(אדר תשפ"ה) נשאלתי לגבי השכרת דירה לנכרי מסרי-לנקה, שאין ידוע אם הוא עובד ע"ז, ויש חשש שמא יכניס צלם לבית המושכר.
♦
שנינו במסכת ע"ז כ': "אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות". וכתב הרמב"ם ע"ז י' ג' "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל ובסוריא מוכרין להם בתים אבל לא שדות, ומשכירין להם בתים בארץ ישראל ובלבד שלא יעשו שכונה ואין שכונה פחות משלשה", וביאר את עצמו בהל' ד' "אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס לתוכה עבודה זרה ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך, אבל משכיר להן בתים לעשותן אוצר".
ביאר בהגמ"י מדוע בחו"ל אין נזהרים בזה "מה שאנו אין נזהרין מלהשכיר אר"י דמן התורה אין אסור אלא בבית שהישראל עצמו דר שם ושם אמר קרא לא תביא תועבה אל ביתך כמו גבי מזוזה כדאיתא פרק התכלת אבל להשכיר להם שאר בתים אין אסור אלא מדרבנן ורבנן לא גזור אלא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ לא גזור".
הרחיב בזה הב"י יו"ד קנ"א י' "והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגין להכניס עבודה זרה. התוספות (ע"ז כ"א. ד"ה אף) האריכו שם בטעם המנהג, והרא"ש (ע"ז א' כ"ב) כתב קצת מדבריהם "תימה על מה שנהגו האידנא היתר להשכיר בתים לגוים ואף על פי שמכניס לתוכו עבודה זרה סמוך למיתתו, ויש להביא ראיה להתיר מדתניא בתוספתא (ע"ז ב' ג') כאן וכאן לא ישכיר אדם ביתו לגוי מפני שידוע שמכניסין לתוכו עבודה זרה, אבל משכירין להם שדות ואוצרות ופונדקאות אף על פי שמכניס לתוכו עבודה זרה ומאי שנא דשרי שדות ואוצרות ופונדקאות שידוע שמכניס לתוכו עבודה זרה? הילכך נראה לפרש דהא דאסרינן להשכיר לגוי היינו מדרבנן, דפשיטא דקרא קא מזהיר לישראל גופיה, אלא שחכמים אסרו להשכיר לגוי והגוי מביא עבודה זרה לבית ישראל - הילכך לא אסרו חכמים אלא בית דירה, ובימיהם היו רגילים להכניס עבודה זרה לבתיהם בקבע תמיד, והתירו בשדות ואוצרות ופונדקאות אף על פי שידוע שמכניס לתוכו עבודה זרה - כיון שאין מכניס בקביעות, והאידנא שאין הגוים רגילין להכניס עבודה זרה לבתיהן אלא בשעת חולי - שרי, ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניא כיון שיד אומות תקיפה ובדיניהם שכירות ליומיה כמכר, ואף אם נפל ביתו של משכיר - אינו יכול להוציאו הוי כמכר" - כלומר, למדנו בדבריו שאם הישראל לא גר עמו - הוה איסור דרבנן, ואסרו זאת רק כשהנכרים מכניסים לבתיהם ע"ז בקבע. ועוד, מכיון שעפ"י חוקי המדינה [הגויית] השכירות היא כמכר לענין שאין אפשרות להוציאו אף אם בית המשכיר נפל - הוה כבית הגוי ולא כבית הישראל, וכך פסק בשו"ע (יו"ד קנ"א י').
