מקורות דין ספק בגוף וספק בתערובת
המקור המרכזי לדין ספק ספיקא שצדדי ספיקותיו הם בגוף ובתערובת הוא בביצה ג: "אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה... וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות". במקרה זה נחלקו ר"י ור"ת בפירוש הסיפא - לר"ת מדובר שנתערבה ביצה שנולדה בודאות ביו"ט, כך שיש ספק אחד בלבד בשל התערובת. ואילו לר"י מדובר בספק ביצה שנולדה ביו"ט שהתערבה, לכן יש במקרה זה שני ספקות - בגוף הביצה ובתערובת שלה. לר"ת ספק בגוף עם ספק בתערובת נחשב ס"ס להתיר, לר"י ספק בגוף וספק בתערובת אינו נחשב ס"ס.בדמאי פ"ו מי"ב מובא: "עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודת ירק... ואם אמר זה שלי וזה של חברי ונתערבו חייב לעשר, ואפילו הן מאה". בפי' הרמב"ם והרע"ב שם הסבירו (ע"פ הירושלמי) שהוא קנה אגודת ירק אחת לחבר ושניה לע"ה, ונתערבו באחרות. הרי זה ס"ס בגוף ובתערובת, וקשה לדעת ר"ת מדוע חייב לתקן את כולן.
בכתובות י"ד: בדין אלמנת עיסה לפי' ר"ח (בשונה מפי' רש"י), כדברי הרשב"א שם: "אלא נראה כפירושו של ר"ח ז"ל שפירש כגון ספק מגורשת שילדה מכהן ונטמע אותו ספק במשפחת כהונה ונעשית כל המשפחה עיסה משום ספק חלל זה שנטמע בה, וכל אותה המשפחה כס"ס היא, ספק מן הכשרים שבה, ואת"ל מן הספיקות שנטמעו בה אותן עצמן כשרים היו דקרוב לו היה (=הגט שניתן היה קרוב לו ולא לה, כך שהיא אלמנה ולא גרושה)." אמנם לפי' רש"י אין במקרה זה ספק בגוף ובתערובת, אך אליבא דהרשב"א ישנו. מאחר שהרשב"א דן באריכות במחלוקת ר"י ור"ת, יש להבין מקרה זה לשיטתו (הרשב"א בשו"ת סי' ת"א הזכיר גמ' זו בנוגע למחלוקת ר"י ור"ת).
במשנה ערלה פ"ג מ"ב: "הצובע מלא הסיט בקליפי עורלה וארגו בבגד ואין ידוע איזהו. ר' מאיר אומר יידלק הבגד, וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתיים". הראשונים מתקשים במקרה זה, מדוע לא המשיכה המשנה למקרה שהתערב הבגד באחרים. (ברע"ב ובתוי"ט לערלה פ"ג מ"ו מביאים גרסאות עם תוספת זו למשנה ו', ועפ"ז בפי' משנה ראשונה לפ"ג מ"ב דן בגירסא במקרה הנ"ל). במקרה שהתערב הבגד באחרים יש ס"ס בגוף ובתערובת: ספק בגוף - האם בגד זה אסור בהנאה מדין ערלה, וספק נוסף בתערובת שבה הבגד התערב. הרשב"א התקשה ממשנה זו לדעת ר"י, שכן המשנה לא המשיכה במקרה זה. לכאורה, יש להסיק מכך שגם לר' מאיר (שסובר שידלקו) מותר בס"ס שכזה, אע"פ שהוא בגוף ובתערובת.
♦
ב.
בירור בדברי הראשונים אודות מחלוקת ר"י ור"ת
הראשונים הזכירו את מח' ר"י ור"ת בכמה מקומות.מקור דעת ר"ת הוא בספר הישר (חלק התשובות סי' ע"ד אות ב'): "ושמעתא דביצה לא כיונת לא אתה ולא הוא. דמספיקא אסור אתאן לספק טריפה או לספק יו"ט, ונתערבה באלף אודאן קאי... וספקי ביצים בתרי גווני תני להו ספיקא אסור. חדא ספיקא דגופה, וספיקא אחריתי דע"י תערובות, אם נתערבה ביצה ודאית אפילו באלף כולן אסורות".
דעת ר"י מובאת באריכות (כפי הנראה לראשונה) בספר התרומה סי' ע"ו: "... ועתה יזהר החכם שלא יתיר כשספק ראשון אסור מדאורייתא והוא בריה או אף דבר שבמנין או חתיכה עצמה ראויה להתכבד בו, ונתערב באחרים הכל אסור ואפילו באלף לא בטיל כמו עליו אשם תלוי אי הוי שייך בה כרת בודאי אסור. וכן מפרש מורי רבינו יצחק בר רב שמואל ההיא דריש ביצה ספק ביצה טריפה אסורה ואי נתערבה באלף לא בטיל וכולן אסורות. דמן התורה אסורה ושייך בה אשם תלוי בודאי אי הוה ביה כרת, לכך כי נתערבה הוי חד ספיקא ואפילו באלף לא בטיל". (ר"י ב"ר שמואל המובא בספר התרומה הוא ר"י הזקן, אך בתוס' ביצה ג: מביא דעה זו בשם ר"י ב"ר ברוך, שהוא תלמיד ר"ת).
בספר התרומה מופיע טעמו של ר"י: "כיון שמן התורה אסורה ושייך בה אשם תלוי אי הוה כרת". כלומר, כיון שהספק הראשון הוא באיסור התורה, ספיקו לחומרא מה"ת. "שייך בו אשם תלוי" הוא, כנראה, ע"פ הגמ' בכריתות י"ז. בחתיכה ספק חלב ספק שומן שמביאים על אכילתה אשם תלוי. (הש"ש ש"א פ"ג מביא דין זה כמקור לדעת הרשב"א וסיעתו שספד"א לחומרא מדאורייתא). הסברה היא, שבשונה מספק דאורייתא רגיל, ספק בגוף האיסור הוא ספק דאיקבע איסורא. יש סיבה לומר שספק מדאורייתא בדאיקבע איסורא אינו מצטרף לס"ס.
גם בסמ"ק סי' ר"א בהגהת הר"פ סק"ה נכתב טעם זה: "אומנם פירש לקמן בשם ר"י דבריה או דבר שבמניין או בע"ח אפילו באלף לא בטיל ואין חילוק בין אסורין האסורין ודאי קודם שנתערבו ובין האסורין מספק קודם שנתערבו בספיקא דאורייתא, דאילו בספק דאורייתא שייך ביה כרת וחייב אשם תלוי".
אולם בסי' רי"ד כתב: "וכל אלו שאמרנו שאין בטלים, יש אומרים אפילו הם ספק איסור, כדאמרינן בביצה ספיקה אסורה נתערבה באלף כולם אסורות, ואע"ג דקיימא לן דספק ספיקא מותר אפילו באיסור דאורייתא, הכא כיון שאין הספק מעניין אחד לא שרינן. ולא היא דבמסכת תרומות מוכח דשרי". (אולי הכוונה לתרומות פ"ז מ"ו. הפר"ח בכללי ס"ס סקט"ו הבין ע"פ משנה זו, בדעת הרמב"ם, שאם נתערבו קופות של חולין ותרומה, ונפלה אחת מהן לקופה אחרת, מותר. הרי זו תערובת חד בחד שנפלה לתערובת אחרת. יעויין בשעה"מ מקוואות פ"י ה"ו כלל א' "ואולם אכתי" מש"כ על משנה זו).
ובהגהה שם סק"ג: "... עוד אומר מורי הרפ"ש כי רבינו ברוך פירש, וכן בפנים, דהיכא שהאיסור חשוב שלא להתבטל- דאין להתירו אפילו בספק ספיקא. ופירש בפנים הטעם לפי שאין שתי הספקות מעניין אחד". מלשונו "ופירש בפנים הטעם" וכו' נראה שהבין שטעמו של הסמ"ק לדעת ר"י, אינו בהכרח טעמו של ר"י. גם בסי' ר"א כתב בהגהה : "פירש לקמן בשם ר"י", כשכוונתו לסי' ר"ד, והביא את הטעם האחר- שהוא ספק שבו אשם תלוי וצד איסור כרת.
בסמ"ק סי' רי"ד בהגהה סק"ד: "ונכון להחמיר כי כן פסק רבינו ברוך בספר התרומה סי' ע"ו".
ניתן להבין בקלות את טעמו של הסמ"ק ששני הספיקות צריכים להיות בעניין אחד על מנת להתיר, לאור הסברות השונות בגדר ס"ס. יעויין בדברי היד יהודה ס"ק ק"י סקנ"ו בתחילת דבריו, שדן בשאלה אם ס"ס מועיל להתיר מדין רוב או בשל צירוף צדדי הספקות בנוגע לדין ס"ס בגוף ובתערובת.
בסמ"ג (לאוין, סי' קמ"א) האריך בהבאת מחלוקת ר"י ור"ת, ובתוך דבריו כתב: "ורבינו ברוך כתב בשם רבינו יצחק דנתערבה קאי אספיקה שכן פשט הברייתא. שמאחר שהיא אסורה מן התורה ומתחייב עליה אשם תלוי אם היה כרת בודאה לכן כשנתערבה אין נחשבת אלא ספיקה אחת ואינה בטילה אפילו באלף".
הרא"ה (תה"ב ב"ד ש"ב) כתב: "אלא טעמא דרבינו ז"ל (=ר"י הזקן) דלא אמרינן ס"ס שרי בדאורייתא אלא היכא דבספק ראשון שרי מדאורייתא אלא מדרבנן אסיר כגון הא דתערובת, הילכך הוה ליה ספק שני ספק מדרבנן. אבל כל היכא דבספק ראשון מיתסר מדאורייתא ספק שני אסור מדרבנן דלא חשיב אלא חד ספיקא".
עוד הביא הרא"ה טעם שני: "ולישנא אחרינא אליבא דרבנו יצחק ז"ל דכל ס"ס בגופו של איסור מותר, וכל ס"ס בתערובות כגון שתי תערובות מותר. אבל חד ספיקא בגופו כיון דמיתסר באורייתא לא מישתרי בספק שני דתערובות משום טעמא דספק בכל דבר שיש לו ביטול בחד תערובות. וזה הלשון מתחוור מן הכל".
בליקוטים בסוף שערי דורא (הובא במבו"ש על שערי דורא סוס"י פ"ד, הב"י הביאו ביו"ד סוס"י נ"ז, ובשו"ת שארית יוסף סי' כ"ג הסתייג מייחוס הדברים, עיי"ש): "ונראה לי דר"י לא איירי אלא דווקא היכא שנודע מיד שדרס הזאב קודם שנתערב באחרים, ואם כן כיון שנודע מיד שהיא ספיקא דרוסה הוא ספק דאורייתא וחייבין עליה אשם תלוי, ובאותו הפעם לא היה לו עדיין רק ספק אחד שהרי לא נתערבה עדיין, ונעשה הספק כודאי באותו פעם, וכשנתערב אחרי כן בעדר הוי כמו ודאי דאורייתא שנתערב בעדר. אבל לא נודע לנו שדרס הזאב עד אחר שנתערב בעדר, מודה ר"י דשרי מטעם ספק ספיקא הואיל ושתי הספיקות באים יחד מיד כשנולד הספק".
הרי לפנינו ארבעה טעמים לדעתו של ר"י הזקן:
א. מן התורה שייך בספק הראשון אשם תלוי ויש בו צד כרת. לכן אין לצרפו לס"ס להקל.
