הקדמה: מבנה הדגן והקטנית * א

הקדמה

מבנה הדגן והקטנית

סוגיות התלמוד העוסקות בגבול שבין בורר ודש דנות במציאות של דגנים וקטניות, ומגוון פירות נוספים, בהפרדת חלקי הצמח השונים. כדי להבין את הנושא לאשורו יש להכיר את חלקי הצמחים המדוברים, ולהבין את הפעולות הנידונות.
רוב הפירות הנידונים מוכרים וידועים לנו, כגון הבצל והשום, התמרים והרמונים. אך מבנה הדגן והקטניות לא מוכרים לרוב הציבור, ויש לבאר את צורת גדילתם ואת מבנה הצמח. הדגן מורכב מקנה, שהוא גבעול ארוך, שבראשו נמצאת השבולת. השבולת בנויה משדרת השבולת, אשר בה קבועים גרגירי הדגן. גרגיר הדגן מורכב מגרעין הדגן, הקמח והסולת (העובר. כמו ה'שפיץ' של הבוטן), אשר עטוף בשתי קליפות: הקליפה החיצונית היא המוץ, אשר מסתיימת בכעין שערה ארוכה, קשה ושבירה. הקליפה הפנימית היא המורסן והסובין^[1], וקליפה זו דבוקה בחוזק לגרעין החיטה.
אם נדייק, גם את הקליפה החיצונה ניתן לחלק לשתי קליפות, כאשר העוטפת את גרעין החיטה ממש היא המוץ, והוא נתון בתוך קליפה נוספת, אשר איננה קליפה מלאה אלא בעלת 'פה' שדרכו מציץ גרעין החיטה העטוף במוץ, הנקראת כיום 'גלומה'. אמנם בד"כ בדיש שתי הקליפות הנ"ל נושרות ביחד, ולכן ניתן להתייחס אליהן כאל קליפה אחת.
הפעולות המתוארות באבות המלאכות לעניננו הן: "הדש והזורה והבורר והטוחן והמרקד", והגמ' מוסיפה פעולה נוספת, והיא 'הכותש', אלא שאינה בכלל אבות מלאכות משום שהעני אוכל פת בלוסה ללא כתישה, כלומר הקמח שלו מכיל גם את קליפות הגרעין.
ברוב זני החיטה, ובהם הזנים הנפוצים, המוץ אינו דבוק לגרעין החיטה בחוזק, ואחיזתו רפויה. בפעולת הדישה^[2] של החיטה, הגרעין נפרד מן השבולת ובד"כ גם מן המוץ, וע"י זריית התבואה לרוח נפרדים הגרעינים (הבר, ש'נברר' משאר הדברים) מהתבן, הקשים והמוץ.
לאחר מכן, כדי לנתק את הקליפה הפנימית הדבוקה לגרעין החיטה, לותתין את חיטה, או לחילופין שפין ובועטין, וכפי שכתב הרמב"ם במנחות (פ"ו מ"ה): "שיפה, נגזר מן ישופך ראש, וענינו כאן שפשוף החטים ביד בכח כדי שיוסר אבק שעליהן, ובעיטה – דריסתו ברגל עד שיתקלף", עכ"ל. והיא היא פעולת הכתישה המתוארת בגמ', כמבואר בראשונים, או יותר נכון – ההכנה לכתישה.
לאחר מכן כותשים את גרגירי החיטה במכתשת, החיטה נשברת לכמה חלקים קטנים, והמורסן מוסר ממנה. לאחר הכתישה בוררין בנפה גסה כדי שהנפה תקלוט את חלקי הקליפה הגסים – המורסן, ותוריד את חלקי הגרעין – עם הסובין, ולאחמ"כ טוחנים שוב בטחינה דקה כדי לקבל קמח, ומרקדים שוב כדי להפריד את הקמח מהסובין.
בשעורה התהליך דומה, אם כי יש הבדל משמעותי בין חיטה לשעורה לגבי המוץ. כפי שנתבאר, בחיטה המוץ אינו דבוק בחוזק בגרעין החיטה, כך שהוא מתפרק כבר בשלב הדיש, או במלילת גרגירי החיטה מהשבולת. לעומת זאת, ברוב זני השעורה, ובהם הזנים הנפוצים, המוץ מחובר לגרעין בצורה יותר איתנה, באופן שהמוץ איננו מוסר בשלב הדיש, והוא מוסר רק בפעולת הכתישה. לחילופין, לאחר הדישה – או המלילה – של השעורה, ניתן לקלף את המוץ מעל הגרעין.
הקטניות גם הן גדילות בצורה קיבוצית, אך בניגוד לדגנים, הקטניות גדלות בתוך תרמילים, או בלשון הגמ' 'שרביטין'. הפרדת גרגרי הקטניות מהשרביטין מקבילה להפרדת הגרעינים מהשבולים בדגנים.
הפעולה המקבילה לפעולת הדישה בחטים, בצורה קטנה וביתית, לאכילה קטנה, היא מלילת מלילות. פירוש מילה זו בלשון הכתובים הוא מלשון כריתה, כמבואר בראשונים. אך בלשון חכמים פירוש מילה זו הוא מעין שפשוף של השבולת בכפות הידים (ראה בביצה לג:), ועי"כ הגרגרים מתנתקים ונפרדים מהשבולת, ובחטים גם המוץ מוסר מהגרעין.
בקטניות, הפעולה המתוארת היא פריכת השרביטין. פריכה היא לשון שיבור וריסוק (לדוגמא, ז"ל הרשב"ם על התורה (שמות א' י"ג): "בפרך. לשון שברון הוא, בתלמוד מפרכין באגוזים"). וזאת, מפני שהתרמיל עוטף את הקטניות באופן שכדי להגיע לקטניות צריך לפרוך ולשבר את התרמיל החיצוני.
[פעולה של פירוק, ופעולה של פציעה יתבארו להלן].
א.

מלילת מלילות בשבת וביום טוב

בענין מלילת מלילות בשבת ויו"ט, מצינו כמה גמרות. ובהקדם לכך, יש להביא את מחלוקת הראשונים האם מלילת מלילות היא מלאכת דש דאוריתא או דרבנן. שיטת רה"ג ור"ח והתוס' היא שהוי דש דאוריתא (בתוס' מבואר שהוא גם במולל בידו, וברה"ג ור"ח רק כתבו שמלילת מלילות היא דאוריתא, ושמא כוונתם במולל בכלי, כמשמעות הסוגיא בשבת קכ"ח, ומלילה ביד היא שינוי ואיסורה מדרבנן), ולכן מובן כי דישה בשינוי תיאסר מדרבנן. ושיטת הרמב"ם היא שהוי דש מדרבנן, ולכן מובן שדישה בשינוי תהיה מותרת. וכן היא משמעות המאירי על המשנה, שכתב: "הדש, כלומר שדש בבהמות או במקל להוציא התבואה מתוך השבולים. ותולדה שלו – מי שכותש להסיר קליפת החיטה, כגון אלו שמתקנים אותם לצורך מעשה קדירה", עכ"ל. אלא דיש להעיר מדברי התוס' רי"ד (קמד.) שכותב שמלילת מלילות היא דישה מדאוריתא, ואעפ"כ כותב להתיר מלילה בשינוי בשבת^[3]. והשיטות יבוארו בהרחבה.
איתא במסכת ביצה דף י"ב ע"ב: "אושפזיכניה דרבא בר רב חנן הוה ליה איסורייתא דחרדלא (פרש"י: "חבילות של חרדל בשרביטין, והזרע בתוכן"), א"ל מהו לפרוכי ומיכל מינייהו ביו"ט (פרש"י: "מי שרי ביו"ט כשחיטה וכבישול, או דילמא כיון דאפשר מעיו"ט לא, דתולדת דישה הוא")? לא הוה בידיה. אתא לקמיה דרבא, א"ל מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביו"ט (פרש"י: "דדש כלאחר יד הוא, ואפילו בשבת לאו דאורייתא הוא אלא מדרבנן, וביו"ט לא גזור"). איתיביה אביי, המולל מלילות (פרש"י: "של חטין, שמולל בידיו כשהן רכים") מער"ש, למחר מנפח ביד ליד ואוכל וכו' המולל מלילות מעיו"ט, למחר מנפח על יד על יד ואוכל וכו' מערב יו"ט אין, ביו"ט לא! אפילו תימא ביו"ט, ואיידי דתנא רישא מער"ש תנא סיפא נמי מעיו"ט", ע"כ דברי הגמ'.
ובביצה בדף י"ג ע"ב: "תנן התם, המקלף שעורים (פרש"י: "לאוכלן קלופים חיים וכו' שמקלפן מתוך שבולת שלהן") – מקלף אחת אחת ואוכל (ללא שצריך לעשר), ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב (במעשר). א"ר אלעזר, וכן לשבת (פרש"י: "אחת אחת לא הוי מפרק תולדה דדש, דכלאחר יד הוא. אבל משקבצן בידו הויא תולדת דישה וחייב"). איני, והא רב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי, ור' חייא מקלפא ליה דביתהו כסי כסי? אלא אי אתמר אסיפא אתמר: המולל מלילות של חטים [י"ג: למחר. וזה תלוי במח' הראשונים האם מותר למלול בשבת בשינוי, ומיירי שנופח מה שמלל בשבת, או"ד אסור למלול בשום אופן, ומיירי בנופח מה שכבר מלל מער"ש] מנפח על יד על יד ואוכל, ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב. א"ר אלעזר וכן לשבת וכו' כיצד מולל (פרש"י ביו"ט דבעי שינוי)? אביי משמיה דרב יוסף אמר חדא אחדא (בין גודל לאצבע), ורב אויא משמיה דרב יוסף אמר חדא אתרתי (בין גודל לשתי אצבעותיו), רבא אמר כיון דמשני – אפילו חדא אכולהו נמי. כיצד מנפח (פרש"י: "דאמרינן לעיל למחר מנפח מיד ליד בשבת")? א"ר אדא בר אהבה אמר רב מנפח מקשרי אצבעותיו ולמעלה (ולא בכפו). מחכו עליה במערבא, כיון דמשני אפי' בכולה ידא נמי, אלא א"ר אלעזר מנפח בידו אחת ובכל כחו", ע"כ דברי הגמ'.
ואיתא בשבת דף קכ"ח ע"א: "חבילי סיאה אזוב וקורנית, הכניסן לעצים – אין מסתפק מהן בשבת. למאכל – מסתפק מהן בשבת, וקוטם ביד ואוכל, ובלבד שלא יקטום בכלי, ומולל ואוכל, ובלבד שלא ימלול בכלי [י"ג: הרבה], דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: מולל בראשי אצבעותיו ואוכל, ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול", ע"כ דברי הגמ'.
א"כ, העולה מדברי הגמרות הוא שמלילת חרדל מותרת ביו"ט ולא בשבת (ביצה י"ב.), מלילת תבלין מותרת גם בשבת בשינוי (שבת קכ"ח), ובאשר למלילת חטים (ביצה י"ג), מבואר בגמ' שמותר בשינוי, אך נחלקו הראשונים האם היתר זה נאמר ביו"ט או בשבת. קילוף השעורים, שמותר אפילו כסי כסי, הוא הסרת המוץ מגרעין הדגן, ויבואר בהמשך.
שיטה אחת בראשונים, היא שיטת בעל המאור בשבת^[4], המחלק בין מלילת תבואה וקטנית [וחרדל] למלילת מיני תבלין, שכפי המבואר בביצה דף י"ב אסור למלול חרדל, ותבואה בכלל, בשבת אלא רק ביו"ט, ודוקא בשינוי, כפי המבואר בדף י"ג, דמיירי ביו"ט. לעומת זאת, ההיתר למלול בשבת בשינוי, המבואר בגמ' בשבת, נאמר רק במיני תבלין.
החילוק בין מיני תבלין (שמותר למלול בשבת בשינוי) לתבואה וקטנית (שאסור למלול בשבת אפי' בשינוי), לא מבואר בדבריו, אולם לגבי חומרת חרדל, שדינה כתבואה, משאר מיני תבלין, כתב: "שאני אסוריאתא דחרדלא משאר מיני תבלין, כיון דבעי שחיקה ודיכה, ולא מצי עביד להו הכי בשבת אלא ביו"ט, כחבילי תבואה וקטנית דמי". וגם טעם זה לא ברור.
והמאירי בחידושיו בביצה כתב לבאר את החילוק בשני אופנים^[5]. האחד נראה חילוק מציאותי, וז"ל: "מפני שאינן מין קטניות גמור, ולא חשיבא מלילה דידהו", עכ"ל. ולפי"ז יש להבין את חומרת חרדל, וטעמו של הרז"ה יכול לתרץ זאת^[6]. אמנם המאירי כותב חילוק נוסף, והוא העיקרי בעיניו (וכן נקט בבית הבחירה^[7]), שתבואה וקטניות הן מאכל אדם, וכלפיו הגרעינים הם אוכל והקשים הם פסולת, והמפריד ביניהם הרי הוא מפריד את המאכל מהפסולת המחוברת בו. משא"כ המינים המתוארים במסכת שבת, שהם מאכל בהמה^[8], שכלפיה גם הקשים הם מאכל ולא פסולת, ולכן המפרידם אינו עובר משום דש, שהוא מפריד אוכל מאוכל. רק מדרבנן החמירו שלא להפרידם בשבת כדרכו אלא רק בשינוי. החרדל אינו עומד למאכל בהמה אלא למאכל אדם, ולכן דינו הוא כדין התבואה והקטניות, שהמפרקו בשבת חייב משום דש.
וכן היא גם שיטת ההשלמה (בשבת). וכ"נ גם שיטת רש"י (שבביצה י"ג כתב שהיתר המלילה בשינוי הוא דוקא ביו"ט. אך בשבת קכ"ח כתב שההיתר למלול הסיאה וכו' הוא מלילה ממש להפריד הזרעונים) והתוס' (שכתבו בביצה שההיתר הוא ביו"ט דוקא).
וכשיטה זו מבואר גם בפירוש רב האי גאון (שבת ע"ד), והעתיקו לשון זו גם בפירוש רבינו חננאל ובספר הערוך (ערך דש ג', ערך זר) ובספר העתים (סימן רכ"ה), ז"ל: "הדש הוא מפרק מן האוכל פסולת שהיא מחוברת לו, ומכין אותה לברירה בין בזרייה בין בהרקדה; וכן מי שהוא מפרק את האוכל מדבר שהוא מחובר בו, כדי שיהא נכון לאכילה. ומהכי סבר רב פפא למימר מאן דשדא פיסא לדקלא מפרק הוא, ואמר רב אשי אין דרך פירוק בכך. והמנפץ את האוכל מן עפרוריתו חייב משום דש, וכן המנפט (בערוך ור"ח נוסף ביאור: "המנפט מולל שיבולין", עכ"ל, ובדברי הערוך בערך פץ יש אולי משמעות שהמקור הוא מהגאונים, ז"ל: "פי' הגאון המנפץ את האוכל מן עפרוריתו חייב משום דש, וכן המנפט מולל שבולים". וזאת בניגוד לפרש"י: "מנפץ פשתן בגבעוליו ומנפט צמר גפן")". ולענין מנפח שהיא מתולדת זורה, אמרינן התם (ביצה יג:): המקלף שעורים, מקלף אחת אחת על יד ואוכל, ואם קילף ונתן לתוך חיקו – חייב. א"ר אלעזר וכן לשבת. איני, והא רב מקלפי ליה כסי כסי, ר' חייא מקלפי ליה כסי כסי? אלא אי אתמר אסיפא איתמר: המולל מלילות של חיטים, למחר (ראה הערה לעיל, דדוקא באופן שמלל מער"ש מיירי, אך אסור למלול בשבת עצמה אפי' ע"י שינוי) מנפח^[9] על יד על יד ואוכל, ואם ניפח ונתן לתוך חיקו – חייב. א"ר אלעזר וכן לשבת. ופרשינן דמלאכת מחשבת אסרה תורה, והא לאו מלאכת מחשבת הוא (ברבינו חננאל הוסיף: דלא קא מכוון במלאכה אלא לאכילה בלבד), ואמרינן כיצד מנפח? ומסקינן א"ר אלעזר מנפח בידו אחת ובכל כחו", עכ"ל רה"ג.
א"כ הא קמן דס"ל לרה"ג ור"ח שהמולל מלילות כדרכו בשבת הוא חיוב חטאת, והוי ממש מלאכת דש. ולכן אף מלילה בשינוי אסורה מדרבנן (אלא שכפי שנכתב לעיל, יש לסייג ולומר שמא כוונתם למולל בכלי דוקא, אך מלילה ביד היא כבר שינוי ותיאסר רק מדרבנן).
הרשב"א בביצה י"ב כתב לחלק ולומר שמלילה לפרק את האוכל בשבת אסורה, גם בשינוי, כמבואר בגמ' בביצה, והמלילה שהותרה בשבת היא מלילה לרכך את האוכל בלבד^[10] (והביאו גם הר"ן בביצה), וכ"כ המרדכי (ביצה סימן תרס"א).
השיטה השניה בראשונים היא שיטת הרי"ף (בשבת קכ"ח), שכשם שמותר למלול מיני תבלין בשבת בשינוי, כך גם מותר למלול חטים בשבת, וההיתר בביצה י"ג נאמר גם בשבת. ובאשר למבואר בביצה י"ב, גבי היתר פירוך חרדל וקטניות ומלילת תבואה ביו"ט דוקא ולא בשבת, כתב הרמב"ן במלחמות ששם מיירי במלילה כדרכו שלא בשינוי, שמותרת דוקא ביו"ט. ומטעם זה השמיט הרי"ף את הגמ' בביצה י"ג ממסכת ביצה, והביאה במסכת שבת^[11]. וכ"ה שיטת הרא"ש ורבינו ירוחם (נתיב י"ב חלק ח'). כן היא גם שיטת הרמב"ם, שבהלכות יו"ט (פ"ג הט"ו) התיר למלול ביו"ט כדרכו (ז"ל: "מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביו"ט"), ובשבת (פכ"א הי"ד) התיר ע"י שינוי, ז"ל: "המולל מלילות – מולל בשינוי, כדי שלא יראה כדש". ודייקו האחרונים בדבריו שהמולל כדרכו רק נראה כדש, ואסור מדרבנן, ולכן המולל בשינוי הרי"ז מותר, שאפילו לא נראה כדש. וזה כפרש"י בביצה (יב:) שכתב שמלילת מלילות היא דישה כלאחר יד ואין בה חיוב דאוריתא (אלא שאין זה מוכרח, דשמא כוונתו למלילה בשינוי, כמבואר בדף יג:, שלשיטתו ביו"ט מיירי).
א"כ הכלל העולה הוא, שלשיטת בעה"מ וסיעתו אסור למלול תבואה וקטנית וחרדל בשבת, ומלילת מיני תבלין מותרת בשינוי. וביו"ט מותר למלול אפי' תבואה וקטנית וחרדל בשינוי. לשיטת הרי"ף וסיעתו מותר למלול אפי' תבואה וקטנית בשבת בשינוי, וביו"ט מותר למלול כדרכו.
הטור פסק להלכה כשיטת הרי"ף והרא"ש, וכ"פ גם השו"ע, דז"ל בסימן שי"ט ס"ו: "אין מוללין מלילות, אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו". וז"ל בסימן שכ"א ס"א: "חבילי פיאה אזוב וקורנית, הכניסן לעצים – אין מסתפקים מהם, הכניסם למאכל בהמה – קוטם ואוכל ביד אבל לא בכלי, ומולל בראשי אצבעותיו". וז"ל בסימן תק"י ס"א: "מוללין מלילות ומפרכין קטנית כדרכן ביו"ט".
אולם הרמ"א, אע"פ שלעיקר הדין ס"ל ג"כ כשיטת הרי"ף, עכ"ז כתב שטוב להחמיר. וז"ל על דברי השו"ע בסימן שי"ט: "אין מוללין מלילות, אלא מולל בשינוי בראשי אצבעותיו. הגה: ואע"פ שמפרק האוכל מתוך השבולים, הואיל ואינו מפרק רק כלאחר יד כדי לאכול שרי. ויש מחמירין, ולכן אסור לפרק האגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך קליפתן הירוקה^[12]. וטוב להחמיר, מאחר דיכול לאכלן כך בלא פירוק", עכ"ל.
♦
ב.

