפשות. ותירצו הראשונים שמצד האמת נראה להשוות ביניהם, אלא שהגמרא בסנהדרין נצרכה לומר שיש חילוק כדי להעמיד את המשנה כאחד מן התנאים, וכיוון שזה נדחה, אנו חוזרים להבין שאין חילוק.והקשו התוספות על הגמרא בשבועות: "תימה דמשמע משום דאית ליה בדיני ממונות אית ליה נמי בדיני נפשות, וא"כ אפי' לית ליה דר' אחא משכחת לה אומדנא בדיני נפשות לכ"ע כמו שעלתה לו נשיכה על ראשו ונקב קרום של מוח, דאפי' רבנן מודו בהאי אומדנא כדמוכח בפרק כל הנשבעין לקמן (דף מו:) כגון שעלתה לו נשיכה על גבו ובין אצילי ידיו וי"ל דהמ"ל ולטעמיך".
כלומר, מאחר שראינו שבדעת ר' אחא השוו דיני נפשות לדיני ממונות, יש לעשות השוואה דומה בדעת חכמים. וכן הוא בתוספות רא"ש, ובתוספות שאנץ ובתורא"ש בסנהדרין (שם)[14].
לעומתם, רבינו יונה הקשה על הגמרא בסנהדרין (שם) מדוע לא פירשה הגמרא שהחילוק העולה מדיוק המשנה בעדות ע"פ אומד בין ד"נ לד"מ לא מוכיח כר' אחא, וניתן לפרשו ככו"ע במקרה שהכהו במקום שאינו יכול להכות את עצמו, ותירץ שבברייתא המובאת בגמרא מפורש שהדין שבמשנה בא לשלול אומדנא רגילה.
וכן כתב הרמ"ה (סנהדרין שם), שאף שבדיני ממונות דנים בידיעה ללא ראיה, בדיני נפשות לא, שכן מהגמרא מתבאר שרק לפי רבי אחא ניתן לדון דיני נפשות ללא ראיית עדים.
והקשה בקוב"ש (ב, לח) שהמחלוקת בין רבי אחא לרבנן היא בעניין אומדנא, ולא בעניין ידיעה ללא ראייה, וכשם שחכמים חולקים על רבי אחא בדיני ממונות ומודים שניתן לדון ע"פ עדות בידיעה ברורה ללא ראייה, ה"ה בד"נ.
ונראה שיש להקשות על שיטת תוספות, על ההשוואה בין דיני ממונות לדיני נפשות. אמנם הגמרא השוותה ביניהם בדעת ר' אחא לגבי רמת הוודאות הנצרכת, אך תוספות חידשו את ההשוואה לגבי גדרי העדות. יש מקום לחלק ולומר שבדעת ר' אחא אין לחלק כי אם אומדנא היא לא בת סמכא בדיני נפשות, אין להוציא ממון על פיה, וזהו דבר התלוי בסברא. מה שאין כן בדעת חכמים שזה דבר התלוי בגזירת הכתוב, ויתבאר יותר להלן.
לפי רבינו יונה והרמ"ה התירוץ לקושיית תוספות הוא פשוט: לחכמים יש חילוק בין ד"מ לדיני נפשות, וזאת הסיבה שהקשו דווקא מדעת רבי אחא. [15]
♦
שורש המחלוקת - הגדרת העדות בדיני ממונות
נראה שלפי שיטת תוספות, אחר שהתבאר בגמרא שבדיני ממונות מהני עדות ידיעה ללא ראיה, הרי שזו נחשבת עדות, וא"כ מהניא גם בדיני נפשות. ושיטת הרמ"ה ורבינו יונה שאמנם בדיני ממונות מהני, אך אין בזה כדי ללמד על עדות לדיני נפשות. ייתכן שבדיני ממונות אין צורך בגדרי עדות, ולכן זה מועיל.נראה שכך היא גם דעת הרמב"ם. בקשר לדיני נפשות כתב בספר המצוות (לא תעשה רצ): "שהזהירנו שלא לחתוך הגדרים באומד הדעת החזק ואפילו היה קרוב אל האמת..."[16]. עכ"ל. ובהלכות סנהדרין פסק (פרק כ הלכה א): "אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה...". עכ"ל. לעומת זאת, לגבי דיני ממונות כתב (סנהדרין פרק כד הלכה א): "יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה... שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת, אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר".