ב. בס"ס שבו ספק בגוף וספק בתערובת יש שני עניינים. ס"ס להתיר הוא באותו עניין בדווקא. (שני ספקות בגוף או שני תערובות).
ג. בספק הראשון בגוף יש לנקוט שספד"א לחומרא. ס"ס מותר רק כשהספק הראשון מותר מדאורייתא. (לטעם זה הסביר ברא"ה שגם בס"ס רגיל, כגון ספק קטנה, ספק באונס או ברצון, בכתובות ט., הספק הראשון מדרבנן, כי יש להעמידה בחזקת היתר).
ד. החומרה בספק בגוף היא רק כשהיתה ידיעה אחרי הולדת הספק וקודם הצטרפות הספק השני.
באו"ה הארוך כ"ו סק"א הביא בדין זה את הטעמים האלו.
הנפק"מ בין הטעמים היא כמובן בס"ס באיסור דרבנן בגופו (כגון בדבר חשוב). כמו"כ יש לדון מה הדין בס"ס כשהספק הראשון בתערובת והשני בגוף.
הפמ"ג בכללי ס"ס שפ"ד סק"א כתב שס"ס בגוף ובתערובת אינו ס"ס מדרבנן, וכן בתורת חסד או"ח סי' ג' סק"א. בחכמת אדם כלל ס"ג סט"ו משמע שלדעת ר"י אינו ס"ס מה"ת. (בספר דינא דספיקא הביא מספר הבתים בו"ח שער ו' - "ששומעים לר"י להחמיר בשל תורה").
♦
ג.
עיון בדברי הרשב"א
הרשב"א דן בעניין בחמישה מקומות בדרכים שונות.בחידושיו לביצה ג: (ד"ה "נתערבה באלף") כתב: "... אלא נראה דנתערבה באלף אספיקא קאי, ולא ספקא דספקא הוא דלא אמרינן ס"ס להקל אלא בשני ספקות הבאות מכח התערובת, כגון טבעת של ע"ז שנפלה לרובא ומרובא לרובא, דבכל חדא וחדא דאיכא ברובא יש בה ספק ספקא. דבכל חד מינייהו אמרינן לא זו היא שנפלה כאן עכשיו, ואת"ל זו היא שנפלה כאן עכשיו, שמא לא זו היא שנפלה לרובא ראשון כי היא נשארה ברובא ראשון שנפלה בו. אבל כאן מה תאמר, שמא לא זו היא הביצה שנפלה כאן, ואת"ל זו היא גופא שריא, והלא מתחילה אסרתה והיאך תחזור ותתירוה אחרי שהספק בגופה ממש".
עוד כתב שם הרשב"א: "וקשיא לי בהא דאמרינן בכתובות דאומר פתח פתוח מצאתי נאמן... והתם אין הספקות באים מכח התערובת ואפ"ה אתה דן אותן בספק ספקא להקל. ויש לתרץ דהתם שאני, שאי אפשר לה לדון לפניך אלא בשתי ספקות, ואי אתה יכול להחמיר עליה ולומר היאך תתיר וכבר אסרתה כמו שאתה אומר בזו שהיא ספק חול ספק של יו"ט, שמיד עמדה עלינו באיסור ואח"כ נתערבה באחרים ונתווסף בתערובת ספק זה השני".
לפי דברי הרשב"א האלו יש לדון מה טעמו של ר"י הזקן. ניתן להבין על פי טעמו של ספר התרומה (הראשון מבין ארבעת הטעמים לעיל) שיש עם קיומו של הספק הראשון ספק ובו אשם תלוי וצד כרת, ולכן א"א לצרפו לס"ס. או בדומה לטעם המובא בב"י בסי' נ"ז, שהספק הראשון קודם בזמן לספק השני, ולכן אין לצרפם לס"ס.
בדברי הרשב"א האלו נראה, שבס"ס בגוף ובתערובת בספק הראשון נאסרה גוף החתיכה הנידונה, ולכן הספק השני לא יכול להחזירה להיתרה. בס"ס רגיל (כההיא דכתובות ט.) שני הספקות חלים יחד, לכן אין משום "היאך תתיר וכבר אסרתה". בס"ס שבשני תערובות בעקבות הרוב השני יש אפשרות לדון שאין הימצאות כלשהי של חתיכת האיסור שנפלה לרוב הראשון, ולכן אין משום "היאך תתירה וכבר אסרתה".
הדיון העיקרי בדעת הרשב"א בדברי האחרונים הוא ע"פ דבריו בתה"ב ב"ד ש"ב (דף כ"ד:): "ומיהו אמרו משמו של רבינו יצחק הזקן הידוע בעל התוס' ז"ל, דלא אמרו ס"ס להקל אלא בשתי ספקות הבאות מכח שתי תערובות, כגון זו שאמרנו שנפלה טבעת של ע"ז לריבוא... דכל חדא וחדא של תערובת שניה איכא תרי ספיקי דבכל חדא איכא למימר לא זו היא שנפלה כאן, ואת"ל זו היא שנפלה כאן, שמא לא זו היא שנפלה לריבוא ראשון. אבל בעלמא שאינו בא מכל שני תערובות לא".
עוד כתב שם: "ולדידי קשיא לי מדאמרינן בפ"ק דכתובות האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו (הנידון הוא באשת ישראל, לגביה ישנו ס"ס ספק באונס או רצון, ספק תחתיו)... והתם אין הספקות באים מכח התערובות ואפילו הכי אתה דן אותן בס"ס להקל. ויש לי לומר דהתם שאני שא"א לזו לבוא לפניך אלא בשתי ספיקות, ואי אתה יכול להחמיר עליה ולומר היאך נתיר וכבר אסרתה, כמו שאתה אומר בספק נולדה ביום טוב, שמיד עמדה עלינו באיסור ואחר כך נתערבה באחרות וניתוסף בתערובת ספק זה השני. וכיוצא בזה במי שאסרנוה מחמת ספק טריפה ואח"כ נתערבה באחרות היאך נאמר שמא לא זו היא, ואת"ל זו היא שמא לא טריפה היתה, והלא אסרתה משעה שנולד בה ספק טריפות, והיאך נתיר מה שאסרנו מפני שנתערב באחרים ונאמר מה שאסרנו מותר היה".
לאחר שהביא את דעת ר"ת הוסיף בביאור דעת ר"י הזקן: "ואני תמה באותה שמועה שבפר' התערובות, דמהתם משמע דדוקא שנפל האיסור לרוב, ומאותו הרוב נפל למקום אחר הוא שאמרו ס"ס להקל מפני שכבר נתבטל מדאורייתא, הא לאו הכי לא... וקשיא לי כי ליכא רובא נמי הא איכא בכל חד וחד שבתערובת שני ס"ס, ושמא לא אמרו ס"ס להקל אלא ע"י שתי תערובות, וזה כדעת ר"י הזקן ז"ל שכתבנו. וי"ל עוד דכל שנפל כאן איסור בודאי וליכא רוב היתר הרי אנו רואין כל אחד מאלו כגופו של איסור שהרי הוא אסור דבר תורה והילכך אין הולכין בכל ספק ספיקא כזה להקל. ומכל מקום יש לחוש לדברי ר"י הזקן".
הרא"ה העיר על דברי הרשב"א שר"י הזקן החמיר רק כשהספק הראשון הוא מדאורייתא. על כך השיב הרשב"א במשה"ב: "... ומ"מ ממש שכתבתי תראה שלא בלבד במה שהוא עצמו אסור משום ספקא דאורייתא כספק טריפה וכיו"ב אמרה ר"י, אלא במה שספקו מותר דאורייתא אלא כל שאסרוהו משום דעיקר מה שאנו חוששין לו הוא אסור דבר תורה, כביצה זו...".
הרשב"א במש"ה חזר על הסברו לדין ס"ס המוזכר בכתובות: "דכבר כתבתי למעלה דכל שעיקר מה שאנו חוששין הוא אסור דבר תורה אע"פ שזה עכשיו מדרבנן, כספקא דאורייתא עבדינן ליה... וזו (אשת ישראל, בגמ' בכתובות הנ"ל) ודאי היה לנו לאסור אותה אפילו בשתי ספקות אלא דתירץ המחבר דשאני התם דא"א אפשר לה לזו לבוא לפניך אלא בשתי ספיקות ואי אתה יכול להחמיר עליה ולומר דהיאך נתיר וכבר אסרתה וכמו שאתה אומר בספק נולדה שמיד עמדה לה באיסור ואח"כ נתערבה באחרות ונתוסף בתערובת ספק זה השני. וכיוצא באותה ס"ס דכתובות נ"ל ההיא דבב"ק שליא שיצאת מקצתה...".
הוסיף בלשונו לגבי ס"ס דכתובות הנ"ל שאי אפשר אלא לדון בה בשתי ספקות. בס"ס בגוף ובתערובת, בהכרח יש שני שלבים - ספק בגוף האיסור, ורק אח"כ ספק בשל נפילתו לתערובת.
לגבי הכרעת הרשב"א שיש לחוש לדעת ר"י הזקן, בעבה"ק ש"ה פ"ד ד"ח כתב ששיטת ר"ת עיקר, בשו"ת סי' ת"א משמע שהוא סובר כדעת ר"י. אחרונים העירו שהרשב"א סותר את עצמו. יעויין במסקנת היד יהודה (סי' ק"י סקנ"ו בסופו) שהרשב"א מקבל לעיקר את דעת ר"ת, וחושש לדעת ר"י לחומרא. גם הט"ז (סי' ק"י סק"י) הבין את הכרעת הרשב"א כך. הבית מאיר העיר מדברי הרשב"א בתה"ב, שם משמע שהוא סובר כר"י. (כן משמע גם בביצה ג: בחידושי הרשב"א).
בחידושים לחולין נ"ג: בדין ספק דרוסה כתב הרשב"א: "... ואם לא היתה אותה ספק דרוסה אלא אחת, כגון שנכנס ארי בדיר שאין שם אלא בהמה אחת והוא שותק ואיהי מקרקרא, בזו כיון שהיא אסורה מספיקא דאורייתא עד שתיבדק קרוב הדבר שאם נתערבה אפילו באלף כולן אסורות עד שייבדקו, שהרי כבר אסרתה לזו עד שתיבדק ומדאורייתא, וכיון שכן אף כשנתערבה אין כאן ס"ס, שאין אתה יכול לומר בזו ואף את"ל שזו עלתה בידינו היא שנתערבה כאן שמא אותה נמי מותרת היתה, שהרי כבר אסרתה קודם לכן עד שתיבדק. וכמו שאומר רבינו יצחק ז"ל בההיא דריש מסכת ביצה".
אמנם, קודם לכן מסתפק הרשב"א: "היכא דאיכא שוורים הרבה במקום אחד ועאל ויתיב ארי בינייהו ואיהו שתיק ואינהו מקרקרן אמאי צריכין בדיקה, דהא איכא למימר שמא לא דרס זה, דהא ליכא למימר דודאי כולהו דריס להו... ומיהו היכא שנתערב אחד מאלו לתוך אחרים ואינו מכירו". הרשב"א דן במקרה זה ומסתפק בו. נראה, שאין הכרח שיש פה ס"ס בגוף ובתערובת, כיון שיש ספק קודם כמה בהמות דרס הארי - אם דרס מיעוט מתוכן הרי יש כאן שתי תערובות. (בשטמ"ק לזבחים ע"ד: הכריע לאיסור בנידון זה).
