גדר טוחן: פירוק הפרי המשביח את השימוש בפרי * מחלוקת הראשונים בגדר ההשבחה הנצרכת * ריסוק

הערות שוליים

1. ↑ פשוט, ומתמיהתו של הרא"ש יש ללמוד דהא פשיטא.
2. ↑ הנה החזו"א סי' נ"ז דחה את כל דברי הני ראשונים, כל אחד בטעמו הוא. אך הדברים צ"ת, הרי הצד השווה ביניהם הוא שברור ומוסכם ומוכח בגמרא בדף קנ"ה שלא שייכת טחינה בהכנת אכילה בעלמא. והיא סברא אלימתא. וכמו שמצאנו בשאר מלאכות, כגון מלאכת דש שהותר קילוף החיטה ונאסרו כתישה ודישה, ויסוד החילוק הוא שקילוף נועד לשימוש מיידי ואילו דישה נועדה לשימוש של אוצר (כמו שאמרו בביצה יג אין דרך מלאכה בכך). ולכן היה פשוט לראשונים שלא שייך בכל הני מלאכת טוחן. גם הרשב"א דלהלן, שהתיר טחינה לאלתר, יסודו באותו יסוד, שלא שייך לאסור הכנת האכילה, אלא דס"ל ש'לאלתר' הוא נקודת ההבדל בין הכנת המאכל לבין הכנת האכילה. (וכמו שמצאנו גם לגבי קילוף בצלים, שיש ראשונים שהתירו לגמרי שאין זה בכלל מלאכה, כדאי' בביצה י"ג: ויש ראשונים שהעמידו את ההיתר של קילוף רק לאלתר. אך הצד השוה ביניהם הוא שתיקון האכילה לא נאסר, אלא רק נחלקו עד כמה אפשר להחשיבו כתיקון אכילה)התו' כתבו שרק בסילקא יש טוחן. והקשה החזו"א שלא ברור בדבריהם מה מיוחד בסילקא (וצידד כמה צדדים). ולהנ"ל י"ל ששימוש הסילקא הוא בתערובת ובבישול, ואין זה תיקון אכילה בעלמא. והרא"ש תמה שלא מסתבר שיהיה טוחן אפילו בסילקא, ולכן ביאר שם פירוש מחודש בפרים סילקא. והן אמת שהחזו"א העמיד את פירושו של הרא"ש בקושי גדול ודחאו (כמו שתמה הק"נ, והק"נ הגיה ברא"ש, אבל בקיצור פסקי הרא"ש שווה לגי' שלפנינו), אבל הרי מדברי הרא"ש מבואר להדיא שהוא מסכים עם סברת התוספות שלא מסתבר לאסור חיתוך פירות, שאין כאן תיקון גדול. (ולא מצד זה שחיתוך אינו טוחן, שהרי רש"י פירש בעשיית החבית שחיתוך קנה לשנים ושלוש חייב משום טוחן, כיון שיש כאן תיקון מעליא, ואם כן על מה תמה הרא"ש. אלא שיש לומר שחיתוך קנים הוא תולדת טוחן, כיון שיש בו תועלת גדולה של טוחן. משא"כ בדברים שאין בהם תיקון מעליא, כחיתוך ירקות, אינו חייב עד שיהיה קצוץ ממש, דומיא דקמח.) וגם אם אנו חולקים על חידושו של הרא"ש לענין סילקא, אבל בודאי יש ללמוד את דעתו של הרא"ש שהוא סובר לגמרי כפירוש התוספות. (ובאמת מקור דברי הרא"ש הוא דברי הר"ח, שפירש שפרים סילקא היינו כותש ולא חותך, וסילת סילתא היינו הוצאת העפר שבין שיבי הדקל. אך נראה מדברי הרא"ש שהוא הבין שפרים סילקא היינו הוצאת הקמח שבין שיבי הסילקא והדקל. ועל זה תמה הק"נ שאין זו כוונת הר"ח, וצידד להגיה את הרא"ש באופן מחודש. אך גם לפי המבואר בר"ח שלפנינו מבואר שסילקא נאסר רק דרך דישה וכתישה ולא חיתוך, וא"כ נתבררה לנו כוונת הרא"ש גם אם דבריו לא הובררו. ובין כך ובין כך דברי הר"ח לפנינו שבחיתוך הסילקא אין טוחן – ר' אהרון סלוביטצקי. אמנם מבואר מדעת הר"ח שבאופן שכותש את הירק יש בו עיקר דין טוחן, ויש בזה מקור לחומרת החזו"א להלן בריסוק ירקות, שלא מועיל שום היתר מלבד שינוי).עוד הקשה החזו"א שמבואר בתוספות בדף קי"ד ב' שהעמידו את פרים סילקא בחתיכות קטנות מאוד ואת קניבת ירק בחתיכות גדולות, ולפי מה שכתב שרק בסילקא יש איסור טוחן למה הוצרך לחלק בין גדול לקטן. ואולי אפשר לומר שדברי התוספות מיישבים אחד את השני, שסוברים תוספות שדרך החיתוך בסילקא הוא לטוחנו דק דק ובקניבת הירק הדרך לחותכה גדול. וזו כוונת התוספות בדף ע"ד שרק בסילקא, שהדרך לחותכה דק, שייך טוחן. (רק לפי זה יש כאן דרך שונה ממה שכתבנו למעלה שצריך לחתוך לצורך תיקון בישול וכיו"ב, אלא סגי בזה שניכר שהחתיכות הן קטנות מאוד. אך כנ"ל, שאי אפשר לומר שיש תנאי בטוחן שיהיו חתיכות קצוצות, מקנים שכתב רש"י שחייב משום טוחן. ועל כרחך מצטרפות ב' הסברות יחד, שאין טוחן בחתיכות אלא אם כן יש בזה תיקון מעליא. אך זה מכוין אותנו לסברת החזו"א שבריסוק פירות שהוא דק דק אפשר שיודו התוס' לאסור). בספר יראים ובית מדרשו מצאנו שלא הגבילו את הטוחן דווקא ליעוד של תיקון. (וכדרכו של היראים בכל הלכות שבת שלא נצטמצם לגדר מדויק של תיקון, ואסר נתינת פת במרק מדאו' הגם שאין בזה שום תיקון. וכן בהרבה מלאכות הרחיב את המלאכה משום חומר איסור שבת. ולא שייך לבנות על שיטתו כבנין אב לשיטת שאר הראשונים. וגם כתב שאין יודע את השיעור של החיתוך דק, ולשאר ראשונים הגבול היה ברור להם, דבעינן מידי דתיקון המאכל.) והביא היראים בשם רשב"ם שמותר לטחון את הפת לפירורים, שאין טוחן אחר טוחן. והביאו זאת הסמ"ג וסמ"ק. (ואין ראיה שגם דעת הרשב"ם כדעת היראים, כיון שאפשר שהרשב"ם אמר זאת כלפי טחינת לחם לצורך עשיית קנידלעך וכיו"ב ביום טוב.) נמצא שהאוסרים טחינה לאכילה לאלתר הם דברי היראים והמביאים את דבריו בלבד, נגד כל רוב מנין ובנין של הראשונים ונגד ריהטא דגמרא בשבת קנ"ה. שהרי התוס' והרא"ש פשוט להם שתיקון האכילה לא נאסר, ולרשב"א וסיעתו תיקון האכילה לאלתר לא נאסר. וכיו"ב מצאנו בענין קילוף פירות שהושוו הראשונים בכה"ג שאין איסור לקלף פירות לאכילה, ונאמרו בזה ג' דרכים א) אינו דרך מלאכה בכך (רמב"ם לפ"ד ביאוה"ל סו"ס שכ"א) ב) לאלתר (סמ"ק) ג) אינו עושה בו 'איסורא אחרינא', כלומר שמיועד לאכילה ללא מלאכה נוספת (ספר התרומה, לכאורה הן הן דברי הרמב"ם). והרי הדברים מקבילים למלאכת טוחן, שהושוו רוב הראשונים שתיקון אכילה בעלמא לא יתכן להחשיבו מלאכה, ורק תיקון המאכל נאסר.
3. ↑ דאם התירו את פירוק השחת רק מפני שהוא עושה לאלתר, אבל לאחר זמן יש איסור מחמת שהוא מתקן את המאכל, הרי בודאי היה צריך להחמיר יותר באינו ראוי לאכילה, שיש בו טוחן דאו'.
4. ↑ אמנם אין ראיה מדברי הרשב"ם גופיה, שאפשר שמדבר בפירורי לחם לצורך בישול וכנ"ל.
5. ↑ כן כתב הרמ"א לסמוך על היתר הרשב"א של לאלתר והרי מצטרף כל שאר הראשונים להקל. וכפי שנתבאר כן עיקר. אמנם השו"ע חשש בענין הסלט להחשיב את תיקון אכילת הסלט כתיקון חשוב.
6. ↑ הרי פשוט שהטוחן מלח לפזר על הירק חשיב טוחן דאו', כיון שפירוק המלח נצרך לאכילת הירק, ואי אפשר להחשיבו 'אכילא אריכתא'. והוא הדין לסלט, כיון שיש חשיבות לאכילת הסלט כצורה שונה משמעותית מחתיכות ירק, הרי שאפשר לומר דסגי בהכי להחשיבו תיקון מחמת הטחינה.
7. ↑ הקשו שם מדין ריסוק שחת ודבילה, שנאסר לדברי המתיר מיטרח באוכלא, ומשמע שכל מה שאסרו לרסק דבילה הוא משום מיטרח, ולא מצד טוחן.
8. ↑ ומטעם זה תמה הרשב"א על הרמב"ם, שכתב לאסור ריסוק חרובין ולהתיר חיתוך דלועין משום שאין טחינה בפירות, והקשה הרשב"א הרי גם חרובין הם פירות ומאי שנא.
9. ↑ ראה כללי הרמב"ם בדפוס פרנקל תחילת ספר המדע, שהביאו שיש שכתבו שדרכו של הרמב"ם לדחות את דברי הש"ס מפני הספרי והספרא, והביאו שיש תמהים על זה, דבעלמא קי"ל שיש לתלות שדברי הברייתות שמחוץ לתלמוד משבשתא. אך באמת מצאנו כן בהרבה מקומות. וכן ידוע שדרכו ללכת אחרי ירושלמי. עי' ביאור הגר"א יורה דעה סימן סג ס"ק א כמ"ש בירושלמי הנ"ל והוא שראה כו' ואף על גב דסוגיא דחולין צ"ה א' אינו כן סמך על הירושלמי כדרכו ברוב מקומות וכן כ' ביו"ד רכ"ו סק"יא רפ"ב י"ז ועוד. ונראה שיסוד הדבר שהכרעות התלמוד גוברות על שאר התלמודים {על שאר ספרי חז"ל}, אבל שקו"ט של התלמוד נדחה מפני ברייתות אחרות. אך גם בזה ישנם כמה דברים שתלויים בשיקול דעתו של הרמב"ם, כגון שזירה בציצית, שדחה את דברי הספרי מחמת שלא מצא לזה סמך אחר, ותלה שדברי הספרי הם דברי ר' שמעון והוא דעת יחיד. ובסוכה דף מ"ב מבואר משקו"ט הסוגיא שאי אפשר לחלל פרי על פרי במע"ש, והרמב"ם מע"ש ד' ב' פסק להתיר, וביאר הרדב"ז שיש ברייתא כוותיה בירושלמי, והכריע להקל, הגם שיש תוספתא כמו הבבלי.
10. ↑ העתיק את לשון התוספתא 'דאסור לחתוך גרוגרות וחרובין לפני הזקנים', ושינה בכוונה את הלשון 'אין מרסקין', כיון שלפי דרכו אין יתרון לריסוק על פני חיתוך.