כתישת דגנים

בדישת דגנים, יש שתי מטרות: הפרדת הגרגרים מהשבולת, והפרדת הגרעין מקליפותיו החיצוניות – הגלומות, ובחטים גם המוץ (בניגוד לשעורים). לעומת זאת, בפירוק תרמילי קטניות וחרדל אין הגרגרים תלויים בשבולת מסויימת, אלא הם נתונים בתוך קליפה חיצונית, וחזינן שיש בפירוקם משום מלאכת דש.
ומצינו שתי סוגיות העוסקות בשני היבטים אלו של מלאכת דש, האחד פירוק האוכל מקליפה העוטפת אותו, והשני פירוק אוכל התלוי בפסולת אך אינו עטוף בו.
הסוגיה הראשונה היא מלאכת כותש. לאחר דישת הדגנים, והפרדת הגרגרים מהשבולים (ובחטים גם מהמוץ), נשארים הגרעינים עטופים במורסן הדבוק בחוזקה. הפרדת גרעין החיטה מהמורסן נעשית ע"י כתישת הגרגרים, וכבירתם בכברה. ומצינו שלוש שיטות בראשונים בהבנת החיוב במלאכת כותש.
רש"י כתב (שבת עד:): "וליחשב (בכלל מלאכות שבת) נמי כותש חטין במכתשת להסיר קליפתן דהואי במקדש בסממנין, אלא לאו משום דדמיא לדש לא חשיב לה, דהא נמי מיפרקה מלבוש היא וכו' ומיהו ודאי אב מלאכה היא, ובכלל דש היא", עכ"ל. וכ"כ הרי"ד והמאירי. וז"ל הר"י מלוניל במשנה: "הדש בפירות להוציא הבר מן הפסולת שעליו. והכותש להסיר קליפת החטה והשעורה הדקה המחוברת עמו לגמרי, לפי שרוצה לאוכלם במעשה קדירה, הוא מיקרי בגמ' כותש, והוי תולדה דדש", עכ"ל.
כמו"כ לפי הגדרתם של רב האי גאון ורבינו חננאל למלאכת דש, מובן שכותש בכלל דש הוא, דז"ל: "הדש הוא מפרק מן האוכל פסולת שהיא מחוברת לו, ומכין אותה לברירה – בין בזרייה בין בהרקדה, וכן מי שהוא מפרק את האוכל מדבר שהוא מחובר בו כדי שיהא נכון לאכילה, ומהכי סבר רב פפא למימר מאן דשדא פיסא לדקלא מפרק הוא, ואמר רב אשי אין דרך פירוק בכך. והמנפץ את האוכל מן עפרוריתו (מסתבר דמיירי בכעין רגבי האדמה הדבוקים בתפוחי אדמה וכד', ולא סתם אבק בעלמא) חייב משום דש, וכן המנפט (מולל שיבולים). והזורה והבורר והמרקד, כולן העברת פסולת שהיא מעורבת באוכל ואינה מחוברת, ואינה דומה לקליפה שצריכה פירוק או עפרורית שצריכה ניפוץ (בר"ח ובערוך נוסף: אלא מעורבת בלבד) וכו'^[13]".^[14]
לעומת זאת, הרמב"ן ביאר שהחיוב בכותש הוא מטעם אחר, וז"ל: "שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. יפה פרש"י ז"ל דלעולם במקדש הוי ומחייב עליה, אבל מאחר שהוא בכלל בורר, ויפה כח בורר מכותש כי הכל בוררין ואין הכל כותשין, לפיכך מנו בורר ולא כותש", עכ"ל. וכדבריו מבואר גם בירושלמי להלן (אולם בהרבה מלאכות מצינו שחלוקים הבבלי והירושלמי בהבנת החיוב).
ובריטב"א מצאנו פירוש שלישי, וז"ל: "ולחשוב נמי כותש. פירוש, אע"ג דדמיא לטוחן. ופי' כותש שכותשין החטין במכתש להסיר קליפתם וכו' פרש"י ז"ל דודאי כותב בסמנין אב מלאכה הוא באנפי נפשה ואינה בכלל טוחן, ומיהו כותש בחטין אינה מלאכה לעצמה שכן עני אוכל פתו בלא כתישה", עכ"ל.
♦
ג.

פירוק מכבדות תמרים

הסוגיה השניה היא פירוק מכבדות התמרים, דאיתא בדף ע"ג ע"ב: "אמר רב פפא, האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים, אחת משום תולש ואחת משום מפרק. רב אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך", ע"כ.
ובהבנת חיוב מלאכת מפרק, נחלקו הראשונים. התוס' הביאו את פירוש רשב"ם, שס"ל שהחיוב הוא על פירוק התמרים מקליפה העוטפת אותם, בדומה לפירוק גרגיר החטה מקליפותיה, ז"ל: "שיש על התמרים קליפה עליונה, וכשהוא מכה בתמרים מפרק את הקליפה מן התמרים, והוי כמו דש שמפרק את התבואה מן השבולת" (וראה בפמ"ג בסי' ש"כ באשל אברהם שכתב שרק באופן שהפסולת עוטפת את האוכל הוי דש, ואם רק נתלית בפסולת לא מיחייב. וכן במשב"ז בסי' של"ו ס"ק ח'. וזה שייך רק להגדרה זו).
וכן הביא ביאור זה המאירי^[15], ובהגדרתו המדויקת: "שאין מפרק אלא מוציא דבר ממקום שנסתר שם ומפרישו ממנו"
ובמציאות נתחבטו האחרונים רבות בדבריו, שאין על התמרים קליפה עליונה, ובודאי לא קליפה עליונה שמתפרקת בנפילת התמרים. וניסו להעלות ארוכה בכמה אופנים דחוקים (עד שיש שכתבו שזו השיטה המחוורת, והחולקים – הרמב"ם והרמב"ן להלן – שיטתם צ"ע), אך העלו חרס בידם^[16].
לעומת זאת, רש"י פירש פירוש אחר, ז"ל: "מפרק תולדה דדש, שמפרק תבואה משבליה. לשון פורק מן החמור וכו' ואף זה מפרק התמרים מן המכבדות". אמנם בפירוש רש"י שלפני הראשונים היה פירוש אחר, שחיוב המפרק הוא משום שמפרק את האילן ממשאו, מפרק את התמרים מן הדקל, והראשונים דחו את פירושו, וביארו כעין הפירוש המופיע ברש"י לפנינו.
דז"ל הרמב"ן^[17]: "אלא עיקר הפירוש כדברי האומר שהן נתלשין עם המכבדות, ואח"כ דשין אותן; שמחמת דשדא פיסא לדיקלא נתלשו המכבדות מן הדקל (והוא חיוב תולש), וכשהן נופלין לארץ מכוחו הן נחבטין ונדושין ונפרקין התמרים מן המכבדות, והוא תולדה דדש", עכ"ל^[18].
ופירוש זו מבואר בשיעור להרמב"ם מן הגנוזות, על הלכות בורר (נדפס בספר גנוזות הרמב"ם ובית מדרשו), שם איתא: "האי מאן דשדי וכו' פיסא [חסר] אבן או מה שדומה לזה, וזרקה אל הדקל, ונתלש הגבעול מחיבורו, והשיר התמרים מהגבעול, חייב על עקירת הגבעול משום תולש, ועל קציצת התמרים ממנו משום מפרק. ומפרק הוא תולדה דדש, וזה לפי שכל דבר שמפרידו מדיבוקו הטבעי הרי הוא חייב משום דש. [ומה שאמר]תי שהחובל חייב משום דש, וזה לפי שהרי הוא מפריד [הדם מ]דיבוקו הטבעי, והוא הפרדת הדבק בעור (ולא על הדם שבורידים ובעורקים, שאינו דבק אלא כנוס. וזה דלא כדביאר ר"א בן הרמב"ם בברכת אברהם סימן י"ח, שמפרק הוא בדבר כנוס, ואכ"מ). והחולב אשר כבר הפרידו מדיבוקו (על דרך הביאור הנ"ל, אין הכונה לחלב הכנוס ממש בפתח הדד, אלא על הדם הנמשך ממקורו בגוף)", עכ"ל.
וכ"ה גם שיטת הר"ן והמיוחס לר"ן^[19]. והר"י מלוניל הביא ביאור זה בניסוח מעט שונה, ז"ל: "ויש מפרשים מפרק – שמפרק התמרים מן המכבדות, שהן כפסולת שעל גרגיר החטה, ושניהם אינם ברורים", עכ"ל.
ויש להבין למה החיוב על פירוק מכבדות התמרים הוא רק משום מפרק, שהוא תולדת דש, ולא משום דש עצמו – והרי תמרים הם גידולי קרקע. ולצורך כך יש להבין את החילוק שבין מלאכת דש למלאכת מפרק.
♦
ד.

דרך מלאכות הדישה והפירוק [פירוק שאר אשכולות וכד']