בעבוה"ק (בית מועד ש"ה אות ד') כתב: "ביצה שנולדה ביו"ט שהתערבה באלף כולן אסורות, שכל שיש לו מתירין אפילו באלף אינו בטל. ספיקה נתערבה באחרות, יש מי שהורה שכולן מותרות, לפי שהוא ס"ס ואפילו בשל תורה הולכין בס"ס להקל ואפילו יש לו מתירין. ויש מי שאוסר גם בזו, שאין הולכין בס"ס להקל אלא בספקי התערובות בלבד. והראשון יראה לי עיקר".
למדנו מדבריו שגם באיסור דרבנן נחלקו ר"ת ור"י בדין ספק בגופו ובתערובת (שכן דן בביצה שנולדה ביום חול, ולא בביצה שנולדה אחר השבת, הב"ח ריש סי' ק"ב והפר"ח סי' ק"י סקמ"ו האריכו בעניין).
בשו"ת סי ת"א כתב: "... ומכל מקום, עוד יש לעיין בס"ס אם נאמר כן דוקא בס"ס דע"י שני תערובות כטבעת של ע"ז שנפלה לריבוא, ומריבוא לריבוא, או אפילו שלא במקום שני תערובות. וזו מחלוקת שני גדולי עולם ר"ת ז"ל ור"י הזקן ז"ל... ורבינו יצחק פי' דהאי נתערבה באלף דקתני אספיקה קאי ואע"ג דאית בכל הני תערובות תרי ספקי- ספק זו היא אותה שנתערבה כאן ספק מן האחרות, ואת"ל אותה שנתערבה כאן היא גופה מותרת היא דאימר קודם שקדש היום נולדה, אלא שאין לדון אותה גופה בהיתר שהרי באה לפניך ואסרתה ואחר שאסרתה היאך אתה אומר עכשיו שנתערבה מותרת היא. אבל בשני תערובות הוי ס"ס ודאי לפי שאני יכול לומר בכל אחד שבתערובות השני ס"ס גמור... ולזה (=לדעת ר"ת) דעתי נוטה להלכה, וכדמוכחן לי שמעתא דרבי אליעזר דאקשינן עליה והא ספק ספיקא הוי ואע"ג דהתם ליכא ספק תערובות, ועוד אלמנת עיסה שהיא מחמת ספק חלל שנטמע במשפחה ושרי לה רבי יהושע משום ספק ספיקא".
הרשב"א דן בארבעה מקרים:
א. ס"ס בשתי תערובות, כגון טבעת של ע"ז.
ב. ספק ראשון בגוף וספק שני בתערובת, כגון ספק טריפה שנתערבה.
ג. תערובת חד בחד שנפל אחד מהם לרוב.
ד. שני ספקות בדין בגוף אחד, כגון אשת ישראל, ספק קטנה או גדולה ספק באונס או ברצון.
בספק בגוף ספק תערובת סברת הרשב"א היא שהחתיכה נחשבה לאסורה עם הספק הראשון, והספק השני אינו יכול להתירה. בתערובת חד חד, יש מקום לומר כך, כי בספק זה ישנה אפשרות לראות את שתי החתיכות "כגופו של איסור".
בשתי תערובות, למרות שדנים בספק השני לאחר הספק הראשון, והיה מקום לומר שהחתיכה נחשבה אסורה כבר עם הספק הראשון ואין להתירה, כיון שעם הספק השני ניתן לומר שאין בתערובת השניה חתיכת איסור כלל, ס"ס זה מועיל להתיר.
בס"ס הרגיל, בדינו של גוף אחד, יש הכרח לדון בשני הספקות יחד, ואין שלב בו נחשב הגוף לאסור עם הספק הראשון. לכן ס"ס זה מועיל להתיר.
יש אפשרות להסביר את דעת הרשב"א בכמה אופנים. אפשר שסברתו היא שקדימתו של הספק הראשון בזמן לספק השני מחשיבה אותו לאיסור, וא"א להתירו שוב. (כדברי הליקוטים בסוף שערי דורא).
אפשרות אחרת, שבמצב שאיקבע איסורא הספק הראשון אוסרו. אם כתוצאה מהס"ס נשללה מציאות האיסור מעיקרו, הרי שלא איקבע איסורא, ולכן הס"ס מועיל להתיר. בס"ס בגוף ובתערובת איקבע איסורא, כי ישנם שני שלבים להיתר הס"ס (או משום שגוף האיסור נידון בפני עצמו), וביניהם איקבע איסורא. מה שאינו בס"ס אחרים, בשני ספקות בתערובת, שאז י"ל שאין איסור בתערובת השניה כלל, ובס"ס רגיל (בגוף אחד), שבו שני הספקות באים כאחד.
אם נסיק שהרשב"א מחמיר בס"ס בגוף ובתערובת באיסורי דאורייתא בלבד (בייחוד ע"פ דבריו במשה"ב), הרי שסברת הרשב"א נובעת מדין סד"א לחומרא, או מדין איקבע איסורא בסד"א. כיון שלאחר הספק הראשון הוא בגדר סד"א, אינו מצטרף לספק השני ליצור ס"ס להקל.
ערוך השולחן בסי' ק"י הביא את ההסברים השונים לרשב"א: בסע"ו את הסבר הראשון, בסע"ז-ח' את ההסבר השני. (ושם בספ"ג לגבי שני תערובות).
♦
ד.
דעת השו"ע והרמ"א
השו"ע (סי' ק"י ס"ט) כתב: "ספק טריפה שנתערב באחרות כוחן אסורות עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור אם הוא מדברים המתבטלים, שכיון שספק ראשון היה בגופו אין להתירו מספק ספיקא".וברמ"א שם: "ויש אומרים הטעם דהואיל והספק הוא איסור דאורייתא ולא נוכל לומר עוד ספק שאין כאן איסור רק שנתערב באחרים לא מיקרי ספק ספיקא ואסור. אבל אם היו שני הספיקות אם היה כאן איסור כלל ונודעו שני הספיקות ביחד מתירים ס"ס בכל מקום אפילו באיסור דאורייתא וגופו של איסור".
בסי' ק"ב ס"א כתב בשו"ע: "כל דבר שיש לו מתירין כגון ביצה שנולדה ביו"ט שראויה למחר, אם נתערבה באחרות בין שלימה בין טרופה אינה בטלה אפילו באלף ואפילו ספק אם נולדה ביו"ט ונתערבה באחרות אסורות". מקור דין זה בביצה ד. בדברי רב אשי, הביאה הש"ך בסק"ב: "כל מ"ש הב"ח בכאן אינו מוכרח כלל ע"ש. גם מה שסמך על אהמתירין בספק ביצת טריפה שנתערבה לאו מילתא היא, דדבר שישל"מ שאני כיון דיש היתר לאיסורו".
אולם בביאור הגר"א (סק"ג) הבין כהב"ח: "טור. וכמ"ש המרדכי בספ"ג דע"ז והוציא מזה דס"ס אסור בדישל"מ וכמש"ל סי' ק"י ס"ח בהג"ה. והרא"ש בתשובה חלק על זה, וכתב דמהני ס"ס וכמ"ש בסי' רצ"ג ס"ג בהגה, אלא משום דספק אחד בתערובת עי"ש ריש כלל ב'. ותליא בפלוגתא דסי' ק"י ס"ט בשו"ע והג"ה. ודלא כהרשב"א שכתב ואם נתערבה קאי אודאי דוקא. אבל באו"ח סי' תקי"ג סתם כדעת הרשב"א".
לגר"א דין ס"ס בדשיל"מ תלוי בדין ס"ס בגוף ובתערובת. זאת, בניגוד לסברתו של הש"ך ע"פ דברי רב אשי שדין ס"ס בדישל"מ חמור יותר כיון שיש היתר לאיסורו, ולכן אין קשר בין דין ס"ס בגוף ובתערובת לדין ס"ס בדישל"מ.
באו"ח סי' תקי"ג ס"א כתב: "ביצה שנולדה ביו"ט אסור ליגע בה וכ"ש לאוכלה. ואם נתערבה אפילו באלף כולן אסורות". ובס"ב: "ספק אם נולדה ביו"ט או בחול אסורה".
מדיוק דבריו בס"ב, משתמע שלא אסר ספק ביצה שנולדה שנתערבה באחרות. במ"ב סק"ה הביא דעות בשאלה זו: "ואם נתערבה באחרות, יש דעות בין הפוסקים אם גם בזה אמרינן דאינה בטילה משום דהוי דשיל"מ, ומצדד המג"א בזה להחמיר. ויש חולקין וסוברין דכיון דהוא מילתא דרבנן ("לאפוקי אם היה זה ביו"ט שאחר השבת דהוא ספק דאורייתא אין להקל בנתערבה"- שעה"צ סק"ח) כדאים המקלין לסמוך עליהו להקל, ואפילו נתערב זה הספק חד בתרי בטל, ובמקום הפסד יש לסמוך עליהו".
להבנת הגר"א, דעת הרשב"א היא להקל בס"ס בגוף ובתערובת באיסור דרבנן. כן היא משמעות דברי השו"ע בסי' תקי"ג. לש"ך, בדישל"מ נימוק ייחודי: "עד שתאכלנו באיסור, תאכלנו בהיתר". בשל כך הוא מסביר שגם המתירים בס"ס בגוף ובתערובת (רא"ה לדעת ר"י באיסור דרבנן, ור"ת ביסוד הדין) מחמירים בדין זה. ויעויין בש"ך בסי' ק"י סקס"ב שדן אם לדעת שו"ע יש להחמיר בס"ס בגוף ובתערובת באיסור דרבנן (בנה"כ על הט"ז סקי"ב כתב מפורשות להקל בס"ס בגוף ובתערובת באיסור דרבנן, ונחלק בכך על הט"ז).
בהגהת טעם המלך (שעה"מ הל' יו"ט פ"א ה"כ) האריך לבאר שמחלוקת זו של הש"ך והט"ז נובעת ממחלוקת הרשב"א וספר התרומה בטעם החומרה בס"ס בגוף ובתערובת.
♦
ה.
הבנת דעת הרשב"א בדברי האחרונים:
במהלך ביאור דברי השו"ע בסי' ק"י, שפסק כר"י הזקן, דנו האחרונים בטעמו של הרשב"א לדין זה.הט"ז בסי' ק"י סקי"ב דן בדברי הב"י בסי' נ"ז שמחלק בין נודע הספק הראשון קודם השני לבין מצב שנודעו שני הספיקות כאחד. בתוך דבריו כתב: "... וכן נראה לענ"ד עוד להביא ראיה דלא מהני לא נודע בינתיים במקום דלא הוה ס"ס כראוי מדברי הרשב"א הביאו הב"י בסי ק"י".
ע"פ דברי הרשב"א בתה"ב (ב"ד ש"ב, הובאו לעיל), הסיק הט"ז שדעת הרשב"א (עכ"פ בתירוץ השני בדבריו) שבתערובת איסור חד עם חד שנתערב אחד מהם ברוב אחר מודה ר"ת "כיון דהוי כגופו של איסור על כן מודה ר"ת דבזה אין ס"ס... והנה לר"ת שמודה בזה דלא מהני ס"ס ע"כ אפילו בלא נודע בינתיים מתערובות הראשון כיון שהטעם שלא היה אז ספק כלל הוה ליה כאילו נעשה בפעם אחת עם התערובות השני. וא"כ גם לר"י ודאי כן... דבחדא מחתא מחתינהו הרשב"א".