11. ↑ הרמב"ן הרשב"א והר"ן הזכירו את דברי התוספתא בדף קמ"א, מחמת סיום התוספתא שמבואר שמותר לרסק את הגרוגרות בשינוי. וכתב הרמב"ן שיש להוכיח מזה ששינוי מועיל גם לשבת, ודלא כמפרשים שדיכת פלפלים הותרה בשינוי רק ביום טוב. (ולכאורה, אם כן יש להוכיח שהרמב"ן הבין שאיסור הריסוק הוא דאו', כמו פלפלים דהתם. וזו אסמכתא לדברי החזו"א. אך אפשר שהם רק באו להביא אסמכתא לכך שחז"ל התירו שינוי במלאכת טוחן לענין שבת, לאפוקי מהסוברים ששינוי הוזכר רק ביו"ט. אמנם גם דיכת פלפלים לצורך מאכל השבת דהיא דאו', כנראה מבואר ברמב"ם, מקורו בירושלמי ואין הכרח גמור שגם דעת הבבלי כן. והרי לירושלמי חייב חטאת על כמה וכמה דברים של תיקון אכילה, והראשונים נדחקו להעמידו לאלתר וכיו"ב, כדכתב הרשב"א בשו"ת ח"ד סי' ע"ה וסה"ת וסיעתו, הו"ד בב"י סו"ס שכ"א [ראה מה שכתבנו בהאוצר ק']. או דפליג על הבבלי. עי' ביאוה"ל סו"ס שכ"א ד"ה לקלוף. אמנם בדיכת פלפלין יש סעד לומר שחייב חטאת מכל גזירת שחיקת סממנים שנאסרה משום טוחן, ובהכרח שהדיכה עצמה דאו'. אך יש לדחות שדיכה לשימוש אכילה מיידית אינה בכלל חשיבות מלאכה, כדברי הגמרא בביצה י"ג: שאכילת אותו היום אינו נחשב מלאכה חשובה גבי דש, ורק כשעושה מזה תרופה יש להחשיבו כמעשה חשוב. ודוחק).
12. ↑ החזו"א כתב שיש להסתפק במה שכתב הרמב"ם שחותך את הירק ע"מ לבשלו חייב, האם באופן שאינו לבשלו מותר, או שאסור מדרבנן, וכמו שנסתפק הב"י. אמנם הדברים מוכרעים מהמשך דברי הרמב"ם, שחילק בין ריסוק לחיתוך, שבריסוק אסור מדרבנן ובחיתוך מותר. אלא שהבית יוסף דחה זאת, שאפשר לומר שבאמת אסור גם חיתוך ירק דק דק על מנת לאכלו אלא שהרמב"ם מסיים באיסור הריסוק בשל לשון המשנה. לפי מה שנתבאר לעיל שבהכרח לדעת הרמב"ם יש לחלק בין ריסוק לחיתוך, אם כן בהכרח שדברי הרמב"ם נאמרו בדווקא, ורק בריסוק נאסר מדרבנן, ואלמלי מה שביארנו נמצא שדברי הרמב"ם סותרים לדין המשנה והתלמוד. (שהרי מפורש בחשבון הגמרא שמותר לחתוך ולרסק לפני בהמה שאינה יכולה לאכול, ובהכרח שהרמב"ם יפרש שלדעת התוספתא ריסוק חמור, אבל בחיתוך מפורש להתיר.) ובודאי גם לדעת הב"י אי אפשר לבנות על ספק דרבנן בפירוש הרמב"ם נגד סתמא דתלמודא וסתמות שאר הראשונים להתיר למעשה חיתוך לאלתר בסמוך לאכילה. (אלא דהחזו"א הפריד את השיטות והעמיד כל שיטה לעצמה שהיא בדוחק. אבל להנ"ל העולה מכולם מוכרח דכה"ג לא טוחן הוא, וכמבואר להדיא בגמרא בדף קנ"ה. ואדרבה, דברי הרמב"ם לאסור ריסוק מדרבנן הם חידוש שתמהו עליו הראשונים).
13. ↑ אמנם יש דרכים אחרות לבאר ברמב"ם, שהרמב"ם אסר משום נראה כטוחן רק באופן המבואר בגמרא שיש איסור מחמת מיטרח באוכלא.
14. ↑ החזו"א דייק מדברי הרמב"ם שכל פירוק של פירות נאסר כטוחן. שהרי כתב בפרק כא הלכה יג שמותר לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור בתוך הקדירה בשבת אחר שמורידין אותה מעל האש. וביאר שהטעם שמותר כיון שהם לא מחוסרים דיכה. ומשמע שדברים הצריכים דיכה אסורים. אמנם דברי הרמב"ם נאמרו במלאכת דש ולא במלאכת טוחן, ומקור דבריו גם כן מסוגיית סוחט, כדאי' בשבת י"ט: ודברי הרמב"ם צ"ע, מה ענין שחיקת הריפות למלאכת דש. ועי' תשובת הרמב"ם שהביא הב"י בסוף הסימן (נראה שדברי הרמב"ם בהלכות הם קיצור התשובה שבב"י), ושמא מדובר בריפות שנתבשלו עם קליפתם ופירוקם הוא דש, אך לא הוזכרה שם כלל מלאכת טוחן, וצ"ע. עוד יש לדון אם בננה ואבוקדו וכיו"ב, שהמרקם שלהם רך ובמעט שחיקה הם נימוכים, אם שייך להחשיב זאת כדיכה או כשחיקה. ועכ"פ בודאי שכל הנידון כאן הוא רק מצד מחזי כטוחן שהוזכר לגבי חרובין, שהם קשים טובא ובודאי כתישתם נראה כטוחן, משא"כ בבננה, שלא ניכר כאן הפירוד של הפרי. (והגם שהאריך החזו"א לבאר שיש כאן פירוק וחיבור מחודש, ואחרי החיבור אינו מטמא אלא מקום מגעו, אך כל זה לפי דרכו שדן מצד איסור דאו' של טוחן, אבל אם הנידון הוא כלפי 'נראה כטוחן' לא שייך לדמות זאת).
15. ↑ מעיקה"ד להתיר לכתחילה, וכנ"ל פשטות הבבלי מורה שלא נאסר ריסוק יותר מחיתוך, וחיתוך התיר הרמ"א לאלתר. (ואם ריסוק היינו חיתוך, כדעת רש"י, הרי שגם ריסוק של התוספתא היינו חיתוך. ומהכ"ת לחלק ביניהם. ואם נאמר שכל הריסוקים היינו חיתוך, אין יסוד לאסור מסברא חופשית.) ולדעת הרמב"ם כפי פירושנו יש בריסוק 'נראה כטוחן'. ואעפ"כ יש לדחות בתרי אנפי א) אפשר שרק בחרובין, שהם קשים, שייך נראה כטוחן, משא"כ בפירות שהם מרקם רך, אין כאן טחינה ניכרת כלל. ב) מבואר ברמב"ם שכל האיסור הוא רק מדרבנן ולא מדאו', וממילא בצירוף דעת רוב הראשונים הנ"ל אין מקום להחמיר. גם חומרת השו"ע בחיתוך סלט אינה שייכת באכילה מיידית. אמנם מכל מקום יש ג' טעמים להצריך שינוי לכתחילה: א. לדעת היראים וסיעתו לא מצאנו היתר של לאלתר, ולא חילקו כחילוקי שאר הראשונים. והתרומת הדשן חשש לדעתו לענין חיתוך ירק דק דק. (והשו"ע בעקבותיו), ומוכח להדיא מדבריו דלא ס"ל היתר לאלתר, כמו שדייק החזו"א. (הגם שסוגיא שבת קנ"ה תיובתיה).ב. כן גם כן פשטות דברי הבית יוסף, שלא סמך על דברי הרשב"א להתיר טחינה דק דק לאלתר בסלט, והוא הדין ריסוק, אלא שאנו מדמין לחלק בין סלט לשאר דברים, ומפני שאנו מדמין נעשה מעשה? (ובטעם החומרא יש לומר מטעם שי' היראים הנ"ל).ג. חומרת מרן החזו"א, שחילק בין ריסוק של התוספתא לריסוק של המשנה, ויסד על זה את בניין המלאכה. הגם שדעתו מנוגדת לפשטות דברי הראשונים ורוב האחרונים (מלבד קצת משמעות במג"א), והגר"א עמהם, מכל מקום יש לחוש לדברי זקן. [ונתבאר לעיל שאם נבאר בדברי התוספות שחילקו בין סילקא לשאר ירקות, שבסילקא מיירי בריסוק ובירקות מיירי בחתיכות, הרי שבדברי התוספות יש לפרש כחזו"א]. ראה בסוף המאמר נספח משא ומתן בדברי מרן החזו"א.
16. ↑ שהרי המחבר לא הביא בשו"ע את היתרו של הרשב"א, וסתם שהחותך הירק דק דק חייב משום טוחן. [וגם בבית יוסף, אחרי שהביא שאין חולק על הרשב"א, הרבה בחומרות נוספות, מטעם שהגם שאין מי שחלק להדיא. אבל מסתימת שאר הראשונים מבואר להדיא איפכא, וביקשו טעמים רבים להתיר ולא העלו על דל שפתם כלל היתר של 'לאלתר'.] ולענין בשר התיר לחתוך דק דק. והרי החילוק ביניהם הוא מצד גידולי קרקע, וכדעת היראים כמבואר בתרומת הדשן. ובדברי היראים לא מצאנו חלוקה של לאלתר, כמש"כ החזו"א. והגם שמסברא הדבר נוטה להיתר, שכל תיקון אכילה בעלמא אינו בכלל מלאכה. ודברי הרשב"א שהצריך לאלתר הם חומרא, ואדרבה, ולולי הרשב"א היה להתיר אפילו לאחר זמן, (כי היתר לאלתר בטוחן הוא מחודש בראשונים, אך לולי זה מסתבר להתיר וכנ"ל.) מכל מקום, כיון שהדבר נוגע בחשש איסור דאו', אין להתיר מסברא. וכיון שסתימת השו"ע להחמיר בזה, א"א להקל. [ודברי החזו"ע בזה תמוהים, שהתיר בפשיטות לדעת השו"ע ותמה על החזו"א. ולהנ"ל הן אמת שדברי החזו"א צ"ע, אבל בודאי שגם לדעת השו"ע לא שייך להקל בפשיטות].יש להעיר עוד מה שיתבאר להלן שטוחן לאלתר מסתבר לדמותו לבורר פסולת מתוך אוכל, שמתעסק בתיקון המאכל לצורך אכילה מיידית. והרשב"א ס"ל להתיר פסולת מתוך אוכל לאלתר. ואם כן לדידן, שאנו אוסרים פסולת מתוך אוכל בבורר, אין ראיה מדברי הרשב"א להתיר. ומטעם כל זה פשוט שהשמטת השו"ע את היתרו של הרשב"א מגיעה מכך שדברי הרשב"א הם דעת יחידאה.
17. ↑ אמנם בודאי שמה שסתם השו"ע שהחותך הירק דק דק חייב חטאת אין זה בדווקא דאו'. כי הרי בב"י הביא דעת הראשונים שמתירים. אלא דלדינא סתם לאסור ונקט את לשון האומרים שהוא חיוב דאו'.
