ותמוה, מה הכונה שיכול לברך לישב ולאכול בסוכת בית כנסת ואח"כ כתב ידי חובה לא יצא - הרי פסק שאוכל בסוכה ומקיים מצוה, ואיזה חובה לא קיים, הרי הוא אוכל בסוכה. והרי כתב דיברכו לישב בסוכה על אכילתם.
והביאור הוא דהתורה חייבה שבעינן דדירתו של אדם היא הסוכה, ויוגדר דהבית שלו זו הסוכה. ובית כנסת אין להגדיר כבית של אדם פרטי ועומד לקדושה, וזו סתירה לבית כנסת שיעמוד לדירה של אדם הדיוט. ואף דיש היתר לאכול אכילה בסוכה בבית כנסת, דאכילת מצוה מותרת בשעת הדחק, אבל אין הדבר מוגדר שהבית כנסת זהו ביתו של ראובן, דיעודו ותכליתו של בית כנסת לא מתייחד עבור דירתו של פלוני (ולשונו משמע שהחיוב כעין תדורו הוא שייהפך לדירה של האדם). ונמצא דמקיים באכילתו בבית כנסת מצות אכילה בסוכה, דהחיוב לעשות מעשים של אכילה ושינה בסוכה מתקיים שפיר בסוכת בית כנסת ויש לסוכה בבית כנסת שם סוכה, אבל החיוב של אדם דהבית שלו זהו הסוכה, וזהו לא יצא אם סוכתו היא בבית הכנסת. דזה לא מתייחד לשמש כבית של האדם.
ונתבאר דיש שני חיובים שונים במצות סוכה - החיוב הראשון הוא שיעשה מעשה אכילה בסוכה, ואת כל הפעולות של אכילה בסוכות יעשה האדם בסוכה. החיוב השני הוא דדירת האדם היא בסוכה (ודעת הר"ן בסוכה דף מח שאסור לאדם לסתור את הסוכה ביום השביעי, אף שהוא לא חפץ לאכול עוד בסוכה, משום דיש חיוב שסוכתו תעמוד כל שבעה).
ונתבאר דמצות סוכה כוללת דלא סגי שיעשה בסוכה בשבעת ימי סוכות מעשים שעושים בבית, אלא בעינן שייחשב שמה שאוכל וישן בסוכה זהו במהלך שהסוכה זהו ביתו. ולכן בית כנסת, אדם שאוכל שם מברך לישב, משום שהסוכה כשרה והוא עושה בסוכה מעשים של אכילה וקיים את החיוב לאכול בסוכה, אבל הוא לא קיים את החיוב שביתו זהו סוכה, דאין סוכה בתוך בית כנסת מתייחדת להיות ביתו.
ובגדר החיוב שהסוכה תהפך לביתו של האדם יש להקשות - בשלמא לדעת הר"ן (דף מח) דהדין שמבואר במתניתין שלא יסתור סוכתו בשביעי זהו משום החיוב דתעמוד לאדם כל שבעה סוכה, אף שודאי לא ישתמש לאכילה, דזהו דין בפני עצמו. וממילא לדעת הר"ן אפשר לומר שאדם שעומדת לו סוכה בחצר כל שבעת הימים אנו דנים שזהו ביתו (ואף אדם שהוא אורח בסוכת חברו, מכל מקום סוכת חברו זהו ביתו). אבל דעת רש"י דף מח היא דהטעם שלא יסתור הוא שמא ירצה לאכול דבר הטעון סוכה, ואין כלל חיוב שכל שבעה הסוכה תעמוד. וכן סתם המשנ"ב תרסו סק"א דאין חיוב בעצם שהסוכה תעמוד כל שבעה. וממילא בזמן שהסוכה מפורקת ולא קיימת, איך נאמר שקובע שהסוכה זהו ביתו, הרי אין חיוב שהסוכה תעמוד בעולם, ואיזה מקום מתייחס אליו שעומד להיות הבית שלו.
