במאמר 'אמירת הלל בברכה בליל פסח' בירחון האוצר ק"א מצדד הרב יהושע ון דייק שאף שכיום נוהגים לומר הלל בציבור בברכה ברוב הקהילות בארץ ישראל, מכל מקום "יחיד לא יאמר את ההלל מטעם ספק ברכות לקולא. וגם בנות ספרד פטורות מלאומרו" (כ"כ בעמ' קצו).
בענין זה עסקתי בגיליון ע"ז, והסקתי שמצוה מן המובחר לכל אחד לקוראו בברכה לפי הסדר, ומצוה זו חלה גם על הנשים. ואבאר שוב את הנלע"ד, עם התייחסות לדבריו.
♦
א.

חשיבות הברכה על ההלל בליל הסדר

נאמר בישעיהו פרק ל פסוק כט: "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ־חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר־ה' אֶל־ צוּר יִשְׂרָאֵל".
ליל התקדש חג הוא ליל הסדר, ומבואר בגמרא ערכין דף י שזהו המקור לכל אמירת ההלל בי"ח הימים בהם אומרים הלל בברכה. מובן שמזמן שבו תקנו חכמים לברך על המצוות היו מברכים על ההלל הזה אשר קדשנו במצוותיו וצונו על ההלל הזה, שהוא חיוב לפחות מדברי קבלה.
אלא שהמשנה בפסחים פ"י משנה ו, ז אומרת שההלל בליל הסדר נאמר לחצאין בצורה מופסקת, ומכאן עולה הסברה שעכ"פ כשהוא נאמר בצורה זו אין לברך עליו.
ובתוספתא פסחים פרק י הלכה ח איתא: "בני העיר שאין להן מי שיקרא את ההלל הולכין לבית הכנסת וקורין פרק ראשון והולכין ואוכלין ושותין וחוזרין ובאין וגומרין את כולו ואם אי איפשר להן גומרין את כולו ההלל".
הקריאה בבית הכנסת שבתוספתא היא כדי להוציא מי שאינו בקי. ומסתימת הדברים נראה פשוט שאותם שהיו קוראים בבית הכנסת בשביל להוציא מי שאינו בקי היו קוראים אותו בברכה, שהרי הם קוראים אותו בלא הפסקה ומקיימים בזה את מצוות ההלל, ואין טעם שלא יברכו. ומכל מקום לא התפרש בתוספתא מה הדין כשאומרו על שולחנו, האם מברכים או לא.
ובמסכת סופרים פרק כ הלכה ז איתא: "ר' שמעון בן יהוצדק אומר, ימים שמונה עשר ולילה אחד, יחיד גומר בהן את ההלל, ואילו הן, שמונת ימי חנוכה, ושמונת ימי החג, ויום טוב של עצרת, ויום טוב הראשון של פסח ולילו, ובגולה אחד ועשרים יום ושני לילות. ומצוה מן המובחר לקרות את ההלל בשני לילות של גליות, ולברך עליהן, ולאומרן בנעימה, לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו, וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך, שכבר בירך ברבים".
במסכת סופרים מפורש שעל האמירה בבית הכנסת מברכים, ונראה שהקריאה אינה להוצאת מי שאינו בקי, כפי שמשמע בתוספתא, אלא היא מצוה מן המובחר לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו. אך כמו בתוספתא גם דברי מ"ס יכולים להתפרש בין במקום שמברכים על ההלל שמחולק על ידי בסעודה, ובין במקום שלא מברכים, שעכ"פ אמר שיש מצוה מן המובחר לקרות את ההלל בבית כנסת לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו. אם לא היו מברכים עליו כשהוא נאמר מופסק בסעודה יתפרש מה שאמר במ"ס שמאחר שקוראים עם ברכה בבית הכנסת אינו צריך לברך בבית, שכבר בירך ברבים כטעם נוסף לקיום המצוה מן המובחר באופן זה, שכן הוא מרויח בזה את הענין שהיה ראוי לברך על ההלל בבית, ועתה כשבירך בבית הכנסת אינו צריך לברך. ואם הדברים נאמרים כשמי שלא עושה את המצוה מן המובחר, מברך בבית על ההלל המחולק יתפרשו הדברים כהוראה שעכ"פ לאחר שבירך בבית כנסת לא יברך בבית.
♦
ב.