18. ↑ אמנם בשו"ת הרעק"א תשובה כ' נקט שעפר הוא בכלל גידולי קרקע, ומלח שאמרו שיש בו טוחן מיירי במלח גס, ואילו מלח שאין בו מעמר היינו מלח דק. ודבריו צ"ע טובא מהכ"ת לומר כן, והרי כל כחו מדברי התרומת הדשן כאן, שהכניס בטוחן תנאי של גידולי קרקע. והרי הדברים צריכים תלמוד, דהרי גם לדברי התרומת הדשן משמע דס"ל שלדעת שאר הראשונים אין היתר של גידולי קרקע, ורק כדי להקטין את הפלוגתא בין היראים לשאר ראשונים חידש כן. ואם כן בהכרח שכוונתו להתיר טוחן בבשר רק באופן שלשאר הראשונים אין טוחן. אבל בטוחן עפר ומלח, שיש כאן תיקון מעליא, לא מהני סברא של גידולי קרקע, וכמש"כ החזו"א. ובהכרח שהרעק"א הבין שכוונת התרומת הדשן לעשות צירוף כעין ספק ספיקא, שכיון שיש סברא להתיר מצד גידולי קרקע, יש לסמוך על סברא זו, בצירוף סברת הראשונים שאין טחינה בעומד לאכילה. ולפי זה צריך להידחק טובא שעפר ומלח הם בכלל גידולי קרקע. אמנם משמעות לשון התה"ד לא מסייעת לרעק"א, כמו שכתב החזו"א וז"ל 'מש"כ בתה"ד דאין טחינה אלא בגידולי קרקע אין כוונתו ממש כעין שאמרו בעימור ובדישה דהא כותש רגבים חייב משום טוחן כמו שאמרו וכו' אלא כוונתו באוכלא דוקא וכעין שכתבו תו' שאין טחינה באוכלין הנאכלים חיין ואין צריכין הדקה... וכן מבואר בהדיא בלשון התה"ד דאתא עליה משום מיעוטא בפלוגתא ועלינו להשוות במאי דאפשר'. והאריך החזו"א לבאר שם את דוחק הלשון בתה"ד. אמנם גם דברי החזו"א מחודשים מאוד, לחדש תנאי של גידולי קרקע רק בדבר הראוי לאכילה. אמנם שורש הדברים כבר נמצא בדברי ר' אברהם בן הרמב"ם לגבי מלאכת דש, שכלפי מפרק אין צריך לתנאי של גידולי קרקע ואילו בדש בעינן תנאי של גידולי קרקע. (אך היראים וסיעתו לא ס"ל כחידושו של ר' אברהם). ועיין בספר נשמת אדם כלל י"ז שכתב כעין זה, שבטוחן גמור כעין האב אסור אפילו באינו גידולי קרקע, ורק הטוחן שאינו ממש כעין האב אסור רק בגידולי קרקע. [וזה קצת להיפך מדברי ר' אברהם בן הרמב"ם, שכתב שבתולדה אסור אפילו באינו גידולי קרקע ודו"ק].
19. ↑ זכר לדבר דברי ר' אברהם בן הרמב"ם שבמפרק אין תנאי של גדו"ק ובדש יש תנאי של גדו"ק. הגם שהכל נלמד ממשכן [ובפרט דבמשכן גופיה הייתה דישה של אינו גידולי קרקע בחלזון]. אלא שראו חכמים בעומק בינתם להבחין שבפעולת הדישה עצמה אין משמעות מלאכה בדבר שאינו חיבורו הטבעי בצמיחת הפרי, ואילו כלפי מפרק [שהמקום שממנו מתפרק נשאר קיים ולא נידוך כולו], שמהות הפעולה נחשבת מלאכה גם בלי גדו"ק. [שאר הראשונים לא ס"ל כדברי ר' אברהם ששייך לחלק במלאכה אחת לענין גידולי קרקע בין האב לתולדה, אך ס"ל לתה"ד שבדבר שהוא גידולי קרקע צריך פחות תנאים לחיוב המלאכה. [או אפשר שדעת התה"ד שלא יתכן לומר שטחינה כל דהיא בדבר המתוקן לאכילה יהיה בו טוחן בדבר שאינו גדו"ק. ובהכרח שהיראים שסובר שיש טחינה בכל דבר סובר שאין טחינה אלא בגדו"ק. אלא שדבר זה נסתר מרגבי עפר, אם לא כדברי הרעק"א לעיל].
20. ↑ בדעת ר' אברהם בן הרמב"ם שמפרק ישנו באינו גידולי קרקע (ורק דש ישנו דווקא בגידולי קרקע) יש לעיין. האם ס"ל שעצם הפירוק הוא מלאכה, אפילו בחיבור מחודש כבגדים, או שהוא סובר כסברת הרמב"ן שהחלב הוא תולדה של הבהמה ולכן נחשב גידולי קרקע, וסגי בגידולי הבהמה, ורק בא לאפוקי שלא צריך ממש גידולי קרקע. ומסתבר שדבריו יותר נוטים לרמב"ן, שהרי משנת אביו הרמב"ם ידועה שאין מפרק בבגדים. [ונראה שיש להוכיח שלשיטת ר' אברהם צריך גם כן את סברת הרמב"ן, שהרי כתב ר' אברהם באותה תשובה (ברכת אברהם י"ח) שלענין חובל בעינן חבורה שאינה חוזרת שיהיה דומיא דפירוק חיטה שהקליפה לא חוזרת לקדמותה. ויש לתמוה, הרי בחליבה אין שינוי בגוף הבהמה לפני החליבה לבין אחרי החליבה. ובהכרח שלענין חליבה יש כאן פירוק גמור, שמפרק את החלב ממקור צמיחתו, והוי דומיא דדבר שהוא גידולי קרקע, ולכן לא צריך תנאי של אינו חוזר לקדמותו. משא"כ בהוצאת דם, שהדם אינו גידולי האדם אלא חלק מהאדם, ולכן כדי להגדיר שיש כאן דמיון לחיטה בעינן שתהיה חבורה שאינה חוזרת, שיש כאן סגנון של הוצאת דבר ממקומו הטבעי ולא כפתיחת חבית להוציא מימיה. והיא גופיה הטענה בפירוק בגדים שאין בהם שם מפרק. אמנם שם בתשובה מבואר שר' אברהם עצמו נשאר בקושיא זו על דברי אביו הרמב"ם בחילוק בין חולב לחובל, וז"ל 'ואף על פי שיש להקשות הא איכא חולב'. ולדברינו הדברים מתחוורים כמין חומר בס"ד, שהרמב"ם ס"ל כדברי הרמב"ן לענין חליבה, ולכן סגי בחבורה החוזרת, דהיינו פתיחת הדד] ראה השלמה לגדר גידולי קרקע במפרק בנספח.
21. ↑ אמנם באמת דעת היראים כדעת ר"ת שיש בסוחט בגדים משום מפרק (והחמיר אפילו במציצת פת מהמשקה שבתוכה), אך לדינא התה"ד קיבל דרך אמצע זו להקטין הפלוגתא. (וכנודע שהיראים החמיר מאוד בכמה דברים במלאכת שבת נגד ריהטא דהראשונים.) ועכ"פ בדברי הרשב"ם שכתב שאין טוחן אחר טוחן יש יסוד לדברי התה"ד שטחינה בדבר העומד לאכילה יש רק בדבר שהוא בסדר גידולו.
22. ↑ ולולי כל הנ"ל יש לומר שהתרומת הדשן סמך על סברא של גידולי קרקע רק בדעת היראים, ובדעת התוספות הוא מודה שאסור באינו גידולי קרקע. ולכן באופן שיש תיקון גמור הרי שלדעת התוספות יש לאסור, ואין ספק ספיקא.
23. ↑ בכל הני דימויים בין בורר לטוחן יש לעיין טובא בסברות שנאמרו בראשונים במלאכת בורר אם מתאימים הדברים להגדרת הרשב"א והריב"ש. דלפי האומרים שענין בורר אוכל מתוך פסולת שהותר, עניינו שלקיחת המאכל הותרה ולא ברירתו, ואילו פסולת מתוך אוכל יש כאן פעולת ברירה, ואוכל מתוך פסולת זה פעולת לקיחה, אין מקור כלל לומר את דברי הרשב"א להתיר. כן בטוחן, כיון שעצם המעשה הוא טחינה, והרי הצריכו תנאי של אוכל מתוך פסולת להפקיע זאת משם מלאכה. ואין זו קושיא כלל על הרשב"א, כיון שמוכח בעבודת הקודש שהוא סובר דלא קי"ל כרב המנונא בדף ע"ד, ושרי פסולת מתוך אוכל לאלתר. הרי שתנאי שלאלתר לא בנוי כלל על מעשה לקיחה. [עי"ש שער א' סימן ה' אות כ"א כ"ב, שבורר ביום טוב הותר באופן שאסור רק מדרבנן, והרי הותר פסולת מתוך אוכל, ובהכרח דלא ס"ל כרב המנונא שמחייב חטאת בפסולת מתוך אוכל. אמנם היה מקום לומר שהוא חושש לרב המנונא כלפי דרבנן, אך משמעות דבריו היא שרק בקנון ותמחוי הוצרכנו להתיר דרבנן].גם חידושו של הריב"ש לחלק בין סכין למגרדת הוא צ"ע, דגם חיתוך בסכין פועל פעולה מובהקת של טחינה אלא שהותר כיון שגם כשאוכלים באכילה מיידית חותכים עם סכין. ואם כן מנין ששינוי צורת הכלי יגרום את האיסור. ובשלמא אם המגרדת היתה כלי כתישה, היה מקום ללמוד שיש צורה שונה של טחינה שלא הותרה. אך מהכ"ת לחדש שיש כמה צורות של טחינה. ומה שכתבנו שבסלייסר יש לחשוש דחשיב כלי, כל זה יתכן אם גדר הכלי הוא גדר שלא יהיה כלי המיוחד, אבל אם גדר כלי הוא שלא תהיה צורה של כתישה, אין חשש כלל, כיון שהתוצאה של סלייסר מקבילה לחיתוך מדויק של סכין. מה שהערנו למעלה מדעת הרשב"א שאינו מתאים לפי פסק ההלכה כרב המנונא, לפי מה שהארכנו למעלה שהרשב"א שהצריך לאלתר הוא בא להחמיר ולא להקל, כיון שלולי דבריו היינו מקלים לגמרי בכל תיקון האכילה, ממילא יש לומר דכל מה דקי"ל כרב המנונא היינו לחומרא ולא לקולא. וכיון דבנידון דידן יש כאן חומרא מכח שי' הרשב"א, יש לחשוש דלא קי"ל כרב המנונא. ולכן צריך לחשוש לדברי הרשב"א לעשות רק לאלתר. אמנם הדברים חדשים.
24. ↑ כיון שצרף את סברת התוספות עם סברא שאין טחינה בגדו"ק. הריב"ש לא שמיע ליה סברא של גדו"ק. ובאחרונים כתבו שטעמו של הריב"ש שהחמיר הוא משום דס"ל שבהמה גדו"ק (כמו שכתב הריב"ש בתשובה קכ"א), אך באמת אין לזה צורך, כיון דעד התה"ד לא שמענו שיש קולא בגדו"ק, ואם כן מהכ"ת דהריב"ש ס"ל טעם זה.
25. ↑ ומה שכתב שביום טוב יש להצריך שינוי, טעמו הוא דחשש שלא הותרה טחינה בגבינה כיון שאינו מפיג טעמו, ולא מדין עובדין דחול קא אתי. [עי' בסי' תק"ד מ"ב סק"כ שכתב דבמצות לא צריך שינוי כלל, מצד הסברא של אין טוחן אחר טוחן].
26. ↑ יש שסברו לפרש שכוונת העובדין דחול היינו צורה של מלאכה האסורה, ולפי זה ביארו שכל האיסור הוא במגרדת שלפעמים מגרדים בה דברים שהם גידולי קרקע, דעד כמה דנקטינן שבדבר שהוא גידולי קרקע אסור לטחון שלא לאלתר, ממילא מגרדת שמיועדת לטחינת גידולי קרקע יש בה עובדין דחול. ולפי זה התירו מגרדת שמיועדת רק לגבינה ולא לפירות. והדברים תמוהים מאוד, דכל אלו מגדלים פורחים באויר. הריב"ש גופיה לא ס"ל כלל דין של גידולי קרקע, וממילא לפי מקור הדברים אין לזה אחיזה כלל. ואפילו למה דנקטינן כהתרומת הדשן, לא הוזכר עובדין דחול אלא בדבר שטוחנין לימים הרבה, כדרך מלאכת חול. ובודאי שהשו"ע, שהעתיק את דברי הריב"ש, אין כוונתו להמציא גדרים חדשים של עובדין דחול. והרי זו גזירה חדשה מדעת השו"ע שאין לה יסוד.