ראשית יש להבהיר ולומר שפירוש המילה דישה, הוא כעין כבישה וכתישה, שכן מצינו לשון דישה גם גבי עגולי דבילה. דאיתא במעשרות (פ"א ה"ח): "הגרוגרות (נגמרה מלאכתן למעשר) משידוש, והמגורה משיעגל. היה דש בחבית ומעגל במגורה וכו'", ופירש הרמב"ם: "משידוש. משיכבשם ויכבוש אותם זה על זה בתוך הכלים שמצניען בהן". וכן בברכות (יט:): "בית הפרס שנדש טהור". ובב"ק (מ.): "מאימת הואי חזקה? מכי דייש אמצרי", שדש את המצר המסמן את גבול השדות. ובמסכת נדה (מא:): "מקום דישה, א"ר יהודה מקום שהשמש דש" (וכן 'דש מבפנים וזורה מבחוץ', שהיא מליצה ע"פ סגנון המלאכות, שדייש עושים במקום מכונס, אך זרייה עושים במקום מגולה עם רוח. כלומר האדם שדש את תבואתו דש מבפנים זורה מבחוץ). וכן היא משמעות הלשון בכתובים^[20].
כמו"כ ז"ל ר' תנחום הירושלמי במילונו המדריך המספיק, ערך דשש: "דישת החטים להפריד הגרעינים מן הקש נקרא 'דיש', והפועל 'דש' חטים. והוא קצת טחינה, בהתחשב בהפרדת קצתם מקצתם, ושבירת הקש ופיתוחו עד שיהיה תבן, וכן טחינת החטים העבים כל גרעין למחצה או יותר יקרא 'דשש', ובערבי דשי"ש. והפועלים את זה נקראים 'דשושות', כמו שקוראים את הטוחנים פול גריסין 'גרוסות'. והמקור כמו שאמרנו מן 'דש' חטים, ואם כי דש נח העין, והוא מהכפולים. הנה המובנים קרובים. וכן הכותש את התבואה חוזר ושונה עליה בבהמות הרבה פעמים הלוך ושוב עד שתשבר ותכתת. ומזה אמרו אם היה דש בעירו, והכונה הוא מפורסם בעירו באשר הוא רגיל עם האנשים וכו'", עכ"ל.
וכונתו למשנה במו"ק (דף יג:): "הציידים והדשושות והגרוסות עושין בצנעה לצורך המועד", ע"כ. ופירש הרמב"ם: "דשושות הם הטוחנים את התבואה טחינה גסה, וגרוסות טוחני הפולים, וכבר ידעת שהפול הטחון נקרא גריסין", עכ"ל.
וגם שא"ר הסיעו שם את הנידון לענין טוחן, והדבר ניכר גם בדברי הרמב"ם בהלכות, שפסק הלכה זו בהלכות יו"ט (פ"ז ה"ט) בזו הלשון: "כל מלאכות שהן לצורך המועד, כשעושין אותן אומניהן – עושין בצנעה. כיצד, הציידים והטוחנים והבוצרים למכור בשוק וכו'", עכ"ל.
ועכ"פ ברור שמלאכת הדישה היא הפרדת האוכל מן הפסולת המחוברת בו (עוטפתו, או שהאוכל רק תלוי בה כמו גרגרים בשבלות), ע"י פעולה של כתישה וכבישה; פעולת דישה.
לעומת זאת, הפרדת התמרים מן המכבדות אינה נעשית ע"י כתישת המכבדות ודישתם, שזה יגרום לריסוק התמרים. פירוק מכבדות התמרים נעשה לכל היותר ע"י חבטת המכבד עצמו, וכהדגשתו של הרמב"ן: "וכשהן נופלין לארץ מכוחו הן נחבטין ונדושין ונפרקין התמרים מן המכבדות, והוא תולדה דדש" [דישת חטים ע"י חבטה, כדכתיב (שופטים ו' י"א): "וגדעון בנו חובט חטים בגת", איננה נעשית ע"י חבטת החטים עצמם, אלא ע"י חבטה במקל על החטים, כדכתיב (ישעיהו כ"ח כ"ז): "כי במטה יחבט קצח, וכמון בשבט"].
הן אמנם גם מלאכת מפרק ענינה פירוק בכח, וזה מוכרח מכח הגמ' בסוכה (לג:), שם איתא על המשנה שאין ממעטין ענבי ההדס ביו"ט: "ת"ר אין ממעטין ביו"ט, משום ר"א ב"ר שמעון אמרו ממעטין. והא קמתקן מנא ביו"ט (שמכשיר ההדס למצות ד' מינים)? א"ר אשי כגון שלקטן לאכילה וכו'", יעו"ש.
וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מהלכ' לולב ה"ה, ז"ל: "היו ענביו מרובות מעליו, אם ירוקות – כשר, ואן היו אדומות או שחורות – פסול. ואם מיעטן כשר, ואין ממעטין אותו ביו"ט לפי שהוא כמתקן", עכ"ל. מבואר בדבריו שאין האיסור אלא מדרבנן, שנראה כמתקן, אך זה ברור שאין בזה מלאכה כלל.
ונהי שמלאכת דש אין כאן, מה עם מלאכת מפרק? ומוכרח שגם ענין מלאכת מפרק הוא ע"י חבטה וכד' המפרקת ומפרידה ע"י פירוק, ולא על הפרדה גרידא.
כמו"כ פסק הרמ"א (של"ו ס"ח), ז"ל: "יחור של אילן שנפשח מער"ש מן האילן ובו פירות, מותר לתלוש הפירות ממנו בשבת", עכ"ל. ומקורו ברבינו ירוחם (נתיב י"ב חלק ח'), ז"ל: "אילן, כלומר יחור שנפשח מבעו"י ובו פירות, מותר לקטום ממנו הפירות בשבת, שהרי שנינו אילן שנפשח ובו פירות – הרי הן כתלושין, ואפילו בעצי הדס אמרינן [ד]מותר לקוטמו ולפושחו. כך כתבו הגאונים בתשובה", עכ"ל^[21].
כוונתו בעצי הדס לגמ' בביצה (לג:) גבי קטימת עצי בשמים וכד', שלא שמענו איסור לקטום עלים או ענף מסתעף מהענף המרכזי, אע"פ שהוא מנתקו ממקורו. וכן איתא התם: "רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרוייהו: כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא".
וכוונתו באילן שנפשח לגמ' בשחיטת חולין (קכז:): "דאמר ר' חייא בר אשי אמר שמואל: תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין, והתולש מהן בשבת חייב וכו' ת"ש אילן שנפשח ובו פירות – הרי הן כתלושין. יבשו (פירות האילן שלא נפשח. רש"י) – הרי הן כמחוברין. מאי לאו מה תלושין לכל דבריהן, אף מחוברין לכל דבריהן (גם לטומאת אוכלין, וקשיא לשמואל)? מידי איריא, הא כדאיתא והא כדאיתא", ע"כ.
וגם דינים אלו פסק הרמב"ם בהלכות. את הדין של קטימת ההדס פסק בהלכות שבת (פי"א ה"ח), ואת הדינים העולים מהגמ' בשחיטת חולין, פסק לענין טומאה בהלכות טומאת אוכלין (פ"ב ה"ד), וז"ל: "אילן שנפשח ובו פירות – הרי הן כתלושין. וכן אם יבש האילן ובו פירות – הרי הן כתלושין. תאנים שיבשו באיביהן – מטמאות טומאת אוכלין במקומן", עכ"ל.
ולענין שבת בהלכות שבת (פ"ח ה"ד), שם פסק רק את הדין השני: "תאנים שיבשו באיביהן וכן אילן שיבשו פירותיו בו^[22], התולש מהן בשבת חייב אע"פ שהן עקורין לענין טומאה". ודין אילן שנפשח לא הביא, אך פשוט שאין בזה משום חיוב.
ויש להבין מאי שנא ממפרק תמרים מהמכבד^[23], ולמה לא נימא בזה "שכל שמפרידו מדיבוקו הטבעי הרי הוא חייב משום דש" (ומבואר בראשונים שמלאכת דש לא הותרה ביו"ט לצורך אוכל נפש)?
אלא נראה בביאור הענין כנ"ל, שצורת המלאכה היא שונה, שפירוק המכבד נעשה ע"י חבטת המכבד בכח, 'פירוקו' כפשוטו. לעומת זאת, את ענבי ההדס לא 'מפרקים', שכן אם יחבוט את ההדס יפלו גם עליו... את ענבי ההדס הוא 'מלקט', ואת פירות היחור שנפשח הוא 'תולש', ואת עצי ההדס הוא 'קוטם'. ושינוי בצורת המלאכה הוא משמעותי, שכן אף את מקור חיוב הדישה – חטים, אפשר 'למלול', כשבעצם התוצאה היא תוצאת דישה, אך החיוב על מלילה – עכ"פ לשיטת הרמב"ם וסיעתו – הוא רק מדרבנן, משום שצורת הפעולה היא שונה.
וא"כ למעשה, פעולת דישה היא דוקא כבישה וכתישה. פעולת פירוק היא ע"י פירוק ממשי, כגון חבטת הדבר. ופעולת ליקוט, תלישה או קטימה אינה לא 'דש' ולא 'מפרק'. וא"כ יש להתיר פירוק אשכולות ענבים, או עגבניות שרי, וכן תלישת בננות, ואפילו הפרדת גרעיני התירס מהקלח (שהוא כעין שבולת) ותלישת התמר עצמו מהמכבד (פעולת 'פציעה' תתבאר להלן).
אלא שיש לסייג ולומר שכן נראה לבאר בשיטת הרמב"ם ורוב הראשונים, אך בהחלט לא כולם. דכבר הובאה הגדרתו של רה"ג וסיעתו למלאכת דש, שהיא העברת פסולת המחוברת באוכל, בניגוד למלאכות הברירה, שלשיטתו שייכות רק בפסולת שאינה מחוברת. וא"כ פעולת קילוף (שתתבאר להלן) איננה יכולה להיחשב בכלל בורר, אלא בכלל דש. ומצינו כן להדיא בדבריו בסוגיית העושה חלתא בשבת (עד:), ז"ל: "אמר אביי האי מאן דעביד חלתא חייב י"א חטאות וכו' וכשמקלף קנים הרי זה דש". וכ"ה בר"ח ובערוך (ערך חלתא) ובספר העתים (רכ"ח).
זאת, בניגוד לדברי רש"י שם, שכתב וז"ל: "מפשיט ליכא למימר בקנים, דאין הפשטה אלא בעור", ומבואר בדבריו שאין בקילוף הקנים משום מלאכה, לא מלאכת מפשיט, ולא מלאכה אחרת, ובכלל זה גם לא דש (ולא בורר) [וראה גם בענין שיפת כרשינין לעיל בהערה].
וא"כ לשיטתו אכן לכאו' יש לדון מצד מלאכת דש או מפרק גם בליקוט ענבי ההדס, וגם בתלישת פירות מיחור שנפשח. וצריך לומר שלשיטתם גם במלאכת דש נאמר ההיתר של לצורך אכילה לאלתר, וכפי שיבואר להלן, ומיירי בכה"ג, אע"פ שאין זו המשמעות הפשוטה בגמרות הנ"ל.
עוד יש להעיר במלאכת דש על מש"כ כמה אחרונים שגם אם הוי מלאכת דש, יש להתיר עכ"פ לפרק אחת אחת, כמו שמצינו לשיטת רש"י גבי קילוף שעורים, שביאר ענינו מלילת השעורים מהשבולים, והותר עכ"פ בהו"א אחת אחת, והוי שינוי מספיק להתיר.
אך יש להעיר על היתר זה טובא, שסו"ס זה רק הו"א, ואפשר שהגמ' יכלה להקשות בסברא שאין בקילוף אחת אחת להתיר מלאכת דש, רק שהעדיפה להקשות ממעשה דר' חייא ורב, דמעשה רב עדיפא, וזה מספיק כדי לדחות את ההו"א. וכן הראשונים שהחמירו במלילת מלילות בשבת גם בשינוי, לא התירו אפילו אחת אחת.
♦
ה.

קילוף שעורים

לעומת מלילת מלילות, שיש בה משום מלאכת דש דאוריתא או דרבנן, מבואר בגמ' בביצה שקילוף שעורים מותר לכ"ע. וגבי קילוף זה, כתב רש"י שהוא קילוף מן השבולין. אך התוס' דחו זאת, שכן פירוק מן השבולין נאסר לעיל בדף י"ב, וכתבו דמיירי בקילוף הקליפה החיצונה של גרעיני השעורים אחר שנתפרקו מהשבולין. כפי שנתבאר בהקדמה, המדובר הוא על הקליפה החיצונית של השעורה, המוץ, אשר דבוק יותר בחוזק מהמוץ בגרעין החיטה^[24], ולכן אינו מוסר בדישה או במלילה, אבל אפשר לקלפו, בניגוד לקליפה הפנימית, המורסן, אשר לא ניתן לקלפה ביד, וצריך לכתוש את הגרעין במכתשת.
לאור הבנה זאת, יש להתבונן בחילוק שבין קילוף שעורים מהמוץ, שמותר בשבת, לבין הסרת הקליפות ע"י כתישה – ובשעורה כאמור גם המוץ מוסר רק בכתישה – שאסור בשבת וחייב מהתורה. וכפי שנתבאר, בראשונים מצאנו ג' שיטות בהבנת האב של מלאכת כותש: דש, בורר וטוחן.
מלאכת טוחן בודאי אינה ענין לקילוף השעורים, שכן בניגוד לכותש אין הוא טוחן ושובר את גרעין השעורה כלל.
גם מצד מלאכת דש יש לומר שאין לחוש, כפי שנתבאר לעיל, שקילוף אינו פעולה של דישה, פירוך או פירוק^[25].
המלאכה עליה נשאר לדון היא מלאכת בורר, וכפי שכתב הרמב"ן על מלאכת כותש, שענינה הוא גם קילוף גרעיני הדגן מהקליפה הדבוקה בהם. והן אמת שאפילו לראשונים שס"ל שכותש חייב משום דש, שם הרי הפרדת הקליפה מהגרעין נעשית ע"י פעולה של כתישה וכבישה, שענינה הוא באמת מלאכת דש, אך קילוף שעורים דמי לבורר.
אלא שלמסקנת הגמ', מבואר להדיא שאין בקילוף השעורים משום מלאכה כלל, דזו לשון הגמ' לאחר שהביאה שרב ור' חייא הוו מקלפי להו כסי כסי, ובהכרח שהדבר מותר בשבת: "מתקיף לה ר' אבא בר ממל, ורישא למעשר אין (קילוף כמה שעורים מחייב במעשר) לשבת לא (לא חייב משום מלאכה)? ומי איכא מידי דלענין שבת לא הוי גמר מלאכה ולמעשר הוי גמר מלאכה? מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי, ולא (ולא מצינו כן)? והא גרנן למעשר, דתנן איזהו גרנן למעשר – הקשואין והדלועין משיפקסו^[26], ושלא פקסו – משיעמיד ערמה (הערמת הערימה גומרת למעשר), ותנן נמי גבי בצלים משיעמיד ערמה; [ואילו גבי שבת העמדת ערמה פטור] [גירסת ר"ח ועוד ראשונים^[27]: והא אנן מפקסינן בשבתא]! אלא מאי אית לך למימר, מלאכת מחשבת אסרה תורה, הכא נמי מלאכת מחשבת אסרה תורה", ע"כ הגמרא.
והביא גמ' זו רב האי גאון^[28], והעתיקו רבינו חננאל (במסכת שבת), אלא שהוסיף עוד משפט לבאר את הענין, ז"ל: "מ"ט דמלאכת מחשבת אסרה תורה, והאי לאו מלאכת מחשבת היא, דלא קא מכוון במלאכה אלא לאכילה בלבד", עכ"ל (שהביאור של מלאכת אומנות כפשוטו אינו מספיק^[29], שכן גם להוציא צרור מתוך אוכל אינו מלאכת אומן^[30]. אלא שיש לבאר ש'בורר' הוא מלאכת מחשבת, אך קילוף איננו בכלל בורר. ואז יש להתיר גם שלא לאלתר. וראה בספר הפרנס סימן קל"ד: "ומותר לקלוף שומין או בצלים בשבת ולאכול מהן בו ביום", וזה כדברי הערכי תנאים ואמוראים בסמוך). ובמסכת ביצה כתב ר"ח: "אלא בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ולא קא מכוין לפקוסי משום מלאכה אלא לאכשורי אוכלא", עכ"ל.
וא"כ הרי הדרינן לטעם הראשונים גבי היתר ברירת אוכל מתוך פסולת בידו לאלתר, שהוא מטעם שהוא כדרך אכילה, כלומר אינו מלאכת מחשבת. וכפי שניסח זאת הר"י אלאמשאטי: "ואם בירר בידו לאכול לאלתר מותר, שהרי גילה דעתו שאין כוונתו לעשות מלאכת בורר אלא לאכול בלבד וכו' הבורר ומניח, ואפילו היה בדעתו לאכלו ביום השבת עצמו, בין שבירר אוכל מאוכל, בין שבירר אוכל מתוך פסולת, חייב, שהרי גילה דעתו שמחשבתו לעשות מלאכת הבורר", עכ"ל^[31]. וכעי"ז גם בתוס' ר"י הזקן, ז"ל: "... שרוב מיני מאכל צריכים ברירה בעת אכילה, ודרך לאוכלן ע"י ברירה, שא"א שלא יהא בהו פסולת כל דהו, לפיכך ברירה [ד]בשעת אכילה אינו מעין מלאכה אלא תיקון לאכילה בעלמא הוא", עכ"ל.
וא"כ ההיתר של קילוף שעורים מוגבל בהגבלות הידועות בבורר - אוכל מתוך פסולת, שיהא ביד ולאלתר. וצ"ל שמה שקילפו עבור ר' חייא ורב כסי כסי, הוא כדי לאוכלם לאלתר, ונכלל בהיתר הירושלמי (וכעת יש גם מקור בבבלי) של ברירה כדי סעודתו.
וכן מתבאר מתוך דברי הריטב"א, ז"ל: "ויש נוסחאות דגרסי והא אנן מפקסינן בשבתא (כגירסת ר"ח), פי' ונטילת הפיקוס לא חשבינן ליה כדיגון וכבורר שהיא אב מלאכה". הרי שהבין שפיקוס הוא מלאכת בורר, ומכח השוואת הגמ' של קילוף ופיקוס, מבואר שגם קילוף הוא משום מלאכת בורר. וזהו ההיתר של לאלתר, שאינו מלאכת מחשבת אלא דרך אכילה. ונתבאר לעיל שראשונים רבים נראה שגרסו כן.
אולם כבר נתבאר לעיל ששיטת רה"ג ור"ח שקילוף אינו נידון בכלל בורר אלא בכלל דש. וא"כ מבואר בגמ' שבקילוף שעורים כדי לאוכלם אין משום מלאכת מחשבת, הרי זה אומר שלשיטתם גם במלאכת דש יש היתר של דישה לאלתר.
וכדברים האלה כתובים לכאו' במפורש בדברי הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' ע"ה)^[32], שהיתר של תיקון אוכל לאלתר נאמר לא רק בבורר, אלא גם בטוחן, ומשמע מדבריו שגם בדש ועוד מלאכות. וכן איתא גם במאירי (בית הבחירה ביצה לד., ונראה שלקח את הדברים מהתשובה הנ"ל)^[33].
ובשיטת שאר הראשונים שכתבו שהיתר של דרך אכילה לאלתר נאמר בבורר בלבד, ולא במלאכת דש, מוכרח כשיטת הריטב"א הנ"ל, שפיקוס הוא מלאכת בורר.
אולם יש לציין לדברי הערכי תנאים ואמוראים (ערך ר' ירמיה מדפתי, דיני בורר בשבת)^[34], שם משמעות דבריו היא שהיתר קילוף השעורים עדיף על פני היתר ברירת אוכל בידו לאלתר, "שקילוף השעורה הוא כמסיר קניבת הירק חי כשאוכלו כך חי, וכשובר באגוזים ובלוזים, אבל ניפוי מלילות של חטים היינו ברייתא דידן שבורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר. מיהו בין אוכל מתוך פסולת או פסולת מתוך אוכל להניח – כבורר לאוצר וחייב, ואפילו ביד. ואם לאכול לאלתר – בקנון ותמחוי אסור, בנפו"כ חייב חטאת וכו'".
וזה שייך דוקא אם נאמר שהיתר ברירת אוכל מתוך פסולת בידו לאלתר אינו משום שדרך אכילה בכך, אלא משום שהוא שינוי מדרך ברירה, וכדלעיל בהערה שזהו הנימוק שנקטו בדבריהם התוס'. אך לדעת רוב הראשונים, שנקטו שההיתר בברירת אוכל ביד לאלתר הוא משום שהוא בדרך אכילה, לכאו' זהו ממש הטעם של היתר קילוף השעורים, ויהיה דינם שווה.
♦
ו.