וצ"ל דלא בעינן שכל שבעת הימים הסוכה מיוחדת להיות ביתו, אלא סגי שבשעה שהוא אוכל ועושה שימושים זהו במהלך שדירתו וביתו זהו הסוכה. ואין אנו דורשים שיהיה כאן מקום המיוחד אליו כל שבעה להיות דירתו. אלא ההלכה היא שבשעה שעושה שימוש של אכילה יש חיוב דעתה בשעה זו - זו דירתו, והמקום עומד אליו.
כתב הרמב"ם (פ"ו ה"ה) כיצד מצות סוכה שיהא אוכל ושותה ודר בסוכה כל שבעת הימים בין בים ובין בלילה כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה וכל שבעת הימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע שנאמר בסוכות תשבו שבעת ימים כיצד כלים הנאים ומצעות הנאות בסוכה.
ובהלכה ו' כתב אוכלין ושותין וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה אלא אם כן אכל אכילת עראי כביצה ואין ישנים חוץ לסוכה אפילו שינת עראי.
וקשה, מה התוספת שנתחדשה בהלכה ו' יותר מהלכה ה'. ויש לומר דהלכה ה' מחייבת את אדם שתתייחס דירתו לסוכה, אבל אדם שכבר קיים אצלו יחס שדירתו היא הסוכה, דכבר עשה אכילה ודיורים בסוכה, ועתה חפץ לאכול חוץ מאכילתו בסוכה אכילת קבע חוץ לסוכה, אין לאסור עליו מחמת שתתבטל דירתו מהסוכה. אלא שנאמר דין נוסף, שבסוכות חייבים לעשות כל פעולה של דיורים בסוכה. ואף שבכל מקרה ייחשב שהאדם יש לו יחס דיורים לסוכה, שכבר אכל ביום זה בסוכה שלש סעודות וישן בה, אפילו הכי אין היתר לאכול לא בסוכה, דנתחדש בהלכה ו' שכל פעולה של דיורים חייבים לעשות בסוכה.
♦
חיוב אכילה בלילה הראשון להפוך את הסוכה לביתו
ויש לחקור ביסוד מצות אכילה של ליל טו - האם יסודה הוא מכח החיוב לעשות מעשים של דיורים, אלא דבשאר ימים אדם שחפץ לאכול חייב לעשות זאת בסוכה, אבל בליל טו התורה חייבה לעשות מעשה של אכילה בסוכה.או דילמא יסוד המצוה של לילה הראשון הוא דיש חיוב שהסוכה תיהפך לביתו שלו, והחיוב הוא שמכח אכילתו נוצר מצב שהסוכה היא ביתו. ואין החיוב שמעשים של אכילה יעשה אדם בסוכה, אלא דהסוכה נעשית מקום ביתו, דבשעה שאוכל זהו עומד עבורו לדיורו ונהפך לדירה שלו. וכל שבעה המצוה היא שיאכל בצורה של דיורים, ואילו בלילה הראשון המצוה היא ליצור מציאות בסוכה דחל בסוכה שם ביתו.
ואם נאמר שהמצוה של ליל טו יסודה הוא שהסוכה מתייחדת להיות ביתו וכשמשתמש במקום זהו מתייחד לאדם, יש לבאר מדוע כתב הרמב"ם ששיעור אכילה בליל טו זהו כזית. וקשה, דהרי כזית זו אכילת עראי שפטורה מסוכה. ואם המצוה היא שאת המעשים שאנשים עושים בביתם יעשה מעשה כזה בסוכה, הרי כזית זהו אכילת עראי שפטור מסוכה. ואיך כאן המצוה מתקיימת כזית? אלא משמע דהרמב"ם סובר שמצוה שלאכילה שנלמדת מחיוב מצה, יסוד המצוה הוא שהסוכה נעשית ביתו, שבשעה שעושה מעשה שימוש במקום, המקום מתייחד עבורו. שזהו מקום של דירתו. וכשאכל כזית, אף שזו אכילת עראי, המקום נהפך לדירתו ומקום שנתייחד אליו, ועושה שם תחילת שימוש כשאוכל ונכנס לדור בסוכה נקבעת הסוכה כביתו. ולכן סגי בכזית (ובר"ן כתב בדרך אחרת שהמצוה מחשביתו לאכילת קבע. ורעק"א מביא ראשונים שכל סעודת שבת נחשבת קבע בכזית. אמנם הרא"ש נקט שכזית לא נאסר מחוץ לסוכה מחמת סעודת יום טוב).