הוסיף הרמ"א "והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה, כיון שאין נוהגים להכניס עבודה זרה בבתיהם". והקשה הש"ך (קנ"א י"ז) "שהרי חזינן שמשכירים להם", אף שבפועל מכניסים ע"ז, וביאר שסומכים על הטעם השני של הרא"ש שאף שבדינינו שכירות ליומיה אינה קנין, אבל בדיני הנכרים - הוה קנין, שהרי אם נפל בית המשכיר אינו רשאי להוציא את השוכר, וממילא נחשב כבית הנכרי ולא כבית הישראל;   עוד הוסיף הש"ך בשם הראב"ן להתיר אפילו כשהגוי מכניס ע"ז לבית - שהרי הישראל נותן מס מהקרקע לנכרים - ש"מ שהבית לא נחשב כמיוחד לישראל. וביאר ביביע אומר (ח' או"ח ל') - שזו דרשת הראב"ן מדעתו - ביתך, ולא בית שיש בו שותפות נכרי;   אמנם, החזו"א (יו"ד ס"ה ז') נשאר ע"ז בצ"ע, שהרי מה שמוציא את השוכר כשנפל בית המשכיר אינו משום רפיון השכירות אלא שסתמא השכירות היא בתנאים אלו [ועוד, שהרי אינו יכול להוציא את השוכר בתוך זמן השכירות, ועם זאת שכירות לא קניא].
♦
לגבי המציאות שלנו כעת במדינת ישראל, דירה מושכרת שייכת כמובן עדיין למשכיר, אך לשוכר יש חזקה, וזכויות שימוש, והמשכיר אינו רשאי להיכנס ללא רשות וכן לא לגרש את השוכר, ובמקרים רבים אף בתום החוזה המשכיר אינו רשאי לסלק את השוכר מכח חוק הגנת הדייר;   אחד מסעיפי חוק זה קובע שעילת פינוי הנכס היא דוקא כש"המושכר דרוש לבעל הבית לצורך עצמו, ובעל הבית הודיע לדייר בכתב על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף", ודוקא "אם דרוש המושכר לבעל הבית לקיומו". ותנאי זה מופיע שם אף כאשר "בעל הבית רוצה להרוס את המושכר... כדי להקים במקומו בנין אחר... או לתקנו... והודיע לדייר בכתב על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף" - וממילא סביר שמציאות זו אף חזקה מהמציאות שבה הרא"ש התיר.
אמנם, לגבי היתרו של הראב"ן יש מקום לדון שאיננו רלוונטי כיום אפילו במדינה נכרית, כי מציאות החיים בתקופת הראשונים היתה שמרבית הבתים היו שייכים לפריץ, והפריץ 'ברוב טובו' הסכים שהישראל ישכיר את הדירה בתנאי שיתחלק עמו ברווחים, אך כיום מה שהמדינה גובה מיסים מבעלי הדירות - לא מקנה לה 'בעלות בגוף הנכס', אלא לכל היותר זו הדרך לאפיין מי בעל רכוש רב יותר - שאפשר לגבות ממנו את המיסים הנצרכים לקיום המדינה (הרב יונה גלובוס).
עוד נראה לענ"ד לכאורה שאם יתנה בחוזה השכירות במפורש עם השוכר שאסור לו להכניס פסל של אליל לדירה - תו אין צריך לחשוש למה שיעבור על כך ויכניס, דהוה ספק דרבנן.
מרבית תושבי סרי-לנקה הם בודהיסטים, ומיעוטם הינדים ומוסלמים. בפשטות הבודהיסטים הם עע"ז, אך צ"ע במציאות האם פסלוני בודהה הוי עבורם כע"ז, או שהם רק עשויים לכבוד בודהה, וכמובן שצריך לדעת האם השוכרים הללו אדוקים בע"ז;   במקום אחד ראיתי שסיכמו: "לסיכום, פסלי בודהה נותרו חלק חשוב מהאמנות והתרבות הבודהיסטית. הם משמשים כתזכורת לתורתו של הבודהה ולמסר שלו של שלום, חמלה והארה - בין אם הם משמשים לפולחן, מדיטציה או פשוט כפריטים דקורטיביים" - כלומר שיתכן שפסלוני בודהה הם רק תזכורת למסר של שלום, או פריט דקורטיבי, ולא משמשים לפולחן.