27. ↑ לפי האמת אין זו קושיא, כי דרכו של השו"ע כפי דרכו של התה"ד בכל מקום לקיים הוראות מפורשות של הראשונים יותר מחשבון דברים בדברי ראשונים אחרים. והרי בדברי התה"ד מפורש להיתר חיתוך בשר צלי, וחשבון הדברים בריב"ש מורה לאיסור, הרי שיצא הדבר בהיתר. אך למעשה כדי להמשיך את ההוראה לנפק"מ נוספות מוכרחים האחרונים להעמיד גבולות וגדרים.
28. ↑ אמנם הערנו לעיל שהשו"ע שם מקורו ברמב"ם, וברמב"ם מובאת הלכה זו כלפי מפרק, ומשמע שטוחן לא שייך כאן כלל. עוד יש להעיר שאפשר שהרמב"ם לא חשש בזה כלל לטוחן, לשיטתו שאין טחינה בדבר שאין דעתו לבשלו, וכיון שהמאכל מתוקן לא שייך טוחן. משא"כ להני רבוותא שהחמירו בזה. אמנם בודאי הדברים נכונים מצד עצמם, שדבר שהוא מבושל הוא כבר התפרק מטבע תולדתו. (אמנם הרשב"ם שהביא היראים לא ס"ל כן, והוצרך לטעמא של אין טוחן אחר טוחן להתיר טחינת פת, אבל כלפי זה כבר אין לנו חשש מחמת סברת התה"ד שאין טוחן ליראים אלא בגידולי קרקע).
29. ↑ כפי המתבאר לפי יסוד דברינו, איסור מגרדת אינו מצד עובדין דחול אלא מצד עיקר מלאכת טוחן לאחר זמן. אמנם המשנה ברורה נקט כפי סברת העולת שבת שטעמו של השו"ע מצד עובדין דחול. ולהנ"ל לפום ריהטא הדברים צריכים תלמוד, שהם היפך דברי הריב"ש, ולא שייך לקיימם, כיון שהריב"ש ביאר את דבריו מה הם תחומי עובדין דחול, ומבואר דכה"ג לא חשיב עובדין דחול. אמנם נראה מוכרח שגם המ"ב שכתב שמגרדת הוא עובדין דחול, אין כוונתו שעושה כדרך שהוא עושה בחול, אלא כעין דברי הריב"ש עצמו, שהכלי נותן יותר חשיבות של מלאכה. אלא דהתה"ד משמע שהתיר בכל גווני חיתוך דבר הראוי לאכילה (שאינו גדו"ק). והוסיף השו"ע תנאי שלא יהיה באופן של מלאכה מובהקת. ולכן לא תועיל כאן מגרדת מיוחדת לשבת או מגרדת המיוחדת לדברים שאינם גדו"ק, כיון שיסוד האיסור הוא מצד דהיא טחינה יותר מובהקת. יש כאן עוד נקודה של חולשה במגרדת המיועדת לבשר וגבינה בלבד. שהרי לפנינו ג' דעות: א. תוספות ורמב"ם ב. רשב"א דלאלתר ג. יראים שהחמיר בהכל והקילו בשמו באינו גדו"ק. והרי החומרא שהחמיר הריב"ש בכלי היא בשיטת הרשב"א דלאלתר או בדוחק יש לאמרה בשיטת הרמב"ם והתו' וכנ"ל, אך לא שייך לאמרה לשיטת היראים, שאם אין טחינה כלל באינו גידולי קרקע מה יזיק הכלי. ואם כן, כל מה שאנו מחמירים בכלי זה לפי הצד שאיסור כלי שווה בין בגידולי קרקע בין באינו גידולי קרקע, ומה יושיענו כלי המיוחד לאינו גדו"ק. ובדוחק יש לומר שגם לפי סברת היראים שייך להחמיר בכלי, לפי מש"כ החזו"א 'דלפעמים אם אינה גידולי קרקע מאבדת צורת המלאכה' ובכלי חוזרת צורת המלאכה. אך בודאי שאיסור כלי יסודו בדעת שאר ראשונים שיש עיקר טוחן בבשר, והותר רק באופנים מסויימים שאינה מלאכה מובהקת.ועל כל פנים נמצינו למדין שבחידוש שכתבנו לחלק בין דבר מבושל לדבר חי יש כאן קולא מדעת המ"ב, שלדעת המ"ב גם בשר מבושל יש איסור במגרדת. עוד יש כאן הדגשה, שלפי הלשון במ"ב משמע שהוא חומרא בעלמא משום עובדין דחול מחודש של הריב"ש, ואילו לפי מה שביארנו בדברי המ"ב יסוד החומרא הוא חשש בעצם ההיתר שעובדין דחול משויא שם מלאכה.
30. ↑ בספר תוספת שבת הבין לפרש שיש חשש עובדין דחול כפשוטו, רק הוקשה לו למה התיר הרמ"א ביום טוב ולא חשש לעובדין דחול. ונדחק שהשו"ע החמיר רק באופן שיש תרתי לריעותא א) בהמה אינה ממש גדו"ק ב) חשש עובדין דחול. וכלפי יום טוב, שכל האיסור הוא רק מצד עובדין דחול, יש להקל. אך כפי המתבאר, בדברי הריב"ש מבואר להדיא שלא שייך עובדין דחול, ורק סבר לומר כן בתחילת דבריו, אך דחה זאת. ומה שייך לצרף לחומרא צד שנדחה. ולהנ"ל גם אין זו כוונת העולת שבת והמ"ב שנגרר אחריו.
31. ↑ כתב הרמב"ם בפרק כ"א שהדך פלפלין חייב חטאת משום שהוא טוחן. וקשה, הרי דיכת הפלפלין לא נעשית על מנת לבשלו, וכתב הרמב"ם שהחותך ירק דק דק חייב רק על מנת לבשלו. וצ"ל שכל התנאי של על מנת לבשלו שייך רק בתולדת טוחן, משא"כ בדיכת פלפלין, שהוא ממש טוחן. או דנימא שנתינת הפלפל בתוך המאכל חשובה כמו על מנת לבשלו, כיון שנוצר כאן תיקון גמור, ואינו דומה לחיתוך על מנת לאכול. ולדינא קי"ל להתיר דיכת פלפלין בקתא דסכינא, משום שהוא שינוי מהמלאכה. ותמהו המפרשים איך הקלו בדיכת הפלפלין בשינוי, הרי בחיוב חטאת לא שייך להקל בכלאחר יד. והבית יוסף הביא בזה בשם השבה"ל בשם הרי"ד שקתא דסכינא דומה לבורר אוכל מתוך פסולת, שהוא שינוי גמור. וצ"ע לדידן שנקטינן שאוכל מתוך פסולת הותר גם במקום שהוא דרך הלקיחה הטבעי, כמו בפסולת מרובה. ועל כרחך גדר אוכל מתוך פסולת אינו מצד שינוי. (וגם דבעינן לאלתר, ובקתא דסכינא לא הוזכר לאלתר).אמנם בעיקר הדבר שדיכת פלפלין לאכילה מיידית נחשבת איסור חטאת, צ"ע, דאין לזה מקור בבבלי, ונסמכו בזה על דברי הירושלמי. והרי כבר נתבאר בדברי הראשונים בכמה עניינים שחיוב חטאת שנקט הירושלמי הותר בלאלתר, או דלא קי"ל כירושלמי, שדרכו של הירושלמי שגם בעשייה קלה יש בה חיוב חטאת. ותמה על זה הרשב"א מסוגיא בדף ק"מ שמבואר להיתר מה שמבואר בירושלמי כחיוב חטאת ותי' שדברי הבבלי מיירי לאלתר והירושלמי לאחר זמן, וחלק מהראשונים לא הביאו כלל את דברי הירושלמי הללו, מטעם זה. [וכן מצאנו עוד חיובים שהוזכרו בירושלמי שם והראשונים כתבו דלבבלי דרך אחרת, ראה רמב"ן דף ק"ז: לגבי גדר קוצר. וכן לענין קילוף פירות שהותר בביצה יג: ונאסר בירושלמי, וכתבו בזה הראשונים כמה דרכים א) לאלתר שרי ב) נעשה לאכילה שרי שלא עושה בו איסורא אחרינא ג) הבבלי חלוק על דין זה, ראה מאמרנו בהאוצר ק'.] נמצא שגם גדר זה של דיכת פלפלין אפשר שאינו מוסכם לדעת הבבלי כחיוב חטאת, והרשב"א יכול להעמיד את דין דיכת פלפלין שהוא באופן שעושה לאלתר, ורק בכה"ג, שאין בו איסור ממש, התירו לעשות בקתא דסכינא ולא בכלי. [ובאמת באגלי טל כתב שאין להתיר דיכה בקתא דסכינא אלא לאלתר. ולהמתבאר הוא מסתבר מאוד לדעת הרשב"א.] ואילו לדברי הראשונים שהשמיטו את גדרי הירושלמי מהלכה יש לומר שדיכת פלפלין אינה כלל איסור דאו', כיון שהיא עשייה מועטת לצורך אכילה כמות שהיא. [כקילוף פירות שאינו דש, לשי' רש"י ביצה יג ב'] (אמנם בדברי הרמב"ם שהשמיט איסור קילוף פירות, דלא ס"ל כירושלמי כמש"כ באוה"ל סו"ס שכ"א) ולשון הרמב"ם הוא (כ"א כ') הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה אבל במכתשת חייב מפני שהוא טוחן, לפיכך אסור לבריא להתרפאות בשבת גזרה שמא ישחוק סממנין. עכ"ל. הרי מבואר להדיא שגם כשעושה מעט לצורך אכילתו חייב. [ובמקו"צ כתבו שהמקור הוא מדברי הירושלמי, אך קשה כנ"ל. ואפשר לומר שמקור דברי הרמב"ם הוא ממה שסיים בדבריו שאסור לבריא להתרפאות משום שמא ישחוק, דמזה שגזרו חכמים על כל רפואה שמע מיניה שגם כתישה לצורך תרופה, שהיא שימוש מיידי, אסורה מדאו']. אמנם באמת אפשר להשתמש בדברי הרי"ד הנ"ל גם לדידן בתוספת ביאור, שהרי בעיקר דברי הרי"ד יש לתמוה - הרי קי"ל שאפילו כשבורר אוכל מתוך פסולת בעינן לאלתר [ותנאי דלאלתר מוסכם לכו"ע, ואילו תנאי של אוכל מתוך פסולת אינו מוסכם לדעת הרשב"א והטור]. ובהכרח שגם כשיש שינוי גמור אנו נזקקים לגדר שהברירה אינה כסדר עיקר המלאכה. ואם כן גם בדיכת פלפלין מצטרף טעם של שינוי עם זה שהוא עושה זאת רק לצורך אכילה כמות שהיא. [רק שכאן לא הוזכר תנאי של לאלתר, מלבד לאגלי טל הנ"ל. ואפשר שעצם הדיכה בשינוי לא מתאפשרת לשימוש של 'אוצר', אבל אכתי יסוד ההיתר בנוי על זה שהפלפל לא מיועד לשימוש של תיקון ויצירה גמורים]. והנה לפי המבואר הרי שלפי דעת הרשב"א (בתשובה), כשם שהעמיד את דברי הגמרא בדף ק"מ שהותר עירוב החרדל והשחלים באופן שעושה 'לאלתר', כך גם בדברי הגמרא של קתא דסכינא אין מקור להתיר כשעושה לאחר זמן. אלא שמקור דברי הגמרא בדף קמ"א שהתירה לדוך בקתא דסכינא הוא מהתוספתא [כמו שהביא הרשב"א גופיה בדף קמ"א], ושם מבואר שהוא הדין לרסק דבילה לפני הזקנים בעינן לדוך בשינוי. והרי זה מקור דברי החזו"א שגם הדך לפני הזקנים לאלתר צריך לתנאי של שינוי. ויהיה הטעם שלאלתר לא הותר אלא בדבר שאינו בצורת מלאכה, וכמו שנאסר קנון ותמחוי בבורר. [והרי שלדברי החזו"א שריסוק לאלתר לפני זקנים צריך שינוי מאוד מיושב להעמיד גם את דין קתא דסכינא לאלתר. אלא שלדברי הסוברים שאין היתר של לאלתר כלל, הרי שאין מקור לחדש ששינוי צריך לאלתר].