ולפי זה יש לבאר את סברת הראשונים דמצטער חייב בליל ט"ו. דלענין שאר ימים כל החיוב הוא שאת המעשים של דיור שאדם רגיל לעשותם בבית יעשה אותם בסוכה, ולכן יש פטור של מצטער, משום דמעשים כאלו האדם לא רגיל לעשותם בביתו כשהבית מצערו. אבל בחיוב של ליל ט"ו, דהחיוב הוא שהסוכה תיהפך לביתו, אף כשירדו גשמים, כשיאכל ויכנס למקום, המקום מתייחד אליו וייקבע כביתו, ולכן חייב.
וסברת הפוטרים במצטער י"ל דסברי דשימוש של צער אינו נחשב שמייחד את המקום אליו כבית ואינו שימושי בית. ולפי זה צער שהוא רק בכניסה לסוכה, ובשעת מעשה כשאוכל כבר אין לו צער, חייב לכו"ע. ולשון הגר"א כשיורדים גשמים אין שם סוכה עליו. ואדם שמחמת הגשמים התחיל לאכול בבית, שפטור לטרוח ליכנס לסוכה, כגון לילך לסוכת חברו, דהצער הוא רק בבקשת רשות ובשעת מעשה שאוכל אין לו צער, חייב בליל ט"ו לכו"ע. אמנם המשנ"ב פשיטא ליה לא כך, דכתב שההולך לסוכת חברו בליל ראשון לא יברך לישב. ובשער הציון תרלט סק"ע כתב דאם מצטער פטור בלילה הראשון אדם שהתחיל לאכול בבית ופסקו הגשמים פטור מליכנס לסוכה מדין מצטער, אף שאם יכנס יאכל ללא צער.
ולענין הולכי דרכים מבואר ברש"י דף מז שפטורים גם בליל ט"ו. והטעם דאדם בדרך אין לו בית. ולכן זה פוטר גם מהמצוה של ליל ט"ו, דאדם במצב של הולכי דרכים אינו אדם שזקוק ומחפש בית, ואין לו מצוה לקבוע את הסוכה כביתו.
והריטב"א דף כז כתב דגדול הדור מחכמי צרפת סובר דיש חיוב שינה בליל טו, וכמו שחייב באכילה בליל טו חייב גם בשינה. והעירו דיתחייב לישון קודם חצות, כמו האכילה. ואף שירדו גשמים חייב לישון בסוכה בלילה הראשון.
וי"ל דלעולם המצוה היא רק באכילה, אלא דאם יקבע עצמו לישון לא בסוכה, אם כן אי אפשר לקבוע שביתו זהו הסוכה, דהרי קיימת לו עתה קביעות לבית אחר ביחס של מקום לינה. ולכן העיקר הוא שלא תהא סתירה להגדרה שביתו זה הסוכה. וזהו שורש המצוה דאכילה בליל טו, דיקבע שהסוכה דירתו. ולכן סברי שאין לקבוע עצמו לישון שלא בסוכה. (ולדרך זו אין כלל חיוב שינה, ואם רוצה רשאי להיות ניעור כל הלילה.) וממילא י"ל דאין חיוב שיישן קודם חצות, דאין עצם השינה מצוה, ולעולם קיום המצוה הוא באכילה בלבד.
ויש לשאול מדוע לא מוזכר בפוסקים דלכתחילה צריך לאכול את הכזית של ליל טו בבת אחת ממש ולא בכדי אכילת פרס. דבהלכות מצה מבואר במג"א ומשנ"ב סימן תעה דלכתחילה יאכל את הכזית מצה בבת אחת ממש.
ויש ליישב, דלנתבאר המצוה בסוכות היא דמכח תחילת שמושו בסוכה זהו מתייחד לביתו, ובשעה זו שהוא אוכל הוא מגדיר שהסוכה היא ביתו, דמקום פיתא זהו ביתו (וסגי שבשעת אכילה זהו עתה דירתו וביתו). ותוצאה זו נוצרה אף שאכל בכדי אכילת פרס. ודוקא במצה, שיש מצוה באכילה לכתחילה, בעינן אכילה רצופה, דאוכל אכילה יותר משובחת כשאוכל את הכל בבת אחת, וכשיש שתי אכילות שיש להן צירוף של אכילת פרס, זו אכילה של בדיעבד.