קילוף קליפה ונטילת חרצנים מהפרי

ההיתר במלאכת בורר של ברירה ביד לצורך אכילה לאלתר, לא נאמר אלא על ברירת האוכל מתוך הפסולת (לרוב הראשונים, וכן הלכה, מטעם דרך אכילה שאינו שייך אלא על נטילת האוכל דוקא, כדברי הרמב"ן^[35]). וא"כ יש לתמוה היאך מותר לקלף פירות בשבת, כפי שנתבאר לעיל שמשום בורר יש בזה, הרי הוא נוטל את הקליפה מתוך האוכל? וביאר המאמר מרדכי (שכ"א ס"ק כ"א), ז"ל: "ויש לדקדק, דכיון דהקולף בכלל בורר הוא, ליתסר אפילו לאכול לאלתר, דהא הדבר ברור דמי שקולף תפוחים ושומין ובצלים נוטל הפסולת ומניח האוכל, דהפסולת מקיפו לאוכל מכל סביביו, וכבר נתבאר לעיל סימן שי"ט דבורר פסולת מתוך אוכל אפילו לאוכלו לאלתר חייב. ונראה דכיון דא"א בענין אחר ודרך אכילתו בכך – לא מקרי זה בורר פסולת מתוך אוכל, שאינו אלא לאכול התוך, וכל שהוא לאלתר שרי. אבל להניח אסור, דלא עדיף מבורר אוכל מתוך פסולת. כנ"ל", עכ"ל.
והנה שני טעמים כתב בדבריו: "דא"א בענין אחר", "ודרך אכילתו בכך", וסבירא ליה ששני טעמים אלו הכרחיים הם, שכן בעלי חסה מעופשים המקיפים עלים פנימיים טובים, כתב (שי"ט ס"ק ג') שכיון שיכול ליטול העלים הפנימיים מאמצעו (כלומר מלמעלה, שכן אין העלים החיצוניים עוטפים לגמרי את הפנימיים, שלא כמו בעלי כרוב), אין להתיר להסיר את המעופשים מסביב.
אך הברכי יוסף (שיורי ברכה שי"ט א') כתב: "מן העלין המעופשין וכו'. באופן ברירה זו יש חילוק, דאם הם עלים מופרדים – יבור לו הטובים ויניח המעופשים, דאם יעשה בהפך הו"ל בורר פסולת מתוך אוכל דאסור אפי' ביד ואפי' לאלתר. אבל אם הם קלחים, כגון חזרת, שהעלים מבחוץ הם המעופשים – אז יסיר מוצא המעופשות, דה"ל כמסיר הקליפה לאכול התוך. הרב מהרי"ל וואלי בהגהות כ"י", עכ"ל. הרי שתפס לעיקר את ענין דרך האכילה.
ובפרי מגדים כתב (סימן שכ"א א"א סק"ל): "אם פותח פלוימי"ן (שזיף) וזורק הגרעינים הקשים שבהם לאחר זמן, הוה בורר. ובתפוחים כה"ג י"ל ג"כ אסור. אבל מיד, לא מיבעיא נותן לפה שרי כבסימן שי"ט סעיף י"ו, אף באותה סעודה שרי באפשר, דא"א בענין אחר לא הוה פסולת מאוכל, והבן". וכוונתו היא שא"א ליטול את הפרי עצמו מתוך הגרעין, וכן לא הוי דרך אכילה לכרסם את הפרי מסביב לגרעין. ופה דרך אכילה, שבד"כ היא אוכל מתוך פסולת, היא פסולת מתוך אוכל.
וגם הבן איש חי (שנה ב' בשלח ה"ז, אחר שהביא את דברי החיד"א הנ"ל) הרחיב היתר זה, ותפס לעיקר את דרך האכילה, ז"ל: "אבטיחים שקורין בערבי רק"י, שיש בקרבם גרעינין הרבה מפוזרים אנה ואנה, העלתי בסה"ק מקבצאל שיקח החתיכה בידו וינתז בכח בעודה בידו להשליך ממנה הגרעינים בהתזה זו, ומה שלא יפול בהתזה מחמת שדבוקים בה הרבה, שרינן ליה להוציא הגרעין בידים, דחשיב זה דרך אכילה בכך, שאין מחיבין אותו לתת החתיכה כמו שהיא בפיו ויוציא הגרעינים מפיו, דאין זו דרך אכילה. מיהו טוב להוציאם ע"י שינוי קצת לדחותם כלאחר יד" עכ"ל.
וכן גבי דגים ובשר ז"ל (שם סעיף י'): "אם אוכל חתיכת דג או חתיכת בשר שיש בהם עצמות, מותר להוציא בידו תחילה העצמות ולאכול לאלתר, ואע"פ שמסיר בזה כמה עצמות בזה אחר זה – דרך אכילתם בכך תמיד, ואין זה דרך ברירה אלא דרך אכילה"^[36].
♦
ז.

קילוף שומים ובצלים

ונידון קילוף פירות נפתח כבר להדיא בראשונים, שדנו בזה מצד מלאכת בורר גבי שומים ובצלים, ומקור הדברים הוא בירושלמי: "הדא איתתא, כד מערבא בחיטיא – (מתחייבת) משום מרקדה. כד מפרכייא בראשייה – משום דשה. כד מתברא בצדדיא (שוברת צידי החטים להסיר קליפתן) – משום בוררת, כד מספייא – משום טוחנת, כד מנפייא – משום זורה וכו' ההן דשחק תומא, כד מפרך ברישייא – משום דש. כד מבחר^[37] בקלופייתה – משום בורר. כד שחיק במדוכתא – משום טוחן וכו' ההן סיקורה (הערוך: קנה סוכר. פנ"מ: אבן הצבע. קרבה"ע: הרך שסביב קליפה באילנות. הגרח"ק: מיני זרעים שעושים בהם הצבע), כד (מכחד) [מבחר] בגרריה בקלופיתיה (גורר ומסיר קליפתם) – משום בורר. כד מכתת במרגזייה – משום דש וכו'", ע"כ לשון הירושלמי.
סיקורה המתואר בירושלמי, איננו יודעים בודאות מהו (אם כי יש להעדיף כמובן את פירושו של הערוך). אך באשר לחטים ולשום, יש להתבונן בדברים. גבי חטים אמרינן "כד מפרכייא בראשייה – משום דשה", והכוונה היא למלילת ראשי השבולים שנתבאר לעיל שיש בו משום דש (וא"כ דברי רה"ג ור"ח שמולל חייב משום דש, נתמכים בירושלמי. אלא שיש להשיב ולומר שזהו במולל בכלי, וכמשמעות הבבלי בשבת קכ"ח, כדלעיל).
השלב הבא המתואר בגמ': "כד מתברא בצדדיא – משום בורר" הוא לכאו' השלב הנקרא בתלמוד דידן 'כותש', שמרסק ושובר את גרעיני החטים כדי להפריד ולנתק קליפותיהן הפנימיות הדבוקות בחוזק בגרעין^[38].
וא"כ, הא קמן ממש כדברי הרמב"ן, שכותש מיחייב משום בורר (וכבר נתבאר שאין הכרח שכן היא שיטת הבבלי). אלא שלכאו' הוא תמוה לחייב בזה משום בורר, שכן סו"ס אע"פ שהוא מפריד ומנתק את הקליפות מהגרעין, מ"מ הכל מעורב לקמן עד שיברור את הפסולת מן האוכל ע"י נפה גסה. ואולי הביאור הוא שאה"נ כל השלב הזה, של כתישה וברירה, נכלל ב'כותש' (שזה ברור שהירושלמי מדלג שלבים בסדר הדברים, שבאמת אחר הכתישה מנפים את הקמח לפני טחינתו, ולו בשביל אבנים וצרורות. וכן גם קודם לכתישה בוררים צרורות ואבנים. אלא שכיון שהזכיר חיוב בורר, המשיך לחיוב הבא שהוא משום טוחן), ועל דרך משל מכך שמגיס חייב משום שהוא מצרכי הבישול (כלשון הרמב"ם), וכך הכותש ובורר חייב משום בורר גם על הכתישה וגם על הברירה.
ובאשר לשום, מתוארים שני שלבים לעניננו: "כד מפריך ברישייא – משום דש, כד מבחר בקלופייתה – משום בורר". פירוך ראש השום הכוונה להפרדתו לשיניים, והחיוב בזה הוא ממש על דרך הפרדת התמרים מהגבעול בו הם תלויים, שחייב משום דש (עג:), ועל דרך מלילת מלילות, שמנתק את שיני השום מהגבעול בו הם תלויים וגדלים (בשום – הגבעול הקטן הנמצא במרכז ראש השום), ומתחייב משום דש (ובניגוד למלילת מלילות, שאולי הדרך לעשותו בכלי, פירוק ראש השום נעשה ביד). אלא שכפי שנתבאר יש לומר שהחיוב הוא רק כאשר 'פורכו', כלומר מפרידו לשיניים ע"י פריכתו וכבישתו (ויש בזה חידוש גדול להלכה), אך הפרדת שיניים בצורה של ניתוק ולקיטה נראה שמותר, כענבי ההדס לעיל.
השלב הבא של 'בחירת' הקליפות, הוא קילוף שיני השום מקליפתם, שבאמת נעשה באופן רגיל ע"י 'ביחור', שמשמעותו בלשון הירושלמי היא קטיעה וחיתוך, כדלעיל בהערה, והחיוב בזה הוא משום בורר (וכאמור, אין לדון בזה מצד מלאכת דש, שאין פה פעולת דישה, פירוך או פירוק).
וכמה ראשונים הביאו ירושלמי זה דאיתא בספר התרומה (סימן ר"כ. וכ"ה בסמ"ג לאוין ס"ה מלאכת הלש, וסמ"ק סי' רפ"ב (וסמ"ק מצוריך), והגה"מ בפ"ח משבת אות ה'. ובארחות חיים שבת אות ל"ג העתיק את לשון הסמ"ק מצוריך): "בירושלמי פרק כלל גדול גמ' המעמר: האי מאן דשחיק תומא, כד מפרך ברישיה חייב משום דש, כד מבחר בקליפתא חייב משום בורר, כד שחיק במדוכתא חייב משום טוחן וכו' ועתה מנהג לאכול שמכ"י שקורין אשקלוני"ש בלע"ז, או בצלים, וקולפין להו לאוכלן במלח בשבת – מותר, וכן מנהג. והא דקאמרינן בירושלמי 'כד מפרך ברישיה חייב משום דש', היינו כי רוצה לכותשן, לעשות בהו איסורא אחרינא, אבל כי רוצה לאכול בלא איסור אחרי כן – שרי לקולפן לאוכלן מיד", עכ"ל (וכן פסק למעשה הבית יוסף בסו"ס שכ"א, והרמ"א בסימן שכ"א, וז"ל: "אסור לקלוף שומין ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר שרי").
הרבה נתקשו בסוף דברי התרומה, שדן על קילוף בצלים, ומקשה מפירוך ראשי השום – שכמובן אינו שייך בבצלים (והוציאו מכך חידוש, שדעתו היא שקילוף השום הוא בכלל מלאכת דש ולא בורר. וזה לא נכנס בירושלמי). אך לענ"ד פשוט וברור שכוונתו רק לתחילת המשפט בירושלמי, שהולך ומתאר את האיסורים ב"ההוא דשחק תומא", והקושיא היא מקילוף שיני השום. ועל זה מתרץ שאינו מקלף לאכול לאלתר, אך באופן שמקלף לאכול לאלתר, הרי זה מותר במסגרת ההיתר לברור ביד לאלתר.
והדבר מפורש בדברי רבינו ירוחם (נתיב י"ב חלק ח', דף ע"ז ע"ג), וז"ל: "ומה שאסר בירושלמי להסיר[ו] מקליפתו [ד]חייב משום בורר, דוקא כדי לשוחקו, אבל אם מסיר לו הקליפה כדי לאוכלו כך – מותר. וכ"כ בעל התרומה, כי כדי לאוכלו מיד מותר, וכן הדין בבצלים קטנים. ורבינו פרץ כתב דוקא מעט מעט, אבל לקלוף קבוץ גדול יחד נראה כבורר ואסור"לט (וכבר הובאה לעיל לשונו של הערכי תנאים ואמוראים, שכתב שאין לקשר קולף לדש כי אם לבורר).^[39]
ודעת רבינו פרץ הובאה באופן יותר קיצוני בארחות חיים (שבת אות כ"ז), וז"ל: "ושיעור לאלתר כשיעור מה שמיסב באותה סעודה בלבד וכו' ומכאן אסר רבינו פרץ לקלוף בצלים או שומים קודם הסעודה, דהוי כבורר לבו ביום דחייב חטאת, ואפי' ביד", עכ"ל.
אלא שלכאו' דברי רבינו פרץ שאוסר לקלוף כמות גדולה, אפי' כדי לאוכלם מיד, נסתרים מהגמ' בביצה, שם מבואר שר' חייא ורב הוו מקלפי להו כסי כסי. ואולי יש לחלק בין כוסות גרגרי שעורים, שהדרך לאוכלם לאלתר, אך קילוף כמות גדולה של בצלים אין רגילות לאוכלם לאלתר, ויש לאסור עכ"פ משום גדר וסייג, וכדברי רבינו ירוחם בשמו "נראה כבורר". ובאשר למובא בארחות חיים משמו, זה יותר ענין לגדר לאלתר (ואכ"מ).
וא"כ למעשה אין סתירה בין דברי הבבלי גבי היתר קילוף שעורים, שאין זו מלאכת מחשבת, וביאר ר"ח שהוא דרך אכילה ולא דרך מלאכה, לדברי הירושלמי שאוסר קילוף (כתישת) חטים וקילוף שומים, וכדברי הראשונים הנ"ל שהירושלמי מיירי באין כונתו לאכול לאלתר, אלא להניח לאחר זמן או להמשיך במלאכות אחרות, אז הקילוף חשיב כמלאכת בורר ואינו כדרך אכילה.
וכביאור זה כתב גם המאירי בביצה (בית הבחירה לד.) וז"ל: "ובתלמוד המערב אמרו אהן דשחיק תומא, כד מפריך ברישיה חייב משום דש, כד מבחר בקליפתיה משום בורר, כד שחיק במדוכתיה משום טוחן, כד יהיב משקין משום לש, גמר מלאכתו משום מכה בפטיש. וודאי לא נאמרה אלא להצניע, שאין אסור לאכול שום בשבת ולברור את קליפתו וכו'", עכ"ל.
כמו"כ מלשון המאירי "ולברור את קליפתו", ברור שהבין שהירושלמי דן בקילוף השום, ולא בברירת קליפות השום לאחר קילופם, כשהם מעורבים עם קליפותיהם, שכן לשיטת המאירי – כרוב הראשונים – לא הותרה לצורך אכילה לאלתר אלא ברירת האוכל מתוך הפסולת, אך הבורר פסולת מתוך אוכל חייב.
ויש להעיר שגם לשיטת רה"ג ור"ח שקילוף נידון כמלאכת דש ולא בורר, אין בזה נפק"מ למעשה, שכן לשיטתם נראה שהיתר לצורך אכילה לאלתר נאמר גם במלאכת דש, כדלעיל (וראה להלן בענין סברת גוף אחד בקילוף פירות).
♦
ח.

