♦
פנוי חללים בשבת
לגבי פינוי חללים בשבת, הגמרא במסכת שבת (קנא, ב) אומרת: "תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: תינוק בן יומו חי - מחללין עליו את השבת. דוד מלך ישראל מת - אין מחללין עליו את השבת"[2]. וכן מצינו בגמרא שבת (ל, ב): "שלח שלמה לבי מדרשא: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה[3]?". והובאו הדברים בתוספתא (שבת יח, יא) ובמדרש בראשית רבה (לד, יב. וכן בקהלת רבה ה, אות י). ואף בטיפול במת מצווה לא מצינו דדוחה את השבת (סנהדרין לה, ב). וכ"פ השאילתות דרב אחאי גאון (פרשת בראשית), הר"ן על הרי"ף (על הגמ' ביצה ו, א), הטור (שיא), שו"ת הריב"ש (תפז) והשולחן ערוך (תקכו, ג). וביאר המשנה ברורה (תקכו, סקי"ז): "דאדרבא, כבוד המת הוא שלא יתחלל שבת ויום הכיפורים דחמירי על ידו". וע"ע במגן אברהם (שיא, סקי"ג).
[ואכמ"ל דלצורך פיקוח נפש הותר לטלטל את המת (דהרי הותרו חוץ מג' עבירות כמבואר ביומא פב. פה. סנהדרין עד. שו"ע שכח, ב), כגון אם צריכים את הרכב המשוריין בו הוא מוטל לצורך פעילות (עיין בספר דרכי חסד לגרא"מ אבידן י, ב)].
♦
חשש חטיפת גופות – פיקוח נפש ומניעת עגונות
אציין כי ראיתי דבספר מפקודיך אתבונן (לגר"י בן מאיר) הוסיף כמה סברות להתיר לפנות בשעת מלחמה חללים בשבת, כגון שלא יחטפו גופות, היינו גם מלקיחת גופות בשבי (אנשי הצבא מצאו מספר פירים של מנהרות קרובים לגדר). חשוב לציין כי במלחמה שפרצה בשמחת תורה היה חשש ממשי לחטיפת גופות (דבר שמצוי במלחמות), ולכן פשוט שהיה מותר [מהטעמים דלקמן] לאוספם (אף בלי יתר הסברות).[4][ובקושטא, התברר (ואלו לא השערות בעלמא אלא מציאות), כי למעלה מעשר גופות נלקחו באחת ממנהרות הטרור, וכשהוברר הדבר ע"י צה"ל במהלך הלחימה, נכנסו כמה חיילים למנהרה (ואחד מן החיילים סיפר לאחד מידידיי שהוא בעצמו נכנס, וזה היה במהלך השבוע הראשון של הלחימה), והוציאו משם חמש גופות ל"ע. ומוכח דסברא זו של פינוי גופות בשבת בכדי שלא יחטפו, הינה טענה שלא ניתן להפריכה].
ככל שישאיר את הגופה בשטחי המלחמה, ולא יסלקם באופן המיידי שיכול, יש חשש שיקרה דבר מה לגופה, היינו שהגופה תחטף או לא יוכלו לזהותה בהמשך מכל מיני סיבות. וממילא נכנסים אנו לבעיה של עגונות (ברור לכל שככל שמפנים את הגופות לאחר זמן ממושך, כך יותר קשה לזהותן. וכן, לעיתים מתרחשים דברים בשדה הקרב הפוגעים בשלמות הגופה ואכמ"ל).