הרמב"ן הקשה על הרמב"ם, שאף בדיני ממונות אין פוסקים ע"פ אומדנא, שהרי אין הלכה כר' אחא. ותירץ האחיעזר (ח"א כה סק"ד): "ומה שתמה הרמב"ן שם על דברי הרמב"ם באומד דהא קיי"ל כרבנן ודלא כרב אחא וגם בד"מ לא מהני אומד נראה בשי' הרמב"ם באומדנא דמוכח כמו בנחבל דמהני בד"מ לא מהני בד"נ וע"ע ברמב"ם הל' סנהדרין פכ"ד הל' א' דיש לדיין לדון על פי אומד דעתו מה דדעתו נוטה שהוא כן". ע"כ. וכן תירץ באבי עזרי. וצריך לעיין מה סבר הרמב"ן.
ואכן, התומים למד מדין עדות ידיעה בממונות עיקרון מהותי בצורך בעדות בדיני ממונות, והסביר על פיו את הדין שבשונה מדיני נפשות, בדיני ממונות צירוף של עד פסול לא מבטל את העדות. וז"ל (חו"מ צ ס"ק יד): "בדיני ממונות דלא איברו סהדי אלא לשקרי, מה בכך שבצירוף השלישי בטלה העדות, מ"מ אנו ידענו שקושטא קאמרי ואם נתברר לבי"ד שהוא אמת אפילו מעוף הפורח מוציאין ממון, משא"כ בד"נ בעינן עדות גמורה".
כלומר, בממונות אין הגבלות של הלכות עדות, מפני שאין צורך בעדות, הדבר היחיד הנצרך הוא להגיע לבירור האמת על פי דעתם של הדיינים[17].
ובקוב"ש (ב, לח) הקשה עליו מדברי התוספות בגיטין (ד.) שאין לפסוק דין ע"פ עדות פסולה אפילו הוא אמת. וכן מהדין שאין עד נעשה דיין על מעשה שראה בלילה.
וצריך לומר שלעולם בדיני ממונות יש צורך בעדות, אלא שההגדרות של עדות רחבות יותר, כך שגם הודאת בע"ד היא עדות, וגם ידיעה בלי ראיה גם חשיבא עדות.
♦
המחלוקת בערכאות
בשאלה זו נחלקו הראשונים בסוגיית שטרות העולים בערכאות. שנינו בגיטין (י:): "כל השטרות העולים בערכאות של גויים כשרין". וביארה הגמרא שהטעם לכך הוא 'דלא מרעי אנפשייהו'. והוקשה לראשונים, מה בכך שלא מרעי אנפשייהו, הרי הם פסולי עדות.וכתבו תוספות (שם ט:) שמה"ת דין ע"פ ערכאות לא מועיל, ורק תקנת חכמים היא היכא שברור להם שהוא אמת.
ובמרדכי (רמז שכד) הקשה: "וא"ת א"כ משה ואהרן אמאי לא מהימני (ב"ב קנט.) הא ודאי לא מרעי נפשייהו?
ויש לומר דגויים אינן פסולין מן התורה אלא מטעם שהם גזלנים והני דידעי' בהו דלא מרעי נפשייהו מהימני. מס' החכמה. רבינו יקיר ז"ל[18] היה אומר דגויים המוחזקים שאינם שקרנים כשרים להעיד כדאיתא פ"ק דגיטין כל השטרות העולים בערכאות של גויים כשרים אפילו שחותמיהם גויים אבל משה ואהרן מן התורה פסולין הן משום קורבה.
ואין נ"ל להכשיר גויים לעדות כיון שאין בכלל אחיך ולא עדיף מעבד והכא נראה שתקנת חכמים היא שתקנו בשטרות העולים בערכאות של גויים שיהו כשרים לפי שהגויים מקפידין על השטרות שבערכאותיהן [אם נפסלין]".
כלומר, אחת מן השתיים: או שהם בעצם כשרים לעדות, או שמדינא הם פסולים, וזו תקנת חכמים.