32. ↑ אמנם אינו מוכרח ממש בדבריו, שאפשר שגם הוא סמך על גדר נפה וכברה שסותר את דין לאלתר. אך לא משמע כן בדבריו.וז"ל הריב"ש סימן קפד: ואף על גב דכתב הרשב"א ז"ל דוקא לבו ביום אבל לאלתר שרי, אפשר דדוקא כשמחתך ביד הוא דשרינן לאלתר אבל בכלי דדמי לטוחן ממש לא. וגם מה שלמדו משם דמותר לפרר פתותי לחם ולתת לתרנגולין אפשר דדוקא ביד אבל לא בכלי. ואף כי נתיר לשם בפרימת סלקא ובפירור לחם לתרנגולין אפי' בכלי התם שאני דאינו כל כך דומה לטחינה כמו גרידת הגבינה בכלי המורג חרוץ דהא ודאי דמי לשחיקת תבלין במדוכה דהוא אסור ולא התירו אלא בקתא דסכינא וכיוצא בה.
33. ↑ ומקור לאלתר מבורר. ויש לומר שיש לדמותו למלאכת בורר, שלא הותרה פסולת מתוך אוכל כיון שהיא מלאכה מובהקת (אמנם דעת הרשב"א גופיה להתיר פסולת מתוך אוכל, כמבואר מדבריו בעבודת הקודש הל' יו"ט).
34. ↑ שהרי רבים מהראשונים שסוברים שאין היתר של לאלתר וסמכו על סברא שאין כאן אלא תיקון אכילה בעלמא, משא"כ באופן שמתקן את המאכל.
35. ↑ ונוכל להחשיב זאת כפיזור השום לכמה מקומות, ולא לשימוש מעורב של כמה פירורים ביחד. (וכמו שיסד האור שמח שאין בורר בדבר שתשמישו כל אחד לעצמו, כל שכן טוחן דאין טוחן בחלוקה לכמה אנשים וכיו"ב). ולדעת הרשב"א בכה"ג יש להקל, כמבואר בדבריו שפירש בדברי הירושלמי שהשוחק את השום על מנת ללושו חייב, דהיינו לאחר זמן, הרי מבואר שאפילו אם שוחק את השום כדי ללושו, שרי לאלתר. אבל דברינו נאמרו לפי שאר הראשונים, שלא סוברים את ההיתר של לאלתר. ולפי דבריהם מבואר בירושלמי דכה"ג נחשב כעל דעת לבשלו. אך כנ"ל, דאפשר לדון לקולא, שהרי אם אנו אומרים שהסלט נחשב ירקות חתוכים ולא יצירה של סלט, ממילא פירוק השום אינו נועד לשימוש אחד אלא לפיזור בין הירקות. ושונה הדבר מתרופה על פצע, שהתועלת מגיעה מכל התבלין ביחד. (אך אולי לפי זה יהיה חילוק בין שום לסלט לבין שום למאכל שנעשה כעיסה, כטחינה וכיו"ב. וצ"ע לחדש גדרים חדשים ללא מקור). גם לדעת הרשב"א יש להקפיד לעשות חתיכות ניכרות, מטעם שנתבאר בהלכות בורר, שגדר לאלתר בבורר אינו מבורר כלל, ולפשטות דברי הירושלמי והר"ח בעינן לאלתר ממש, שאורחין כבר יושבים ואוכלים ראשונה ראשונה, וגם בבבלי לדעת כמה ראשונים בעובדא דרב ביבי שם לא חשיב לאלתר. (אמנם לענין מלאכת בורר בדברים הניכרים שאינו דאו' ממש, כמבואר בתרומת הדשן, נקטינן להקל. וגם בטוחן, באופן שלדעת הרבה ראשונים אין טוחן בתיקון אכילה בעלמא. אבל באופן שטוחן על מנת לערבבו במאכל, חמיר טפי, דלדעת הירושלמי נוגע באיסור חטאת.בעיקר הדבר, הגם שהדברים נראים חדשים, אך יסודם בדברי האליה רבה שהביא השער הציון סק"ל לחלק בין חיתוך פלפלים דק דק, דלא מהני לאלתר, ובירק מותר מעקה"ד. וביאר בשמירת שבת כהלכתה פ"ו סקכ"א 'דהואיל ואינן נאכלין בפני עצמם לא שייך בזה הטעם של אין טחינה באוכלין', והיינו כדאמרן.
36. ↑ יל"ע, שברש"י שם מבואר שכמה דאפשר לשנויי משנינן. ומשמע שרק מטעם צורך הרפואה הותר לעשות בשינוי. ואילו בפלפלים הותר בקתא דסכינא לכתחילה לכל אדם. ובמגן אברהם כתב בסקי"ב 'דבר שאינו חפץ לאוכלו אסור ללועסו בשיניו משום טחינה כן משמע דף קל"ג ברש"י', וכוונתו להעיר מדברי רש"י הללו שלא הותר שינוי לצורך רפואה אם לא משום היתר של סכנה. וכ"כ במ"ב שרק לצורך מילה התירו. וצ"ב טובא למה צורך רפואה לא נחשב צורך להתיר שחיקה בשינוי. ולול"ד האחרונים אפשר שאין כוונת רש"י לומר שלולי החולי היה אסור לעשות בשינוי, אלא בא לתרץ למה צריך שינוי, הרי יש כאן חשש סכנה. עוד אפשר לומר [ובדוחק רב יש להעמיס כן בדברי האחרונים], שלצורך תיקון המאכל התירו שינוי, שיש כאן סברא שהטחינה נעשית לצורך המאכל, וכשלא נעשית בדרך של מלאכה אפשר להחשיב זאת כתיקון האכילה, וכשיטת הראשונים שהיתר בורר אוכל מתוך פסולת הוא היתר של שינוי. (והיינו שמצטרפת סברא של תיקון האכילה עם סברא של שינוי) ואם כן, לצורך עשיית תרופה לא שייך להקל בשינוי, לולי חשש סכנה.
37. ↑ נתבאר דנראה שדברי הרשב"א לשיטתו, שפסק שפסולת מתוך אוכל מותר בבורר, ולא קי"ל כותיה. אמנם הפוסקים קיבלו את סברתו. ולהמתבאר יש לומר שקבלו את דבריו לחומרא, כיון שללא דבריו ודאי שרי טחינה בדבר שאינו אלא תיקון אכילה בעלמא.
38. ↑ בשו"ע בסוף הסימן התיר לגמור את שחיקת הריפות, ונראה להדיא דמיירי במרקם הדומה לתפו"א. וחשיב ליה מחוסר שחיקה דשרי. אך לפי חומרת החזו"א בבננה, לכאורה מאי שנא תפו"א. אך הקושיא היא על חומרת החזו"א (למה החשיב את הבננה כמחוסרת דיכה), ואילו כאן נראה מפורש להתיר. אמנם לענין הכלי שמיוחד לטחינת פירה, לכאורה מן הדין היה להקל בזה, כיון שאין אנו מתירים מכח דין לאלתר אלא מצד סברא שהדבר מתוקן לאכילה. אמנם באמת כל מקור דברי השו"ע בסוף הסימן הוא מדברי הרמב"ם, ומנין שהרשב"א יודה להם. ואפשר דלהרשב"א שהצריך תנאי של לאלתר, יש להחמיר גם במחוסר שחיקה. ואין ראיה מהסוגיא בדף י"ט, ששם מדובר לגבי מלאכת מפרק ולא באופן שיש פעולה של טחינה. ועל כן יש להחמיר להכין את הפירה סמוך לאכילה ולא בכלי המיוחד. וכן מורין בבי מדרשא (שש"כ פ"ו סקכ"ד, וכתב בשם הגרשז"א טעם מצד עובדין דחול. וצ"ב דבריו. אך כוונתו כדברי הריב"ש וכנ"ל).והנה החזו"א דייק בדברי הרמב"ם על ריפות שהטעם הוא מצד שאינו מחוסר דיכה, ואם כן בבננה שהוא מחוסר דיכה יהיה אסור. והערנו שהרמב"ם הזכיר מחוסר דיכה מצד דש ולא מצד טוחן. (ומצד טוחן לרמב"ם אין חשש, כיון שאינו על מנת לבשלו, לפי מה שביארנו למעלה.) ובספר הלכות שבת בשבת כתב שיש להחמיר בפירה, מצד שהרמב"ם מיירי באופן שהריפות נדוכו, ואין זה שייך כלל בתפו"א שלא התרסקו. ואני תמה על דבריו, וכי מהיכן יצא לרמב"ם שהריפות נידוכים לפני הבישול, הרי הריפות הם קטניות ודגנים וכיו"ב שנימוכים בקערה, ומה ענין זה לנידוך. אלא שהרמב"ם בא לשלול את חששות האיסורים שיתכן להיות בשחיקת הריפות. (וקרוב לודאי שדברי הרמב"ם בספרו מיוסדים על תשובת השאלה בשו"ת שהביא הב"י, ששם נשאל בסתמא אם יש בזה איסור, וחיפש טעמים שהיה מקום לדון לאסור.) וביאר שאין חשש מצד מה שהוא מוציא את הדגן מתרמילו, כפי שמצוי בכל מיני גריסים שמבשלים אותם עם מעט קליפה ועל ידי ריסוקם הוא מוציא את מחיית הדגן מתוך הקליפה. ואין זה שייך כלל לנידון הפירה, דודאי מותר לפי שיטת הרמב"ם.
39. ↑ כתבנו רק מעיקה"ד, כיון שלפי החזו"א שריסוק לא הותר מעולם, הרי שמצטרפת לנו רק סברת גדו"ק, שהיא סברא קשה. וכן לפי הדרך בדעת הרמב"ם שבריסוק יש איסור דרבנן, ולא מצאנו לרמב"ם חילוק בין גדו"ק לאינו גדו"ק. אך עמא דבר בפוסקים שאין לחוש לכל זה. וראיתי בספר נתיבות הלכה ל"ז שהגרח"ק העיד שהחזו"א אמר לו להכין סלט ביצים מערב שבת. וכתב שלא ידע טעמו, אם מצד לש או מטעם אחר. להנ"ל לפי החזו"א, הגם שלא כתב להחמיר באינו גידולי קרקע, אך לפי דבריו קשה להקל ולהעמיד את החלוקה בין דאו' להיתר גמור על סברא של גידולי קרקע. וראה להלן סברא נוספת להתיר בביצים בשם החזו"א (אמנם לפי המתבאר למעלה בדברינו יש גם חשש גדול מצד קציצת הבצל לצורך ה'לישה' בביצה, דלפי דברי הירושלמי חשיב על מנת לבשלו.) ולפי המתבאר, בסלט ביצים ראוי מאוד לחוש כיון שהוא עושה כאן לישה חדשה, ודמי לשומים שאסר בירושלמי. ולא סמכינן על סברת גדו"ק אלא במקום שאין לנו חשש מצד סברת הרמב"ם ותו'. (שהרי התה"ד בנה את בניינו רק באופן שאין חשש מצד סברת התו' והרמב"ם).ובספר עוטה אור (הביאו הגר"מ שילוני בשיעורי המלאכות טוחן סי' י"ב) סי' ל"ו הערה 3 הביא שהגר"י שפירא שאל את מרן החזו"א, שלדבריו שריסוק אסור לכו"ע איך מותר לרסק ביצה בשיני המזלג. והשיב שביצה שבטבעה רכה, ורק על ידי הבישול הוקשתה, הרי זה דומה ללחם שאין טוחן אחר טוחן (וכפי פירושו של החזו"א, שרק דבר שהוא מטבע תולדתו יש בו טוחן). אמנם דברי החזו"א הללו מיישבים רק את ההיתר של ה'ריסוק', שלא יהיה חמור מחיתוך, אבל אם אנו דנים שיש כאן גדר של 'לבשלו', בודאי אי אפשר להתיר מחמת כן, שלא מצאנו שהותרה טחינה על מנת לבשלו בשופו"א. (אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר איכא, שהריב"ש אסר גבינה במורג חרוץ, הגם שגבינה מטבע תולדתה היא חלב. ואין לומר ששאני גבינה בכלי, שיש איסור מצד עובדין דחול, שהרי הריב"ש גופיה ס"ל שאסור כלי מצד דהכלי מבטל את היתר של הלאלתר, ולא מצד שיש איסור עצמי בכלי. ומוכח שאין היתר של אין טוחן אחר טוחן בגבינה. אמנם יש לדחות שהריב"ש סמוך על הרשב"א, שאוסר טחינת פת לחם לאחר זמן. אבל לדידן דנקטינן להיתר אין מוכרחת הראיה).