[קניבת ירק] פציעת אגוזים ופירוך רימונים

ויש לעיין בדברים לאור סוגיא נוספת. דאיתא בשבת דף קי"ד ע"ב שיוה"כ מותר בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה, וביוה"כ שחל בשבת נחלקו האמוראים, שרב הונא אוסר, וריו"ח מתיר. ומסיימת הגמ' שיוה"כ מותר בקניבת ירק, ומפצעין באגוזים ומפרכסין ברימונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש.
ויש להקדים הקדמה קצרה לסוגיא זו. פשוט שא"א להתיר איסור דאוריתא ביוה"כ מפני עגמת נפש, ולכן מדובר פה על היתר של איסור דרבנן, שהתירו ביוה"כ מן המנחה ולמעלה. ויש לעיין איזה איסור התירו. האם בקניבת ירק יש איסור של מלאכה דרבנן, כגון בורר או טוחן, או האם אין המדובר פה על מלאכה כלל, רק על ענין טירחה אסורה, מקודש לחול (למוצאי יוה"כ), שאותה התירו חכמים מפני עגמת נפש.
החולקים להדיא בענין זה הם ר"ח והרמב"ן. ר"ח סובר שהתירו מעין מלאכה, והרמב"ן (וכ"ה שיטת הרשב"א, כמבואר במגיד משנה פ"א משביתת עשור ה"ג) ס"ל דהתירו רק ענין טירחה.
והדיון יתחלק לקניבת ירק, שיבואר בהמשך, ולפציעת אגוזים ופירוך רמונים, שידונו בסעיף זה.
דבפשטות, פציעת אגוזים ופירוך רימונים הוא ממש נידון קילוף פירות דלעיל. ונתבאר שקילוף השעורים שהותר בשבת, שאינו מלאכת מחשבת, לא הותר אלא משום שהוא כדרך אכילה. אמנם באופן שיקלף להניח לאחר זמן, שוב הדרינן למלאכת מחשבת דבורר בשבת, וכפי המבואר בירושלמי והראשונים. ובסוגיית יוה"כ, הרי מיירי במכין את הפירות מן המנחה ולמעלה, זמן מופלג קודם סעודתו, שלא יסעוד אלא בלילה לאחר צאת יוה"כ. והרי הבורר אפילו אוכל מתוך פסולת להניח לאחר זמן, מתחייב משום מלאכת בורר מן התורה לרוב הפוסקים!
וביותר, שפציעת אגוזים נעשית כדרך של פעולת ריסוק ושבירה, והרי היא ממש בגדר של פירוך הקטניות, שמשבר את קליפתם כדי להגיע לקטניות. והחילוק הוא רק טכני בזה שבקטניות יש יותר מ'פרי' אחד בתוך הקליפה, וכגון חומוס שבו יש שני גרגרים בתוך התרמיל, ובקושי הקליפה, שהתרמיל נפרך, אך את האגוז יש לפצוע בעזרת קורנס וכד', או ע"י לחיצת שני אגוזים זה בזה (ואכן הפמ"ג בפתיחה לסימן ש"כ נשאר בצ"ע למה אין איסור דש בפציעת אגוזים).
אך האמת תורה דרכה שאין נידון פציעת האגוזים ופירוך הרימונים ענין לקילוף פירות, ולא לפירוך קטניות. שפציעת האגוזים אינה אלא פציעתם בלבד, כשלכל היותר האגוז נבקע לשניים, אך לא קילופם וברירתם לאחר מכן מתוך הקליפה. וכן פירוך הרימונים אינו פריטתם לגרגירים החוצה מן הקליפה, אלא רק פירוך ושבירת הרימון באופן שהגרגרים מתנתקים מקליפתם, אך עודם נתונים בתוך הקליפה (ואע"פ שיש מהאחרונים שלא הבינו כן, והוציאו דינים מחודשים מכך, האמת תורה דרכה כמבואר בראשונים).
דז"ל המאירי גבי מלאכות אלו ביוה"כ: "בשלמא פירוך רמונים ופציעת אגוזים, הואיל ודרך אכילתם לשעתן בכך, הרי הותר לעשות כן בשבת עצמו לצורך אכילה; וכל שהותר בשבת עצמו לצורך אכילה בשעתה – ראוי להתירו ביוה"כ מן המנחה ולמעלה, שאין זה אלא כחותך את הככר לחתיכות קטנות", עכ"ל.
ויש להבין ענין זה, הרי לכאו' מה שהותר לעשות כן לאוכלן לאלתר הוא משום שהוא בכלל ההיתר של ברירה לאלתר. אך באופן שבורר להניח לאחר זמן, הרי הוא בכלל חיוב מלאכת בורר, ומה הדמיון לחיתוך הפת לחתיכות קטנות, שאינו אלא תיקון מאכל בעלמא?
וביאור הדבר הוא כנ"ל, שאכן אין במלאכות אלו סרך מלאכה כלל, שפציעת אגוזים איננה ברירת האוכל מתוך הפסולת, אלא שבירת קליפת האגוז בעלמא, אך ללא מעשה ברירה לאחר מכן. וז"ל המאירי לעיל בדף עד ע"ב גבי ברירת אוכל מתוך פסולת לאלתר: "ולאו דוקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שהוא מיסב ודעתו לאכלם או להאכילם לבני שולחן קודם עקירת שולחן – לאלתר הוא ומותר, שאין זה אלא כפוצע את האגוזים ואוכל מה שבתוכם וזורק השאר", עכ"ל. ומה שהותר פה הוא לפוצעם גרידא, ואין בזה לתא דבורר כלל.
וכן מתבאר גם מתוך דברי ר"ח, שאע"פ שעל קניבת ירק כתב שיש בזה משום בורר, ולכן אסור לעשות כן בשבת להניח לערב, וכדלקמן, מ"מ גבי פציעת אגוזים כתב בענין טלטול קורנס של נפחים (קכב:), וז"ל: "ושמעינן מינה דכל דבר שמלאכתו אפי' לאיסור, כגון מלאכת הקורנס של נפחים שהן עושי מלאכת כלי נחושת וברזל, ומלאכתם זו שהוכנו לכך אסורה בשבת, אם הוצרכו לדבר שהוא מותר בשבת, כגון פיצוע האגוזים שהן הכנת מאכל ואינה מלאכה, מותר", עכ"ל.
וזו היא כל משמעות הלשון 'פציעה', שהיא לשון בקיעה, חיתוך וסידוק וכד'. כגון "הפוצע זיתים" (מעשרות פ"ד מ"א, טבול יום פ"ג מ"ו), במובן של סידוק ובקיעה, או "אין מפצעין את הקנה לצלות בו מליח", וכן הביא בערוך (ערך פצע) תרגום ירושלמי על "ויבקע עצי עולה" – "ופצע קיצין לעלתא", במובן של ביקוע.
וכן איתא גבי טיטוס (גיטין נו:) "וכשמת, פצעו את מוחו ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים", שאין הכונה שריסקו את גולגולתו, אלא פתיחה מבוקרת, כעין פתיחה לצורך ניתוח, כשמוח עדיין עטוף בגולגולת, או לכל היותר שנחלק ראשו לשנים.
ובתשובות רב נטרונאי גאון (אופק, תשובות פרשניות סימן תכ"ב) איתא: "פצעילי תמרה. פגי תמרה וניתמתקו יפה יפה, ועדיין לא בישלו ולא נעשו תמרים, פוצעין אותן בסכין אחד לשנים, ומעלין אותן לגג ליבשן וכו'" (ו'פצעילי' הוא מלשון פציעה).
וכן הוא מבואר להדיא בעוקצין (פ"ב מ"ה), שם איתא לענין חיבור הקליפה לטומאה וטהרה: "האגוזים והשקדים חיבור עד שירסס", ופירש רע"ב: "מיירי במפצע האגוזים והשקדים, שהקליפה של אגוזים ושל שקדים חשיבא שומר, ואע"פ שפצען – כל זמן שהיא מחוברת באוכל חשיבא שומר. עד שירסס: לשון והכה את הבית הגדול רסיסים, כלומר עד שתהיה הקליפה רצוצה ופתותה לחלקים", עכ"ל. וז"ל הרמב"ם: "... ואם נשברה הקליפה ונשארה עם הפרי, והיתה שבירתה קלה כעין סדיקת כלי חרש, הרי זה חיבור עד כה, עד שתתרצץ הקליפה, ואז לא יהיה חיבור", עכ"ל. ובהלכות (פ"ו מטומאת אוכלין ה"א): "האגוזים והשקדים שנסדקה קלפתן עדין הוא חבור לאוכל עד שירצץ את הקלפה", עכ"ל.
ואע"פ שכמובן א"א שתהיה הפעולה מבוקרת באופן שתמיד האגוז רק ייסדק וייפתח ללא שיתרוצץ, ולכן היו פוצעין את האגוז כשהוא עטוף במטלית, כדאיתא בביצה (לד.): "אבל מפצעין את האגוז במטלית, ואין חוששין שמא תקרע", וכ"פ הרמב"ם (פכ"ב משבת הכ"ד): "פוצעין את הגוז במטלית, ואין חוששין שמא תקרע". אך מובן (כפי שהוא גם כיום) שהמבוקש הוא לפצוע ולבקוע את האגוז לשני חלקים, ואין כונה לרצץ את הקליפה – שכן גם האגוז יתרוצץ בכך.
כפירוש הזה נמצא גם בפירוש רש"י לשיר השירים (ו' י"א), שם על הפסוק "אל גנת אגוז ירדתי" פרש"י: "למה נמשלו ישראל לאגוז? מה אגוז זה אתה רואה אותו כולו עץ ואין ניכר (ב)תוכו, פוצעו ומצאו מלא מגורות מגורות של אוכלים; כך ישראל צנועין וענוותנין מעשיהם, ואין תלמידים שבהן נכרים ואין מתפארים להכריז על שבחן, בדקו אותו – אתה מוצא אותו מלא חכמה וכו'", עכ"ל. הרי שאין פציעת האגוז מרוצצת אותו, אלא רק מבקעת אותו לשנים, באופן שניתן להבחין בתוך קליפת האגוז ב'מגורות מגורות של אוכלים'.
כמו"כ פירוך רמונים, שמשמעות לשון פירוך היא ג"כ שבירה. ולשון פריכה ושיבור ברמונים, אינו פריטתם והפרדת הגרעינים החוצה מן הקליפה, אלא מתפרש על הכאת הקליפה ושבירתה, באופן שמנתק את הגרעינים מהציפה הלבנה, כך שלאחר מכן ע"י ניעור הקליפה יפרטו הגרעינים החוצה.
אמנם לשון הרמב"ם היא 'פרידת רימונים', וכן היא הגירסה היותר מבוססת בגמ' ובתוספתא, וכן מצינו לשון זו במשניות גבי רימונים. ולשון זו לכאו' מורה יותר על הפרטת הרימון לגרגרים, וכלשון הרמב"ם בפירושו במעשרות פ"א מ"ו, על המשנה: "הפרד והצמוקים והחרובין – משיעמיד ערימה", שביאר, וז"ל: "פרד. גרגר של רמון, מפררין את הרמון ומיבשין את גרגריו, ונקרא פרד", עכ"ל. אך האמת היא שגם בזה אין הכוונה להפרטת הרימון לגרגרים מתוך קליפתו, אלא על הפרדתם בעודם בתוך הקליפה.
דהנה ז"ל המשנה בעוקצין (פ"ב מ"ד, ומ"ז): "כל הקליפים מיטמאות ומטמאות ומצטרפות וכו' ביצה מגולגלת – משיגום (אין הקליפה חיבור לאוכל), ושלוקה – עד שירסס. עצם שיש בו מוח, חבור עד שירסס. הרמון שפרדו, חבור עד שיקיש עליו בקנה". וכתב הרמב"ם בפירושו, וז"ל: "ורמון שפרדו: פררו בתוך קליפתו, והרבה עושין כן ברמון שכבר יבשה קלפתו, עד שיהיו גרגריו נדים בתוך הקליפה. עד שיקיש עליו בקנה: עד שיקיש על הרמון מצדדיו בקנה או בזמורה, כדי שיפול מה שנאחז בגרגרי הרמון בקליפה, ואז לא תהיה הקליפה חבור לגרגרים, ואינה מצטרפת", עכ"ל.
הרי שרימון שפרדו אין הכוונה שהוציא את הגרעינים החוצה, שאז ודאי שאין שייכות לדון לקליפה חיבור, אלא רק הכה על הקליפה באופן שהגרעינים התנתקו.
זאת, בניגוד ל'פריטת רימון', כמבואר במשנה במעשרות פ"ב מ"ו: "האומר לחבירו הא לך איסר זה ברמון שאבור לי – פורט ואוכל", שפירש הרמב"ם: "פורט: מפרר את הרמון ומרוקנו", עכ"ל. וכן נקט לשון זו בדוקא בהלכות (מעשר פ"ה ה"ג: האומר לחבירו וכו' ברימון שאבור לי – פורט אותו באילן ואוכל". וכן בפ"ד הי"ז: "וכן ברימון, לא יטול את כל הרמון, אלא פורט את הרמון באילן ואוכל הפרד משם").
וכראיה לדבר יש להביא גם את התוספתא במקום (י"ג י"ח), וז"ל: "מפצעין באיגוזין ומפרדין ברמונים ומחתכין בדבילה משבת לאותה שבת, אבל לא משבת למוצאי שבת, מפני שהוא כמתקן מקדש לחול. ר' יוסה אומר מפצעין באיגוזין, מפרדין ברמונים ומדיחין בכבושין ביוה"כ עם חשיכה, ואינו חושש מפני שהוא כמתקן מקודש לחול. מדיחין כלים משבת לאותה שבת, אבל לא משבת זו לשבת אחרת וכו'", ע"כ התוספתא.
התוספתא מזכירה בחדא מחתא פציעת אגוזים, פירוך רמונים וחיתוך דבילה, וברור ומבואר מאליו שאין פה סרך מלאכה כלל, אלא היתר טירחה בעלמא, וענין תיקון מקודש לחול^[40]. וכן היא גם משמעות רב סעדיה גאון בסידורו (בהלכות שבת, אחר ברכת הקידוש), וז"ל: "ואסור להכין מקודש לחול את המאכלים שהכנתם מותרת, כגון לפרד רמונים ולפצע אגוזים ולקרר מים", עכ"ל.
ואין במלאכות אלו לא משום בורר (שכן הכל נשאר מעורב), ולא משום דש (שכן סו"ס בדישה הפסולת המחוברת נפרדת ונפרשת מהאוכל, אלא שעדיין הכל מעורב בתערובת מפורדת). ואין הנידון פה אלא משום טירחה בעלמא, ושפיר יש להתירו ביוה"כ מפני עוגמת נפש.
♦
ט.

פציעת חלזון

סוגיה נוספת הקשורה למלאכת דש היא סוגיית פציעת חלזון התכלת. דאיתא בגמ' (עה.): "ת"ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת. ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה. אמרו לו אין פציעה בכלל דישה. אמר רבא מ"ט דרבנן, קסברי אין דישה אלא לגדולי קרקע".
ההבנה המקובלת היא, כפי המבואר ברש"י, שפציעת החלזון היא חבלה בו באופן שדמו זב החוצה (מעצמו או ע"י דחיקה), ועל פציעת גופו זו מתחייב האדם משום דש, ז"ל: "הפוצעו. דוחקו בידיו שיצא דמו וכו' בכלל דישה. שמפרק דמו הימנו, כמפרק תבואה מקשין שלה", עכ"ל.
אולם ידועים דברי הרמב"ם בפיהמ"ש (פי"ד מ"א)^[41] ובהלכות (פ"ח ה"ט) שאין חיוב מפרק בחבלה אלא בבעל חיים שיש לו עור, ומתוך השקצים והרמשים רק לשמונת השרצים האמורים בתורה יש עור. א"כ, מבואר שלחלזון התכלת אין עור (וכן הוא במציאות), וכדברי הרמב"ם "אבל שאר שקצים ורמשים אין להם עור, לפיכך החובל בהן פטור".
כמו"כ, בפירוש יד פשוטה כתב ראיה יפה לכך שאין בהוצאת דמו של החלזון משום מפרק (שהוא החיוב בחובל), שכן מפרק היא תולדת דש, משמע לא היתה מלאכה זו במלאכת המשכן, שאם היתה – היתה מלאכת מפרק חשובה אב (כמו זורה-בורר-מרקד).
הדיון בגמ' מתמקד סביב מלאכת דש, ולא סביב מלאכת מפרק, ופעולת הפציעה של החלזון דומה במהותה למלאכת דש דוקא. מלבד מה שהוצאת דם היא פעולת מפרק ולא פעולת דש, לא מצינו לשון פציעה בכה"ג, רק לשון חבלה, שחובל וצריך לדם היוצא. וכפי שנתבאר לעיל גבי פציעת אגוזים, משמעות לשון פציעה הינה חיתוך וביקוע של דבר יחסית קשה.
ובספר שפוני טמוני חול (סימן ב' אות ד') כתב לבאר כך: "שהחלזון נושא עליו קליפה ולבוש הגדל עמו, כדאמרינן במדרש דברים רבה (פרשה ח'), וכן הוא במדרש תהלים, שהחלזון הזה כשהוא גדל – מלבושו גדל עמו. ועיין בערוך ערך חלזון. וכן מלשון הש"ס שבת (עה.) הצד חלזון והפוצעו, משמע שהוא קשה וצריך פציעה, דלשון פציעה שייך רק בדבר שהוא קשה, וכהאי דשבת (קכב:) קורנס לפצע בו את האגוזים, ובמסכת גיטין (נו:) וכשמת פצעו את מוחו. אבל בדבר שאינו קשה לא שייך לשון פציעה אלא קריעה, כהאי דמסכת חולין (כא.) קרעו כדג", עכ"ל.
כלומר, פציעת החלזון היא פעולת פציעת קונכייתו של החלזון. ומשמעות זו מצינו לכאו' גם בדברי הגאונים, דז"ל רב נטרונאי גאון (אופק, תשובות פרשניות סימן ת"פ), גבי חיוב י"ג חטאות בעושה חלתא (כוורת קנים) בשבת: "וששאלתם מהו שלש עשרה חטאות דחלתא. חתך קנים חייב שתים, אחת משום קוצר, וכיון דהדר קדחן חייב משום זורע (שכעת יגדלו בסיסי הקנים מחדש)... כניפינון חייב משום מעמר... קלפן [ונטל קרומיות שלהן] חייב משום מפשיט (ההדגשה בגליון שנטל הקרומיות היא שיהא כעין מפשיט, שצריך לעור. כך גם בקנים אלו שצריך לשכבה החיצונית של הקנים הקרומיות, שמהן עושים את החלתא, כדאיתא בדף ח' ע"א. וכנגד ביאור זה באים דבריו של רש"י שאין בזה מפשיט). קרען ודקן חייב משום טוחן (הוכיח כן מרב מנשה דאמר (עד:) "האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן", ופירש רה"ג: "אלו עצי דקלים שהן עומדין שיבי שיבי כנימין נימין, מי שבא ופירק את אותן הנימין – יוצא מביניהן כגון קמח דק, ומתוך כך נחשב כטוחן") ומשום פוצע, דמהצד חלזון והפוצעו כולי ואמר רבא מאי טעמא דרבנן וכולי, האי ריוי (כינויו של רנ"ג לקנים, יעו"ש) גידולי קרקע אינון'", עכ"ל (והחיוב הוא כמובן מאב המלאכה דש). וחייב משום מכה בפטיש. גדלה חייב שלש, משום מיסך ומשום אורג ומשום בונה. כפף פיה ותפרה חייב משום כופף ומשום תופר", עכ"ל.
לפירוש רש"י שהכוונה היא לפציעת גוף החלזון כדי שיזוב דמו, או יותר נכון – דחיקת גוף החלזון בידיו, לא מובן מה הדמיון לפציעת קנים? ברור שפציעת הקנים הכוונה לעצם חיתוכם וביקועם (ועל הקפדת המידה מתחייב במחתך), דבר שאכן מצינו מפורש בסוגיה בביצה (לד.), שם איתא: "ת"ר אין מפצעין את הקנה לצלות בו מליח, אבל מפצעין את האגוז במטלית ואינו חושש". ופירש הרמב"ם בהלכות (פ"ד משביתת יו"ט ה"ח): "ואין פוצעין את הקנה לעשותו כמו שפוד לצלות בו מליח" (בניגוד לרש"י, שפירש שנותן קרומיות הקנה שפצע בין המליח לאסכלא כדי שלא יחרך הדג מן האש), וזה ע"י ביקוע וחיתוך הקנה באלכסון בצורה מבוקרת (הקנה חלול).
ומכח דבריו של רב נטרונאי גאון, שלמד את איסור – וחיוב – פציעת הקנים, מסוגית פציעת החלזון, חזינן שפציעת החלזון היא באופן דומה, של ביקוע קונכיית החלזון כדי להגיע לחלזון, או יותר נכון – לדם החלזון.
כך גם נראה לענ"ד מדברי הגאון שנדפס בקובץ גנזי קדם ד' (עמ' 95), שם איתא (המקור בערבית): "הצד חלזון, הוא תולעת עליה מעטפת כמו עור כסף [חסר]". ההדגשה של הגאון למבנה החלזון נראית כבאה לצורך הבנת הסוגיא, שהפציעה היא במעטה עור כסף זה, כלומר הקונכיה.
פציעה היא לא פירוק, כפי שנתבאר לעיל גבי פציעת אגוזים. אולם בניגוד לפציעת אגוזים, שם המבוקש הוא ביקוע הקליפה לשנים כדי להגיע לתוך ולאוכלו, פציעת החלזון אינה ביקוע הקונכיה לשנים, אלא מעין פתיחת פתח בקונכייתו, ע"י שבירת חלק מהקונכיה והסרתה, כדי להגיע לבלוטת הצבע – דמו. הפעולה היא פציעה ולא ריסוק, משום שאין מרסקים את החלזון, כי אז יתערב הצבע עם דמו ממש ועם חלקים מגופו ורסיסים מקונכייתו. פוצעים את הקונכייה יחסית בעדינות כדי ליטול רק את דמו הצובע^[42]. וכפי שאכן נמצאו בכמה אתרים בהם צבעו באמצעות החלזונות בעבר, המוני קונכיות אשר היו פצועות במקום מסויים מעל בלוטת הצבע של החלזון, אך אין קונכייתם מרוצצת כלל.
פציעת האגוז איננה דש, אך פציעת החלזון בכלל דש היא – משל למה הדבר דומה, לאדם שיפרך צידו אחד של תרמיל קטניות (ע"י כלי, וכדרך המלאכה, שאל"כ פטור. ופציעת החלזון היא ג"כ בכלי וכדרך פציעתו), כדי ליטול את הקטניות מתוכו. אע"פ שלא פרך את כל התרמיל, מ"מ הרי זה דש.
♦
י.