ביאור הירושלמי בברכות

הירושלמי בברכות (א, ה) דן על הכלל שברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך ואומר: "התיב רבי ירמיה הרי גאולה. שנייא היא דמר רבי יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא".
והעיקרון שיש קריאה בבית הכנסת מוזכר גם בירושלמי פסחים פ"י, ה"א, ובירושלמי שקלים פ"ג ה"ב ששם אמרו דכיון שאם שמע בבית הכנסת יצא אין זה מעכב לשתות ד' כוסות כסדרן.
נראה שהירושלמי בברכות שואל הרי ברכת אשר גאלנו בפסח היא סמוכה לחברתה, שהיא ברכת ההלל, ומדוע מברכים כשהיא סמוכה לחברתה, ומשיב שכיון שאם שמע ברכת הלל בבית כנסת יצא ואינו מברך על שולחנו לא חשיבה ברכה סמוכה לחברתה.
השמיעה בבית הכנסת יכולה להתפרש כבתוספתא, כדי להוציא מי שאינו בקי, או כבמסכת סופרים, כמצוה מן במובחר, ואמרו שאחרי ששמעו בבית הכנסת לא מברכים על שולחנו, ובירושלמי פסחים אמרו שגם סדר הכוסות לא מעכב. עכ"פ בפשטות משמע שאם לא אומרים אותו בבית הכנסת מברכים על שולחנו.
וכ"כ הרשב"א בברכות יא ע"א אחרי שהביא את הירושלמי: "ומ"מ למדנו מכאן להלל שבלילי פסחים שמברכין עליו, וכן נהגו קצת מן הרבנים האחרונים" (וכן דעת הרמב"ן).
אך כידוע המנהג כיום לא לברך עליו.
♦
ג.