הט"ז מבין בדברי הרשב"א שבס"ס בשני תערובות, בעקבות הספק השני ישנו מצב בו ניתן לומר שאין איסור כלל בתערובת. מצב זה נחשב "כאילו נעשה בפעם אחת עם התערובות השני". גדר זה דומה לדברי הרשב"א אודות ס"ס שבכתובות ט. (ס"ס בגוף אחד) "שא"א לזו אלא לבוא לפניך בשני ספקות".
בסקי"ג הט"ז חולק על דברי הב"י בסי' נ"ז וסובר שגם במצב שלא נודע הספק קודם שהתערב בתערובת יש להחמיר, מדין ס"ס בגוף ובתערובת. (הט"ז דוחה את תשובת המשא"ב סי ל"ז שהאריך בהבנת דברי הרשב"א בדרך זו, שאם לא נודע הספק, גם בס"ס בגוף ובתערובת יש להקל).
הט"ז מביא את דברי הרשב"א בתה"ב וכותב: "הרי שהרשב"א מחלק בין ס"ס דזינתה דשם א"א לומר ס"ס אלא בפעם אחד משא"כ במקום ששייך להפסיק בין הספיקות כמו ספק בגופו והשני בתערובות דחל שם איסור תחילה קודם שנודע הספק השני אע"פ שלא נודע לנו מזה דהידיעה אינה גורמת כלום. אלא עיקר החילוק בין א"א לאפשר לחלק בין הספיקות".
הט"ז מביא את הקושי המובא בב"י סי' נ"ז: "וכי פליג ר"י על תלמוד דאנו מתירין ס"ס". בשל קושי זה חילק שם בין נודע קודם התערובת ללא נודע. ע"ז כתב הט"ז: "ועכשיו שבאנו לזה דשאני הכא שאין הס"ס מעניין אחד, וזה מוסכם מכל האחרונים סמ"ג וסמ"ק ורשב"א וטור ואו"ה נתרועע היסוד ונפל הבניין".
בסקי"ד סיכם הט"ז: "כלל העולה בס"ס הוא כן, דכל שספק האחד הוא אסור מצד שהוא חשוב ואינו בטל ברוב שאע"פ שעיקר האיסור הוא מדרבנן כמו ספק ביצה שנולדה ביו"ט ושוב נתערבה לא מהני בה ס"ס כיון שאין הספיקות בעניין אחד. אלא בעינן שיהיו שני הספיקות ע"י תערובות ונודע בינתיים לא מעלה ולא מוריד בשום דבר מהס"ס, וכן אם יש שני ספיקות אם יש כאן איסור לגמרי אז מהני בכל גווני". (בנה"כ חלק וכתב שבאיסור דרבנן בס"ס בגוף ובתערובת יש להקל).
מדברי הט"ז נראה, שטעמו העיקרי של ר"י הזקן לדעת הרשב"א הוא משום שבס"ס בגוף ובתערובת שני הספיקות אינם מעניין אחד. לפי הט"ז גם בס"ס בתערובות (כפי שמובן בסקי"ב) וגם בס"ס בגוף אחד (כפי דבריו בסקי"ד) נוצר מצב בו ניתן להיאמר שאין איסור כלל בנידון, ולכן ס"ס כזה מועיל להתיר. מה שאינו מתקיים בס"ס בגוף ובתערובת.
לכן לפי הט"ז גם באיסור דרבנן יש להחמיר בס"ס בגוף ובתערובת, ואין להקל גם כשלא נודע הספק קודם התערובת.
יעויין במש"ז סקי"ב בהבנתו את דעת הט"ז: "ואומנם מש"כ בפירוש הרשב"א הוא כמ"ש ג"כ הפר"ח דהרשב"א הבין בר"י דכל שהשני ספיקות מעניין אחד וגוף אחד כמו ההיא דפתח פתוח או ע"י שני תערובות הוה ס"ס, ומיהו ספק אחד בגופו וספק שני ע"י בתערובת לא הוה ס"ס שהם שני ענינים".
כמו כן, במש"ז סקי"ג דקדק בדברי הט"ז: בס"ס של פתח פתוח, א"א להפריד בין הספיקות (כדברי הרשב"א: "אי אפשר לבוא לפניך אלא יחד"). רק באופן זה יש להתיר בס"ס. כך שגם אם בגוף אחד ישנו ס"ס בעניין אחד, אם ניתן להפריד בין הספיקות, אינו נחשב ס"ס להקל. בס"ס בשני תערובות, כיון שאחר התערובת הראשונה קיים איסור דרבנן (בגלל ביטול ברוב), אף שניתן להפריד בין הספיקות, כיון שהם מעניין אחד יש להתיר בס"ס כעין זה. ס"ס שבגוף ובתערובת, אינו מעניין אחד וניתן להפריד בין הספיקות, ולכן גם באיסור דרבנן יש להקל. דברים אלו כתב הפמ"ג בעת הרשב"א.
לפי הבנת זו של הפמ"ג, נראה שלדעת הרשב"א בתערובת חד בחד של איסור דרבנן, שנתערבה אחת החתיכות באחרות, יש להקל בס"ס זה. במקרה זה, ישנו ס"ס מעניין אחד, ואף שניתן להפריד בין הספיקות, רואים בו ס"ס להקל. כן נראה בסיום דבריו בסקי"ג.
הט"ז חלק בביאורו לדעת הרשב"א על דברי שו"ת משאת בנימין, שחילק בדעת הרשב"א בין מקרה שנודע הספק הראשון קודם השני, למקרה שלא נודע.
כ"כ בשו"ת משאת בנימין סי' ל"ז: "ועוד נראה דמה שאוסר ר"י ספק ספיקא שאינו מעניין אחד היינו כשנודע הספק קודם שנתערבו, שבאותו הפעם לא היה אלא ספק אחד ונאסר מדאורייתא, שהרי מביאין אשם תלוי על ספק דאורייתא כגון ספק חלב ספק שומן, ומאחר שנאסר מדאורייתא נעשה כאיסור ודאי, ואם אח"כ נתערב ברוב דמי לאיסור ודאי שנתערב חד בתרי דאינו בטל אם הוא מדברים החשובים שאינן בטלין ברוב. אבל אי לא נודע הספק הראשון עד אחר שנתערב ואז נודעו שתי הספיקות בפעם אחת מודה ר"י דשרי מכל ס"ס. וכ"כ הב"י בטור יו"ד סי' נ"ז בשם אור זרוע וסמ"ק (סי' ר"א הגהת הר"פ סק"ה). וכן משמע לשון הרשב"א שהביא ב"י ביו"ד סי' ק"י... וז"ל דהאיך אתה אומר לא זה הוא ואת"ל זה הוא שמא אותו ספק מותר היה, והלא כבר אוסרתו מספק שנפל בגופו ואחר שאוסרתו היאך אתה חוזר ומתירו עכ"ל... ור"ל, מאחר שכבר היה נודע ונאסר קודם שנתערב איך אתה חוזר ומתירו אחר שנתערב. ומשמע שאם לא נודע ונאסר קודם שנתערב ואחר שנתערב נודעו שתי הספיקות בפעם אחד שרינן מכל ספק ספיקא".
בסי' ל"ח הביא את דעת שו"ת שארית יוסף סי' כ"ג שאין לחלק בין נודע הספק הראשון ללא נודע, ודחה את ראיותיו. בתוך דבריו כתב: "ואנן לא מחלקינן בין נודע ללא נודע אלא לדברי ר"י שאוסר הס"ס כשהספק האחד בגופו, דבזה ודאי יש לחלק בין נודע ללא נודע. דכשנודע הספק שבגופו קודם שנתערב אז הוה איסור מדאורייתא, ולפיכך כשנתערב אח"כ הוי ממש כאילו נתערב איסור ודאי דאינו בטל אפילו באלף, משא"כ כשהספק הראשון ע"י תערובות. ודי בזה לביטול ראיה הראשונה של בעל שארית יוסף".
לפי זה, הבנת הרשב"א היא שבספק בגוף ידיעת הספק קודם נפילת החתיכה לתערובת גורמת לאיסורו הודאי מדאורייתא, ואין אפשרות לצרפו לס"ס עם הספק שבתערובת. באיסור דרבנן, כגון בשני תערובות (ישנו ביטול ברוב מדאורייתא בתערובת הראשונה), יש להקל בס"ס בגוף ובתערובת.
בתערובת איסור חד בחד, שנתערב אחד מהם ברוב, דן הרשב"א בתה"ב, וכתב בסוף דבריו: "וי"ל כל שנפל פה איסור ודאי ואין רוב היתר, דנינן ליה כגופו של איסור מדאורייתא". לפי המשא"ב, זהו הנימוק העיקרי להחמיר בכל ס"ס שבגוף ובתערובת. בס"ס שבגוף אחד, כגון פתח פתוח, כיון שאי אפשר אלא ששני הספקות יבואו לפנינו יחד, לא נודע הספק הראשון קודם השני, וגוף ההאיסור לא נאסר מדאורייתא.
כאמור, על הבנה זו חלק הט"ז.
בספר בית מאיר סי' ק"י (קונטרס בדיני קבוע על השו"ע ס"ט, בתחילת דבריו) הסביר את דעת הרשב"א כדעת שו"ת משא"ב. הבי"מ מדקדק בדברי הרשב"א בתה"ב (הובא לעיל) שאין טעמו כפי שכתבו הט"ז והפר"ח שאין ס"ס מתיר אלא בגוף אחד ובעניין אחד, ומיניה - שס"ס בגוף ובתערובת אינו בעניין אחד ובגוף אחד ולכן אינו מתיר. אלא טעמו הבסיסי של הרשב"א הוא שהספק הראשון אוסרו, ואין בכח הספק השני להתירו.
לשון הבי"מ: "אלא ודאי לענ"ד הרשב"א אינו מחלק כלל בסברא זו דגוף וענין אחד. אך בזה הוא דמחלק במה דשייך והא כבר אסרתי. ומה שאינו מזיק זה בשני תערובות היינו משום דאף על התערובות הראשון לא הוחלט כלל הכל באיסור אלא מפני החשש שיפגע באיסור, ותדע שהרי אילו פירש שלא בפנינו שרי".
עוד כתב: "אבל להנ"ל ניחא דבחד בחד כיון דלא שייך גביה לומר כל דפריש מרובא הוחלטו שניהם באיסור ושייך אף לגבייהו לומר והא כבר אסרתי, וא"כ בודאי מסתבר דהוא הדין בשני ספיקות בגוף והם במציאות שלא לבוא בפעם אחד דמהראוי לדון איך אתה אומר ואת"ל והא כבר אסרת. ולהכי מוכרח לומר דבפתח פתוח ושליא משום דאי אפשר בשום אופן לבוא אלא בפעם אחד. וא"כ ודאי צודק המנח"י דהטעם בפסחים ובע"ז על כרחך משום דאיירי דהידיעה היתה בפעם אחד אינו מזיק מציאות העניין זה קודם לזה... וממילא לפי זה דה"ה אף ספק אחד בגוף ואחד בתערובות נמי כל שהיתה הידיעה בפעם אחד דשרי וכדעת מצאתי כתוב שבב"י סי' נ"ז והוא התה"ד... וכן הסכמת המ"ב ומנח"י וכן עיקר לענ"ד בדעת הרשב"א ודאי".