קניבת ירק

וגבי קניבת ירק, הרמב"ן הביא ירושלמי בסוגיין, שם מבואר שגם בקניבת ירק אין הנידון אלא משום טירחה, אך אין בזה סרך מלאכה, דאיתא בירושלמי: "א"ר שמואל אחוי דר' ברכיה, ויבדיל (יעשה הבדלה בין שבת ליוה"כ), שכך הוא מתיר להדיח כבשים ושלקות" (וראה בתוספתא כפשוטה שבת עמ' 199). וכתב הרמב"ן ז"ל: "ומזה הירושלמי נתברר לך קניבת ירק שאמור כאן שהוא הדחה בעלמא (שההקבלה לקניבת ירק בבבלי היא הדחת כבשים ושלקות בירושלמי), וכן שנינו בתוספתא (שתחת קינוב ירק הזכירה "מדיחין בכבושין", כהירושלמי, כדלעיל). שאילו מקנב ממש – בורר הוא, וחייב אפילו בתלוש, דלהניח הוא", עכ"ל.
לעומת זאת, ז"ל רבינו חננאל: "דהא קי"ל דבשבת אסור לקנב ירק ולהניח לערב משום בורר, ואמרינן אמר אביי בורר ואוכל לאלתר, בורר ומניח לאלתר, אבל שלא לאלתר לא יברור, ובסוף אמרוה קמיה דרבה ואמר שפיר אמר נחמני. אבל ביוה"כ מותר לברור ולקנב מן המנחה ולמעלה ולהניח במוצאי יוה"כ", עכ"ל. מבואר בדברי ר"ח שקינוב ירק בשבת אינו אסור אלא במקנב להניח לאחר זמן, אך המקנב לאלתר הוא בכלל ההיתר של ברירה לאלתר.
וענין הקינוב הוא הסרת חלקים שאינם רצויים מהירק. וכפי שמבואר ברמב"ם (פ"א מהל' שביתת עשור, ה"ג), ז"ל: "ומותר לקנב את הירק ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה. ומהו הקינוב, שיסיר את העלים המעופשות ויקצץ השאר ויתקן אותו לאכילה וכו' ויום הכפורים שחל להיות בשבת, אסור בקניבת ירק ובפציעת אגוזים ובפרידת רמונים כל היום וכו'", עכ"ל.
והנה ברש"י לפנינו (ד"ה וליתקע) מבואר שקינוב הירק הוא: "לנתק העלין מן הקלחין כדי להשוותם שיהו מוכנים לחתכן ולפרמן", אך הרשב"א והריטב"א והר"ן הביאו משמו שענין הקינוב הוא כנ"ל: "להסיר העלין (בריטב"א: העליונים שהם) רעים" (וראה בביצה דף ל"ד ע"א, דאיתא בגמ': "ואין גוזזין את הירק בתספורת שלו", וכתב רש"י, וז"ל: "ואין גוזזין הירק. התלוש שיש בו ראשי עלין נרקבין וכמושין, אין גוזזין אותן בתספורת שלו שגוזזין בה מן המחובר, דמאן דחזי סבר שלקטן היום", עכ"ל).
משמעות דבריו היא שהמדובר אפילו על עלים מעופשים ממש, אפי' עד כדי כך שנפסדו מאכילה, ואעפ"כ מותר להסירם ביוה"כ. אלא דא"כ, לכאו' הוי ברירת פסולת מתוך אוכל והוי מלאכה דאוריתא, וכתמיהת הרמב"ן: "שאילו מקנב ממש – בורר הוא וחייב אפילו בתלוש, דלהניח הוא", עכ"ל [וכן יש לתמוה על קציצת הירק משום טוחן, ואכ"מ].
הרב יוסף קפאח ביאר בשיטת הרמב"ם שהכונה להסרת העלים המעופשים החיצונים, העוטפים את העלים הפנימיים הראויים, כדרך החסה והכרוב וכד', ושאין בדבר משום מלאכה כלל, ומותר לעשותו בשבת ואפילו להניח לאחר זמן (וכן ביאר ביאור מחודש בגדר ההיתר מפני עוגמת נפש, יעו"ש)^[43].
אך זה לא יעלה בקנה אחד עם הירושלמי והראשונים הנ"ל, דהוא בכלל כל קילוף פירות, שלא הותר אלא לצורך אכילה לאלתר, אז אמרינן שאינו כדרך מלאכה אלא דרך אכילה. אך במניח לאחר זמן, שוב הוי מלאכה דאוריתא. כמו"כ, לא מבואר ברמב"ם שמיירי דוקא בירק שעליו עוטפים אלו את אלו, וגם ירקות עלים אחרים שאינם מורכבים כחסה, בכלל ירק הם, כגון סילקא.
ובמאירי מבואר הדבר באופן אחר, דאין הכונה בקינוב הירק להסרת פסולת גמורה, אלא על הסרת חלקים בירק הקשים להתבשל, או עלים מעופשים [קצת]^[44], אך לא על ברירת פסולת גמורה כצרורות [ועלים מעופשים לגמרי] וכד'^[45].
גם המגיד משנה נדרש לקושיה זו, ויישב בתירוץ מעין תירוצו של המאירי, אך בנה את תירוצו בשני נדבכים, וז"ל: "והקשו על פירושם (של רש"י והרמב"ם) דאי להסיר העלים הרעים – היינו בורר, והיינו מלאכה גמורה. ויש לי לתרץ דלא מקרי בורר אלא מתוך פסולת גמור, או מין אוכל ממין אוכל אחר כנזכר פ"ח מהל' שבת. אבל זה הכל מין אוכל אחד, ואין העלין האלו פסולת גמור, ולא ראויין להקרא פסולת. ואפשר שראויין לאכילה ע"י הדחק. וכיון שכן אין בזה אלא משום שבות בשבת, והותר ביוה"כ. ואע"פ שאמרו מחבץ חייב משום בורר, וכן משמר (פי', וגם שם הכל מין אחד הוא), התם בדברים לחים", עכ"ל.
ובדבריו יש שני נדבכים. שעיקר תירוצו הוא שאין בזה בורר משום שהכל פה הוי מין אחד, ואפילו אם העלים מעופשים לגמרי ואינם ראויים לאכילה, אכתי הכל מין אחד הוא, ואין על העלים המעופשים שם פסולת (ותתבאר סברא זו בסעיף הבא).
והנדבך השני הוא שכתב שאפשר שאין העלים מעופשים עד כדי כך שאינם ראויים לאכילה, ואז בודאי שאין הם מין חלוק לענין בורר ואין שם פסולת עליהם. ונדבך זה השני, חיזק בפירוש מאמר המלך (נדפס בקובץ מפרשי הרמב"ם)^[46], מדברי הרמב"ם בפי"א מהל' תרומות ה"י, גבי היתר קנובת ירק תרומה לזרים, וז"ל: "עוקצי תאנים וגרוגרות ועוקצי הכליסין והחרובין ומעי אבטיח וקליפי אבטיח וקליפי אתרוג וקליפי מלפפון, אע"פ שאין בהן אוכל, וקנובת ירק שמשליכין בעלי בתים – הרי אלו אסורין לזרים. אבל קנובת ירק שמקנבין הגננים מותרת לזרים". שקניבת ירק שהסירו בעלי בתים אסורה לזרים, משום שראויה היא לאכילה.
ומקור הדין הוא מהמשנה בעדויות פ"ג מ"ג: "מעי אבטיח וקנובת ירק של תרומה, ר' דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרין", ופירש הרמב"ם: "וקנובת ירק, הקצוות שחותכין וזורקין מן הירק בעת שמחתכין אותו לבשול". ומבואר בירושלמי לחלק בין קנובת ירק של בעלי בתים לקנובת ירק של גננים.
וא"כ, פה שמדובר על בעלי בתים, מיירי בקנובת ירק הראויה לאכילה. אלא שיש לשים לב לכך שהמגיד משנה כתב שיש בזה משום שבות בשבת (גם באופן בו הקינוב ראוי לאכילה קצת), אך בר"ח הנ"ל מבואר שקניבת ירק מותרת בשבת, ורק ההכנה למוצאי שבת יש בה איסור. וכן היא משמעות המאירי לענ"ד^[47].
וכן היא גם משמעות כל הסוגיא, שכל הנידונים אין בהם סרך מלאכה כלל, רק היתר טירחה בעלמא. ומסתבר שגם בקינוב הירק אין סרך מלאכה כלל, או משום שאין זו ברירת פסולת, או מטעם הסברא של גוף אחד, כפי שיבואר. וכן הוא להדיא בספרא (ויקרא ט"ז כ"ט, אחרי מות ז' ח')^[48].
♦
יא.