ומובא בשו"ת שבות יעקב (א, יד) שהתיר לקבל עדות בשבת על ידי בית דין מאיש מסוכן כדי להתיר עגונה ולא להמתין עד מוצאי שבת, שאין לך שעת הדחק גדולה מתקנת עגונות, ושאין להתעצל בדבר כמו שאין להתעצל בפיקוח נפש. וכבר מרן רבי יוסף קארו בשו"ת בית יוסף (דיני מסל"ת סו"ס י) כתב להשוות דין היתר עגונה לדיני נפשות, עיי"ש. וכ"כ הגר"י ענגיל באוצרות יוסף (קונטרס עיגונא דף ג ע"ב), והוכיח כן מהגמרא במסכת יבמות (קכב, א) וברש"י שם, שעיגונא הוי כשעת הסכנה, שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה כל ימיה.ה וכן ראיתי דכתב בקובץ תחומין (ה עמוד 57) ע"כ שאי פינוי חלל הינו כגורם תקלה של עגונה, ע"ש.[5]
ויתרה מכך, מלבד שבגניבת גופות יש חשש לגרימת עיגונא דאיתתא, אלא גם יש בה פיקוח נפש מצד עצמה, שהרי על כל גופה וגופה ידרשו המחבלים שחרור של מחבלים בעתיד. ופשוט ששחרורם גובל בספק סכנה לכל האזרחים (ועיין בזה בתוספתא תרומות ז, כג. ובשו"ת יביע אומר י חושן-משפט סימן ו). וברור לכל שגופות חללי צה"ל משמשות ביד האוייב כנשק לחימה מולנו.
♦
שבירת רוח הלוחמים
לכאורה ניתן להוכיח מהתורה כי ראיית מראות של גופות פוגעת במשימה ועלולה להשפיע באופן נפשי ומורלי על חיילים, ממה שמתואר בתורה (שמות יג, יז): "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים", ומבואר במסכת סנהדרין וכן במדרש בילקוט שמעוני (רמז רכז) דהטעם כי חשש אלקים בזה "שלא יראו עצמות אחיהם מושלכים בפלשת ויחזרו להם" (מיירי בשבט אפרים שיצא לפני הזמן, ואכמ"ל). ועוד מצינו עפי"ז במכילתא (בשלח פרשה ב): "מיתתנו במדבר קשה לנו ממיתת אחינו באפילה, שאחינו נספדו ונקברו ואנחנו תהיה נבלתנו מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה". כלומר, קיים חשש, פחד ומורא בראיית גופות מוטלות.אחר כעשרה חדשים מעת שכתבתי תשובה זו יצא לאור ספר רץ כצבי, איש מלחמה ושם בסימן יג האריך בשאלתנו, והביא בעמוד קמג שמו"ר הגר"א נבנצל הביא ראיה מפסוקי הנביא להשפעת מראה גופות, כפי שקרה עם גופת עשהאל על לוחמי דוד, שנאמר (שמואל ב ב, כג): "ויהי הבא אל המקום אשר נפל שם עשהאל וימת ויעמדו", וביאר במצודות דוד: "עמדו מתבהלים וחדלו מלרדוף". ועיין עוד שם (כ, יב) שכתב המצודות דוד: "וירא האיש העומד על החלל, ראה אשר כל מי שבא למקום החלל, היה נשאר עומד" (כלומר, קיבל 'שיתוק', היינו לא יכול היה לתפקד. דבר שאסור שיקרה בשעה זו במלחמה).