40. ↑ דמדברי הירושלמי יש להוכיח לאסור בכה"ג (שאסרו טחינה לצורך עיסת שום). אמנם יש לומר שלפי האוסרים לאלתר, בהכרח הבבלי פליג על הירושלמי בגדרי התיקון, כדמוכח מהסוגיא בדף ק"מ שהתירו את עירוב השום ולא חששו למלאכת לש, הגם שמבואר בירושלמי שם לאיסור חטאת, ובהכרח הבבלי ס"ל שגדר תיקון הנאסר בשבת הוא דווקא ביצירה גמורה. (ומטעם זה גם מתיר הבבלי לקלף פירות ולא הצריך לאלתר כמו שבירושלמי. והרשב"א כדי להתאים את הבבלי עם הירושלמי חידש היתר של לאלתר, וממילא כשעושה לאלתר אין חשש כלל).
41. ↑ אמנם כל זה כדי ליישב את הסתירה בשו"ע, וננקוט שמותר לגמור את שחיקת הריפות במופלג מהסעודה. אך כבר הערנו למעלה שדברי השו"ע שהתיר שחיקת הריפות אינם מוכרחים לדעת הרשב"א (דלא ס"ל סברא של על מנת לבשלו). ולכן למעשה נראה שאין לסמוך על זה, ואין להקל לעשות שחיקת הריפות במופלג מהסעודה. ובאמת הדרך לגמור את שחיקת הריפות דווקא בסמוך לסעודה. ואין ראיה גמורה מהשו"ע להיפך. ולכן יש להקפיד לא לרסק בכלי פירה וכיו"ב, וכנ"ל, אלא לאלתר ושלא בכלי המיוחד. והנה בשו"ע לקמן התיר לרסק בעץ הפרור, והוא בשם הרמב"ם. ויש לברר מהו עץ הפרור שנתכוון הרמב"ם. והנה לדעת כמה מפרשים (ספר העיטור ברטנורא ועוד) אינו כלי המיוחד לטחינה, אלא 'תרווד שמבחשין ומנערין בו את הקדירה רותחת'. אמנם הר"ן כתב בפרק כל שעה בשם הרמב"ן 'דעץ פרור לאו היינו כף שמערין בו את הקדרה בעודה ע"ג האור אלא הוא עץ שתוקעין בו עצים ובולטין ממנו אילך ואילך וממחין ומפררין בו כל מאכל עבה'. ולפי זה מפורש בשו"ע להתיר ריסוק פירה בכלי המיוחד לזה. אמנם קשה לכוין כוונתו בעץ הפרור, ויותר נראה שכוונת הרמב"ם לכלי עירוב, עי"ש בלשון התשובה שהביא הב"י. (וצריך בירור אם יש לפנינו את התשובה בערבית, כדי שיתברר הדבר.) וצ"ע. [אמנם בדעת הרמב"ם גופיה מסתבר שאין איסור בכלי שמרסק פירה, כיון שלא ראה בשחיקת הריפות סרך איסור כלל, כמשמעות התשובה, כיון שאינו מתקן ומחדש כלום באוכל. משא"כ לדעת הרשב"א וסיעתו].
42. ↑ התיר 'מקצץ ביצים'. וז"ל שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, דלא דמי לסכין - מקצץ דלעיל סע' ב, שאינו כלי סעודה אלא הוא מיוחד לטחינה או מפני שהוא כלי שבעלי חנויות רגילים להשתמש בו למלאכתם, ולכן אסור משום עובדין דחול, משא"כ במקצץ ביצים שהוא מחובר מכמה סכינים רגילות, או מחוטי מתכת, והרי הוא כשאר כלי הסעודה.
43. ↑ דחיית דברי המקלים בכלי נגד דברי הריב"ש:בעיקר איסור טחינה בכלי לאלתר שאסר הריב"ש [בדעת הרשב"א שו"ת א' ד' ע"ה], ראיתי מי שכתב [תורת הקדמונים א' ס"ד והביא מי שכתב כן], שדברי הריב"ש נסתרים מדברי הרשב"א גופיה בתשובתו, שהביא את דברי הירושלמי שדך במכתשת חייב משום טוחן, וכתב על דבריו שלאלתר מותר. ובהכרח שהריב"ש לא ראה את דברי הרשב"א בתשובתו ונסמך על דברי הר"ן בשמו. ולפי זה כתב שהגם שאין לנו לחלוק על השו"ע, אבל בכל ספק קל בענין זה יש לצרף להקל. ועי"ש עוד מש"כ בזה. ולפענ"ד אין בכח טענה זו לסתור את סברת הריב"ש, ואולי אפילו יש בזה חיזוק לדבריו.דהנה זה לשון הרשב"א: [בא להוכיח ששייך טחינה גם בפירות] 'גם בירושלמי אמרו הדין דשחית תומא כדמפריך ברישיה משום דש. כדמבחר בקליפתה משום בורר. כי שחיק במדוכתיה משו' טוחן. כדיהי' משקין משו' לש. גמר מלאכתו משום מכה בפטיש אלמא בשחיקת השום יש בו משום טוחן. ומן הירושלמי ג"כ נלמוד שהכל תלוי בין עושה ואוכל לאלת' לעושה ומניח לבו ביום. דהא דמפריך ראש של שום מחייב משום דש ומשו' מכה בפטיש. ואלו לאכול לאלתר כבר התירו בגמרא בפרק תולין (ק"מ ע"א) דאתמר התם חרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בכלי ואינו ממחו ביד. ואסיקנא ממחו בין ביד בין בכלי. והילכך אף לפרר לפני התרנגולין שמזונתם עליך להאכילם מותר לאלתר. דשווי אוכלא משווינן'.הרשב"א מוכיח מדברי הירושלמי שמבואר בהם שיש איסור מלאכה בכמה דברים שנתפרשו בבבלי להיתר, ועל כרחך שהבבלי התיר לאלתר והירושלמי אסר לאחר זמן. אך לא מבואר ברשב"א שיש לנו בבלי להתיר טוחן, אלא דמסברא יש לומר שכל טחינה שהיא פעולת קירוב אכילה מותרת לאלתר, כמו שמותר לש [בדברים מסויימים שנתבארו בדף ק"מ] ודש [בביצה י"ג לגבי קילוף פירות, עי' מאמרנו בהאוצר ק'] וכיו"ב. ואם כן, אין שום גילוי ברשב"א שהטחינה המבוארת בירושלמי במכתשת הותרה לאלתר. גם הביא שם את לשון המאירי, שנראה שלמד מדברי הירושלמי להתיר שחיקה במכתשת. והמדקדק בלשון המאירי יראה שנזהר מזה, והדגיש שהוא לומד משאר המלאכות שהוזכרו שם [אלא שהתיר שחיקה ביום טוב כדין המבואר בפ"ק דביצה]. ואדרבה, ממקום שבאו הראשונים להוכיח שהבבלי התיר את לישת השום יש להוכיח שהבבלי אסר את שחיקתו, שהרי מבואר בבבלי שבת ק"מ ששום שריסקו מערב שבת מערבו בחרדל, משמע שהשחיקה עצמה אסורה בשבת, וקשיא להיתר הרשב"א. ויש לומר דמיירי שמרסק במכתשת. [אמנם אפשר לומר כהחזו"א שריסוק חמיר טפי.] ובמאמר הנ"ל דחק שהמאירי הזכיר שחיקה להיתר רק ביום טוב, משום שהזכיר גם בישול שם. אך אין בזה צורך, ומהכ"ת לחדש היתר בלי מקור. וביותר נראה דבענין דיכת הפלפלין תמה השבלי הלקט, הו"ד בב"י סי' שכ"א, איך הותרה מלאכה דאו' בשינוי. ונדחק מאוד ליישבו. ולדעת הרשב"א יש לומר בפשיטות דמיירי לאלתר, ועל כן בשינוי חשיב כ'אוכל ביד ומיד'. ומיניה שמענן כהריב"ש, שבכלי ודאי אסור. והרי הדברים נסמכים בעיקר הסוגיא. [ואפילו אם הריב"ש היה מחדש זאת מדעתו היינו צריכים לחוש לו, דשיטת הסוגיא מחוורת טפי שלא להתיר מלאכה מובהקת כדרכה לאלתר, וכמו שמצאנו בשאר מלאכות שהתירו קילוף, עכ"פ לרש"י ביצה י"ג: ואסרו דישה. והחילוק הוא רק בצורת העשייה. והרי להרשב"א מסתבר להעמיד את דברי הגמרא שם לאלתר, וכמו שכתב הסמ"ק, הו"ד בב"י סו"ס שכ"א.] אמנם לענין דיכת פלפלין הפוסקים לא הגבילו זאת בלאלתר. וצ"ע.
44. ↑ ארחות שבת פ"ה הלכה ד'. הנידון שם הוא לענין סלט גזר או כרוב. לכאורה לפי הנהוג בסלט גזר לעשות חתיכות קטנות, בלא"ה יש לחוש שזה נחשב חתיכה קטנה, גם ללא הסברא של הדקות. (כלומר הגריש"א חשש שאפילו אם כל החתיכה גדולה, כיון שדקדק אותה חשיב טוחן. אבל בחתיכות גזר המצויות, גם בלי לדון את הדקדוק כשלעצמו, יש כאן חתיכות קטנות. אמנם באמת הגדר של קטן לא ברור, כמש"כ הבאוה"ל.) אמנם בפרוסות דקות מאוד של מלפפון שייך לדון בזה שהחתיכה עצמה ניכרת בגודלה אבל יש לה דקות מאוד. ובזה לפי המתבאר לאלתר אין מקום להחמיר, וללאחר זמן בלא"ה פסק מרן הב"י להחמיר.
45. ↑ אמנם כשחותך חתיכות גדולות ממש, שאין כאן יצירה של סלט אלא פרוסות בעלמא שרוצה לחלקן לפני האורחים, ודאי אפשר להקל. ובזה אם החתיכות דקות מאוד יש מקום למחלוקת בין הגריש"א להאגרו"מ, ולפי מה שכתבנו הדברים נוטים כדברי האגרו"מ, אך אין דעת הדיוט מכרעת.
46. ↑ . הרמב"ם כתב שהם מחוסרין שחיקה בלבד, ולא מבואר הדבר איזה איסור יש אם אינם מחוסרים דיכה. והזכיר הלכה זו בתוך מלאכת מפרק, משמע שהחשש הוא מצד מפרק ולא מצד טוחן. וצ"ל דמיירי בגריסים שמתבשלים עם מקצת מקליפתן, ועל ידי זה שעושה עיסה מהתבשיל יוצאות החיטים מהקליפה. ובזה קא אמר שאין חשש כלל, כיון שהם כבר נתפקדו די צרכן. אך מתבאר שמצד טוחן פשיט"ל דלא חשיב מלאכה. ולכאורה גם בננה דינה שווה לזה. ובחזו"א הבין שכוונת הרמב"ם היא שכבר התחיל כאן תהליך של דיכה (מצד טוחן), ובבננה נחשב כמחוסר דיכה. והוזקק לפרש שמעיכת הפירות המבושלים בנויה על סברא שמבושל פקע ממנו טוחן. אך לול"ד הבישול לא מעלה ולא מוריד כלל, וכל ההיתר בנוי על זה שהפירות לא צריכים תיקון מעליא.