לפי הבי"מ אין לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן. גם אין לחלק בין ס"ס בגוף ובתערובת, לס"ס בגוף אחד (כגון ההיא דפתח פתוח). בכל אופן, הטעם הוא שאם אסרתה כבר, בין מדאורייתא ובין מדרבנן, אין כח בספק השני להתיר איסור שהוחלט. הדבר נכון גם בס"ס בגוף אחד, במצב שבו שני הספיקות אינם באים כאחד. זאת, בתנאי שהיתה ידיעה בין הספק הראשון לשני. (בנקודה זו חולק הבי"מ על המשא"ב, לפיו רק בס"ס בגוף ובתערובת יש הבדל בין כשנודע הספק לכשלא נודע. לדעת הבי"מ גם בס"ס בגוף אחד יש הבדל כזה). בס"ס בשתי תערובות, כבר בתערובת הראשונה, גוף האיסור בטל ברוב וא"א לומר "שהרי כבר אסרתה", לכן אין צורך בידיעה בין הספק הראשון לשני.
בספר יד יהודה סי' ק"י סקנ"ו מסביר אחרת את כוונת הרשב"א: "והנה הגם דהרשב"א כתב שכבר אסרתה, פשוט יותר ביצה בכותחא דאין הכוונה דוקא אם נודע ואתה אסרתו, דהא אמר מבואר דדוקא היכא שא"א לבוא לפניך אלא בשתי הספיקות. מבואר דאבל אם אפשר לבוא בספק אחד מקודם, הידיעה לא מעלה ולא מוריד כלל וכלל. דמאי נפק"מ אם לא נודע לדידן, הא מ"מ בע"כ נאסר כבר". הרי שבנקודה זו, אם הידיעה היא הגורמת להחמיר בס"ס בגוף ובתערובת, חולק היד יהודה על דעת בי"מ ומשא"ב.
אולם בגוף סברת הרשב"א נראה שהוא הבין בדומה לבי"מ: "על כן הברור בלי ספק דס"ל דכונת הר"י דדוקא בבא מכח שני תערובות, היינו שהספק בא מכח רוב כמו שמסיים שם כגון זו שאמרו שנפל טבעת של ע"ז... דכל שהספק הראשון בא מכח רובא תו לא אמרינן דכבר נאסר, שהגם שאתה אוסרו ע"כ רק מספק כיון שקרוב יותר להתיר תו מה נפ"מ בספק השני אי נימא מכח רובא או אפילו שקול, הא שפיר יש ס"ס... אבל חד בחד כיון שאין הספק הראשון בא מכח רוב היתר הגם דהשני הוא רוב מ"מ א"א לצרף לו ספק הראשון כיון שכבר נאסר". (בהמשך כתב שבתערובת חד בחד דברי הרשב"א ש"דנינן להו כגופו של איסור" הם לדעת ר"ת, כי לר"י אי"צ בזה).
לגבי ס"ס בגוף אחד כתב: "והדברים מבוארים וברורים כמו שכתבתי שאין שום חילוק בעולם לדידיה בין גוף אחד או שני גופים, או יהא הספיקות בענין אחד או בשני ענינים כמבואר היטב בדבריו בתשובה ובתה"ב דכל העניין רק אם אינו בא מכח רוב הוא שקול אם נולד מקודם תו לא מצרפינן ליה לספק אחר, יהא מדאורייתא או מדרבנן. אבל אם בא מכח רוב מצרפין אותו לספק אחר תמיד. וכן מצינו בגוף אחד אשר ספק אחד נולד מקודם ומחמת שנמי קרוב יותר להיתר הגם שאוסרין אותו מ"מ מצרפין אותו לספק שני". במפורש כתב כן לגבי ס"ס דפתח פתוח בסקי"ח: "... דהא ס"ל דגם ס"ס בגוף אחד כמו בפתח פתוח צריכין שיהא דוקא נולדו ביחד, והרי מבואר בפסחים ט. ע"ז מ"א: נדה ט"ו: דמהני ס"ס הגם שהספק הראשון נולד מתחילה. וע"כ דשאני שם דהספק הראשון קרוב יותר להיתר מלאיסור".
גם בס"ס בגוף אחד נוקטים להקל בס"ס בגוף ובתערובת כשהספק הראשון נוטה להיתר. וכנראה כוונתו היא שסברת הרשב"א בס"ס דפתח פתוח "שא"א לשני הספיקות אלא לבוא לפנינו ביחד" היא שבמקרה זה אין צורך לדון אם הספק הראשון נוטה להיתר (כן משמע בדבריו בסקנ"ו ד"ה "והנה צריכין"). זאת, בפרט לפי דברי הרשב"א במשה"ב, שחלק על דעת הרא"ה שבס"ס דפתח פתוח חזקת היתר של הנטענת מסייעת לה.
הבי"מ והיד יהודה דומים בהבנת דברי הרשב"א. לפי שניהם, הספק הראשון אוסר את גוף האיסור, ואף שנוסף עמו ספק שני, אין באפשרותו להתירו לאחר שנאסר. לבי"מ, כיון שנודע הספק הראשון, ידיעתו מחליטתו לאיסור. כאמור, בנקודה זו היד יהודה חולק על הבי"מ בפירוש דברי הרשב"א. לפי הבנת היד יהודה, הרשב"א סובר שרק בספק ראשון הנוטה להיתר יותר מלאיסור (אם בשל תערובתו ברוב, אם משום ששכיח היתר יותר מאיסור, כש"כ בסקי"ח), ספק שני מצטרף לס"ס להתירו.
זאת לעומת דעת הט"ז, שסברת הרשב"א בדין זה היא שס"ס צריך להיות בגוף אחד ובענין אחד.
בספר פר"ת סי' ק"י (סק"ז ד"ה "ופירושן", ובסקי"ט) חולק על מסקנת הפר"ח, וסובר שגם במקרה של איסור בתערובת חד בחד שנפל לרוב היתר הסיק הרשב"א להתיר כדין ס"ס של שני תערובות. הפר"ת (בסק"ז) הסביר שבתה"ב הרשב"א הסתפק בדין זה, אך במשה"ב הרשב"א הסיק להתיר.
כ"כ הפר"ת בסק"ז: "פירושן של דברים כל הם, להיות שסברת הרשב"א בדברי ר"י היא דכל דמצינן למימר לא זו היא שנפלה לתערובת ראשון שרי, יחוייב הדבר לומר אפילו חדא בחדא בתערובת א' שרי בתערובת ב' ואצ"ל לרוב, הגם דרוב הוי חדא בחדא מדרבנן". בס"ס בגוף אחד ניתן להסביר באותו האופן - כתוצאה מכך שא"א לספיקות לבוא אלא ביחד, אפשר שאין לפנינו איסור כלל.
הפר"ח האריך בביאור שיטות הראשונים בסי' ק"י סקמ"ו. בביאור דעת הרשב"א כתב: "והסברה השנית (בהבנת דעת ר"י הזקן) להרשב"א שסבור דבעינן שיהיו שני הספקות שוין ודומין זה לזה, או באין מכח שני תערובות או משני ענינין באין כאחת, אבל אם אינן מענין אחד אלא שהספק הראשון הוא בגוף האיסור כיון שעיקר מה שאנחנו חוששין הוא אסור דבר תורה אף על פי שזה עכשיו דרבנן כספיקא דאורייתא דיינינן ליה כענין ביצה שנולדה ספק יו"ט ספק טריפה ונתערבה באחרות... לא מיקרי ס"ס להתיר וכחדא ספיקא דמו שהרי נאסרה כשנולד הספק הראשון והיאך נחזור ונתיר מה שאסרנו מפני תערובת אחד". גם בתערובת חד בחד, שנתערבה אחת החתיכות באחרות, סובר הפר"ח בדעת הרשב"א להחמיר, כיון שתערובת חד בחד נחשבת כגופו של איסור (לר"י הזקן), או כאיתחזק איסורא (לר"ת). (בנקודה זו חולק הפר"ח על מהריב"ל בח"ג סי' ק"ג).
הפר"ח הבין בדעת הרשב"א שבאיסור דרבנן שאין לו חשש תורה, ס"ס בגוף ובתערובת מועיל להתיר. וכמש"כ: "אומנם בין לדעת ס' התרומה, בין לדעת הרשב"א ובין לדעת הרא"ה, מדברי כולם נלמוד דאי ספיקא קמא לא מיתסר אלא מדרבנן גרידא ואין בו עיקר חששא דבר תורה משתרי בספק שני אף ע"י תערובת"
כך שלדעת הפר"ח הרשב"א מחמיר בס"ס בגוף ובתערובת באיסורי דאורייתא (או בדררא דאורייתא) כיון שהספק הראשון הוא בגוף ואוסרו מן התורה. בשני ספקות בעניין אחד ובגוף אחד, מלכתחילה אין מצב בו איסור תורה חל על הגוף הנידון. בשתי תערובות יש על כל חתיכה שני צדדים להקל מכח רוב, כך שלא חל איסור דאורייתא מעיקרו.
הגר"א בסי' ק"י סקל"ה הביא את דברי הרשב"א בתה"ב, ודייק מהם: "אלא דכל שאסור דבר תורה לא אמרינן ס"ס להקל". לכאורה הוא הבין שרק באיסור תורה ישנה חומרה בס"ס בגוף ובתערובת.
♦
ו.
הבנת ספר התרומה בדעת ר"י
טעמו של ר"י המובא בספר התרומה (ובראשונים נוספים, כגון סמ"ק וסמ"ג) הוא "כיון שמן התורה אסורה, ושייך בה אשם תלוי אי הוה איסור כרת". יש להבין טעם זה.הפר"ח (סי' ק"י סקמ"ו) בתוך דבריו כתב: "תדע, דאיכא לפלוגי בין ספק איסור לתערובת חד בחד, דהא קיימא לן כההוא תנא דלא מחייב חטאת אלא אחתיכה משתי חתיכות, אבל חתיכה ספק חלב ספק שומן לא מחייב דלא איתחזק איסורא וכדאיתא בכריתות י"ז:".
בשו"ת משאת בנימין (סי' ל"ז) כתב: "ועוד נראה שמה שאוסר ר"י ספק ספקא שאינו מעניין אחד היינו כשנודע הספק הראשון קודם שנתערבו, שבאותו פעם לא היה אלא ספק אחד ונאסר מדאורייתא, שהרי מביאין אשם תלוי על ספק דאורייתא כגון ספק חלב ספק שומן, ומאחר שנאסר מדאורייתא נעשה כאיסור ודאי". ועל כך הקשה הברוך טעם בהגהות: "וצ"ע דהא פסק הלכה כמ"ד דאין חיוב אשם תלוי אלא בחתיכת אחת משתי חתיכות, של חלב ושל שומן, דאיקבע איסורא".
הפר"ח דייק בדברי ספר התרומה, שר"י החמיר בס"ס בגוף ובתערובת גם בספק איסור וגם בתערובת חד בחד שנתערבה חתיכה מהן באחרות.
ייתכן שכוונת הדברים היא שגוף האיסור המסופק נאסר מדאורייתא ולא מדרבנן, ולכן גם בספק השני שבתערובת אין להתירו, כעין סברת הרא"ה. הלשון "שייך בו אשם תלוי" אינו הסיבה להחמיר בספק הראשון שבגוף, אלא באה לחדד שספק איסור אסור מדאורייתא. כעין זה כתב ביד יהודה (סי' ק"י סקנ"ו ד"ה "וכן מבואר"): "ומש"כ כיון דחייב אשם תלוי אם היה בו כרת, נראה שלא כתב זה אלא להוכיח דכל ספיקא אסור מדאורייתא דהא מצינו שחייבו התורה אשם תלוי, והגם דשם דוקא באיקבע איסורא מ"מ מוכח דכל ספק אינו מותר מה"ת".