וכן ראינו טענה זה שהוסיף בספר מפקודיך אתבונן (בעמוד 157) בשמו של הגרשז"א, דיש להתיר גם מצד פגיעה מורלית בחיילים הרואים שאם הם יפלו חללים הם ישכבו בצד ואף אחד לא יטפל בהם דהוא גורם חשוב ברוח הלחימה, ולכן מהווה פיקוח נפש.[6] וציין שם כי כמה חודשים אחר המלחמה (מלחמת יום הכיפורים) ישב שוב עם הגרשז"א "והזהיר אותי הגרשז"א שלא ילמדו מהדברים למעלה ויגידו בשמו שגם לאכול אוכל קר בשבת זו בעיה מורלית ופקו"נ, ולכן מותר לחלל שבת ולבשל או לחמם אוכל במלחמה. הוא הסביר שצריך יראת שמים אמיתית להבין את ההבדל בין הדברים, וברור שאין שום היתר לחמם אוכל וכדומה".[7]
וכן הובאה סברא זו גם בספר דרכי חסד לגרא"מ אבידן (פ"י סוף הערה 2): "ושמעתי מהגרשז"א, שצידד לומר כלל גדול בענין זה, והוא: שכל שענין פינוי החללים מעורר בהלה גם בימות החול וממהרים לפנותם למנוע מורך לב - מותר לפנותם בשבת, שמידת הבהלה מורה על הדחיפות והחשיבות שיש לפינוי". וכתב לי בעל מח"ס חבל נחלתו: "סיפר לי הרב יששכר גואלמן הי"ו שבהיותו סמל מוצב בבקעה נהרגו לו שלשה חיילים בשבת, ופינה אותם מפני מורך ליבם של החיילים במוצב, והכניסם לחדר וכיסה בשמיכה וסגר החדר. ואח"כ הגרשז"א שבחו על מעשהו".[8]
אולם לא אכחד לציין כי אין סברא זו מוסכמת על הכל. וראיתי דבספר שיעורי תורה לרופאים (ב, צה עמוד 210) הביא בשם חמיו הגריש"א כי אין להתיר פינוי חללים בשבת משדה קרב בכדי למנוע שברון לב מהלוחמים, ע"ש. וכן הובא גם בספר קב ונקי (סי' צג) וע"ע בספר רץ כצבי (ענייני רפואה ופקוח-נפש עמוד פג). ואף אנו בתשובה זו לא התרנו רק על סמך סברת המורל, אלא הוספנו סברות רבות וחזקות (וע"ע בשו"ת בדי הארון לגרא"ם הכהן).[9]
אגב, בעניין המורל[10], כתב הגר"ש גורן (הובא בספר משיב מלחמה ב, קיז עמ' ריז-רכ):
"על אף ההלכה התלמודית וההיסטורית הברורה שאין לחלל שבת בפינוי חללים, כפי שמבואר בסוגיות התלמוד ובשלחן ערוך, וכן משמע מספר החשמונאים ב' פי"ב במלחמת יהודה נגד גורגיאש: "ויהי כי קרב יום השבת ויתקדשו כמשפט לעשות שבת. ויהי ממחרת השבת ויבואו אל יהודה ויאמרו לו: נלכה נא ונאסוף את החללים לקבור אותם אל אבותם". ומשמע שנמנעו מלעשות כן ביום השבת אף שנפלו לפני השבת. מאחר ובתנאי הלחימה הקיימים כיום (טבת תש"ל) בקו התעלה ובמוצבי הבקעה, השארת החלל שלנו במקום נפילתו בקו למשך יום שלם עלולה לפגוע קשות בכושר הלחימה של החיילים ובמוראל שלהם, [ראיה לכך יש להביא מהמבואר בילקוט שמעוני שמות רמז רכ"ז על הפסוק "כי קרוב הוא": ד"א כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכים בפלשת ויחזרו להם. משמע שהשארת לוחמים הרוגים בשדות הקרב גורם להורדת מורל הלוחמים עד כדי כך שבגלל זה הקב"ה לא הוביל את ישראל דרך ארץ פלישתים שמא יראו את בני אפרים הרוגים ויחזרו למצרים].[11]
לכן בהתחשב ברגישות הנפשית המיוחדת שיש לנו כלפי בנינו הנופלים, וכיון שפינוי בידים שלא ברכב מהווה סכנה למפנים העלולים להפגע מאש האויב תוך כדי ההליכה ברגל, אנו מתירים (הלוואי שלא נזדקק לכך) לפנות החללים ברכב בשבת למקום הקרוב ביותר לשמירת חללים, ואין להסיעם משם למתקן החללים המיוחד בשבת.