אולם, בשו"ת התשב"ץ (חלק א סימן עח)[19] כתב שהגויים אמנם פסולים לעדות, אך מה"ת ניתן לדון ע"פ עדותם, וז"ל: "ויש לתת טעם למה נפסלו גויים בעדותן ואם מצינו לו מקרא מן התורה ולמה הכשירו בקצת מקומות... טעם הכשרן בקצת מקומות הוא לפי שבהרבה מקומות אנו הולכין בדיני ממונות אחר ידיעת האמת ואף על פי שאין אנו יודעין אותו בכל אותן דקדוקין שמסרה לנו התורה, הלכך כל היכא דאיכא למסמך דקושטא אמרו, אנו דנין ע"פ דבריהם. ולא שהן כשרים לעדות, אלא שמפני שאנו סומכין עליהם בזה הרי הוא כאלו הודו בעלי דינין בפנינו שכן הוא ואנו עדים בדבר ועל ידיעתנו אנו דנין ולא על עדותן, ולפיכך אנו מכשירים ערכאות בשטרי מכר... ואלו בגטין לא מכשי' להו דבכל דוכתא חוץ מדיני ממונות אנו צריכין לדון בכל דקדוקי תורה"[20].
וכ"כ בתוספות רי"ד (גיטין י:) וכן משמע בריטב"א (שם).
♦
בית שמואל: כדיני ממונות, שורש המחלוקת אם בממונות סגי בעדות ידיעה
והנה, עדות קידושין נלמדה בגזירה שווה מעדות בדיני ממונות (קידושין סה:), ולכאורה גם את דיני העדות יש ללמוד ממנה, מלבד הודבע"ד שהתפרש בגמרא שאין בקידושין משום שחב לאחריני.הבית שמואל (ס"ק יב) סובר שהמרדכי והרשב"א חולקים אם בעדות קידושין מהני ידיעה בלא ראיה, וביאר את שורש המחלוקת: "ובחושן משפט (צ, טז) כתב בשם הרמ"ה: דיני ממונות מתקיים בידיעה בלא ראיה. לפ"ז י"ל בקדושין ג"כ מהני בלא ראיה, וס"ל כמרדכי. כי לענין דרישה וחקירה קי"ל קידושין דומה לד"מ ועיין סי' י"א בעידי כיעור קי"ל דבעינן דרישה וחקירה כמו בד"נ אף על גב לענין צירוף העדים קי"ל דדומה לד"מ כמ"ש שם א"כ אם עידי קידושין א"צ דו"ח ש"מ דדמי' לגמרי לד"מ".
הב"ש מוכיח מכך שבקידושין א"צ דרישה וחקירה, שעדות קידושין שווה בדיניה לעדות דיני ממונות, ולכן השאלה אם סגי בעדות ידיעה תלויה בשאלה אם בדיני ממונות סגי בעדות כזו. לפי הבנתו שנחלקו האם מהני עדות ידיעה בקידושין, יוצא שלפי הרשב"א עדות ידיעה לא מהניא אף בדיני ממונות. מכיוון שהטור פסק שבדיני ממונות מועילה עדות כזאת, יש לפסוק כך גם בקידושין. וע"ע בשו"ת צמח צדק הקדמון (סי' עט)[21].
לפי מה שהתבאר לעיל מדברי רב ככל הראשונים יש דוחק לומר שהרשב"א חולק בדין זה.
♦
תומים: בממונות לא איברו סהדי אלא לשקרי, וקידושין כדיני נפשות
והתומים (שם) תמה על ההשוואה לדיני ממונות: "ובאמת אי מהא יליף יש עליו תשובה, דבשלמא כאן דלא איברי סהדי אלא לשקרא... משא"כ בקדושין המקדש בלי עדים גזירת מלך שאין קדושין חלים כלל... ואם כן מה בכך דהיה ידיעה... ואמת דנתקדשה אבל מכל מקום כל שלא ראהו עדים גזירת המלך דלא יועיל".וכן הקשו ערוגת הבשם (אה"ע מב ס"ק יז) השואל ומשיב (רביעאה ח"ג סימן צח) ובהגהות שי למורא (אה"ע מב, ד).