47. ↑ הדרך המקובלת היא שהפירוש בדברי הרמב"ם 'על מנת לבשלו' היינו בירק שאינו מתוקן וצריך בישול, ושוה דרך זו לדברי התרומת הדשן שנקט שדבר שאינו מתוקן לאכילה יש בו יותר לתא דטוחן. אמנם כבר האחרונים הקשו על דברי התה"ד, דקי"ל אשווי אוכלא מותר, ואי אפשר להעמיד את גדר טוחן על הכשרת האכילה. ומאידך תמה החזו"א על הרמב"ם, הרי שום נאסר בטחינה לדעת הירושלמי ואינו צריך בישול, ובדברינו תפסנו שגדר 'על מנת לבשלו' עניינו שהטחינה נצרכת לצורך התיקון הקרוב שרוצים לעשות בדבר. וכמו שכתב בספר התרומה בענין מלאכת דש שרוצה לעשות בו איסורא אחרינא. שאם בא לעשות בו עוד תיקון, יש להחשיב את הטחינה כתיקון לקראת התיקון הבא, אבל אם כל התיקון זה השימוש, אין לזה שם טוחן אלא הכנת אכילה בעלמא, כמו מפרק לאכילה. מטעם זה צדדנו להחמיר בריסוק ביצה יותר מהמקובל, כיון שביצה היא מתוקנת לגמרי לאכילה, אך בסלט ביצים הוא עושה ממנה יצירה חדשה. [אך בודאי שגם לדרכנו יש לשמוע להקל, שאין זה אלא גובלא בעלמא ולא תיקון משמעותי.]
48. ↑ מרש"י משמע שלא הותר לגמרי, ואילו בפלפלין התירו בקת הסכין, וצ"ע.
49. ↑ הרשב"א סמך בזה על היתר של לאלתר, אבל לדעת הרמב"ם לא מצאנו שורש להיתר זה, וממילא מבואר הדבר לאסור בירושלמי. (וגם בדברי הרמב"ם, שאסר ריסוק לפני בהמה, לפי מה שביארנו למעלה בדבריו).
50. ↑ והגם שלרשב"א מותר, הרי לשאר הראשונים הדבר אסור. [ומה שהאריך בחזו"ע להרחיב שהרשב"א אורו של עולם ואין לחלוק עליו, אינו מובן כי דברי הרשב"א שהסכימו עמו כולם, מיירי באופן שלכו"ע אין בזה איסור, כחותך ירק לאכילה, אבל באופן שיש בו לישה לכל הראשונים בודאי לא התירו משום לאלתר. ומרן הב"י גופיה, שכתב שאין חולק על הרשב"א, לא סמך על סברתו באופן שעושה סלט. ואפילו בבית יוסף לא הביאו. ומה שכתב שאין חולק עליו יש לפרש בב' אופנים - או שלא מצאנו להדיא מי שחולק אבל גם לא מצאנו מי שמסכים, לכן א"א לסמוך על זה ללא צירופים אחרים, או שבאופן שהרשב"א מיירי, שהפירות מתוקנים לאכילה, אין חולק עליו. משא"כ בנידון דידן].
51. ↑ בהלכות שבת בשבת החמיר בזה [נתבאר בפנים שאין סמך מדברי הרמב"ם לאסור].
52. ↑ לדברי היראים שנראה שלא התיר בלאלתר, וכן לפשטות דברי הב"י שחשש בסלט. אלא דלדברנו החשש בסלט הינו מחמת טעם אחר, דחשיב כתיקון קצת כעין לבשלו.
53. ↑ וכנודע שיש לשדות בזה נרגא, כמו שהביא בביאור הלכה בסי' שי"ט סעי' א' בשם תוספות ירושלים, שבירושלמי מבואר שרק בתוך הסעודה אפשר להכין ולא לפני הסעודה. וגם בסוגיא בדף ע"ד בעובדא דרב ביבי משמע מרש"י שהיה אסור לו לברור לפני שנתן לפניהם. ובביאור הלכה נסמך על דברי הגר"א, שנתן סמך להתיר לפני הסעודה מלשון הבבלי. וצ"ע, שהרי מקור הקולא לברור לכל הסעודה נסמך על דברי הראשונים בשם הר"ח בשם ירושלמי, ולפנינו מבואר שלא הותר רק בתוך הסעודה ולא לפני הסעודה. אלא שבספר העתים משמע כדברי הביאור הלכה, שהגאונים שלא שמעו מדברי הירושלמי ס"ל להקל בזה, אלא דמסיק שכיון שיש לפנינו את דברי הירושלמי צריך לחוש לו. וזה לשונו [ספר העיתים סימן רכו] ואיכא התם נמי שמעתא מן מעוטא אחר, רבנן בר חייא בשם ר' שמואל בר רב יצחק תיפתר שכן אורחין אוכלין ראשונה ראשונה, ורבנן דילנא דלא הוה שמיע להון האי שמעתא הוו אמרין אם בירר והניח על השלחן כדי שיסב ויאכלנו לאלתר שפיר דמי וכלן [לכאורה צ"ל ואנן] דאיכא כי הא שמעתא שפיר דמי למיחש לה. עכ"ל בנידון דידן, באופן שכל יסוד האיסור של לאחר זמן נסמך על דברי הרשב"א מסתבר יותר להקל מבורר [שהוא מפורש בש"ס לאסור לאחר זמן].
54. ↑ אמנם הביאור המקובל הוא שהאיסור לעשות סלט תלוי בחשש שלא סומכים על סברת הרשב"א של לאלתר. ולפי זה אין חילוק בין חיתוך סלט לשאר חיתוכים, והמקלים בחיתוך ירק דק דק רשאים להקל גם בסלט.
55. ↑ היה מקום לצדד להתירו גם לאחר זמן, כדין בשר צלי שמותר לחותכו, אך פירור הלחם דומה לריסוק טפי. ועוד, שמבואר ברשב"א לאיסורא (שהרי על זה נסובה תשובת הרשב"א והצריך לאלתר).
56. ↑ לחוש לסברת הריב"ש. מן הדין מותר, שמצטרפים טעמים א' ב' ד' וכנ"ל. אך בשו"ע אסר לחתוך את הגבינה במגרדת, כדעת הריב"ש שאוסר מגרדת כדין לאלתר. ומיניה שמעינן שגם לאלתר אסור, ודלא כדברי השו"ע בשם התה"ד שהתיר בשר דק דק לאחר זמן. וכתבנו למעלה באחד מן הדרכים ליישב הסתירה שבשר שהוא כבר מבושל יותר קלה בו טחינה, כיון שהוא מתוקן כל צרכו. [האחרונים כתבו שהריב"ש סובר שבהמה נחשבת גידולי קרקע ולכן אסר, אבל אין זה תלוי בזה כלל, כי באמת אין מקור להקל בגדו"ק אלא ליישב את סברת המחמירים בכל דבר, והריב"ש לא שמיע ליה כלל היתר זה. (והרי כבר נדחקו טובא מכמה מקומות שנאסרה טחינה בגדו"ק, והריב"ש לא ס"ל כלל).
57. ↑ אמנם אינו מוכרח, כיון שברמב"ם פרק כ"א הלכה י"א משמע דמיירי בפירות כתאנים וכיו"ב, שהדרך הוא לכבשם לדבילה, והעימור שלהם הוא קיבוץ לדבילה ולא האסיפה שלהם.
58. ↑ כלפי הסוגיא בדף קכ"ח שיש סחיטה בשמן משיער. ואח"כ כתב שבסוגיא ביומא מבואר שיש חשש סחיטה בניגוב העין במים משום מפרק ומלבן, נראה שכוונתו היא שמשום מלבן לכו"ע ומשום מפרק דאו' למ"ד יש סחיטה באינו גדו"ק.
59. ↑ הרמב"ן בדף קי"א הביא בשם ר"ת בספר הישר 'וכשהוא צריך למשקין הזבין מהן הוא תולדה דדש וחייב כדאמרי' (קמ"ה א') לא חייבה תורה אלא דריכת זתים וענבים בלבד ואיתא להא בין במים בין בשאר הנסחטין'. ולכאורה קשיא רישא לסיפא, שכתב שרק בזיתים וענבים ואח"כ כתב שגם במים יש סחיטה [ובאמת הרמב"ן מסיים שלשון ר"ת אינו מתוקן, יתבאר להלן]. ושמא כוונתו לומר שמים בכלל משקים כמו זיתים וענבים, אך בדברי התו' בדף קמ"ה מבואר שדחו סברא זאת, ואפשר דאתי דלא כר"ת. ואפשר שכוונתו היא ששייך שם מפרק בכל הנסחטים, עכ"פ מדרבנן, ומדאו' בזיתים וענבים, או שכוונתו היא שיש מפרק דאו' למ"ד שיש דישה גם שלא בגדו"ק. כמו שכתב שם בס' הישר מעט לפני זה להעמיד חלק מהסוגיות כמ"ד שיש דישה שלא בגדו"ק. הרמב"ן שם כותב על דברי ספר הישר הנ"ל שאין הלשון מתוקן. וכתב שלא שייך מפרק רק בגדו"ק דהיינו בפירות. ונראה שכוונתו לדחות לגמרי, שלא שייכת כלל סחיטה בבגדים, אפילו בלועים בשמן, כיון שהשמן לא גדל בתוכו. אבל שיטת תו' היא דרך אמצעית, שגידולי קרקע נאמר במשקה היוצא, דבעי גדו"ק, ושייך להחשיב גם שמן כגידולי קרקע, הגם שפעולת הסחיטה אינה סחיטת השמן מתוך מקום גדילתו. וזו כוונת התו' בדף קי"א ריש ע"ב להוכיח, עי"ש.בספר הישר ר"ת העמיד את הסוגיא בסחיטה בשיער כמ"ד שיש סחיטה שלא בגדו"ק. ולכאורה צ"ב, הרי השמן הוא גדו"ק. ולמדו מזה כמה מחברים שגדר גדו"ק בדישה נאמר על הבגד הסוחט ולא על המשקה הנסחט. ומזה חידשו לעשות מגבונים שאינם גדו"ק, כדי שלא יהיה חשש מפרק. (ובודאי שפשטא דמילתא כסברת הרמב"ן דכל מהות הגדו"ק עניינו שהמשקה גדל בתוך הפרי ולא משקה חיצוני. אבל לפי סברת ר"ת, דס"ל ששייך מפרק, צ"ב מה ההבנה שצריך גדו"ק, ועל מה קאי הגדו"ק על הסוחט או הנסחט.) אך קשה, שלפי זה כל דברי ר"ת שיש מפרק בבגדים מיירי דווקא בבגד פשתים ולא בבגד צמר, ולא שמענו כזאת. אך יש לומר שבאמת ר"ת מפרש כמו שנתבאר בדעת הרמב"ן, שלא שייך להחשיב שמן שבלוע בשיער כגידולי קרקע, כיון שהוא לא גדל בתוכו, ולהיפך מסברת ר"י. ולכן, הגם שהשמן הוא גדו"ק, מכל מקום לא שייך להחשיב את השמן הבלוע בשיער כגידולי קרקע, כיון שאינו גידוליו.