דברי הרשב"א

הרשב"א הנ"ל ממשיך ומביא מה שנהגו: "אבל הגאונים ז"ל כרב צמח ורב יוסף ורב יצחק בן גיאת זצ"ל הסכימו שאין מברכין עליו עכשיו בהלל שקורין בבית מפני שחולקין אותו באמצע... וכן המנהג, ואמרינן בירושלמי אם הלכה רופפת היא בידך ראה היאך הצבור נוהג ונהוג כן, ובודאי אלו רצה לקרות כלו בבת אחת בבית הכנסת או בביתו אז חייב לברך עליו כההיא דמסכת סופרים ודירושלמי".
מבואר בדבריו שלמעשה לא נהגו לברך מפני שההלל מופסק, אך זה אך ורק כשהלל מופסק, אם בכל זאת ירצה לברך על ההלל השלם בציבור או ביחידות, אין בזה כל חשש, כפי שרואים ממ"ס והירושלמי, ואף במקום שלא נהגו לברך בבית כנסת אין בזה חשש. וברכה לבטלה ודאי אין כאן, שהרי עיקר תקנת הלל היא בלילה זו, וגם כשהוא יחיד מקיים את המצוה לאומרו. ולמעשה כשהוא בציבור ירויח גם את המצוה לאומרו יחדיו, ואף שכשאומרו יחידי, שאינו מרויח בזה את המצוה לרומם שמו יחדיו, עכ"פ מרויח שההלל נאמר בברכה.
ובאמת כיון שזה ההלל שהוא היסוד לכל אמירת ההלל החשש הוא רק דאולי הוי כשינוי מתקנת חכמים שתיקנו לכתחילה לאומרו על שולחנו כשהוא מופסק. ומסתבר שאין חשש גם מצד זה, כי עכ"פ הוא מרויח מה שראוי להיות. וכן מבואר ברשב"א בברכות שאינו חושש לזה כלל, ולכן הוא אומר שבכל אופן מי שרוצה יכול לאומרו בברכה ובלא הפסקה לפי תחילת הסדר.
אחרי הדברים האלו כותב הרשב"א: "תניא בתוספתא בפ' ערבי פסחים בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל הולכין לבית הכנסת וקורין פרק ראשון הולכין אוכלין ושותין חוזרין ובאין וגומרין את כלו אם אין אפשר להם כן גומרין את כלו. ולפי הסכמה זו של גאוני עולם ז"ל נראה פירוש הירושלמי שכתבתי למעלה דהכי קאמר שנייה היא שאם שמעה בבית הכנסת יצא והלכך עיקר תקנת קריאתו בבית הכנסת היה ולא בבית ובקריאת ביהכ"נ הוא שתקנו לברך שהיא עיקר התקנה ומצות הקריאה אבל בבית לא, וכן בדין הוא שאלו מי ששמעה בבית הכנסת יצא ואינו מברך על שלחנו ומי שלא שמעה בבית הכנסת גומר על שלחנו ומברך יאמרו שנים בבית אחד זה קורא ומברך וזה קורא ואינו מברך, הלכך ברכת גאלנו לאו סמוכה היא ולפיכך פותח בה בברוך".
הרשב"א אינו חוזר בו מדבריו הראשונים שגם יחיד רשאי לברך, שהם נאמרו לפי שיטת הגאונים שאינו מברך על שולחנו כשהוא מופסק. הוא מביא את התוספתא כדי לפרש על פיה את שיטת הגאונים שלא היו מברכים בבית הכנסת ולא בירכו בבית על שולחנו, כיצד יתיישבו הדברים עם הירושלמי, והביאור שלו הוא שלשיטתם השמיעה בבית הכנסת נאמרה לאלו שאינם בקיאים, כבתוספתא, וחכמים לא תקנו לברך על ההלל כשהוא נאמר מופסק, גם כאשר לא שמע בבית הכנסת, כדי שלא יהיה אחד מברך והשני לא מברך.
ומה שאמר "והלכך עיקר תקנת קריאתו בבית הכנסת היה ולא בבית ובקריאת ביהכ"נ הוא שתקנו לברך שהיא עיקר התקנה ומצות הקריאה אבל בבית לא", כוונתו היא שכאשר קוראים בבית הכנסת מקיים בפועל את עיקר התקנה לומר הלל באותה הקריאה שבבית הכנסת. ולפיכך באופן זה אין לו לברך על הקריאה בבית, ואף אם לא שמעה בבית הכנסת, עקרו מהקורא בבית את הברכה, כדי שלא יאמרו שנים בבית אחד, זה קורא וזה אינו קורא. ומכל מקום אכתי מי שירצה לברך לפני הסעודה שפיר עביד, כפי שכתב בתחילה.
ומעתה הדין פשוט גם לגבי נשים, כיון שנשים חייבות בכל מצוות הלילה הן חייבות בקריאת הלל, וגם אצלן היה ראוי לומר הלל זה בברכה. לכן אין כל ספק שאם אשה קוראת את ההלל לפני תחילת הסדר, יש לה לקוראו בברכה, והיא עושה בזה מצוה מן המובחר גם ביחיד, מפני שהיא מקיימת את המצוה לומר את ההלל בברכה.
והטור סי' תעג כתב "יש מקומות שנוהגין לקרות ההלל בב"ה בציבור כדי שלא יצטרכו לברך עליו בשעת ההגדה ומה טוב ומה נעים ההיא מנהגא".
הטור שיבח את המנהג לאומרו בבית הכנסת על פי מסכת סופרים. ומבואר מדבריו שגם מי שלא נהג כך טוב שיעשה כך. ומעצם זה שהוא אומר שטוב לעשות כך גם למי שלא נהג לאומרו בציבור, וגם הביא את הדברים אחרי שהזכיר את המחלוקת אם לברך על שולחנו, נראה שכוונתו היא כפי שעולה מהרשב"א, שמפני שעכ"פ הוא מחוייב לומר את ההלל, טוב וראוי לעשות כך גם ביחיד, שעל ידי זה הוא פותר את הצורך בכך שתהיה ברכה על ההלל.
ובב"י כתב שכך מנהג בני ספרד. הרמ"א בדרכי משה לא העיר דבר, על כן אין כל יסוד ללמוד מדברי הרמ"א על השו"ע שיובאו לקמן שהוא חולק על העולה מדברי הטור והב"י כשיטת הרשב"א שרשאי לומר הלל לפני הסעודה בברכה בין ביחיד ובין בציבור. הרמ"א רק מציין בהגהותיו על השו"ע שבפועל באשכנז לא נהגו לקרוא את ההלל בציבור.
♦
ד.