היתר זה כוחו יפה כאשר החלל נפל בליל שבת או בשעות הבוקר של שבת, שאם לא יפונה בשבת יצטרך לשהות במקום זמן רב. אבל כאשר נפל בשבת אחה"צ, יש להמתין מלפנותו עד מוצאי שבת. במקרה זה יש לכסות החלל בשמיכה ולהציב עליו שמירה בהתאם להלכה ולמנהג, בתנאי שלא נשקפת סכנה של הפגעות ע"י האוייב לשומרים".[12]
ומובא בספר רז-יה לפרופ' אברהם ויינרוט (פרק ז אות ב): "היות ופינוי חללי מלחמה הוא חלק מתורת הלחימה של צבא, למען יידע כל לוחם שלא יינטש בשדה הקרב, אף אם ייפול חלל. ושהצבא יעשה כל מאמץ, כולל סיכון חיי חיילים אחרים, כדי להביאו לקבר ישראל. לכן עשוי פינוי החללים להיות חלק ממערכי המלחמה, יהא מותר להוציא רכב לפינוי החללים גם בשבת, לאור הכלל של 'עד רדתה'[13], ואף שאין בפינוי משום פיקוח נפש".
אחר זמן יצא לאור קובץ בתורתו (כולל ברכת אברהם, בדיני חושן-משפט) ומובא שם (ח"ב עמוד תשצט) בשם הרה"ג יעקב יוסף זצ"ל כי יש ליקח גופות חללים משטח הלחימה משום שאם ישאירום יש חשש מצוי שילקחו בידי האוייבים וידרשו שחרור מחבלים רוצחים תמורת אלו הגופות, ושחרור זה הוי סכנה מצויה ומוחשית שבודאי אותם משוחררים שבים הם לכסלם ורעתם לנסות לרצוח ולפגוע בעם ישראל. וציין שם דאף שיש אפשרות ליקח חיילים בדרך קצרה, כיון שיש באותו מקום גופות חיילים שנרצחו בידי מחבלים, ואם יראו החיילים את אותם גופות, יפול מורך בלבבם ויאחז בהם פיק ברכיים, שזה דבר מסוכן מאוד במלחמה (לכן התירו לקחתם בדרך אחרת, אף שהדבר כרוך בתוספת חילולי שבת במלאכות דאורייתא, ע"ש). וע"ע במה שהעלה להתיר לפנות חללים בשבת תוך כדי לחימה בשו"ת בנין אב (ז, נה אות ג).
אציין כי עוד הובא בספר מפקודיך אתבונן (עמוד 158) בהאי לישנא: "אמרתי לו: 'אם כן הרב (=הגרשז"א) אומר שמותר גם לעשות רישומים[14] בשינוי (ביד שמאל וכדומה) כדי שנוכל לזהות מי שמפנים בשבת?' הרב אמר לי: 'אני אומר? מי אני שאומר. צריך אחרי המלחמה לכנס את כל הרבנים והדיינים בבנייני האומה, ושם כולם ידונו ויפסקו בעניין. שם אני אומר את דעתי להתיר. אבל דבר כזה אני לא יכול לבד להתיר!'. אמרתי לו: 'ועד שיעשו את הכנס הזה בבנייני האומה, מה לעשות עד אז?'. והוא ענה לי: 'עד אז לעשות כמו הכלל בהלכה, כל השואל הרי זה שופך דמים'[15]. ואציין כי את דברי הגר"ש גורן והגר"י בן מאיר (להתיר פינוי חללים בשבת) הביא בנדון צילום אירוע טרור בשבת בספר רץ כצבי (ענייני רפואה ופקוח נפש סי' ב עמוד ל ועמוד מז). וע"ע בעניין פינוי חללים בספר קשת נחושה לגר"א קרים (א, לא) ובספר מסע המחנות לגר"מ ציון (עמוד רכד ואילך).