60. ↑ וממילא אין שום סעד וסמך לומר שיש מפרק דאו' בבגדים, שהרי המקור לומר שיש סוחט דאו' הינו מכמה סוגיות שהוזכרה סחיטה בבגדים, והרי סתם בגדים הם בין צמר ובין פשתן והש"ס לא מחלק ביניהם (ולר"ת צמר אינו גדו"ק). ואולי מצאנו כאן מקור לסברת מהר"מ מרוטנבורג, הו"ד בטור סי' ש"ב, שחשש לנגב ידיו בבגד פשתן והתיר בבגד צמר, ונפרש שהטעם הוא מצד שחשש שיבוא לידי סחיטה בצמר. ועי' בטור שתמה עליו טובא. (אך באמת עדיין אינו מחוור כלל, כיון שמבואר שם בטור שהנידון הוא מצד מלבן).
61. ↑ ושיטת הר"ח, הובאה בתו' שבת קמ"ה, דהלכה כרבי יוחנן שכבשים ושלקות למימיהן חייב, ואפשר שיפרש ר"ת דס"ל כרבי יהודה. (וכמו שמפרשים התו' בדף ע"ג ב' שרש"י פוסק כרבי יהודה).
62. ↑ הקשה מאיזה טעם יש סוחט במסוכריא דנזייתא, הרי אינו גדו"ק. [לפי המתבאר הראשונים עמדו על המדוכה, ולתו' בשמן ויין דינו כזיתים וענבים שהם גדו"ק, ולרמב"ם ולרמב"ן אין מפרק בבגדים, ויש לפרש את המסוכריא באופ"א. וכן מבאר ר"ת דלא מיירי מדין מפרק]. ותי' 'ונראה לומר שהספוג מתוך ששואב הרבה דינו כזיתים וענבים לענין סחיטה ואסור מן התורה מדין מפרק ואף לגידולי הדורות ראיתי שנסכמים לומר שזה שאמרו דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים פירושו למעט כבשים ושלקות שאין שם משקה כנוס מגופם ואף הבא עליהם אינו נבלע בהם וכן שאר פירות כגון תותים ורמונים אין המשקה כנוס בהם אבל בגדים שהמשקים בלועים בגופם ואינן ממינם שיאמר עליהם מיבלע בליעי יש בהם דין מפרק כזיתים וענבים והדברים נאים ומתקבלים' עכ"ל. דו"ק בדבריו כמה חילוקים. אך כלל דבריו הם נגד רוב רבוותא וכנ"ל. ובדברי רש"י בדף קמ"ה מבואר שמשקה שהוא חיצוני לא שייך בו כלל מפרק, וזה להיפך ממש"כ המאירי.
63. ↑ ספר מנחת שבת האריך בכל ספרו להוכיח את איסור השימוש במגבונים, והעמיד ששיטת רוב רבוותא שיש איסור תורה בסחיטת מים מהבגד. ולפי המתבאר הדברים אינם מדוייקים כלל, עי"ש ואין טעם לכפול את הדברים. אך אעתיק את הסיכום שהוא מוכיח שדעת הפוסקים שהוא איסור תורה, ונציין במוסגר לפי דרכנו על מה שציין לעמודי ההוראה. וז"ל בעמ' נ"ז: כן מוכח דעת המחבר סי' ש"כ סע' י"ח [בנידון השו"ע מדובר ביין, דלדעת התו' נחשב זיתים וענבים ולדעת הרמב"ם וסיעתו יש בו משום מלבן, ואין ראיה למים] וכן מבואר להדיא בפרמ"ג משב"ז סי' ש"כ ס"ק י"ב [פירש את דברי התו' שבת קמ"ה שיש בסחיטת בגדים איסור מהתורה. והוא פלא, כי בדברי התו' מיניה וביה מפורש שמדובר דווקא ביין ולא במים, ובזה הוא מפרש את ההבדל בין כבשים ושלקות לבגדים.] ובשועה"ר סי' ש"כ סעי' כ"א [כתב שיש איסור דאו' של מפרק בסחיטת משקין, והר"ז כדברי התו', אך אין מקור כלל לסחיטת מים.] ובס' תוספות שבת סי' ש"כ ס"ק ט"ו וחיי אדם כלל י"ד סעי' י"ב [כתב שבמים יש מלבן ובשאר משקין משום דש. אין כאן מקור כלל שיש מפרק דאו' במים.] ובכף החיים סי' ש"כ ס"ק ע"ג ובשביתת השבת סעי' מ"א ובמשנ"ב סי' ש"כ ס"ק נ"ב [מדובר שם ביין ולא במים] ואגרו"מ או"ח ח"ב סי' ע' [אכן האגרו"מ כותב שהגם שלתו' רק בשמן ולרמב"ם אין מפרק בבגדים, מ"מ מפשטות הטוש"ע משמע שהספוג מדובר במים, ואסור משום מפרק. אך אדרבה, מיניה וביה יש להוכיח, שהרי בספוג אם יש בית אחיזה התירו. והקשה הראב"ד איך מהני בית אחיזה, הרי ודאי נסחט. ולדעת הרמב"ם שהוא משום מלבן לא קשה, כיון שאם אינו מקנח בכח הרי שאינו מפריש את הלכלוך מתוך הספוג, ועצם יציאת המשקים אין בה מלבן רק כשהוא דוחק והמשקים מוציאים את הלכלוך הספוג. אבל אם זה משום מפרק, קשה מה מועיל הבית אחיזה. ופירש הראב"ד שעל ידי הבית אחיזה נראה כמריק מכלי. ובודאי שסברא זו מהני רק אם מדובר במפרק דרבנן ולא במפרק דאו'. ובודאי שאין שום טעם וריח לתלות שהשו"ע שהעתיק דין ספוג כיון מדעתו לסברת המאירי, נגד כל הראשונים. גם אינו מובן מהכ"ת לפרש שהשו"ע הכריע שהספוג אסור מצד מפרק ולא מצד מלבן. והן אמת שהשו"ע סתם את הדברים, אבל אין כאן הכרעה לצד מסוים. וממילא דל מהכא דברי השו"ע, לפנינו דעת רוב ככל הראשונים דלא כהמאירי שאין בסחיטת מים משום מפרק דאו', ולחלק מהראשונים אף לא דרבנן.] ואז נדברו ח"ז סי' ט' ודבר יהושע ח"ב סי' מ"א וברבבות אפרים ח"א סי' רכ"ג אות ח' ועוד.
64. ↑ אמנם באמת יש לעיין בזה, שלא מצאנו להדיא מי שהתיר סחיטה בבגד נקי, ואפשר שלדעת הרמב"ם וסיעתו יש איסור דרבנן בסחיטה בכל בגד אפילו מצהיל בנקיונו [עי' גר"ז סי' ש"ב סעי' י"ב לאסור שרייתו זהו כיבוסו במצהיל וכ"ש סחיטה, אך יש חולקים על דבריו]. ויש לזה סעד בסוגיא ביומא ע"ח, שהגמרא דנה לענין ניגוב הענין וחששו משום סחיטה, והרי מאין פשיטא לגמרא דמיירי בבגד מלוכלך. וכן בסוגיא בקל'ד: לגבי נתינת שמן על גבי המוך לתת על גבי מכה שחששו משום סחיטה (ובשלמא לתו' הוא משום סחיטת שמן, אבל לרמב"ם ע"כ משום מלבן), ואמאי הגמרא אסרה זאת באופן כללי אפילו בבגד נקי. ויש לתמוך מזה שיש איסור דרבנן כללי בסחיטה, גם כשאין שייכות של מלבן. ולפי זה אולי אפשר לדון שגם אם נחשיב את הקינוח במגבון כסחיטת כבשים לגופן דשרי, מכל מקום יהיה אסור מצד סחיטה דמלבן. [אמנם אם נאמר שקינוח במגבון הוא פעולה של קליטת הלכלוך על ידי הלחות בלבד, כדלהלן, הדר דינא שיש כאן פסיק רישיה דלא אכפ"ל ביציאת המשקים, ולמתירים פ"ר דלנ"ל באיסור דרבנן שרי. אך אם נאמר שיש כאן הוצאת משקים לצורך נקיון, הרי שזה גוף האיסור דרבנן של סחיטה, ולא שייך להחשיבו כפ"ר. ויל"ע. ועל כן אם מתירים את המגבונים מצד מפרק, וסומכים על סברא שאין כאן אלא קליטת לכלוך ולא הוצאת משקים, ממילא גם מצד סוחט דמלבן יש להחשיבו כפ"ר דלנ"ל באיסור דרבנן. והגם דלדינא פסק מרן השו"ע בכמה דוכתי לאסור פ"ר דלנ"ל באיסור דרבנן (ב"י ושו"ע שכ"ח מ"ח ומ"ט ועוד כמה דוכתי, וראה מגילת ספר איזנטל שבת סי' י"ד), מ"מ כיון שאין לנו יסוד מספיק להכריח איסור דרבנן מחודש על הסחיטה כשאין נקיון כלל, הרי ששומעים להקל.
65. ↑ תמצית הנידון היא מחלוקת בשיקול הדעת האם יש להחשיב את הניקוי במגבון ככוונת הפרשת המים מהמגבון למשטח המתנקה ואסור, או שאין כאן אלא כוונת ספיגת הלכלוך על ידי הלחות הטופחת על פני המגבון. ובשלמא אם הנידון הוא מלבן, היה נפק"מ אם בפועל יוצא משקה ומוציא עמו לכלוך, אבל לגבי מפרק דכבשים ושלקות, שהותרה הוצאת משקה לצורך גוף הכבשים, הרי שכל הנידון הוא מהי מהות הפעולה, האם הספגת הלכלוך בבגד עצמו או הפרשת המשקה למשטח. וגם אין נפק"מ אם המשקה ניתק ממקום למקום בתוך הבגד או שהוא על שולי הבגד, כי כל עוד שהוא מחובר ומאוחד עם הבגד אין שייכות של מפרק, ואילו ניתוקו מהבגד אסור בכל אופן (אמנם אם היה שייך מלבן היה שייך לחלק, שאם ניתק ממקום למקום יש בו משום ניקוי המקום, ואילו אם הבגד על שוליו אפשר שלא נעשתה כאן פעולת ניקוי). לפו"ר מסתבר לומר שבאופן שמנקה שולחן וכיו"ב הוא רוצה שהשלחן יתרטב במים ויצהיל מראיתו, ואילו כשמנקה לכלוך בגוף רוצה רק לקלוט את הלכלוך בלחות המטלית, ומעדיף למעט בהרטבת התינוק שלא ייגרם יובש.
66. ↑ תו' ע"ג ב' בסוה"ע בשי' רש"י.
67. ↑ ושמא יש לומר שכיון שלר"ת יש בזה שייכות של מפרק למ"ד שיש דישה באינו גדו"ק, הוא הדין שיהיה איסור מדרבנן כדין כבשים ושלקות למימיהם. אך זה אינו, א. אפשר לומר שניגוב העינים אינו נחשב למימיהן, ולכן חששו לו רק למ"ד יש דישה שלא בגדו"ק. ב. הם מתבססים על גי' הרי"ף במסקנת הסוגיא, ומהכ"ת להעמיד בשי' הרי"ף כמ"ד שיש דישה באינו גדו"ק, אבל מעיקר הסוגיא אין ראיה. ג. בעיקר הדבר צריך להבין מה הטעם של ר"ת להעמיד סתמא דסוגיא דלא כהלכתא, כשיש בידו לפרש את הסוגיא מצד מלבן לכו"ע. אלא דר"ת אגב אורחיה, שפירש שיש ב' סוגי סחיטות ויש מקומות ששייך גם מפרק וגם מלבן ויש מקומות ששייך רק אחד מהם, וביאר שבסוגיא ביומא שייך ענין סחיטה גם של מפרק וגם של מלבן, אבל לא בא לקבוע מסמרות באיזה אופן שייכת סחיטה ובאיזה אופן לא שייכת סחיטה. ד. בעיקר הדבר אין הכרח כלל לדמות ניגוב עינים לניקוי, שבניגוב עינים האדם מעוניין בלחות על פניו, ואילו בניקוי הוא מעוניין להספיג את הלכלוך.