אם נוסיף לכך את דברי הפוסקים שעע"ז דידן אינם באמת עובדי ע"ז גמורים, אלא מנהג אבותיהם בידיהם - יש יותר מקום להקל בספק, ואעתיק מן הכתוב אצלי בזה:
לפירוש הרמב"ם (משנה ריש חולין) איסור הנאה מתקרובת נאמר על אלו שיודעים את מעשיה, אך העובדים את הצורות העשויות ללא ידיעה היאך נעשו ולא לאיזו מטרה נעשו זולתי סיפורי מעשה חכמיהם בלבד, וכך הם רוב עובדי עבודה זרה - אינו נאסר בהנאה'.    יסוד זה, שהגויים בזמן הזה מנהג אבותיהם בידיהם ולאו עובדי ע"ז הן, מובא בכמה מקומות בהלכות יין נסך והלכות עבודה זרה... וחזינן מדבריהם להקל אפי' בנסך ממש ותקרובת בזמן הזה לענין היתר הנאה.   ושמעתי מי שאומרים שלא נאמר הכלל הזה אלא לענין יין נסך. ודבר זה טעות, והנכון שמצינו שמשתמשין בהיתר זה בכמה דיני ע"ז: עיין בתבואות שור (ב' ג') שאף ששחיטת מין היא לע"ז ואסורה בהנאה כתקרובת אך לא הובא בשו"ע, ונתן טעם להשמטה מדאמרינן התם בגמ' גוים שבחו"ל בזמן מוסדי התלמוד לאו עובדי עבודה זרה הן אלא מנהג אבותיהם בידיהם, ופירושו שאינן יודעים בטיב ע"ז ואינן אדוקים בה כ"כ להיות מחשבתם לה, בין כמרים בין אינן כמרים;   ואף שהפוסקים לא השתמשו בסברא זו בכל דיני עבודה זרה, וגם בגמ' חולין אמרו זאת רק לענין שחיטה סתם ולא לענין היכא שמכוון לעבודה זרה ממש ואדוק בה... והגם שבגמ' לא התירו את יום אידם בעצמו, מ"מ כתב הרא"ש שם (סי' א'): 'והשתא דחזינן דגוים שבחו"ל לא אדוקי כלל - אפילו ביום אידם יש להתיר לכתחילה', ולשון הריב"ש בתשובה (קי"ט, מועתק בגליון השו"ע סוף סי' קמ"ח) 'שחכמים בתקנה זו לא השוו בה מידותיהם, אלא הכל לפי הזמנים ולפי המקומות ולפי האנשים', וגם הרמ"א (קכ"ד כ"ד) פסק שכשנגע הגוי שלא בכוונה היין שרי, ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ.
מה שכתבו בשו"ת חתם סופר (יו"ד קל"א) והחזון איש (יו"ד ס"ב י"ח) שהא דאמרו שבחו"ל לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם - אינו אלא רפיון ידם מע"ז, אבל אין נפקותא בזה לא לענין איסור והיתר ולא לענין חיוב ופטור, ותקרובתן משום מעשה אבותיהם אסורה מהתורה ככל תקרובות - כוונתם שחז"ל לא הקילו בכל דיני עבודה זרה משום הסברא דמעשה אבותיהם בידיהם, אבל היכא דהגוים אינן אדוקין כלל, שוב סמכינן על זה בכמה ענינים, כמ"ש הרא"ש הנ"ל וכל הפוסקים, וכן השתמשו הפוסקים בסברא זו במקום הפסד, או במקום דאי אפשר בענין אחר.
אמנם, דחוק לומר שהיתר רלוונטי היכן שהגוי בפועל מייחד פסל לעבודה זרה, כמ"ש הש"ך (יו"ד קנ"א י"ז) "ודוחק לומר דכיון דבזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה הן - לא מיקרי אליל שלהם עבודה זרה".