♦
בזיון למתים ולחיים
וחזיתי כי גם בספר כי בו שבת (שיא, יא עמוד תקסז) כתב: "מותר לפנות חללים המוטלים בשדה במלחמה ואפילו שלא על ידי כיכר או תינוק, אם קשה לפנותם על ידם", וציין כמקור לכך לאדני שלמה (עמוד תמ). וטעמו דהוי ביזיון גדול למת ולחיים, ע"ש.סיכון לוחמים בהשארת הגופות בשטח
סברא נוספת כתב לי בעל שו"ת רחשי לב: כפי הידוע לעת עתה (בימים הראשונים של המלחמה) עדיין יתכן ומסתובבים מחבלים בשטחים הפתוחים, ויש להם אפשרות לאכול פירות מן השדות ולהתקיים, ורובם הגדול גם חמושים, והם ממלכדים את הגופות (כפי שאמר לי מפקד בכיר באוגדת עזה), ונמצא שהצלת הגופות במהירות האפשרית תביא למניעת סכנה בשאר ימות השבוע שבבואם לפנות את הגופות ח"ו יכולים להילכד חיילים נוספים (ולמרות כל כללי הזהירות מצד החיילים המפנים, ולמרות שהם יודעים על סכנת המילכוד, אך עכ"פ מידי ספק לא נפקינן).♦
קושי מבצעי לנקות את השטח בזמן אחר
סברא נוספת כתב לי בעל שו"ת רחשי לב, וזו לשונו: שמעתי מאחד מן הגורמים הפנימיים שיש להם שיקול נוסף, והוא, שהצבא כרגע מנקה את השטחים אחד לאחד, והם עוברים שטח שטח כמה צוותות ביחד, דהיינו פינוי הגופות ביחד עם הלוחמים אשר מחסלים מחבלים הנקרים בדרכים וביערות שם, באופן שאוספי הגופות חייבים את ההגנה של החיילים. כמו"כ החיילים חייבים את אוספי הגופות כדי להמשיך הלאה. ובמידה וימנעו את איסוף הגופות, דבר זה גורם למעשה להשבתת המלחמה ליום אחד, שהרי הלוחמים לא יכולים לשוב למקומות אלו שו"פ כדי להגן על האוספים, והן אמת שהשטחים יהיו סרוקים מכל מחבל, אך עדין כל עוד שלא נבדקו כל השטחים יתכן וישובו המחבלים על עקבותיהם למקומות אלו ויסכנו בכך את מפני הגופות בשאר ימות השבוע. על כן סדר זה מתבקש להעשות בד בבד. וצריך להתיישב עוד בסברא זו אם אפשר למצוא לה חלופה, אך פשוט שאם יהוה הדבר מעמסה על כח הצבא, איכא למיחש לספק סכנה, ויש להתיר בשבת קודש מחמת כן. עכ"ל.עוד בעניין ההיתר לפנות חללים בשבת עיין בספר הצבא כהלכה (לגר"י קופמן, הוצאת קול מבשר, ירושלים תשנ"ב פרק כ, פינוי חללים תוך הסתכנות ובשבת, עמ' קצד-קצט), בספר שבת ומועד בצה"ל (מאת הגרא"מ אבידן עמוד יז), בקובץ תחומין (כב עמודים 104-115): "פינוי חללים בשבת" מהגר"מ הלפרין[16] ובקובץ המעיין (תשרי תשפ"ד).
♦
זיהוי חללים בשבת
בעניין זיהוי חללים בשבת, וודאי שכל נדו"ד הינו במקרה בו לא מיירי במת אחד, שכן במת אחד, זהותו ידועה ויוכלו בנקל לזהות. ושם אף שקיימת בעיית טלטול מת (ועיין בשו"ע סי' שיא, בדרכי טלטול מת, כגון ע"י ככר או תינוק. או ע"י הפיכתו ממיטה למיטה. והספרדים הקלו גם בלי זה כשהמת בבגדיו ואכמ"ל), כפי שציינו מפני מורך התירו. אך במקרה שלנו (ושל מלחמות) מיירי במתים רבים, ושם ישנו עניין לזהות כמה שיותר מהר את ההרוגים, שכן ככל שעובר זמן, קשה יותר לזהותם.[17]
בעת שעסקתי בכתיבת התשובה, שלח לי ש"ב בעל שו"ת שערי חיים, בהאי לישנא:
"... התיר לעסוק במלאכת זיהוי החללים בש"ק, וזאת בטענת פיקו"נ להשקיט את העצבים הרופפים של המשפחות מחוסר הוודאות, שאלו שידעו שהם לא מן החטופים תנוח דעתם.