משמר יין, מחבץ ומשמר יין מגיתו

ועיקר סברא זו של גוף אחד, כתובה בדברי הרמב"ם עצמו, דז"ל בפ"ח הי"ד: "המשמר יין או שמן או מים, וכן שאר משקין, במשמרת שלהן – חייב, והוא שישמר כגרוגרת. אבל מסננין יין שאין בו שמרים, או מים צלולין, בסודרין ובקפיפה מצרית, כדי שיהיה צלול ביותר וכו' ונותנין ביצה טרופה במסננת של חרדל כדי שיצל. וחרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד בין בכלי^[49]. וכן יין מגתו, כל זמן שהוא תוסס, טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין, שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה, וכל היין כגוף אחד הוא. וכן החרדל, וכל כיוצא בו", עכ"ל. וראה בפסקי הר"ן (על דף קל"ט)^[50], שהעמיד כן גם את שיטת הרי"ף.
וז"ל הר"י אלאמשאטי: "וכן יין מגתו. כשדורכין היין, ישאר ג' ימים והוא מרתיח, ובאותן ימים נקרא תוסס (כ"ה בגמ' תענית דף ל' ע"א ועוד. וכ"ה ברמב"ם פי"א מהלכ' רוצח ה"ט: "וכן יין תוסס, והוא יין משעת דריכתו עד שלשה ימים"), ולא יפרדו שמריו ממנו. ואח"כ ינוח וישקטו שמריו למטה. ולפיכך כל זמן שהוא מרתיח – מותר לשכשך החבית ולשפוך אותה בסודרין, מפני שאין בו משום שימור, שעדיין לא שקטו שמריו", עכ"ל.
והגדרה זו של גוף אחד הגדרה דקה וקשה היא, וכפי שכבר העיר בזה המגיד משנה עצמו ממשמר ומחבץ, דהמחבץ את החלב ומפרישו למי חלב וחלב מופרדים^[51], חייב משום תולדת בורר מהתורה, אע"פ שלמראית העין החלב הוא גוף אחד אף יותר מיין מגתו. דז"ל הרמב"ם בפ"ח הי"א: "הזורה או הבורר כגרוגרת חייב, והמחבץ הרי הוא תולדת הבורר", עכ"ל. ובפ"ז ה"ה: "התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות. כיצד? ... הלוקח חלב ונתן בו קיבה כדי לחבצו, הרי זה חייב משום תולדת בורר, שהרי הפריש הקוס [י"ג קום] מן החלב^[52]. ואם גיבנו ועשהו גבינה – חייב משום בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודיבק הכל עד שיעשו גוף אחד, הרי זה דומה לבנין", עכ"ל (לבירור המושגים, ז"ל הרמב"ם בהלכות נדרים פ"ט ה"ח: "הנודר מן החלב – מותר בקוס, והוא המים הנבדלין מן החלב. נדר מן הקוס – מותר בחלב").
וביאר הר"י אלאמשאטי, וז"ל: "החיבוץ הוא קיבוץ גופים זה לזה כדי להפרידם מן הפסולת שלהם". וז"ל ר' תנחום הירושלמי בהמדריך המספיק: "המחבץ את החלב כדי שיתחבר זה אל זה ויופרדו ממנו הנוזלים". ובספר הערוך מבואר כי זו היא משמעות המילה חיבוץ, וז"ל (בערך חבץ): "אלו שלש חבץ, א' של גבינה, ב' של פת (חביץ קדירה, כלשונו שם לעיל: "פי' פירר הפת בקערה ושפך המרק עליהן"), ג' של תמרים (כלשונו: "פי' חיבוצא של תמרים הוא עיגול של תמרים, כמו עיגול של דבילה"), כולם לשון קיבוץ", עכ"ל.
ונראה בביאור הענין שהחלב מורכב כבר מתחילתו מקוס – כלומר מים, ומחלב – כלומר המוצקים. אלא שהם מעורבים זב"ז עד שהם נראים כגוף אחד, אך באמת אינם גוף אחד, וגם בלי פעולת החיבוץ, בסופו של דבר ה'חלב' יתגבן, ויופרש מתוכו הקוס החוצה. ופעולה זו, אשר תתרחש מאליה, האדם ממהר ע"י פעולת חיבוץ^[53].
וכן נראה מדברי הרמב"ם בפכ"א הי"ז, וז"ל: "וכן המחבץ תולדת בורר הוא, לפיכך אע"פ שנותנין שומשמין ואגוזים לדבש – לא יחבץ בידו^[54]", עכ"ל. ושם כמובן אין המדובר על גוף אחד, אלא על שני גופים נפרדים, שמוציא את הדבש מבין השומשמין והאגוזים. ותמה על דבריו בהשגות הרמ"ך, וז"ל: "לא הבנתי פירושו, ור"ש פירש מחבץ כשמעמיד החלב בקיבה, ולא הבנתי מאי מלאכה שייך באגוזים ושומשמין בדבש, וצ"ע", עכ"ל.
ולהאמור מבואר, שהעמדת החלב בקיבה גורמת להפרשת הקוס מן החלב, שהם שני דברים נפרדים אך מעורבים, וכן הוא גם בחיבוץ הדבש מתוך האגוזים, שהם שני דברים נפרדים אך מעורבים. ודימה הדבר למלאכת מחבץ ולא סתם למלאכת בורר, משום שענין מחבץ הוא, כדברי הערוך והראשונים הנ"ל, פעולת ברירה ע"י "קיבוץ גופים זה לזה", וכן היא ממש פעולת החיבוץ האגוזים ושומשמין, שמקבץ יחד בחוזק האגוזים זל"ז וממילא הדבש מופרש החוצה^[55] (והרי הוא בורר את ה'פסולת' – הדבש – החוצה, ויש לאסור אף בכונתו לאכול לאלתר. ויל"ע למה חיבוץ הדבש הוא דרבנן, ושמא אינו נידון כפסולת ממש, ויל"ע. כמו"כ בתוספתא התם איתא "אבל מחבץ הוא מעשה קדירה", ויש להבין טעם ההיתר. ושתי דרכים בדבר, הא' שכיון שהכל נתבשל יחד הוי הכל כגוף אחד, וכפי שיבואר. והשני, ליישב ע"פ גירסה אחרת (ראה בתוספתא כפשוטה עמ' 194) שם איתא "אבל עושה הוא מעשה קדירה" והוי כהמשך לנידון גיבול של פרורי גלוסקין).
לעומת זאת ביין, אע"פ שלאחר שיתסוס השמרים יופרשו ממנו, ואף ישקעו במהלך הזמן לתחתית החבית, מ"מ כל זמן שהיין תוסס הרי אין הבדל מהותי בין השמרים לגוף היין. וכדי להבין זאת, יש להקדים ולבאר את ענין שמרים אלו. תסיסת היין היא בעצם פעולת תסיסה הנגרמת ע"י שמרים – יצורים חיים מיקרוסקופיים, אשר 'אוכלים' את הסוכר, והופכים אותו לאלכוהול. אך במושג 'שמרים' בחז"ל והפוסקים, אין הכוונה ליצורים אלו, אלא לחלקיקי פרי וקליפות הענבים המעורבים בתירוש [בב"מ דף מ. מוזכרים שמרים בשמן זית].
כשהתירוש יורד לבור לאחר דריכתו, על אף הסינון המסוים שהוא עובר, יורדים עמו גם חלקיקי פרי, זגים וחרצנים. במהלך התסיסה הראשונה של היין (התסיסה של ג' ימים המתוארת בגמ'), שמעלה כעין רתיחות, צפים רוב חלקיקים אלו – ובעיקר הזגים והחרצנים, אשר קלים מנוזל התירוש, למעלה, ונוצרת מעל התירוש שכבה של קצף המורכב מהרתיחות וחלקיקים אלו. כמבואר במשנה (מעשרות א' ז'): "היין (גמר מלאכתו לענין מעשר) – משיקפה", ופירש הרמב"ם: "משיצוף על פניו כעין קצף", כשמבואר בגמ' (ע"ז נו.) שהכוונה לקצף הצף על פני היין בהיותו בבור [אלא שלהלכה פסק כר"ע, שגמר מלאכתו הוא לאחר מכן, וז"ל בפיהמ"ש: "ופסק ההלכה: שותה עראי עד שיסיר הקליפין והחרצנים וכיו"ב הצפין למעלה בחבית, ויזקק הכל" עכ"ל. ובהלכות (מעשר פ"ג הי"ד): "היין – משיניחנו בחביות וישלהנו הזוגין והחרצנין מעל פני החבית. אבל כשהוא בתוך הבור, ומשיגביהנו להניחו בחבית – שותה עראי וכו'", עכ"ל].^[56]
במושג 'שמרים', אין הכונה לחלקיקים אלו הצפים למעלה, שהם אינם ראויים לשתיה כלל, ולא סביר שאדם יטרוף חבית יין עם קצף זה וישתה (כמו"כ פשוט שניתן להסיר קצף זה גם בשבת, שכן אין הוא מעורב עם היין עצמו, והרוצה לשתות יין מגיתו בשבת מסיר תחילה קצף זה). הכוונה בשמרים היא לחלקיקים הזעירים, שהם בעיקר מחלקיקי פרי (אשר כבדים יותר מהזגים והחרצנים), וממעט חלקיקי זגים זעירים. חלקיקים אלו נשארים מעורבים ביין לאחר הסרת הקצף, ותהליך שקיעתם לתחתית החבית הוא תהליך איטי שאורך זמן.
והדבר מבואר בעצם דברי הר"י אלאמשאטי הנ"ל, שכתב: "כשדורכין היין, ישאר ג' ימים והוא מרתיח, ובאותן ימים נקרא תוסס, ולא יפרדו שמריו ממנו. ואח"כ ינוח וישקטו שמריו למטה". הרי שאין הכונה בשמרים לחלקיקים הצפים למעלה בתסיסת היין, אלא רק לחלקיקים הנותרים ביין לאחר ג' ימים אלו, שאין בכח הקצף להעלותם, אך אינם מתחילים לשקוע ולהיפרד מהיין עד שהוא גומר לתסוס, שהתסיסה מעכבתם מלשקוע.
בשלושה ימים אלו טעם היין כטעם מיץ ענבים (השיא בתחילה, והולך ופוחת), והוא מתוק (אע"פ שהוא צורב בגרון, כדברי רש"י בסנהדרין ע' ע"א, ז"ל: "כל זמן שהוא תוסס. שהוא נושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ". וכן בגיטין דף ס"ז ע"ב איתא "מי שאחזו קורדייקוס וכו' מאי קורדייקוס? אמר שמואל דנכתיה חמרא חדתא דמעצרתא", ופרש"י "נכתיה. נשכו, כלומר ששתה הימנו והרגיש בו"). וכדברי המאירי במסכת נדה (ח., וכ"כ בב"ב צז.): "יין מגתו כל ג' ימים פסול לגבי מזבח, שהרי מתוק פסול – ואין לך מתוק יותר הימנו"^[57], עכ"ל. כמו"כ גם ה'שמרים' – חלקיקי הפרי, הרי הם חלקיקי ענבים וטעמם כטעם הענבים, ואינם בגדר פסולת, ואף אינם חלוקים מהותית מכל גוף היין (אע"פ שהם מתוקים פחות, מכיון שסוכר הוא מסיס במים, ותכולת הסוכר בנוזל גבוהה יותר).
יחס השמרים האלו לתירוש כולו, הוא ממש כיחס חלקיקי הפרי הנמצאים במיץ תפוזים וכד', אשר טעמם הוא כטעם המיץ ממש, ואין שוני בטעם המיץ אם ישנם חלקיקים אלו או אינם, וההפרש הוא רק במרקם המבוקש, אשר יש שיעדיפו עם חלקיקי פרי ויש שיעדיפו ללא חלקיקי פרי (אע"פ שללא חלקיקי פרי המיץ מתוק יותר, מכיון שסוכר הוא מסיס במים כנ"ל, ולכן תכולת הסוכר בחלקיקים אלו מועטת מאשר במיץ עצמו. אך בעצם הטעם אין הבדל מהותי).
רק לאחר שיגמור היין לתסוס, אז ה'שמרים' – חלקיקי הפרי והקליפות, כבר אינם מתוקים כלל, וטעמם מר ופגום ובגדר פסולת הם, כשהמבוקש הוא להפרישם מגוף היין להצלילו, ועל זה חייב משום בורר.
ביאור זה נתמך גם מדברי המאירי (שבת קלט.), שז"ל: "נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת ואינו חושש, שהרי אין כאן סרך ברירה כלל. אבל בעכורים לא – שנראה כבורר. ובין הגתות, שהיין תוסס ועב ועכור, אלא שאין עכירותו כעכירות הישן, שעכירות שבין הגתות אדם שותהו הוא ושמריו, ואין כאן תקון גמור, הלכך טורד חבית ושמריה, ר"ל טורף ומנענע, ונותן לתוך המשמרת ואינו חושש", עכ"ל.
הן אמת שבדברי הר"י אלאמשאטי נראה שאין החילוק הדיני בין יין תוסס ליין ישן שגמר תסיסתו נוגע בטיב השמרים ובדמיונם לגוף היין, אלא רק משום שזה שקטו שמריו, וזה לא שקטו שמריו, אלא שאין ביאור פשטני זה מספיק, שאמנם בעוד השמרים ביין לא הוו פסולת אלא כחלק מגוף היין, אבל הרי בהסרתם הרי הם עומדים כפסולת. ולא שנא מחיבוץ חלב, שבודאי הקוס לא חשיב כפסולת בעודו מעורב עם החלב, אלא כחלק ממנו, ואעפ"כ חייב על הפרשתו החוצה, שאז הוא עומד לעצמו כפסולת.
וביד פשוטה כתב לבאר (בשם הרב קפאח), בזו הלשון: "מסביר רבינו טעמו של דבר, והוא שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה, וכל היין כגוף אחד הוא. כחלק מתהליך התסיסה נוצרים שמרים ביין. כל עוד שלא נסתיימה התסיסה – עדיין לא נגמר ייצור השמרים והפרשתן. לפיכך גם מה שכבר התחיל להווצר, עדיין נחשב יין ולא שמרים. גם כאשר ניתן לסנן ולנקות את היין, הואיל ואין בו עדיין שמרים ממש, נמצא שאין כאן מפריש פסולת מן האוכל אלא יין מן היין. והיינו שכתב 'וכן', כי דין זה מקביל לדין מיחוי החרדל", עכ"ל.
וביאור זה הוא ביאור נכון, והרחבת הדברים היא כנ"ל, וכוונת הרמב"ם באומרו "שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה" היא לא רק שיש פה שמרים ממש, שהם פסולת, אלא שלא נפרדו ושקעו בתחתית החבית, ומפני כן אין בזה בורר. שסיבה זו אין בה כדי להגדיר את הכל כגוף אחד, כמו בחלב. אלא כוונתו היא שהשמרים לא נפרשו מן היין במשמעות עמוקה יותר מאשר הפרדה גרידא, ובאמת השמרים הם כגוף אחד עם היין מחמת הרכבם ועצמיותם. וכלשון הרב קפאח שהשמרים 'נוצרים' כחלק מתהליך התסיסה של היין, שבתחילה השמרים – חלקיקי הפרי והחלקיקי הזגים הזעירים – אינם באמת 'שמרים', והם נפרשים (בהבנה של היווצרות והפרשה החוצה) מן היין בתהליך התסיסה. אך כל עוד הם לא נפרשו החוצה הם גוף אחד עם היין בעצמותם. ולא כיין שהפריש שמריו וערבבו הכל ביחד (שאע"פ שייקח ליין זמן רב של שבועות כדי להיצלל שוב), שם אין השמרים גוף אחד עם היין, והמשמרו בשבת חייב משום בורר.
♦
יב.