ונמצא שההיתר יכול להתבסס רק על כך שנחשב שהשוכר העכו"ם מכניס את הע"ז לדירה שנחשבת כשלו ולא של הישראל, מכח החוזה שלא מאפשר להוציא אותו מהדירה כרצון המשכיר;   אך כל זאת כשהעכו"ם אכן מכניס פסלון ועובד אותו, אך אם יתכן שאינו באמת עע"ז, והפסלון לכל היותר אצלו לכבוד בודהה, או כמייצג מסר של שלום וכל כה"ג, ויש מקום רב לומר שחוזה מפורש האוסר עליו להכניס פסלונים - יתיר את השכרת הדירה.
רעיון מעניין ראיתי בשו"ת 'יש מאין' (סי' י"ז, לרב אליהו ילוז, אב"ד טבריה) שכתב "... נראה דתיקון זה יועיל בנידון דידן להשכיר לו הבית בתנאי שלא יכניס עבודה זרה, ואם יכניס יתחייב באחריות נפילה ושריפה ויוקרא וזולא, דנראה דאין כאן איסור לא תחנם כיון שאינו יכול להוציא הבית מתחת ידו, ומשום לא תביא תועבה אל ביתך ליכא דהא אם הביא קיימא ברשותיה ואין זה ביתו של ישראל".
♦
לגבי האיסור לא תחנם, שאחד מענייניו הוא שלא לתת לנכרים חניה בא"י (ע"ז כ'.), נחלקו הראשונים האם הוא בכל האומות או רק בז' עממין יש איסור לתת להם חניה: שהרמב"ם (ע"ז י' ו') לא חילק בזה, אמנם הראב"ד במקום (וכן הסמ"ג לאוין מ"ט) השיג על הרמב"ם שאיסור זה אמור רק בז' אומות ולא בכל האומות [ורק בישיבתם ולא בהעברה], ואילו הרדב"ז (מלוה ולוה ה' א') חלק על הראב"ד, וסבר שכל גוים במשמע, וכ"פ החזו"א (יו"ד ס"ה א').
עוד נחלקו בגמ' האם גם שכירות בית באיסור לא תחנם, ששנינו (ע"ז כ':) "אין משכירין להם בתים בארץ ישראל... דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר בארץ ישראל משכירין להם בתים... [אלו ואלו אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו עבודה זרה]", ובגמ' "אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי";   פירש"י שגם ר"מ שאסר - הוא מדרבנן "גזירה משום מכירה - דאיסור דאורייתא היא שנותן להם חנייה בקרקע", ופסק הרמב"ם (ע"ז י' ג'-ד') כרבי יוסי המתיר "ומשכירין להם בתים בארץ ישראל [... לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס לתוכה עבודה זרה, ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך, אבל משכיר להן בתים לעשותן אוצר]" - כלומר איסור השכרת בית לנכרי בא"י לדעתו הוא רק מפני שמכניס לתוכה ע"ז, ואין איסור בעצם ההשכרה;   וכ"פ המאירי (ע"ז כ"א.) כדעת רבי יוסי, והוסיף "דבר זה לא נאמר אלא בארץ ובזמנים שהזכרנו אבל בחוצה לארץ ובזמנים אלו אף לבית דירה ואף בשכונה ובשורה מותר, וכל שכן במקומות שאין עבודת האלילים מצויה שם - שדבר זה עיקר איסורו לאותם עובדי האלילים שהיו אליליהם בבתיהם ומקטרים ומזבחים להם שם". ודברים דומים כתב החזו"א (יו"ד ס"ה א') "לפי שאיסור ליתן להם חניה בקרקע הוא מפרטי מצות ביעור ע"ז, והיה ראוי למיסר אף חו"ל - אלא שאי אפשר להזהיר בכל העולם, ולא הוזהרנו אלא בארצנו, אבל ביעור ע"ז מארצנו הוא בכל זמן, וזהו שדקדק הר"מ שלא נפטרנו אלא מחו"ל לפי שאינה ארצנו, והנה נתבאר שמכירת בתים ושדות לעע"ז אף בזמן הזה מה"ת";   ביאר הר"ן (על הרי"ף, וכך ביארו ראשונים נוספים) שמה שרבי יוסי לא גזר אטו מכירה - הוא רק בשכירות בית, אבל בשכירות שדה גזר אטו מכירה, כי יש בה תרתי לריעותא - לא תחנם והפקעה ממעשר.