ביאור השו"ע והרמ"א בדברי הגר"א

בשולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תפז סעיף ד איתא: "בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה וסוף, וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות.
הגה: וכל זה אין אנו נוהגים כן, כי אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת ההלל כלל".
וכתב הגר"א:
"בליל ראשון כו' וכן. ירושלמי וכן בפ"ג דשקלים ופ"א דברכות ופרק ע"פ והביאו תוספות דברכות י"ד א' ד"ה ימים כו', ובתוספתא והביאו התוס' שם ובמ"ס פ"כ הלכה ט' והביאו הר"ן פ' ע"פ:
וכ"ז כו'. כי לא נתקן לבקיאים כמ"ש בתוספתא פ' בתרא דפסחים בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל הולכין לבה"כ וקורין פרק ראשון והולכין ואוכלין ושותין וחוזרין ובאין וגומרים את כולו ואם א"א להם כן גומרין את כולו, וכן משמע בירושלמי הנ"ל שם ושם אם שמעה בבה"כ יצא כו'".
הגר"א מבאר את מחלוקת המנהגים בין השו"ע לרמ"א שהיא תלויה בביאור הירושלמי, שלהבנת הנוהגים כשו"ע מה שהיו אומרים בבית הכנסת הוא כדי לקיים מצוה מן המובחר כבמסכת סופרים, ואילו להבנת הנוהגים כרמ"א מה שכתבו בירושלמי הוא שהיו אומרים כדי להוציא מי שאינו בקי, כמשמעות התוספתא, ומוסיף הגר"א שכך משמע מהלשון יצא.
ובהלכות חנוכה סימן תרעא סעיף ז כתב הגר"א על ההדלקה בבית הכנסת: "ראיה מהלל בלילי פסחים שנתקן על הכוס ואומרין בב"ה משום פרסומי ניסא כמ"ש בירושלמי בענין ברכה הסמוכה לחברתה והרי אשר גאלנו שניא שאם שמעה בב"ה יצא".
הגר"א קושר את המצוה מן המובחר משום פרסומי ניסא לירושלמי, לפי הפירוש שבירושלמי מדובר על קריאה בבית הכנסת לפרסומי ניסא כמ"ס. ובאמת בירושלמי אין הכרח לזה, שיש לומר שהיו קוראים בבית כנסת כדי להוציא את שאינו בקי, כפי שביאר הגר"א בסימן תפז, אלא שכאן קאי לתת טעם ויסוד למנהג של חנוכה, ולא התכוון לומר שחייבים לפרש כך.
עכ"פ גם מדבריו אין ללמוד שביחיד יש חשש ברכה לבטלה, כפי שראינו ברשב"א ובטור.
♦
ה.