בכריתות י"ז: מובא: "אמר רב יהודה אמר רב היו לפניו שתי חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב, אכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל חייב. חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואכלה, פטור". התוס' (ד"ה "אמר") הקשו מכתובות כ"ב: "שניים אומרים מת ושניים אומרים אינו מת, הבא עליה באשם תלוי", שהרי במקרה זה אין שתי חתיכות כדברי רב הנ"ל. בתירוצם הראשון כותבים התוס': "דהכי פריך הבא עליה באיסור אשם תלוי קאי". בשטמ"ק מבאר את כוונתם ע"פ הרא"ש: "ונהי דליכא קורבן מ"מ בספק איסורא קאתי, והיכא קאמר דלא תצא".
עולה מכך, שהגמ' בכתובות נוקטת את הלשון "באשם תלוי" אך כוונתה היא לספק איסור תורה ללא קורבן. הדגש הוא שספק איסור הוא מה"ת. כך שכבר בש"ס נמצאה לשון זו, כפי שבספר התרומה נקט בלשונו "שייך בו אשם תלוי" כדי להסביר שמדובר בספק איסור מה"ת.
הסבר אחר, ע"פ דעת השאלתות (ויקרא שאילתא ס"ח): "דאסר להון לדבית ישראל למיכל ספק איסורא. היכי דמי- כגון חתיכת חלב וחתיכת שומן דאי ערבו בהדיי ולא ידיע הידא דחלב והידא דשומן. אי נמי, חתיכה אחת ספק חלב הוא ספק שומן הוא. ואשכחן דאחמר קוב"ה בספק טפי מן ודאי. דאילו ודאי אכל חלב בשוגג מביא קורבן חטאת אפילו בת דנקא, ואילו שגג ואכל ספק מביא אשם בכסף שקלים אחמר רחמנא בספק כי היכי דנבדלו מיניה". כפי שכתב הנצי"ב בפירושו (סקט"ז), דעת השאילתות לחייב אשם תלוי גם בחתיכה אחת שהיא ספק חלב ספק שומן, וסובר השאילתות בשל כך שספד"א לחומרא מדאורייתא.
לפי זה, דברי ספר התרומה יתבארו על פשוטם: כיון שבחתיכה אחת ספק חלב-ספק שומן הוכרע שמתחייבים באכילתה קורבן אשם תלוי, נובע דין ספד"א לחומרא מן התורה. לכן בספק ראשון בגוף מחמירים גם בהצטרף ספק שני כשנתערב ברוב. הספק בגוף שונה מספק רגיל, הגם ששניהם מן התורה, כי בגוף איסור שייך לדבר על אשם תלוי. (בסמ"ג, לאוין סי' קכ"א עולה שספד"א לקולא מדאורייתא. אך מש"כ בלאוין סי' קמ"א שהובא לעיל שסד"א לחומרא מדאורייתא הוא לדעת ר"י).
אכן גדולי האחרונים (מהרי"ט יו"ד ס"א, ש"ש ש"א פ"ג, פר"ח כללי ס"ס סק"א, כך מוכח ברשב"א קידושין ע"ג.) כתבו שבזה גופא נחלקו הראשונים: לרמב"ם סד"א לקולא מדאורייתא כי הוכרע לחייב אשם תלוי רק בחתיכה משתי חתיכות. לרשב"א סד"א לחומרא מדאורייתא, כי בגמ' כריתות י"ז: נחלקו בגמ' אם לחייב באשם תלוי, אך לכו"ע ישנו איסור מה"ת בספק. לפי זה קשה קושיית הברוך טעם, ויש להבין את כוונת ספר התרומה.
ניתן להבין שכוונת ספר התרומה היא שבכל ספק איסור תורה בגוף שנפל לתערובת, נוקטים שאיקבע איסורא - הספק אסור מן התורה, ונקבע כך בתערובת השניה, ולכן הספק השני שבתערובת אינו מתירו. אין הכונה שהאיסור הוא 'איקבע איסורא', כיון שרק בתערובת חד וחד אמרינן איקבע איסורא. אך בספק איסור בחתיכה אחת נוקטים שאיקבע איסורא כשהוא בתערובת (משא"כ ס"ס בשני תערובות). לכאורה, כך הבין הבית מאיר שיובא לקמן את סברת ספר התרומה.
הפמ"ג (סי' ק"י שפ"ד סקס"ב) הסביר את דעת ספר התרומה: "שיטה א' היא דעת הרא"ה ז"ל בבד"ה דס"ס לא שרינן אלא כשהספק אחד שרי מן התורה ומדרבנן אסור, הקילו בס"ס. הא כל שהספק האחד מן התורה ספק השני אסור מדרבנן. דאין חילוק בין כשהס"ס בעניין אחד נמי לא שרי אלא כשהספק האחד מדרבנן. וההיא דפ"פ מן התורה אוקמיה בחזקת היתר. וזו השיטה היא ג"כ שיטת ספר התרומה סי' ע"ו דאין מחלק בין גוף אחד אלא כשהספק אחד איסור תורה יע"ש...".
הפמ"ג ביאר שכוונת ספר התרומה לדין הכללי של ספק בדבר תורה. לפי הרא"ה בהסברו הראשון ולפי ספר התרומה, נוקטים שס"ס מתיר רק כשהספק הראשון מותר מה"ת. יוצא, שאין לזה קשר לספק בגוף בדוקא, אלא בכל ס"ס הדין כך הוא, גם בס"ס בגוף אחד (וכפי שראינו בכתובות ט. בטוען פתח פתוח). לפי הבנה זו צריך להסביר את לשונו של ספר התרומה "ויש בה אשם תלוי וכו'" כהסבר הראשון לעיל, של היד יהודה.
בגינת ורדים כל ס"ח דן הפמ"ג בספק איסור שנפל לקדירה ונשפך וא"א לשערו, האם יש במקרה זה ס"ס להתיר: "אי אמרינן דהוא ספק ספיקא שמא מותר, ואת"ל אסור שמא היה שישים. או דדמיא לספק אחד בגופו והשני בתערובות דאוסר מטעם דספיקא דאורייתא הוה כודאי איסור ולא מהני אח"כ, או דילמא דיש לחלק ואת"ל שרי מיבעיא לי אם החתיכה ההיא מדרבנן ודאי נאסרה ומן התורה יש ספק אי ג"כ אסורה מה"ת או מה"ת שריא ומדרבנן הוא דאסורה אם נפל התבשיל ונשפך ואי אפשר לעמוד על שיעורו מהו, אי אמרינן דשרי או אסור דהוה ספק ספיקא לאיסור. והנה לשיטת הר"מ ז"ל דכל ספיקא מה"ת שריא ומדרבנן אסור כמ"ש בכלל ז' באורך מזה א"כ נראה ודאי לא מיבעיא בחתיכה שיש בה ספק אם היא ספק לא הוה אלא ודאי איסור דרבנן והולכין בספיקן להקל שמא היה שישים נגדה וכפי הנראה בספק אחד בגופה והשני בתערובות לשיטת הר"מ ז"ל ליתא כיון דספק מה"ת שריא ולא הוה אלא איסור דרבנן, מהני אח"כ הספק השני של ע"י תערובת". מתבאר בדברי הפמ"ג חידוש: לשיטת הרמב"ם שסד"א לקולא מדאורייתא, ס"ס בגוף ובתערובת מועיל להתיר. בספר יוסף דעת (לגר"מ לוי) סי' י"ד כתב שאין לתלות את דין ס"ס בגוף ובתערובת במחלוקת הראשונים בדין סד"א, יעוי"ש.
וכ"כ הפמ"ג באו"ח סי' י"ז באש"א סק"ב: "דהנה הר"מ והרשב"א מחולקין אם ספק תורה לחומרא מן התורה או מדרבנן... הא ספק תורה מן התורה לחומרא כודאי לענין איסור ומשום הכי אמרינן ביו"ד סי' ק"י ס"ט ספק אחד בגופו ספק ושני ע"י תערובת לא מהני להתיר".
הפר"ח (סי' ק"י סקמ"ו) כתב: "והרא"ה בבד"ה כתב דלא אמרינן ס"ס שרי בדאורייתא אלא היכא דבספק הראשון שרי מדאורייתא אלא מדרבנן אסיר... וכן כתב ספר התרומה בסי' ע"ו ע"ש". הרי שהסביר את ספר התרומה כהסברו הראשון של הרא"ה.
ביד יהודה (סי' ק"י סקנ"ו ד"ה "מיהו לבסוף") חלק על הפר"ח והסביר את דברי ספר התרומה כהסברו השני של הרא"ה, שרק בספק איסור בגוף מדאורייתא אין להתיר בספק שני שבתערובת.
היד יהודה הסביר מה הסברה שס"ס בגוף ובתערובת אינו מועיל לפי זה: "וא"צ לבקש טעמים וחילוקים בענייני ס"ס כלל, דבאמת כל ס"ס שבעולם מהני גם בדאורייתא אך כאן הא דלא מהני בספק טרפה שנתערב לעשות ס"ס אין הגרעון כל בגוף הס"ס אך טעם אחר יש דהא כבר התבאר (סקמ"ח ד"ה "מעתה נבוא") דאינו ראוי כלל להתיר מחמת ס"ס דהא אחד יש דאין בו ס"ס וזה הוכיח על כולם מטעם מה חזית". בס"ס בשתי תערובות, כבר בתערובת הראשונה באיסור אינו מה"ת אלא מדרבנן, ולכן התערובת השניה מועילה להתירו בס"ס.
גם הבית מאיר (סי' ק"י קונטרס בענין קבוע ס"ט) הבין את ספר התרומה כהסברו השני של הרא"ה. בס"ס בגוף אחד (טענת פתח פתוח), אף כשבאו הספיקות בזה אחר זה יש להתיר, כיון "דהשני ספיקות דבוקים בו וי"ל בשעה שאכלו שני ספיקות אם יש כאן שום איסור". כמו"כ, בשתי תערובות החתיכה התבטלה ברוב כבר בתערובת הראשונה. מה שאינו בספק בגוף ספק בתערובת, שחתיכת ספק איסור אף כשנתערבה בתערובת היא עומדת בעינה, והאוכל עלול לפגוע בה. הבית מאיר מקשה בדעת ספר התרומה: "ומלשון הבעה"ת והרא"ה והשואל בתה"ד משמע שאף שייכות אשם איתא בגוויה כחזקת איסור ממש וזה צ"ע".
התוס' בכריתות י"ז: שהובאו לעיל, הסבירו בתירוצם השני: "ועוי"ל דפריך התם לרב נחמן דמפרש הכא טעמא דרב משום איקבע איסורא. והיכא דאכל גוי הראשונה וישראל השניה חייב משום דאיקבע איסורא, וניחא התם דפריך שפיר שהרי כבר איקבע איסורא שהיתה אשת איש". (בדומה לכך כתבו שם התוס' ד"ה "מדסיפא" שזמן בין השמשות נחשב איקבע איסורא לענין איסורים).
בערוך לנר הביא את דברי הנוב"י (קמא אבה"ע סי' מ"ג) בפירוש דברי התוס' האלו: "דלענין אשם תלוי לא בעינן שיהא עתה חזקת איסור אלא שכבר היה הדבר בחזקת איסור אף שעתה פסקה החזקה". הערל"נ חולק על הגדרת הנוב"י: "אבל בהא דאיקבע איסורא דלענין אשם תלוי בזה בעינן רק שהיה צד האיסור ע"י חזקת איסור וכנגד זה גם צד ההיתר ע"י חזקת היתר".