כתב הירושלמי (ע"ז א' ט') "רבי סימון היו לו נוטעי כרמים בהר המלך שאל לרבי יוחנן א"ל יבורו ואל תשכירם לנכרי, שאל לרבי יהושע מהו להשכירן לנכרי ושרא ליה רבי יהושע מקום שאין ישראל מצויין", וכתב עליו הרא"ה (ע"ז כ"א.) "בירושלמי התירו אפילו בשדות ואפילו בארץ ישראל להשכיר לגוי במקום שאינו מוצא להשכיר לישראל, ובזמן הזה נהגו היתר בדבר".
בהמשך (ע"ז י' ו') סייג הרמב"ם "אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין האומות או בזמן שיד הגויים תקיפה, אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם - אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי... אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח", וביאר החזו"א (יו"ד ס"ה א') "וכיון שע"כ הוא יושב - מותר לשכור לו בית ושדה".
סיכם החזו"א (שביעית כ"ד א') שבנתינת מקום לעכו"ם בא"י יש שני לאוין 'לא ישבו בארצך פן יחטיאו', ו'לא תחנם': איסור ישיבה הוא שנתחייבנו לגרשו מארצנו, והוא חיוב על כל אחד, וכ"ש שמי שמוכר או משכיר לו בית עובר בלאו זה, ולדעת הראב"ד אינו אלא בז' אומות, אך לרמב"ם הוא בכל האומות, ודין לא תחנם לכו"ע הוא בכל האומות, אך מן התורה אינה אסורה אלא המכירה, ואילו שכירות אסורה רק אטו מכירה. ומה שממ"נ יש איסור משום הנחת הישיבה בארץ - לראב"ד יש להעמיד בשאר אומות, ואילו הרמב"ם מעמיד בזמן שאין יד ישראל תקיפה לגרשם "וכיון שע"כ הוא יושב - מותר לשכור לו בית ושדה", והוסיף החזו"א שכל כיבוש עולי מצרים בכלל האיסור, ואף אם יש כבר לעכו"ם קרקע בארץ, "וח"ו לנהוג קלות ראש בל"ת דאוריתא".
לסיכום, עיקר האיסור הוא מפני ביעור הע"ז מארצנו, והוא אמור בעיקר מפני עובדי הע"ז - וממילא גם באופנים שניתן למצוא היתר מן הדין - אבל ברור שרוח הדברים היא שלא לאפשר ישיבת עע"ז בא"י;   להלכה פוסקים כדעת רבי יוסי שאף שאסור מן התורה למכור לנכרי בית בא"י, אבל גזרו מדרבנן רק על שכירות קרקע מפני שגם מפקיעה ממעשר, ולא גזרו על שכירות דירה.   עוד חובה יש שלא לתת לעכו"ם לשבת בארץ פן יחטיאו אותנו, ובזה פוסקים כדעת הרמב"ם שהוא בכל האומות ולא רק בז' עממים, וברור שגם המשכיר לו בית בכלל זה, אלא שאם העכו"ם יושב בא"י בע"כ - אין איסור להשכיר לו מפני זאת. ולענ"ד כ"ש שאם נכרים אלו מובאים לארץ ככח עבודה מרכזי הנצרך ביותר לבנין הארץ - שאין איסור 'פן יחטיאו' בהשכרת דירה להם, ולא גרע מדברי הירושלמי שרבי יהושע התיר להשכיר במקום שאין ישראל מצויין, וממ"ש הרמב"ם שאם יש העכו"ם תקיפה על ישראל - מותר.   עם כל זאת, בגוי עע"ז יש בודאי איסור משום 'לא תביא תועבה אל ביתך' - אלא שלעיל התבאר שאיסור זה מן התורה הוא רק כשמכניס לביתו של הישראל, וכשמכניס לבית הישראל המושכר לו - הוא איסור דרבנן. ומ"מ נהגו להתיר כשהעכו"ם מכניס לבית שיש לו בו שותפות, והתבאר שהגיבוי החוקי המעצים את כחו של השוכר שלא ניתן לסלקו בתוך תקופת החוזה אף אם המשכיר נצרך לבית, או שצריכים לבנותו מחדש אא"כ מעמידים לו בית אחר - גורם להתייחסות הלכתית שהע"ז לא הוכנסה לביתו של הישראל, ושמסתבר שיועיל לעגן בחוזה שאינו רשאי להכניס פסלונים וכה"ג לבית המושכר לו.