דברי הרב יהושע ון דייק

הרב יהושע ון דייק פתח בדברי הטור, וכתב "המדקדק בדבריו יווכח שכתב שהמנהג לקרוא את ההלל בבית כנסת בציבור, והוסיף לקיים מה שנאמרו ונרוממה שמו יחדיו, ולכאורה דין זה נוהג דוקא בציבור ולא ביחיד וצ"ע מדוע". ואחרי זה כתב שיש טעם לאומרו דוקא בציבור ולא ביחיד, כיון שרק בציבור מקיים את פרסום הנס כפשוטו.
אך לענ"ד אמנם עיקר המנהג היה לאומרו בציבור, אך ברשב"א מבואר שטוב ונכון לנהוג כך גם ביחיד, ובפשטות זו גם דעת הטור, כי הוא מביא את הדברים כפתרון לשאלת הברכה על ליל הסדר, וא"כ גם ליחיד זה פתרון טוב.
אמנם מתשובת גאון המובאת בגנזי קדם (ח"ה עמ' 51) ומדברי הר"י מגאש (בתשובה מד) משמע שכל ההלל בלי פסח נאמר רק לשמחה, ולא כחיוב של שאר ההלל, ולכן לא מברכים עליו. אך בגמרא בערכין י לפנינו עולה שעיקר ההלל שממנו לומדים לשאר הימים הוא ההלל הזה של ליל התקדש חג. ולמעשה כל הראשונים לא נקטו בזה כדבריהם, וגם הרב ון דייק לא הביאם.
אמנם היה אפשר לטעון שאכתי יש טעם להימנע מלאומרו ביחיד במקומות שבהם לא נהגו לומר בציבור, דאולי לא קיי"ל כמסכת סופרים אלא כתוספתא שהוא נאמר בבית הכנסת רק כדי להוציא את שאינם בקיאים. ועל כן אין לשנות ממה שנהגו לאומרו על שולחנו בלי ברכה, כי אם נאמר את ההלל לפני הסדר נמצא שאנו אומרים את ההלל באופן שחכמים אמרו לעשותו רק כשאין בקיאים. אך מלבד שברשב"א מפורש שאין לחוש לזה, הרי אנו נוהגים כן לאומרו בציבור בברכה, ולדידן ודאי אין הקפדה לצאת ידי חובת ההלל באופן שאינו מופסק. לכן לדידן שפיר דמי לאומרו לכתחילה, הוא מצוה מן המובחר ואין חילוק בזה בין נשים לגברים, שאף אם נאמר שנשים לא נהגו כך אינו ראיה שיש בזה חשש, אלא שכיון שהוא רק מצוה מן המובחר לא כולן עושות זאת.
והגרע"י (יחו"ד ח"ה סי' לד) הביא שבספר מאורי אור (עוד למועד דף לב ע"א) כתב שאף על פי שהרמ"א כתב שלא נהגו במדינתו לומר הלל בליל פסח בבית הכנסת, מכל מקום טוב ונכון ליחיד לגמור ההלל בברכה בפני עצמו קודם התחלת הסדר של ליל פסח. ויסוד מוסד לאמירת ההלל בליל פסח, ממה שאמרו בספר התיקונים (תיקון י"ג), מצה שלימה ופרוסה, כנגד הלל גמור והלל לחצאין בליל פסח[1]. ומסתבר שזה היסוד גם לדברי הרמ"ע באלפסי זוטא לשבת כד שכתב שאף במקום שבו לא נהגו לומר הלל בבית כנסת כאשר חל ליל הסדר בשבת ואמרים מעין שבע, מכל מקום יחיד המדקדק במעשיו יאמר הלל בברכה. וכן שמעתי ממו"ר הרב מרדכי אליהו שבכל גוונא יש לאומרו.
אלא שבנזירות שמשון סי' תפז פקפק בברכה על הלל אף בציבור, והרב יהודה עייאש (בני יהודה ח"ב בית יהודה סי' לג) כתב שלא יברך ביחידי, ובמועדים וזמנים ח"ז ובפתחי אברהם והגרי"ש אלישיב בהגדה של פסח כתבו שלא לברך יחידי, ואחריהם נמשך הרב מולקנדוב בגליון עו, והרב ון דייק, אך לפי כל האמור שפיר יש לברך גם ביחידי.
♦
לסיכום:
א. ההלל בליל פסח הוא המקור לכל אמירת ההלל, לכן מן הראוי שהוא ייאמר בברכה.
ב. בימי חז"ל היו מקומות שקראו את הלל בבית הכנסת בברכה, אם כדי להוציא את שאינו בקי, ואם כדי לקיים את המצוה לרומם את שם ה' יחדיו.
ג. נחלקו הראשונים אם באמירת ההלל בסעודה מברך, ולמעשה נהגו לא לברך. אך בביהכ"נ המנהג כמעט בכל העדות לברך עליו בציבור.
ד. כיון שאנו נוקטים שרשאי להקדימו בציבור בברכה, רשאי להקדימו גם ביחיד, וכשהוא מקדימו אומרו בברכה, כפי שכתב הרשב"א בברכות.
ה. אין חילוק בכל זה בין גברים לנשים.
♦ ♦ ♦