לפי שניהם מובן דין הגמ' בכתובות כ"ב: "תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי", אף שאין שתי חתיכות במקרה זה, משום שאיקבע איסורא באשה זו, אם כדברי נוב"י שהייתה לה חזקת אשת איש עד הגעת העדים, או כדברי הערל"נ שישנה חזקת איסור נגד חזקת היתר.
כך שישנו אשם תלוי גם בספק איסור מדאורייתא, הגם שאין שתי חתיכות. לכן, גם בספק בגוף בו דנים הראשונים, כספק ביצה ביו"ט או ספק טריפה, ישנה אפשרות שיהיו בגדר איקבע איסורא לענין אשם תלוי. כך ניתן להבין את סברת ספר התרומה "דמן התורה אסורה ושייך בה אשם תלוי בודאי אי הוה בה איסור כרת". כלומר, כיון שבמצבים מסוימים (כשאיקבע איסורא כדעת נוב"י וערל"נ) בספק איסור מתחייבים באשם תלוי, מובן שספק איסור זה שבגופו שונה מספק רגיל. לכן אין לצרפו לס"ס כשנפל לתערובת.
הפנ"י לכתובות י"ד: בקו"א ד"ה "וחכם אחד" כתב: "שהרי כתבתי דלסברא זו דס"ס ספק אחד בגופו וספק אחד ע"י תערובות לא נקרא ס"ס והטעם משום דאיקבע איסורא אע"ג דאיקבע נמי היתרא מכ"ש היכא דאיתחזק איסורא לגמרי דלא ניקרא ס"ס" (כוונתו למש"כ שם י"ד. "הכא תרי ספיקי"). נראה שסברתו דומה לאמור לעיל.
בתר"פ (ביצה ג:) הקשה את קושיית הראשונים מה בין ס"ס בשתי תערובות לס"ס גוף ובתערובת. בתירוץ ראשון כתב שבשתי תערובות הספיקות הם מאותו עניין, לעומת ס"ס בגוף ובתערובת שאינם מאותו עניין, כעין דברי הרשב"א. בתירוצו השני העמיד את הגמ' בביצה בתערובת ביצה חד בחד שנתערבה אחת מהן ברוב. כיון שאיקבע איסורא לעניין אשם תלוי, הספק הראשון אינו מצטרף לס"ס. דרך זו היא כדעת ספר התרומה, תערובת חד בחד בלבד, ולא בחתיכה אחת שהיא בספק. בשעה"מ הל' מאכ"ס פ"ח הי"א (ד"ה "וענ"ד אחר המחילה") כתב שקשה להעמיד את דברי הגמ' בביצה "וספיקה אסורה" בתערובת חד בחד, שכן בפשטות מדובר בביצה ספק טריפה.
זאת, לעומת דברי התוס' (יבמות פ"א. "נתערבו", ביצה ג: "ואחרות") שכתבו ששתי תערובות נחשבות כתרי רובי: "דגבי שאר מילי אוסרין חד רובא ושרינן תרי רובי כגון גבי יוחסין" (לשון התוס' ביבמות). ועל אף שבביצה העמידו שתערובת הראשונה היא שווה, משמע מדבריהם שסברת ההיתר היא משום מעלת תרי רובי. כשבס"ס בגוף ובתערובת אין תרי רובי, ולכן אינו ס"ס להתיר. (וכן הוא ברשב"א ביצה ג: "נתערבו באחרות" בשם התוס').
♦
ז.
דברי הרא"ה
הרא"ה בבדק הבית כתב שני הסברים בדעת ר"י:א. "אלא דטעמא דרבנו ז"ל דלא אמרינן ס"ס שרי בדאורייתא אלא היכא דספק הראשון שרי מדאורייתא אלא מדרבנן אסור, כגון הא דתערובת, הילכך ה"ל ספק שני ספק דרבנן. אבל כל היכא דבספק ראשון מיתסר מדאורייתא ספק שני אסור מדרבנן דלא חשוב אלא חד ספיקא".
ב. "ולישנא אחרינא אליבא דרבנו יצחק ז"ל דכל ס"ס בגופו של איסור מותר, וכל ס"ס בתערובות כגון שתי תערובות מותר. אבל חד ספיקא בגופו כיון דמיתסר באורייתא לא מישתרי בספק שני דתערובות משום טעמא דספק בכל דבר שיש לו ביטול בחד תערובות. וזה הלשון מתחוור מן הכל".
כאמור, האחרונים הסבירו את דברי ספר התרומה ע"פ שני הסברים אלו של הרא"ה, כך שההבנות השונות בשיטת הרא"ה הוזכרו.
הפמ"ג (סי' ק"י שפ"ד סקס"ב): "דעת רא"ה דס"ס לא שרינן אלא כשספק ראשון שרי מה"ת ומדרבנן אסור, הקילו בס"ס. הא כל שהספק ראשון מה"ת, ספק שהי אסור מדרבנן. ואין חילוק בין כשס"ס בענין אחד נמי לא שרי אלא כשהספק ראשון מדרבנן... ועיין פנ"י בקו"א לכתובות י"ד סמ"ו כתב כן שכל ס"ס האמור בתלמוד ספק ראשון מה"ת מותר, יעו"ש. והנך רואה שזה מחלוקת בין הרא"ה להרשב"א". זאת כתב להסברו הראשון של הרא"ה. להסברו השני של הרא"ה ס"ס בגוף אחד מועיל להתיר אף כשהספק הראשון מן התורה, ורק כשהספק הראשון מה"ת בגופו, אינו נחשב ס"ס להתיר. כך כתב גם הפר"ח בסי' ק"י סקמ"ו ד"ה "נמצינו למדים ששלוש סברות יש לשיטת ר"י".
המאירי ריש ביצה (ג: ד"ה "היתה ביצה") כתב לדעת ר"י הזקן: "שלא נאמר לדעתם ספק ספיקא אלא בתערובת אחר תערובת וכמו שהתבאר בזבחים, אבל זו שספיקה הראשון ספקת הגוף הוא נעשה מ"מ גוף האיסור ואין בתערובתה אלא ספק אחד". לדרכו השניה של הרא"ה ניתן להבין לפי טעמו של המאירי, שבספק דאורייתא בגוף בדוקא נעשית החתיכה המסופקת לגוף האיסור.
בס' בית מאיר (סי' ק"י ס"ט קונטרס בדיני קבוע) מביא את הסברו הראשון של הרא"ה (ד"ה "תו מביא שיטה ב' בשם הרא"ה"). לשיטה זו החילוק הוא בין ס"ס שבו הספק הראשון אסור מדאורייתא לס"ס שבו הספק הראשון אסור מדרבנן. אין בעצם הבדל בין ס"ס בגוף אחד, לס"ס בגוף ובתערובת.
בהסברו השני של הרא"ה חידד את מחלוקתם של הרא"ה והרשב"א. לדעת הרשב"א בס"ס בגוף ובתערובת (בין באיסור מדאורייתא ובין באיסור מדרבנן) נדרש שהספק הראשון יקדם בזמן לספק השני ויעמוד בפני עצמו, ורק אז יש לדון אותו כס"ס בגוף ובתערובת ושייך בו "והא כבר אסרת ואיך תתיר האיסור". לפי זה, ס"ס בגוף ובתערובת שנודע האיסור לאחר התערובת הוא ס"ס גמור להתיר. כך הבין הבי"מ את דברי הרשב"א בחולין נ"ג. לגבי ספק דרוסה בתערובת, כשדרס הארי בתוך התערובת. במקרה זה ישנה תערובת שבה ספק דרוסה, ונודעו שני הספיקות לאחר כניסת הארי לדיר.
הרא"ה חולק על הרשב"א בנקודה זו. אי"צ שהספק בגוף יקדם לתערובת, אלא כל ספק בגוף אין להתירו, אף כשנפל לתערובת, בגלל חומרתו. לשון הטור לדעת ר"י: "כיון שהספק הראשון היה בגופו אין להתירו מטעם ס"ס" הוא כהבנה זו. כל שישנו ספק בגוף, אינו מצטרף לספק נוסף להתיר.
♦
ח.
תערובת חד בחד
הרשב"א בתה"ב כתב: "ואני תמה באותה שמועה שבפר' התערובות, דמהתם משמש דדוקא שנפל האיסור לרוב, ומאותו הרוב נפל למקום אחר הוא שאמרו ס"ס להקל מפני שכבר נתבטל מדאורייתא, הא לאו הכי לא... וקשיא לי כי ליכא רובא נמי הא איכא בכל חד וחד שבתערובת שני ס"ס, (1) ושמא לא אמרו ס"ס להקל אלא ע"י שתי תערובות, וזה כדעת ר"י הזקן ז"ל שכתבנו. וי"ל (2) עוד דכל שנפל כאן איסור בודאי וליכא רוב היתר הרי אנו רואין כל אחד מאלו כגופו של איסור שהרי הוא אסור דבר תורה והילכך אין הולכין בכל ספק ספיקא כזה להקל".בשו"ת מהריב"ל ח"ג סי' ק"ג כתב בדעת הרשב"א: "ומשמע מדבריו דסבירא ליה לר"י בעל התוס' דכל היכא שהספק ספיקא בא מכל שתי תערובות, אפילו דהתערובת הראשון היה ספיקא דאורייתא אפילו הכי אזלינן ביה להקל. כיון דהרשב"א ז"ל יהיב טעמא לדברי ר"י משום דבכל חדא וחדא איכא למימר לא זו שנפלה כאן, ואת"ל זו היא שנפלה כאן שמא לא זו היא שנפלה לרבוא ראשון. ולא חלק היכא שהספק הראשון הוא ספק דאורייתא או ספק דרבנן כמו שחלק רא"ה לסברת ר"י".
הפמ"ג (סי ק"י בשפ"ד סקס"ב בסופו) הקשה על דברי מהריב"ל: "וצ"ע טובא מה דמשמע מדבריו דלהרשב"א בהבנת דברי ר"י חד בחד ואח"כ נתערב בתרי שרי. וברשב"א מבואר ההיפך, וביותר במה שכתב בתה"ב הארוך דחד בחד כגופו".
גם הפר"ח (סי' ק"י סקמ"ו) הקשה ע"ד המהריב"ל. בתירוצו הראשון של הרשב"א ר"י מתיר ס"ס מכח שתי תערובות בלבד, ותערובת חד בחד אינה מספקת לעניין זה. לפי"ז ר"ת מקל בדין זה. לתירוצו השני, גם ר"ת המקל בס"ס בגוף ובתערובת מחמיר כשהספק הראשון הוא תערובת חד בחד, משום ש"רואים כל אחד מאו כגופו של איסור". וכפי שמשמע בכריתות י"ז: שתערובת חד בחד נחשבת איקבע איסורא לאשם תלוי, וספק בחתיכה אחת אינו נחשב. גם הט"ז בסי' ק"י סקי"ב הבין כך את דברי הרשב"א. וכן ביד יהודה (ק"י סקנ"ו ד"ה "אבל עדיין"). (בשו"ת מהרי"ק החדשות סי' נ' ובאו"ז סי' תנ"ח משמע שר"ת מקל בתערובת חד בחד שנפל אחד מהם לרוב נוסף).