יש עוד להוסיף שאם הדירה נמצאת באזור שיש בו עירוב מהודר - יש לעשות גם 'שכירות רשות' כדי שלא יקלקלו את העירוב, וניתן לקבל אצלי טפסים בשפות שונות.
♦
נספח - משא ומתן ותגובות על הנכתב
נשאלתי: השאלה אולי השאלה נוגעת גם למשכירי דירות לחילוניים המחזיקים חמץ בפסח, שלדברי הפנ"י והגר"א יש איסור להחזיק חמץ של ישראל אחר ברשותו, ואולי לפי הרא"ש בכה"ג שאין יכול לסלקו לא חשיב ברשותו גם לענין זה.
השבתי: לגבי חמץ הרי מועיל כשייחד לנכרי פינה ברשותו להנחת החמץ של הנכרי - ומה גרע כש'יחד לו בית'?
הגיב: בעיקר הסוגיא של 'יחד לו בית' יש מחלוקת אם מדובר באופן שקיבל אחריות, ולהלכה פוסקים לחומרא שבקבלת אחריות לא פוטר ייחד לו בית, ומה שלא כ"כ ברור על מה דנה הסוגיא של שכירות קניא, שהרי מדובר בלי אחריות [וחלק מהמפרשים כתבו שהנידון האם מקבל אחריות];   ולגופו של ענין לא ראיתי דבר ברור לשיטת הפנ"י והגר"א שחמץ של ישראל אחר חייב לבערו גם בלי אחריות באיזה אופן מדובר, אבל ככל הנראה באופן שנמצא בפועל ברשות ששולט עליו - דאז חייב לבערו, כדברי הגמ' ב"ק "הכל מצווים לבערו", שזה מקור שיטת הגר"א, וקשה להבין שתהיה בעיה בחמץ שבדירה מושכרת;   ובחוט שני העלה את הבעיה הנ"ל, וצ"ע מדוע סבר שישנה בעיה כאשר אין ברשותו אפשרות לבער.
♦
נשאלתי: עוד נידון שיש לעי' בדין משכיר רכב לחילוני הנוסע רח"ל בשבת אי חשיב לפני עור כדין משכיר שדהו לכותי בשביעית, ואם מצינו חילוקים בין השכרות אולי בכה"ג שא"א לסלקו לא חשיב לפני עיור אלא כמכירה.
השבתי: לגבי הלפני עיור - יש להגדיר קודם: אסור להשכיר שדהו למומר בשביעית, אבל מותר להשכיר לו את השדה בשאר השנים אף שלא יעשר את הפירות, שאין איסור לפני עיור כשאין כאן כעת מכשול (חזו"א בדמאי), כלומר, לגבי שביעית אנו מצוויים שהשדה של היהודים תשבות - וכשמשכירים אותה למי שיעבוד בה בשביעית - הרי הנכרי עובד גם באותו חלק של השדה שנחשב כבעלות הישראל [בעלות קלושה אמנם, אבל סוף סוף בעלותו], אך לגבי מעשרות מבחינת בעל השדה אין כאן כעת מכשול, ומה שהמומר לא יעשר - תהיה לחלוטין הבעיה שלו, כלומר אין בעיה מחמת השדה [שחלקה של הישראל עדיין] אלא מחמת הפירות;   לגבי הכנסת הע"ז, כלפי עצם ההכנסה - ברור שהעבירה הזו היא רק של הנכרי, וכל שנותר הוא לא תביא תועבה אל ביתך, כלומר שבבית המיוחד לי תהיה תועבה. ולאחר שהכריעו הרא"ש והראב"ן שכל זאת דוקא בבית המיוחד לישראל ולא בשכירות שאינה מיוחדת רק לבעלים - הרי שאין כזה איסור 'לא תביא תועבה אל ביתך הקלוש'.