קינוב ירק וקילוף פירות למעשה

ובחזרה לדברי המגיד משנה גבי קניבת ירק: "ואע"פ שאמרו מחבץ חייב משום בורר, וכן משמר (פי', וגם שם הכל מין אחד הוא), התם בדברים לחים", עכ"ל. אין כוונת דבריו שבדברים לחים לא שייכת סברת גוף אחד, שכן כאמור מקור הסברא של גוף אחד נכתב ברמב"ם עצמו גבי דבר לח – יין מגתו. אלא כוונת דבריו היא ש'גוף אחד' בא לידי ביטוי יותר בדבר מוצק, מכיון שדבר מוצק הוא במהותו גוף אחד, בניגוד לדברים לחים, אשר במהותו הוא קיבוץ של גופים רבים.
ולשבר את האוזן בחילוק זה, בלח כידוע אמרינן 'יש בילה בלח', ולח לענין זה הוא לאו דוקא לח ממש, אלא אפילו קמח וכד', אשר הוא קיבוץ של גופים רבים. והענין, שבדברים לחים, זה שהדברים הם למראית העין 'גוף אחד', לא אומר שהם באמת גוף אחד, שהרי אפשר לקחת גופים שונים ולהפוך אותם למעין גוף אחד ע"י עירובם זב"ז. ואמת שאם ייעשה הדבר בשני דברים לחים המתערבים זה בזה בשלימות, אז יהפכו הגופים השונים – כמו למשל מים ויין – לגוף אחד. אך בדברים שאינם מתערבים בשלימות, אע"פ שכעת הם מעורבים זב"ז, אין זה הופך אותם לגוף אחד. ולכן יין ישן ושמריו, אע"פ שהם מעורבים, וכגון שהחבית ניטלטלה, אינם גוף אחד, שכן ניתן להפרידם (והם יופרדו בעצמם במהלך הזמן, שהשמרים ישקעו). וכן הקוס והחלב (מוצקי החלב), אע"פ שהם מעורבים, הרי אין עירובם עירוב מושלם שהופך אותם לגוף אחד, והיחס אליהם הוא כאל שני גופים שונים המעורבים זה בזה.
ורק באופן שהתערובת היא גוף אחד במהותה, כיין תוסס עם שמריו, או מיץ תפוזים עם חתיכות הפרי, רק אז אמרינן שהוו כגוף אחד לענין בורר.
משא"כ בדבר מוצק, כמו עלה של חסה, אע"פ שיש בו חלקים השונים אלו מאלו, כמו הקלח הלבן, והעלה הירוק, אעפ"כ הם גוף אחד מטבע בריאתם, שנבראו כגוף אחד. ויותר מכך, גם שני עלים של חסה נחשבים כגוף אחד, אע"פ שאין טיבם שווה, דהוי כחלב וחלב, והוא בכלל 'מין אחד', שלא שייך בזה ברירה. ולכן אומר המגיד משנה שאין בברירת חלקים מהעלה משום בורר, וכן עלה מעופש מתוך עלים טובים, אע"פ שאפשר שמדובר בחלקים מעופשים שאינם ראויים לאכילה, מכיון שסו"ס הם גוף אחד, או מין אחד.
וחלב וקוס אינם מין אחד, שהם דברים חלוקים מעצם מהותם, אלא שהם מעורבים. אך עלים מפוזרים, אינם חלוקים כלל אלא כולם עלים וכולם אוכל הם, רק שאחד התעפש, ואין זה טעם מספיק לומר שהוא מין אחר. משא"כ למשל קליפה שאינה אכילה, שאינה נידונית כמין אחד וכגוף אחד עם ציפת הפרי, מפני שהיא חלוקה מעצם מהותה, כמו קוס וחלב.
[וכעין סברא זו של גוף אחד מצינו בנושא דומה של מלאכת מפרק, שאע"פ שהסוחט זיתים וענבים חייב מהתורה, אמרינן בדף קמ"ד ע"ב: "א"ר יהודה אמר שמואל: סוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדירה וכו' אלמא קסבר משקה הבא לאוכל – אוכל הוא", ע"כ. ופרש"י: "והוי כמפריד אוכל מאוכל", עכ"ל. והוא כעין סברת "מעיקרא אוכלא ולבסוף אוכלא – אוכלא דאיפרת" (שחיטת חולין יד:)]
אלא שלענין מעשה יש להסתייג מעט, שסו"ס כאמור לעיל בדברי הרמב"ם יש סמך גדול לומר שמה שהתיר קניבת ירק הוא באופן שהמעופש עדיין ראוי לאכילה, שכן המדובר על קניבת ירק של בעלי בתים.
ועכ"פ יש בזה נפק"מ בברירת חלק מסויים של עוף מתוך תערובת של חלקי עוף שלם, למשל ברירת הכנפיים החוצה מתוך השוקיים והכרעיים וכד' - האם נאמר שהכל הוא בכלל 'גוף אחד', ו'מין אחד', כמו בחלקים הלבנים והירוקים בעלה של חסה, שכן גם שם טעמם ומרקמם חלוק (אך באיברים פנימיים, כגון ברירת כבד או קורקבן וכד' מתוך בשר העוף וכד', נראה דהוי כשני מינים).
ובענין קילוף פירות, הנה נתבאר לעיל שהראשונים דנו בזה מצד מלאכת בורר, וכתבו להתיר כשעושה לאלתר. ונתבאר שלדעת רה"ג ור"ח אין בזה משום מלאכת בורר, שמלאכת בורר נאמרה רק בפסולת נפרדת המעורבת, ולא במחובר, ולשיטתם קילוף פירות נידון מצד מלאכת דש, אלא שלשיטתם יש לומר שגם במלאכת דש נאמר ההיתר של לצורך אכילה לאלתר, שאינו בכלל מלאכת מחשבת, וכ"כ הרשב"א והמאירי.
אמנם יש מהאחרונים שכתבו לחלק בין סוגי הקליפות, שבקליפת שומים ובצלים, שאינה מחוברת ממש לגוף האוכל, אלא רק צמודה אליו, שפיר יש לדון מצד בורר, ורק בקליפה המחוברת ממש, כקליפת תפוחים ותפוזים, יש להתיר, משום שאין בורר במחובר.
ובקול סיני (חשון תשכ"ז, דיני בורר ב', הערה 25) ציין הגר"ע יוסף לדברי המאירי (שבת קל"ד ד"ה אין מסננין) שכתב, וז"ל: "ואין לפקפק בנקור הירך מטעם בורר, שכל שהוא מחתך בידו אינו נקרא בורר", עכ"ל המאירי, וכתב שלכאו' כונתו ליסוד רה"ג הנ"ל שאין ברירה במחובר. וכתב עוד, וז"ל (הגרע"י): "ומעתה ה"ה בקולף שומים ובצלים ושאר פירות שיש עליהם קליפה, לא שייכא ברירה בהכי. אלא שא"כ יקשה עלינו מדברי הירושלמי שמחייב בקולף (שום) להניח, והרי כיון דהוי מחובר לא שיכא ברירה בהכי. וצ"ל דשומים ובצלים שאין קליפתן דבוקה ממש באוכל, לא חשיב כמפריד דבר המחובר לחבירו. ולפי"ז י"ל דהקולף תפוחי זהב ואשכוליות לא נחשב בורר אפי' כשעושה להניח, הואיל והקליפה דבוקה ממש באוכל, הו"ל דבר המחובר דלא שייכא ביה ברירה כלל. ובאמת שהמג"א סו"ס שכ"א, ובא"ר ותוספת שבת ומאמ"ר, כולם אסרו לקלף תפוחים ע"מ להניח, ולפמש"כ נראה שאין איסור בזה כלל וכו' [הביא להתיר מהראשונים שהתירו ניקור הבהמה, וידון בסעיף הבא] ומצאתי בספר בית מנוחה (דיני סעודת ליל שבת, אות כ"ז, נג:) שהביא מ"ש המג"א לאסור לקלף תפוחים, וכתב: ולי נראה שכיון שקליפת התפוחים מחוברת לאוכל, והוא גוף אחד, אין בקליפתן דין ברירה, והרי הוא כחותך מגוף התפוח. ולא דמי לקליפת שומים ובצלים, ששם אין הקליפה מחוברת חיבור גמור באוכל עד שיחשב כחותך ממנו (ולקמן אות מ הביא סימוכין לסברא זו מדברי הערוך והמאירי הנ"ל). וסיים: לכן נראה לי דתפוחים מותר לקלפן אפילו להניח. וכ"ה בשדי חמד כללים מערכת בי"ת כלל ל"ב^[58], ודו"ק", עכ"ל הרב עובדיה.
והנה בדברי רה"ג ור"ח גופייהו לכאו' אין לומר כן, שהרי סו"ס כתבו שחשיבות מחובר שיוצא מגדרי בורר לכלל דיני דש נאמרה בקליפת חטים, שאינה גוף אחד עם האוכל, אלא דומה לקליפת שום ובצל, רק שדבוקה יותר בחוזק. ויותר מזה, הרי כתבו שגם עפרורית הצריכה ניפוץ איננה בגדרי בורר אלא בגדרי דש, והיא ודאי פחות מחוברת מאשר קליפת שום ובצל.
וא"כ, הירושלמי שדן בקליפת השום דין בורר (וכן הירושלמי שדן בקליפת החטים דין בורר) ודאי חולק על רה"ג ור"ח, שלשיטתם הוי מלאכת דש. ומאידך, סברת גוף אחד גם לא יכולה להיאמר בשיטתם להתיר קליפת תפוחים, שכן מבואר בדבריהם שגם פיקוס יש בו משום מלאכה – אם לא שעושה לצורך אכילה לאלתר, ונתבאר דהוא מלאכת דש, והפקס מחובר כגוף אחד עם האוכל, ממש כמו קליפת התפוחים והאבוקדו. ולכן אין להתיר בכל הקליפות אלא לצורך אכילה לאלתר.
וכלל זה של 'אין בורר במחובר' הרי למעשה לא נפסק להלכה, שההב"י הביא לפוסקים שדנו קילוף שומים ובצלים משום בורר, בעוד שלכלל של רה"ג ור"ח 'אין בורר במחובר' נאמר גם על זה, אך גם לשיטתם אין הכוונה שאין בזה בורר ומותר לעשות כן – אלא שהוא בכלל מלאכת דש. ומנין לקחת את הכלל הזה ולקבלו לחצאין, לומר שנחלוק על ר"ח שאמר שקליפת שום ובצל זה דש, ולפסוק שזה בורר, אך כן להמציא כלל זה בשיטת הראשונים שלא הביאוהו ולומר שבקליפה המחוברת ממש אין בורר, בעוד שלא אמרו זאת?
ולאידך גיסא, בשיטת שאר הראשונים שדנו קולף משום בורר, מבואר שכן הוא בקליפה שאינה מחוברת ממש לאוכל – כקליפת החטים והשום והבצל, אך גם בקליפה המחוברת, כקליפת האבוקדו, יש לאסור, שכן הריטב"א כתב שפיקוס הקישואים יש בו משום מלאכת בורר, ונתבאר לעיל שמוכח שראשונים רבים גרסו בגמ' שפיקוס מותר רק לצורך אכילה, ולשיטתם בהכרח שהוא משום בורר כנ"ל. ואין להתיר גם קילוף קליפה המחוברת באוכל אלא לאלתר.
אולם בקליפה הנאכלת, שפיר יש לומר דהוי כגוף אחד עם האוכל (גם בקליפה שאיננה מחוברת ממש לאוכל), ולכן בזה שפיר אין משום בורר גם כשקולף להניח, ואפילו כשקולף בכלי המיוחד לכך, כגון מקלף (והנה לעיל העלנו צד שבקינוב ירק, גם עלים המעופשים לגמרי אפשר לדונם כגוף אחד, אך אכתי אינו דומה לקליפה שאינה נאכלת, שבמהותה חלוקה מהאוכל). אלא שיש לפקפק בזה מצד שיטת הרמב"ם שאוסר סינון יין מגתו במשמרת, אע"פ שהוא גוף אחד, ולא התיר אלא ע"י סודרין. ונידון דומה לזה הוא גם הסרת חלק מעופש מתוך פרי, כגון תפוח, שיש להתיר משום דהוי גוף אחד (אלא שבזה יש לפקפק ברקוב לגמרי שנפסל מאכילה, כמו גבי קינוב ירק הנ"ל, שמא אין להתיר אלא שראוי לאכילה עכ"פ ע"י הדחק).
א"כ נראה דמותר לקלף תפוח או מלפפון, ואולי אף גזר, אפילו שלא לאלתר, משום שאין זו מלאכה כלל, ובכלל קניבת ירק הוא, ואף יותר טוב, משום שהקליפה ראויה לאכילה אפילו שלא ע"י הדחק.
אולם קילוף קליפה שאיננה נאכלת, כגון קילוף פירות הדר (אכילת הקליפות איננה נפוצה ואין להגדירה כאוכל) או אבוקדו, בכלל מלאכת בורר היא (או דש לרה"ג ור"ח), ואין להתירה אלא לצורך אכילה לאלתר. וגם אז, אין לקלוף בכלי המיועד לקילוף, כגון מקלף, משום שהוי ברירה בכלי המיועד לברירה.
אלא שלכאו' יש לפקפק גם על קילוף בסכין, משום דהוי כברירה בקנון ותמחוי. וכפי שיתבאר להלן, שמצינו למשנ"ב שאסר לברור את השמנת מהחלב ע"י כף, משום ברירה בכלי, בעוד שהוא התיר לברור מאכל מתוך הרוטב משום דהוי דרך אכילה. והתירוץ המסתבר הוא שברירה בכלי המיועד לשימוש בדרך אכילה, והברירה נעשית בדרך אכילה, אינה נחשבת כפעולה של ברירה אלא כפעולה של אכילה. וא"כ קילוף אבוקדו, שאינו נעשה כדרך אכילה, אלא כהכנה לאכילה, יהיה אסור בכלי אפי' אם הוא כלי אכילה. ויל"ע למעשה בקילוף אבוקדו בסכין לצורך חיתוכו לסלט וכד'. אך אם מקלף בסכין כדי לאוכלו כמות שהוא, כמו שאוכלים תפוח, לכאו' הוא קילוף בכלי אכילה בדרך אכילה, ויש להתיר.
♦
יג.

ניקור בהמה ביו"ט

ומצינו עוד דיון באחרונים גבי הפרשת פסולת המחוברת באוכל, גבי ניקור בשר ביו"ט, וכדי להבין את הדברים לאשורם, אעתיק את הסוגיא במלואה.
ז"ל הראב"ן (סימן תי"ט, ביצה דף ט.): "נראה לי דמותר לנקר הבשר ביו"ט, אע"פ שהוא כבורר פסולת מתוך האוכל, ואפילו נשחט מעיו"ט, דכיון דלא מצי אכיל לבשר בלא ניקור. אבל דברים אחרים דמצי אכיל לאוכל בלא ברירת הפסולת – לא יברור אלא האוכל מתוך הפסולת, הואיל והוה מצי למעבד מעיו"ט", עכ"ל. והביא את דבריו הראבי"ה (ביצה סימן תש"ל)^[59].
והנה שני נושאים מבוארים בדבריו, האחד הוא דין ברירה, והשני טירחה ביו"ט. גבי ברירה, מבואר בדבריו שחשיב הדבר כברירת פסולת מתוך אוכל, אלא שהותר ביו"ט לצורך אוכל נפש. וגבי טירחה, כיון דא"א בלא ניקור הבשר לאכול אפי' ע"י הדחק, מותר לנקר אפילו אם היה בידו לנקר מעיו"ט, והמתין שלא כראוי ליו"ט עצמו.
ובענין היתר הטירחה, איתא גם באור זרוע (הל' יו"ט סימן של"ו) בשם הריב"א להתיר את ניקור הבשר ביו"ט^[60], וכ"ה בקצרה ברוקח (סימן רצ"ז, ז"ל: "ומותר לנקר כל [ה]בהמה ביו"ט ולמולחה אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת, כרב אדא בר אהבה"). ודברי האו"ז הובאו גם בהגהות אשר"י (ביצה פ"א סימן ט"ז)^[61]. אלא שלגבי בשר הנשחט מעיו"ט, לא מבואר בדבריהם להתיר, בניגוד לראב"ן וראבי"ה שהתירו גם את זה. ובמנהגי מהרי"ל (הלכות יו"ט אות י"ב)^[62] איתא שאין להתיר ניקור בשר שנשחט מעיו"ט, אלא רק בשינוי.
ובמרדכי (ביצה סימן תרס"ב) דן מצד שיוויי אוכלא, ומצד בורר, ז"ל: "מצאתי שיש היתר בניקור בשר ביו"ט, ואין כאן משום שוויה אוכלא – דכל הבשר מותר בכל מקום שהוא, ואוכל חשוב הוא במקום קביעות הבשר. וברירה לא שייכא כאן", עכ"ל.
ודברי ראבי"ה אלו הובאו בקיצור בהגהות מימוניות (פ"ג מיו"ט אות ב')סג, אלא שמחמת הקיצור, נתחבטו הבאים אחריו בפירוש הדברים. דהתרומת הדשן (סימן פ"ד) הבין בכוונתו שאין בניקור הבשר משום בורר "משום דא"א לאכול בענין אחר",^[63]ודחה סברא זו בתוקף. וכן הוכיח מהריב"א דס"ל שיש בניקור הבשר משום מלאכת בורר^[64].
הבית יוסף (סימן ת"ק סעיף ו') הביא את דברי המרדכי והגהות אשר"י והרוקח והגהות מימוניות והתרומת הדשן הנ"ל, וסיים בזו הלשון: "והעולם נוהגין לנקר כדרכן לצורך יו"ט אפילו בהמה שנשחטה מעיו"ט, ונראה שהם סומכים על פשט דברי הנך רבוותא דשרו", עכ"ל. וכן פסק בשלחן ערוך, וז"ל: "נוהגין לנקר בשר ביו"ט, אפילו נשחט מעיו"ט", עכ"ל.
והמג"א (ס"ק י"ב) הביא את דברי תרומת הדשן שתמה על הגהות מימוניות, אך עמד אל נכון על כונתו של הגה"מ שהטעם "שא"א בענין אחר" אינו חוזר על היתר ברירה, כי אם על היתר טירחה. ובאשר להיתר הברירה, כתב, וז"ל: "כלומר דזה לא מיקרי ברירה, דברירה לא שייך אלא בדבר המעורב, אבל הכא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכו' ואפילו למ"ש סימן תק"י (ס"ק ד', שבקילוף אגוזים ושומים ובצלים יש משום בורר ולא חשיב מין אחד)^[65], היינו בדבר שהוא פסולת גמור, או בשני מיני אוכלין, אבל הכא הוא מין אחד ואינו פסולת, אלא איסורא הוא דרביע עליו וכו' וכ"כ בהדיא בספר ראב"ן עי"ש, ומסיק אע"ג דהוה ברירה שרי [עכ"ל], כמ"ש סימן תק"י ס"ב גבי קטניות", עכ"ל המג"א.
והנה מעיון בדברי הראב"ן לא נראה שס"ל שהגיד והבשר חשיב מין אחד, ושמטעם זה מותר. אלא ניקור הגיד הוא בורר פסולת מתוך אוכל ממש, ואעפ"כ מותר לברור ביו"ט לצורך אוכל נפש. רק באופן שאפשר לאכול בלא מעשה ברירה ביו"ט, אלא שאעפ"כ הוא רוצה לברור, אם יכול היה לברור מעיו"ט ולא עשה כן – לא יברור ביו"ט, אלא יפריש את האוכל מתוך הפסולת דוקא.
וא"כ למעשה דעת הראב"ן היא שיש ברירה גם בפסולת המחוברת באוכל, וכשיטת הירושלמי ושא"ר.
♦
יד.

סיכום

בענין תלישת פרי מגבעול ופיצוח פיצוחים וכד', הפרדת אוכל מפסולת המחוברת בו ע"י פעולה של דישה – כתישה וכבישה, היא מלאכת דש, כגון מלילת מלילות ופירוך קטניות. הפרדת אוכל מפסולת המחוברת בו ע"י פעולה של פירוק וחבטת המאכל בקרקע וכיו"ב, היא מלאכת מפרק, תולדת דש, כגון חבטת מכבד של תמרים. אך פעולת לקיטה ותלישה, כגון לקיטת ענבי ההדס לאכילה, או תלישת פרי מיחור שנפשח, אין זו מלאכת דש או מפרק. ולכן יש להתיר לקיטת ענבים מאשכולם, ועגבניות שרי מגבעולם, ואפילו תלישת תמרים מגבעולם בדרך תלישה. וכן יש להתיר תלישת שן שום מהראש, אך אם עושה בדרך פירוך אסור וחייב, כדאיתא בירושלמי, דהוי דש.
ובענין קילוף פירות וירקות, קילוף היא דרך מלאכת בורר, ומותר ביד (או בסכין בדרך אכילה) לאלתר. ולכן יש להתיר קילוף גרעינים בידו (וק"ו בפיו), וכן קילוף פיסטוקים. אך בפירוך קליפת הבטנים החיצונית יש להיזהר לעשות בשינוי, שהוא כדוגמת פירוך קטניות (והקליפה האדומה נאכלת לרוב בנ"א ע"י קלייה ומותר לקלפה בכל אופן) [ובענין השינוי, בארחות חיים סי' ל"ז הביא בשם המכתם לגבי שינוי בכתישת מלח שיכסה אותה במפה]. ופציעת אגוזים (שאינו מרסק האגוז) איננה מלאכה כלל, שאין האוכל והפסולת נפרדים בכך.
ובענין הסרת חלקים מעופשים מאוכל, כתב הרמ"א (שי"ט ס"א): "ולכן מותר לברור הירק שקורין שלט"ן מן העלין המעופשין שבו", עכ"ל. וביארו האחרונים שכונתו לברור את הטובים מתוך המעופשים. ובענין הסרת המעופשים, דעת המאמ"ר להתיר להסיר את המעופשים החיצונים רק בכעין עלי כרוב, דהוי כקליפה, וא"א לאכול את התוך. אך דעת החיד"א והבא"ח להתיר גם בכעין חסה, אע"פ שאפשר להוציא את הטובים מלמעלה, משום דהוי דרך אכילה. והוא שיאכל לאלתר. אך בעלים מפוזרים, כעלי סלק, אסור ליטול את המעופשים. אולם ברמב"ם מבואר שמותר לברור גם את העלים המעופשים מתוך הטובים, ואפילו שלא לאלתר, שאין זו מלאכה כלל, ולא סייג את ההיתר לעלים העוטפים הפנימיים, וה"ה בהסרת חלק שנרקב מפרי. אלא שאולי יש משמעות בדברי הרמב"ם דמיירי בעלים מעופשים הראויים לאכילה ע"י הדחק. והמגיד משנה נקט שהוא איסור דרבנן, וכ"פ המשנ"ב. אך בספרא ובראשונים מבואר שהוא מותר.
ובענין סינון יין ומיצים, אם חתיכות הפרי הן כחלק ממהות המיץ, כגון במיץ תפוזים, אמרינן שהכל גוף אחד, ומותר לסנן את המיץ, ולדעת רוב הראשונים גם בכלי המיוחד לכך, אך לרמב"ם דוקא בסודר.
♦ ♦ ♦