ובמחכ"ת א"א להתיר חילול שבת זה משום פיקו"נ מבלי שום ראייה אלא ע"פ סברת הכרס, והיתר זה הוא מדרון חלקלק לכל מי שיש לו חולה מסוכן בשבת בבית החולים להתיר לו להתקשר להשקיט את עצביו רח"ל מהאי דעתא, ואדרבה מצינו בגמ' שבת (קכח, ב) ויומא (פג, א) ובראשונים שם הגדרה "מתי ולמי" מתירין חילול שבת משום "יתובי דעתי'" ואי"ז היתר גורף כלל כמבואר לכל מעיין שם. ועכ"פ באדם שאינו חולה מסוכן, ליכא היתר דפיקו"נ מחשש שמא תיטרף דעתו עליו גם כשהוא במצוקה גדולה וכמש"כ להוכיח, ושו"ר שכבר כ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ד, ח).
וביותר דמפורש במ"ב (שו, סקמ"א) שהתירו רק איסור מדרבנן והוא לחולה מסוכן בכה"ג שחיישינן שמא תיטרף דעתו עליו, אולם לא מצינו היתר משום זה לבריא ובודאי לא באיסור דאורייתא [ועי' בכתובות (ו, ב) אמר ליה רבא ומשום טרידא פטור, אלא מעתה טבעה ספינתו בים הכי נמי דפטור?].
... מדוע לחלל את השבת דהלא במציאות תהליך הזיהוי הוא ארוך ומורכב ויכול לקחת גם כמה ימים, ופינוי הגופות בעצמו לוקח זמן רב, וא"כ מה יועיל חילול השבת לזיהוי החללים גם למי שמקלו יגיד לו.
והנה כפי הנראה לא יגמרו לזהות את החללים גם בשבת הבעל"ט, ויל"ע אם במקום בזיון ו"צער" כזה חז"ל התירו איסור דרבנן, ועי' במ"ב (שיא, סקי"ד) דלצורך גדול חשוב ג"כ כצורך מצוה, אולם גם בלצורך מצוה התירו רק שבות דשבות, דהיינו אמירה לעכו"ם באיסור דרבנן.[18]
אולם מכיון שיש כאן "בזיון המת" מחמת כמות הנהרגים וצורת הריגתם והזמן שעבר מאז הריגתם, אפשר להקל כשיטת הא"ר (סקי"ב) המובא במ"ב (סקי"ב) שהתירו להציל מבזיון ע"י גוי גם מלאכות דאורייתא, אולם צריך פיקוח ע"י משגיח במקום שח"ו היתר זה לא יהיה פתח לפרוץ את חומת השבת, וגם כל מה שיעשה ע"י גוי עדיף שיעשה בשינוי אם אפשר.
דהנה הא"ר לאחר שמצדד להקל בשם כמה פוסקים להתיר מלאכה דאורייתא ע"י גוי למנוע בזיון המת כ' וז"ל ומעשה בפראג שנפל בית על נפשות מישראל ותינוק אחד היה מת תחתיו כמו ארבעה ימים, והתיר אדוני אבי הרב לקצוץ עם עכו"ם לפנות עד שימצא התינוק מטעם כיון דקצץ אדעתא דנפשיה עביד וכו' עיי"ש.
וצ"ב דלכאורה מעשה לסתור, דמדוע היה צריך לקצוץ עם העכו"ם דהלא לשיטת הא"ר שרי לומר לעכו"ם לעשות מלאכה דאורייתא, אלא בהכרח דס"ל דהיתר זה הוא אינו גורף והוא רק כשאין אפשרות אחרת, ולכן כתבתי שעדיף שהעכו"ם יעשה בשינוי אם אפשר".
עכ"ל בעל השערי חיים.