הגיב: לגבי השכרת שדה כתוב שגם לא להשכיר לכותי שדה מפני שעובד בחוה"מ, ולכאורה הגדר שעצם המצאות השדה בידו היא נתינת המכשול, וזה ההבדל בין שביעית וחוה"מ למעשר - שבמעשר אין כרגע פירות, ולפי"ז השכרת רכב למומר היא ממש דומה להשכרת שדה שנאסרה מחמת עבודה בחוה"מ.
השבתי: הן בהשכרת שדה כלפי שביעית וחוה"מ, והן בהשכרת רכב - מבוצעת עבירה בקרקע או חפץ שלי, וכשלא יכול היה לעשותה אלמלא הקרקע או חפץ שסיפקתי לו - היינו לפני עיור של תרי עברי דנהרא;   משא"כ לגבי תרו"מ הקרקע שלי מגדלת פירות, ואין הן גוף עבירה אלא העבירה היא לאכול אותם אח"כ בלי הפרשה, כך שאין קשר מחייב בין הרכוש שלי ובין העבירה;   לפי התפיסה הזו גם הכנסת התועבה אל ביתי ע"י גוי היתה צ"ל אסורה, כי עושה בבית שלי עבירה של הכנסת תועבה לתוכו, אלא שמכיון שנדו"ד מדובר בבית המושכר לו, חסר כאן בתנאי של 'ביתך', לפי הבנת הראשונים.
♦
נשאלתי: לגבי ההסתמכות על 'חוק הגנת הדייר', יש לציין שברוב המקרים מעדיפים לכתוב בחוזה שהוא "לא יהיה כפוף לחוק הגנת הדייר, ולא יחול עליו החוק הזה" כדי למנוע את הצער הגדול במקרה שצריך לפנות שוכר, ומי שאכן נוהג כך, לא יכול להשתמש בזה כדי להתיר.
השבתי: במדינת השודדים שאנו נמצאים בה, השופט הוא שמפרשן חוזים איך שמתחשק לו [אכן, כך פסיקת בג"צ שהשופטים רשאים להתעלם מהמילה הכתובה בחוזה, ולפסוק כפי שהיה ראוי לפי אמות המידה העקומות שלהם];   תבעתי פעם דייר שלי לבית המשפט, והשופטת התעלמה לחלוטין מדברים מפורשים שהיו בחוזה, וכפתה עלי פשרה בלי שום הצדקה, הייתי המום מהחירות שהיא נטלה לעצמה לא להתייחס כלל למה שכתוב בחוזה;   אינני יודע כמה 'מחזיק מים' מה שאתה תחתום שהחוזה אינו כפוף לחוק הגנת הדייר, סוף סוף יש את 'רוח החוק' שכל שופט נורמאלי יורה לפיה - שאתה לא יכול לסלק את השוכר בלי להעמיד לו אפשרות אחרת למגורים, גם אם אתה מאד מאד רוצה להפר את החוזה ולסלק אותו לפני זמנו לצורך אישי שלך;   ובודאי שכלפי התחום של שימוש נורמאלי בדירה, מבחינת הדייר, שהוא רוצה להכניס לדירה פסלון ואתה מתנגד - שום שופט לא יכפה עליו את הרצונות שלך.
♦ ♦ ♦
תופס חניה של נכים וגורם צער רב♦ תקנת השוק