ודחה התומים את הראיה מדרישה וחקירה, וכתב שהסיבה שבקידושין א"צ דו"ח היא "דמה בכך אם אין יודעים עכשיו דרישות וחקירות, בשעת ראיה היה יודעים, וקדושי אשה הכל תלוי בשעת ראיה דאז עדות בעינן...". ע"כ.
והסביר שהמרדכי סובר כתוספות (שבועות לד.) שאף בדיני נפשות מהני ידיעה בלא ראייה, שהיא כראייה ממש, והרשב"א חולק.
♦
קושיית השערי יושר על התומים וביאור דברי התומים
בשערי יושר (ש"ז פ"ד) תמה על התומים שראה לחלק בין קידושין לממונות, מטעם שבקידושין העדים הם בגזירת מלך, אך השווה לנפשות. שהרי גם בנפשות העדות אינה בשעת הראייה, אלא עיקר העדות בהגדה. ובשערי יושר וכן שאר האחרונים הקשו כן לחלק בין עדות שעניינה בהגדה, לעדות דבר שבערווה שהעדים הם עדי קיום שבהם תלויה חלות הקידושין, ולא לצורך ראיה.ויש לבאר בדעת התומים שהוא לא התכוון לומר שכיוון שבקידושין העדים הם עדי קיום יש צורך בראיה דווקא, אלא שהבין שמה שמועילה ידיעה ללא ראיה בדיני ממונות אינו בהכרח מדין עדות, אלא בירור האמת בדרך אחרת, ובקידושין יש צורך בעדות דווקא. וידיעה בלא ראיה מועילה דווקא לסוברים שהיא עדות, היינו לשיטת תוספות שמועילה גם בדיני נפשות, אך לסוברים שאינה עדות, בקידושין אינה מועילה. אע"פ שעדות קידושין נלמדת מעדות בדיני ממונות.
והבית שמואל הבין שעדות ידיעה מועילה בדיני ממונות מדין עדות.
ואין לומר שגם בקידושין אין צורך בגדרי עדות, שמבואר בגמ' שגבי גט ערכאות פסולים. ושמא ניתן לומר כך, ובגט זה משום עדי חתימה ואשוויי שטרא, ומה שבקידושין אין דין הודבע"ד, יש לכך סיבה מיוחדת כיוון שחב לאחריני, וביאר הרמב"ן (שם) שאינו בדין לחוב על פי הודאה, אבל כאן שיש בירור מעליא סגי בכך. וגם לפי הרשב"א (שם) שקידושין נלמדו מדבר שבממון בהכחשה או ממון שחב לאחריני ששם יש צורך דווקא בעדים, הנה ברור שגם באופנים כאלה מועילה ידיעה ללא ראיה, וכדין הנחבל[22].
♦
ג. אם בעדי קיום יש צורך בראיה ממש
בעדות קידושין יש דין ייחודי, שלשם חלות מעשה הקידושין יש צורך בעדים. בדיני ממונות ונפשות עיקר העדות היא בהגדה, לגבי עדות קידושין נחלקו מה עניינה, אם עדות קידושין מחילה את הקידושין בכך שהעדים רואים את מעשה הקידושין, יש סברא שאף אם בשאר עדויות ניתן להסתפק בידיעה, כאן יש צורך בראייה.