♦
צורך מבצעי
אולם לענ"ד ישנם כמה סברות להתיר את הזיהוי. ראשית (והיא העיקר) ישנה סברא להתיר זיהוי חללים בשבת. והיא, דכל מי שמזוהה נותן תמונת מצב יותר מדוייקת לגבי החטופים שנלקחו בשבי. וזה בוודאי צורך מבצעי חשוב למאוד. שכן בחיפוש אחר מידע ופגישות (ודרכי פעולה) למען שחרור החטופים, יש לדעת בוודאות מי מהאנשים חטוף בשבי (ומי הרוג הנמצא בידינו).♦
דאגה, חרדה והשלכות נפשיות על המשפחה
ועוד, י"ל כי ע"י הצער הרב של משפחה שנחטף אחד מילדיה (או משפחה הקרובה), מגיעים אנשיה מדאגה למצבי קיצון בהתנהגותם, וכן בריאותם[19] מתערערת, והוי אף ספק פיקוח נפש לגביהם. וכן משפחה הנמצאת בספק אם קרוביה נחטפו או נרצחו או נעדרים, הדבר גורם לה ללחצים כבירים ונוראיים (ומסוכנים). ואם חלילה הם חטופים יש פחד ואימה מסוכנים, ויש מקום לדון לזהות בזה משום פיקוח נפש [ועיין בספר גם אני אודך (תשובת הגר"א ליברמן בענייני מלחמה בשבת עמוד קנד אות ריב) דהדגיש כי פחד ואימה הם חלק מפיקוח נפש]. וכן הוכיח בספר הלכות הצלה השלם (ה, מו) כי מותר לחלל שבת עבור מי שנמצא בפחד גדול. ואציין דהחמיר בשו"ת נשמת השבת (ה, נד) בשם ספר שבת של מי דווקא בצער דמיוני (אך היכא דכנדו"ד דהוי צער ופחד ממשי, נראה להקל).♦
מלאכה דרבנן בפחד ודאגה
וראיתי כי בשו"ת תשובות והנהגות (ד, פב) כתב: "אמנם במלאכה דרבנן נראה דבמקום שיש רב מאד מחמת דאגת הסכנת נפשות, נוכל להקל בו, דעצם הצער והדאגה נותן לו דין כחולה שאין בו סכנה, ואף דכתב המ"ב (שכח, סק"י) דבעי' שיחלה כל גופו מתוך הצער, הכא דדאגת הסכנ"פ מחליש את הנפש ומותח העצבים, הוי כנחלה כל גופו, ויש בזה גם חשש סכנ"פ, על כן נקל בו".עוד לגבי הפחד עיין בספר שיעורי תורה לרופאים (ב, קב) דביאר דהפחד חשיב לסכנת נפשות ומחללים עליו את השבת, ובפרט אצל תינוקות וילדים, וציין שם דגם אצל מבוגרים. וע"ע לגבי מלאכות עבור מי שמצוי במצוקה נפשית (הכי מרגישים משפחות רבות שעדיין לא זוהו את יקריהם) בדברי הגר"צ שכטר בספר בעקבי הצאן (סי' י אות א עמוד נג). וכ"כ לי בעל שו"ת זיקי אור: "בספרי שו"ת זיקי אור (מהדו"ת א, ז) כתבתי תשובה אודות חיפוש נעדרים בשבת, ואודות חשש טירוף דעת האם בגדר פקו"נ הוא. והנימוקים להיתירא שייכים גם בכל השאלות של פינוי חללים וזיהותם, כך נראה לדעתי. 'גוף קשה - פחד שוברו' בפרק קמא דבבא בתרא (י, ב), כך שלא רק פינוי חללים המגביר מצב רוחם ופחד של שאר הלוחמים, אלא גם זיהוי חללים, כל רגע שאפשר למעט דאגת מוות של הורי החייל יש למעט ומוטב למשפחת החיל לשמוע בשורה לא טובה ר"ל, מלחיות בספק מוות הממית בריאים וחולים. וכמובן לפי זה גם מותר לצבא לשלוח שליח להורי החייל למסור את הבשורה הלא טובה, במטרה להוציא אותם מפחד הספקות היכול להמית. ולכן נראה לי להצטרף למתירים".[20]
אלא דראוי להזכיר כי מצינו בפוסקים שהורו כי אין מחללים שבת על סכנה רחוקה עתידית (ויל"ע טובא בעניין פחד ודאגה של המשפחות), כמבואר בשו"ת רעק"א (סי' ס) לגבי חץ מתכת תחוב, דכיוון שישנה סכנה רחוקה, אין מחללים ע"כ את השבת. וכבר כתב המגן אברהם (שטז, סקכ"ג) כי יש למחות באלו אשר מחללים שבת מפני חשש סכנה משממית, שהוא חשש רחוק ואסור לחלל שבת עליו.