כבר הובאו דברי הפר"ת (ק"י סק"ז) שהרשב"א במשמרת הבית חזר בו מספקו בתה"ב, וסובר למסקנה שגם בתערובת חד בחד שנתערב אחד מהם ברוב ישנו ס"ס להקל.
לפי המתבאר, סברת ספר התרומה וסיעתו בס"ס בגוף ובתערובת נלמדה מדין אשם תלוי, ואילו הרשב"א לא הזכיר טעם זה בדבריו אלא גדר אחר "היאך נתיר וכבר אסרתה". לכן יש מקום להסביר שהוא חזר בו מקושייתו בתה"ב וסובר שדברי הגמ' בע"ז בשתי תערובות אינן בדוקא, וגם בתערובת חד בחד יש להתיר.
ספר התרומה מסביר בדעת ר"י, שהחמיר בס"ס בגוף ובתערובת משום שהוא ספק מה"ת ושייך בו אשם תלוי. הרשב"א בתה"ב מסביר בתירוצו השני בלבד, הן לר"י והן לר"ת, שספק חד בחד נחשב כגופו של איסור. הסבר זה הוא מעין דברי הגמ' בכריתות. נראה שביסוד הענין הרשב"א לא הסביר את חומרת דין ס"ס בגוף ובתערובת לר"י ע"פ דין איקבע איסורא בכריתות הנ"ל.
♦
ט.
אלמנת עיסה
הרשב"א בשו"ת כתב: "ולזה (=לדעת ר"ת) דעתי נוטה להלכה, וכדמוכחן לי שמעתא דרבי אליעזר דאקשינן עליה והא ספק ספיקא הוי ואע"ג דהתם ליכא ספק תערובות, ועוד אלמנת עיסה שהיא מחמת ספק חלל שנטמע במשפחה ושרי לה רבי יהושע משום ספק ספיקא".יש להבין לדעת ר"י מדוע אלמנת עיסה מותרת מס"ס, הלא מדובר בס"ס בגוף ובתערובת. כפי שהובא, לדעת רש"י באלמנת עיסה אין ס"ס בגוף ובתערובת, אך לדעת ר"ח ישנו. הרשב"א מעמיד את דברי הגמ' כר"ח, כך שמדובר בספק חלל שהתערב במשפחה. לגבי כל אחד מהם יש ס"ס בגוף ובתערובת.
בשו"ע אבהע"ז ס"ה מובא: "משפחה שנתערב בה ספק חלל כל אישה כשרה שנשאת לאחד מאותה משפחה ונתאלמנה אסורה לכהן לכתחילה. ואם נשאת לא תצא מפני שהם שתי ספיקות". על דין זה הקשה הב"ש באבעה"ז סי' ב' סקי"ג את הקושיה הנ"ל: הרי מדובר בס"ס בגוף ובתערובת, כך שבמקרה זה הדין צריך המתבקש הוא שתצא.
בחוו"ד בית הספק סק"ב תירץ, שמדאורייתא אלמנה זו מותרת משום רוב, ומדרבנן גזרו משום מעלה עשו ביוחסין, הלכך הקלו בס"ס בגוף ובתערובת. (בנחל יצחק סי' כ"ה בקונטרס ביאור ספק תקנה סוף ענף ה' כתב ג"כ שמדובר באיסור דרבנן, ולשיטת הרא"ה, שרק בדאורייתא מחמירים בס"ס בגוף ובתערובת, ניחא).
בהפלאה (כתובות י"ד.) העמיד מקרה זה בשתי תערובות: חלל שנתערב במשפחה, וממנה למשפחה אחרת.
הפנ"י (כתובות י"ד. בקו"א), בכו"פ (סי' ק"י סקכ"ט) כתב שמקילים בס"ס בגוף ובתערובת במקרה זה, בו יש לאשה חזקת היתר (בביצת טריפה אין חזקת היתר מסיבות שונות, עיי"ש). כעין זה כתב הרא"ה בבד"ה לגבי טענת פ"פ. החת"ס בכתובות י"ד. כתב על תירוץ הפנ"י "ונכון הוא", והסברה היא "דהא הטעם דמחמירינן בספק א' בגופה משום דכבר החלטנו לאיסור וה"ל כודאי איסור ושוב הו"ל הספק השני רק ספק אחד" ולכן אם ישנה חזקת היתר א"א להחליט את הספק הראשון לאיסור.
הבית מאיר (שם, וכ"כ במנח"י כלל מ"ג סקכ"ד ובקונטרס הספיקות סקי"ב) האריך ע"פ מחלוקת הש"ך והפר"ח בדין ס"ס בתרי גופי, והעלה:
א. לש"ך, באלמנת עיסה שני הספיקות באים כאחד. ובלשונו של הבית מאיר: "דהא לא צריכינן לדון על התערובות כי אם על האלמנה ובתה הבאים מכח התערובות... ובשעה אחת חלו הב' ספק ספיקא אם החלל בעל אותה ואת"ל בעל שמא הוא כשר. והוי שתי ספיקות בענין אחד ובגוף אחד אף לר"י".
ב. לפר"ח אין באלמנת עיסה איקבע איסורא כיון שהיא נתערבה ברוב משפחה. אף שהיא נחשבת קבוע מדרבנן, מידי ספק לא יצאה. (עיי' שו"ע סי' ק"י ס"ד לגבי ספק קבוע בתערובת).
לכאורה, ההסבר ע"פ דעת הש"ך הוא ע"פ הבנת הרשב"א בס"ס בגוף ובתערובת. ברשב"א חידש בס"ס בגוף אחד (כגון ההיא דפ"פ) ששני הספיקות באים כאחד ולכן נחשבים ס"ס להקל. כן הוא באלמנת עיסה ע"פ הש"ך, כפי שהסבירו הבית מאיר.
הסבר הפר"ח מתאים לדעת ספר התרומה, שדין ס"ס בגוף ובתערובת נובע מחומרתו של הספק הראשון מה"ת, וכפי שכתב ספר התרומה "שייך בו אשם תלוי". לכן, באלמנת עיסה שלא איקבע איסורא, ישנו ס"ס להקל.
על הסברו הראשון של הבית מאיר (ע"פ הש"ך, והיא גם דרכו של המנח"י) הקשה באבני מילואים סי' ב' סק"ד: הבי"מ התבסס על דברי הש"ך בכללי ס"ס סקי"ד בדין חצר בה תרנגולת ספק טריפה ותרנגולת נוספת, ונמצאה בה ביצה - ספק אם מן הכשרה נולדה, ואם מן התרנגולת האחרת, ספק אם טריפה היא, ומותרת. אף שהוא ס"ס בגוף ובתערובת. אך ס"ס של אלמנת עיסה אינו דומה, כי הרי ידוע שהאלמנה נישאה לספק חלל, ודין הבת כמותה. רק אם הספק הוא מי אביה של הבת ישנו ס"ס להקל.
החת"ס (חידושים לכתובות י"ד:) חלק על דברי האבנ"מ: באלמנת עיסה לא איקבע איסורא כי ייתכן שהאם לא נשאה לספק חלל שבמשפחה כלל. לו היינו דנים על כלל הנשים, אזי ברור הוא שאחת מהן נפסלה ע"י ספק חלל, ובזה נכונים דברי האבנ"מ. אך בנידון באלמנת עיסה לא איקבע איסורא, ולכן ישנו ס"ס להקל, אף שהוא בגוף ובתערובת.
כך שישנה הבנה שונה באלמנת עיסה. להבנת החת"ס לא איקבע איסורא, ולכן אין בה משום ס"ס בגוף ובתערובת. לפי האבנ"מ, כיון שא"א לומר שדנים בשני הספיקות בשעה אחת, אין באלמנת עיסה ס"ס שהוא בגוף אחד ובעניין אחד (נצטרך לדון ע"פ ההסברים האחרים מדוע מתירים מכח ס"ס, על אף שהוא בגוף ובתערובת).
היד יהודה (סי' ק"י סקנ"ו) בהסברו לדעת הרא"ה כתב שההסבר הפשוט ביותר בדין אלמנת עיסה הוא שדנים בשני הספקות כאחד כיון שהם נוצרו ברגע אחד - בביאת ספק חלל, כהבנת הבית מאיר.
לכאורה, בשורש המחלוקת בין האבנ"מ לחת"ס עומדות ההבנות השונות בדברי הראשונים בטעם החומרה בס"ס בגוף ובתערובת. (לא מסתבר שנחלקו אם איקבע איסורא באלמנת עיסה).
לפי החת"ס יש לדון אם איקבע אסורא ע"מ שיהיה לפנינו ס"ס גוף ובתערובת. כך הבינו אחרונים בדעת ספר התרומה.
לפי האבנ"מ הדיון הוא האם שני הספיקות הם בעניין אחד ובגוף אחד. הבנה זו נבעה מדברי הרשב"א (בעיקר בתה"ב). זו גם ההבנה שכתב היד יהודה הנ"ל בדין אלמנת עיסה.
♦
י.
מקרים אחרים של ס"ס בגוף ובתערובת
כאמור, הראשונים דנו אם ניתן להסיק מדין המשנה בערלה (פ"ב מ"ג) אם יש להתיר ס"ס בגוף ובתערובת, כיון שהמשנה לא הזכירה מקרה שבו נתערב בגד זה בבגדים אחרים. הרשב"א (ביצה ג:) הקשה מכך על ר"י הזקן וכתב: "... ואילו נתערבה באחרים לא קתני, דאלמא משמע דאם נתערב באחרים לא ידלקו, טעמא משום דהוי ספק ספקא ואע"פ שהוא בעצמו נתערב שם. וי"ל כגון שנחתך מלא היסט מן הבגד ואינו יודע אם האיסור נחתך, דהשתא אם נתערב באחרים הוי ליה ספק ספקא".ובד"ה "נתערבו באחרות" כתב: "והיינו טעמא משום דיכול להסיר מכל אחד ואחד מלא הסיטו דמשתרי מטעם ספק ספיקא".
קשה על דבריו, שכן בהסרת הסיט ישנו משום ביטול איסור לכתחילה. ניתן להסביר ע"פ הכלל הידוע ש"עושים ס"ס בידיים". כלומר, ס"ס עדיף מרוב (כדברי הרשב"א בשו"ת סי' ת"א), ולכן יש היתר ליזום ס"ס מכוון.
אך נראה יותר שרק בס"ס בגוף ובתערובת אמר הרשב"א את דבריו אלו. והכוונה היא, ע"פ סברתו שהפגם בס"ס בגוף ובתערובת הוא "והיאך אתה מתירה והלא אסרתה כבר", כך שיש בנידון ס"ס, אלא בשל פגם זה אינו מועיל. משום כך, בחיתוך הסיט אין משום ביטול איסור, כי הס"ס מקליש את תוקפו, כך אף שאינו מועיל להתירו. ההבנה היא, שההחלטה לאיסור על גופה של החתיכה לאחר הספק הראשון מעכבת את היתר הס"ס, אך אינה מחשיבה אותו לאיסור גמור לעניין ביטול איסור לכתחילה.
הסבר זה אפשרי לכל ההבנות דלעיל בדעת הרשב"א: הט"ז, הבי"מ, היד יהודה, פר"ת ופר"ח.
לגבי המובא בדמאי פ"ו מי"ב בדין אגודות ירק שנתערבו, תירץ בשעה"מ מאכ"א פ"ח הי"א ע"פ דברי הכס"מ שבגזירת דמאי החמירו בס"ס, כך שאף לדעת ר"ת יש להחמיר במקרה זה.
♦ ♦ ♦