♦
דברי קצות החושן ואבנ"מ על קושיית התומים
על טענת התומים שיש לחלק בין עדי ממונות שלא איברו אלא לשיקרא, לעדי קידושין דגזירת מלך היא, שההבנה הפשוטה בה היא שעדות קידושין עיקרה בראיית העדים, כתב קצות החושן (צ ס"ק ז): "ואין זו תשובה דהא הר"ן בפרק המגרש (גיטין מח, א בדפי הרי"ף) כתב לשיטת הרי"ף (שם מז, ב בדפי הרי"ף) והראב"ד (בהשגות לרי"ף שם מו, ב בדפי הרי"ף אות א') דסבירא להו דלר' אלעזר עדי מסירה כרתי ועידי חתימה נמי כרתי וז"ל שם: אבל מה שנראה לי בזה דר' אלעזר סבירא ליה עידי מסירה כרתי לחוד ולא עידי חתימה, ומיהו מה דמודה ר' אלעזר דעידי חתימה מהני היינו משום דסבירא ליה שהמסירה כורתת כל שיש עדים בדבר בין שהם מעידים על המסירה עצמה או על גוף הדבר, ומעתה מה שמודה ר' אלעזר דגט החתום בעידי חתימה כורת לאו משום דסבירא ליה עידי חתימה כרתי, אלא שהמסירה כורתת כיון שיש עדים על עיקר הדבר דהו"ל עידי חתימה כעידי מסירה שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרה לה ונמצא כאילו הן עצמן מעידין על המסירה וע"ש, וא"כ הכא נמי כיון שידוע לעדים הללו שבודאי מסרה לה עפ"י ידיעה הו"ל עדים ממש".את שיטתו במהות עדי קידושין האריך לבאר בסימן בסימן רמא (ס"ק ד) דבריו דומים להבנת הרמב"ן (קידושין סה:) והפנ"י (שם), אך יש חילוק, לפי קצות יש צורך מהותי באפשרות להעיד ובלעדיו המעשה בטל, לפי רמב"ן ופנ"י החסרון בקידושין ללא עדים הוא שלא ניתן להתייחס אליה כא"א ביחס לעולם, כיוון שכך המעשה בטל כי התורה דיברה על קיחה שלמה, שיש לה משמעות ביחס לעולם. ואכמ"ל בסוגיא רחבה זו.
על פי זה כתב באבני מילואים (לא ס"ק ד) שעדים שלא ראו את האישה אין בזה חיסרון, כיון דיכולין להחזיק בה ולראותה ה"ל כאלו מקדש אותה בפני עדים, וכיוון שכך אף אם לא ראו הרי זה כגט שניתן בעדי חתימה ונשרף, שדינו כשני עדים שהלכו למד"ה. והביא עוד ראיה מדין צריכי למקרייה שהסכמת רב ככל הראשונים, מלבד הר"ם המובא במרדכי, שגט שלא קראהו העדים לפני הגירושין וקראוהו אח"כ מהני[23].
♦
דברי השערי יושר
לעומתו, בשערי יושר (ש"ז פ"ד) כתב: "ולענ"ד נראה בסברת הרשב"א דאף אם תהיה האומדנא ברורה דמהני בכה"ג בדיני נפשות, מ"מ בקדושין דבעינן עדים לקיום הדבר לא מהני... ושיטת המרדכי דגם בקדושין לא בעינן שיראו דוקא את המעשה וסגיא בידיעה, ומאותה שעה שנתודע לעדים קרינן בזה על פי שנים עדים יקום דבר".גם לשיטת התוספות שמהני גם בדיני נפשות, הרי בדיני נפשות עניין העדים הוא לברר את האמת, והעדות מתבצעת בהגדה בבית הדין. בקידושין, לעומת זאת, העדות היא בראייה, והקידושין תלויים בראיית העדים. והשערי יושר האריך להוכיח שכן דעת כמה ראשונים. ואכמ"ל במחלוקת זו.
♦
סיכום
בדברי הראשונים שעסקו בסוגיא זו נראה שידיעה וודאית מספיקה, ובאומדנות המוכיחות נראה שיש מחלוקת. אולם לשיטת רבינו יונה והרמ"ה שלא מועילה ידיעה וודאית בדיני נפשות יש מקום לומר שה"ה לקידושין, וכך דעת התומים בשיטת הרשב"א. אך יש מקום גם לדעה זו להשוות קידושין לעדות דיני ממונות, וכן דעת הבית שמואל. יש נקודה נוספת, שייתכן שעדות קידושין, בניגוד לעדות בדיני ממונות ונפשות שעיקרן בהגדה, עיקרה בראייה וא"כ ידיעה לא תספיק, ויש מקום להבין שגם בקידושין עיקר העדות ביכולת להעיד בעתיד. יש עוד כמה שאלות בסוגיא זו של נידונו במסגרת זו כגון איזה פרטים צריכים העדים לדעת, ומה דין ידיעה לאחר מעשה. ועיין בספר עדות שמואל (הירש) שנתחבר על סוגיא זו.
♦ ♦ ♦