ולעומת זאת, בסוכה המצוה היא שהסוכה נהפכה לביתו מכח האכילה, ואין האכילה מעשה המצוה שנאמר דבעינן לכתחילה אכילה מושלמת, דכל האכילה באה לגרום לכך שנוכל להחשיב את הסוכה שנעשית לביתו, ובזה מתקיימת המצוה, והאכילה היא רק גרמא. וצ"ב.
ויש לדון לשיטת ר"א דחייב לשבת באותה סוכה כל שבעה - האם הביאור הוא דחסר בשם דירתו של אדם אם יישב פחות משבעה ימים, ואין נקבעת דירה לפחות משבעה ימים. ושמא אדם שישב בסוכה פחות משבעה ימים ועבר לסוכה אחרת לא נחשב שאכל מחוץ לסוכה. ואת הדין שמעשה אכילה יאכל בסוכה קיים גם בסוכה שלא היתה לשבעה ימים, ורק את הדין שהסוכה תיהפך לביתו הוא לא קיים.
ונתבאר דבעינן שיאכל בסוכה במהלך שהסוכה היא ביתו, ולא סגי שעושה בסוכה מעשים שעושים בבית. ודעת רבינו מנוח דלרי"ף הסוכה נפסלת כשהכניס כלי אכילה, דבזה הוא מראה שאינו במהלך של ביתו, וחל פסול.
והרמב"ם בפיהמ"ש כתב דבימי סוכות בעינן שדירתו של כל השנה תיהפך לבית של שימוש (דייהפך למחסן) והסוכה היא בית דירתו. ולכאורה זה מדין שיעלה כלים נאים לסוכה, ולשון המשנה כל שבעת הימים אדם עושה ביתו עראי וסוכתו קבע. ומשמע דיש חיוב שהסוכה תחשב דירתו כל שבעה. ולשיטת רש"י דף מח הרי אין חיוב שהסוכה תעמוד כל שבעה ויכול לפרק את הסוכה. וכשירצה לאכול יבנה מחדש. וכן אדם שמתארח אצל אחרים, יש זמן שאינו אורח ולא מוזמן לאף אדם ולומד עתה בבית כנסת, ונשאל היכן סוכתו בשעה זו.
ויש לבאר דהחיוב הוא שאדם יקח שימוש בסוכה ויאכל שם, שיאכל כדרך האדם הדר שזהו ביתו. אבל לעולם אין חיוב כל רגע ורגע שתתייחס אליו סוכה. ולכן חייב להעלות כלים הנאים לסוכה, דכשיבוא לאכול יחשב שאוכל במהלך שזהו ביתו (ויש אנשים שמתארחים כל הסוכות, מחצה אצל ראובן ומחצה ימי החג אצל שמעון. וכשנוסע מעיר הראשונה לשניה נשאל היכן עתה סוכתו. והאם אליבא דהר"ן זהו שלא כדין. או סגי שיחשב שיש אדם שמוכן שיכנס לסוכתו, זהו סגי להיחשב דיש לו סוכה עתה).
וכתב המשנ"ב תרלט סקכ"ד נסתפקתי לפי דעת הגר"א דמצוה לאכול מצה כל שבעת ימי הפסח אפשר דהוא הדין הכא מצוה לכתחילה לאכול פת כל שבעת הימים לברך לישב בסוכה. ומקשים שפשוט שיש מצוה קיומית שאדם אוכל בסוכה. ויש לבאר דספק המשנ"ב הוא האם ראוי לעשות כך. ואדם שאינו רעב נאמר לו דראוי לעשות כן לאכול כל יום בסוכה. וזהו דכתב שזו מצוה לכתחילה.
ומקשים על המשנ"ב, הרי היושב בגשמים ואוכל בסוכה נקרא הדיוט, והרי חיוב לילה הראשון פסק הרמ"א סעיף ה כדעת הרא"ש דחייב אף בירדו גשמים. ואם כן יש לו קיום מצוה. ומדוע נקרא הדיוט, אם כל שבעה יש לכתחילה את גדר המצוה של לילה הראשון כל שבעה.