ראוי לציין כי בזיהוי חללים (כגון הנעשה בימים אלו במחנה 'שורה') אין מלאכות האסורות מן התורה בשבת. נטילת דגימות DNA[21] או צילומי שיניים אינם מן התורה, וכש"כ הסרת דיסקית וכד' או הזזת המת. וע"פ מה שציינו יש מקום להתיר בשבת באיסור דרבנן. אולם המלאכה האסורה מן התורה היא חתימת הרבצ"ר על כל זיהוי (כשלצדו ועדה מייעצת). ושמעתי מעדות נאמנה כי אף זיהוי של נרצח אינו נחתם בשבת.[22]
אולם עלינו להיזהר שלא ילמדו להקל במקם שאין חשש פיקוח נפש, שלא יאמרו הותרה הרצועה ונעשתה שבת כביום חול (דלצערנו רבים אומרים על כל דבר הוי פיקו"נ אף שזה אינו, בשביל שיתירו להם). כמובן, שההיתר של זיהוי בשבת (ע"פ הסייגים שהזכרנו) הינו כאשר בימות החול עובדים סביב השעון.[23]
ולא נעלמו מעיני דברי החזו"א באגרותיו (ח"א אגרת רב): "בכלל צריך זהירות יתירה בהיתר פיקוח נפש בדברים שאין הפיקוח נפש לפנינו אלא בעתיד, ואם באנו להפריז על המדה, יפתחו כל החנויות בשבת בארצות הגולה בטענת הפסד כל הפרנסה ויבוא לפקוח נפש, וצריך לשקול במאזני צדק".[24] כמו כן, החזו"א (פאר הדור ח"ג עמוד קפה. וכן הובא בחישוקי חמד עמ"ס תמורה עמוד סז ואילך) נשאל עד היכן אמרינן דהוי פיקוח נפש. והשיב: כשגבולות הפקוח נפש מתרחבות ונוגעים למצב של עקירת ההלכה לגמרי, הדבר מגיע לידי חילול ה', ואז אנו אומרים שחילול ה' דוחה פיקוח נפש, והדבר מסור לידי חכמי הדור, שהם יכולים להכריע מתוך טביעות עין, והם צריכים לדון בכל מקרה לפי המצב ולפי השעה.[25]
ואעיר כי אף שע"י נכרי וודאי קל טפי, אך אין המציאות מאפשרת שהזיהוי של קורבנות הנרצחים יעשה על ידם הלכתית. כמו כן, אזכיר כי בארחות חיים (שיא, סק"ד) הביא בשם ספר החיים למהר"ש קלוגר כי עקב כבוד המת ראוי שיתעסקו עמו יהודיים, וכן הובא גם בכף החיים (שיא, סקל"ג) ובנימוקי או"ח (סק"א). אלא א"כ מיירי במלאכות דאורייתא (וע"ע במשנ"ב שיא, סק"י. ובשמירת שבת כהלכתה סד הערה נח).
♦
העולה לדינא
בשעת מלחמה מותר לפנות חללים אף בשבת. ולגבי זיהוי גופות בשבת, אם ישנו צורך מבצעי בכדי לדעת מי חטוף ומי הרוג, שרי. דבענינים אלו כל בדל של מידע שייוודע לנו, יפה שעה אחת קודם, דמי יודע "מה ילד יום" (משלי כז, א). ואם ידוע לכל שאין עוד חטופים (או נעדרים), אלא דרק לא זיהו עדיין את הגופות, קשה להתיר לזהות בשבת.[26] ומוכרחים להיזהר שלא להקל היכא שאין צורך מבצעי וחשש פיקוח נפש ממשי.
ואסיים בתפילה לאל נורא עלילה, שיבשרנו בשורות טובות ישועות ונחמות, חיש לנו הגאולה ושלח לנו מבשר.
♦ ♦ ♦