ויש ליישב, דכבר אכל כזית פת ביום זה, ולכן לא שייך לומר דבא לקיים מצוה זו. אמנם לכאורה כל כזית שאוכל מקיים מצוה להגר"א, ומדוע בסוכה לא נאמר שבכל כזית יש מצוה, אם ספק המשנ"ב הוא דהמצוה של ליל טו מתרחבת לכל ימי החג כמצוה קיומית.
ויש ליישב, דלנתבאר שיסוד המצוה הוא שקובע דירתו בסוכה מכח האכילה של ליל טו נקבע שזהו ביתו, יתכן שאין ענין לאכול באותו יום מספר פעמים. ולכן אם כבר אכל ביום זה בסוכה, קבע את דירתו ביום זה בסוכה, ואין טעם שיאכל הרבה.
ולכן אם יושב בגשם אחר שכבר אכל כזית ביום זה הוא נקרא הדיוט. וכל הענין הוא שכל יום יחזק את ההגדרה שזהו ביתו. אבל אם כבר אכל ביום זה אין קיום מצוה באכילת כזית שני, ולכן נקרא הדיוט. דכל ענין המצוה של ליל טו הוא לחזק הסוכה כביתו ודירתו, ואין טעם שיאכל הרבה זיתים ביום אחד. וכל תוכן המצוה הוא שכל יום יקבע ויחזק שהיום הסוכה היא ביתו.
וכתב האליה רבה סימן תרלז סק"א דאף לא אליבא דר"א אלא לחכמים לכתחילה אין לדור בשתי סוכות. ויש לבאר דאף לא לר"א סוכה שאינה לשבעה חסרה בקביעות של ביתו, ונתבאר דבעינן שהסוכה תיחשב ביתו ודירתו. ולא סגי שאוכל וישן בסוכה כל שבעה. ויתכן שמצות אכילה בליל טו היא שקובעת שדירתו בסוכה והסוכה נעשית ביתו.
וכתב המשנ"ב (תרלט סקל"ו) שאדם שבליל טו אכל בסוכה בשעה שירדו גשמים, אף לפוטרים מחיוב אכילה בליל טו בגשמים, כשבירך זמן על הסוכה יצא, דלא גרע משעת עשיה שאפשר לברך זמן על הסוכה. ולכאורה לא דמי, שבשעת עשיה הוא יוצר את המצוה, אבל כאן הוא רק אכל בסוכה, ואם אין מצוה בגשמים הוא לא חידש כלום בסוכה.
וי"ל דבאכילתו בגשמים הוא חידש בסוכה, שהסוכה נתחדש בה שהיא ביתו. ואף אם אין קיום מצוה באכילה, הוא חידש בסוכה שהיא ביתו.
ובגירסת הרי"ף איתא דלר' אליעזר לומד מלולב על סוכה דאין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט הראשון של חג. ומשמע דבשאר ימים יוצא בסוכה שאולה אליבא דר"א. וקשה, מאי שנא יום ראשון משאר ימים. וברש"ש כתב שזו טעות סופר, והביאו דכן גירסת הבה"ג.
ושמא נאמר דהחסרון בסוכה שאולה הוא דבמצוה שהסוכה תהא ביתו בעינן דסוכה תהיה שייכת לאדם ולא שאולה. אבל יש לסוכה שאולה שם סוכה, וכלפי החיוב לעשות מעשה אכילה בסוכה הוא מקיים זאת. ודוקא כלפי המצוה של לילה הראשון, דהמצוה היא שהסוכה נעשית ביתו, בזה סבר ר"א דבעינן בית שקנוי לו ולא סגי בסוכה שאולה. (אמנם קשה, דכתיב בקרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, ור"א לומד לך משלך. והרי הפסוק מתייחס לשבעת ימים. ודוחק לומר שהדין לך לא קאי אלא על יום הראשון. ועוד, דיום הראשון משמע לא רק לילה הראשון).
♦ ♦ ♦
ספק בגוף ספק בתערובת♦ השכרת דירה לעובדי ע"ז