האם אפשר להיכנס עם כלב זה לבית הכנסת לצורך להשלים שם מניין או לצרכים חשובים אחרים. ובוודאי שהכלב חובש "רסן" וצמוד אליו ברצועה קצרה והוא שומר עליו שלא יפריע למתפללים?
♦
א.
הקדמה. האם מותר לגדל כלב סתם וכלב תקיפה בכלל
נפסק להלכה בטור ושולחן ערוך (חו"מ סי' תט סעיף ג) שאסור לגדל כלב רע, אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם. ובעיר הסמוכה לספר, מותר לגדלו, וקושרו ביום ומתירו בלילה. והדין הזה נלמד מגמרא במס' ב"ק (דף טו) רבי נתן אומר מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? תלמוד לומר "לא תשים דמים בביתך". ובהמשך מבואר במשנה (שם דף עט) לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת. ופירש רש"י שם דהיינו מפני שנושך ונובח וגורם לאשה שתפיל את עוברה מרוב הפחד והבהלה. והגמרא מסכמת (שם דף פג ע"א) שבערים הסמוכות לגבול מותר לגדל כלבים לשמירה, וקושרם ביום ומתירם בלילה.מאידך, מובא במס' בשבת (דף סג) עפ"י עין יעקב שם "כל המגדל כלב בתוך ביתו, מונע חסד מתוך ביתו". וטעם הדבר משום שהכלב מונע את כניסת העניים לביתו, והרי נאמר "לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד", ובלשון יוונית קורין לכלב "למס". ורב נחמן בר יצחק הוסיף: אף פורק ממנו יראת שמים, שנאמר בהמשך הפסוק "וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב", ע"כ.
וסיכם המהרש"א את הסתירה בין מה שכתוב בשבת "מונע חסד" כי באים עניים לבקש צדקה מפחדים ולא נכנסים בגלל הכלב, לבין המובא בב"ק שהמגדל כלב רע "כשופך דמים דמי". ומתרץ שאפילו אין לו כלב רע, אלא סתם כלב, זה מונע חסד. וז"א שלא גורסים במס' שבת "כלב רע" אלא סתם כלב, כמו שגורס בעין יעקב שם. וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות נזקי ממון (ה ט), שמביא את הדין הזה ולא כותב "כלב רע" אלא סתם כלב אלא אם כן הוא קשור בשלשלת. ויש מפרשים על הרמב"ם שכתבו שאפילו כלב בלי שיניים מסוכן לציבור מפני שהוא מפחיד, ולכן הרמב"ם לא חילק. אלא אם כן הוא קשור, שאז ע"פ שיטת הרמב"ם כלב כזה יותר לא מפחיד.
מכל האמור אנו למדים כי גידול כלב רע בבית הוא אסור בהחלט, למעט אם הוא קשור באופן שאיננו מזיק לאיש לא בנשיכתו ולא בנביחתו. ולכן כתבו הפוסקים שמי שמחזיק כלב נובח בחצירו, אף אם הוא קשור, עליו לתלות שלט בחוץ המודיע על קיום כלב נובח בחצר, ע"מ למנוע בהלה פתאומית מאנשים. אולם כלב שאיננו מזיק כלל, כגון כלב מחמד מחונך לשעשוע שעוזר לגדל ילדים טובי לב וכדו’, ובוודאי כלב נחייה לעיוור, מותר לגדלו. אלא שלמרות זאת, בשו"ת שאילת יעב"ץ (חלק א' סימן י"ז) כתב שאסור לגדל כל כלב. לכן למרות שמעיקר הדין הדבר מותר, לכתחילה עדיף לנסות לוותר על זה, ורק במידת הצורך לסמוך על עיקר הדין.
אולם בנידון דידן מדובר בכלב רע המאולף לצורך בטחון המדינה, ומשמש את חיילים בלחימה מדין פיקו"נ. ולכן בהחלט איסור זה אינו שייך לאותם הכלבים ומותר אף לכתחילה לגדלם. ומכאן יש לדון האם בשעת הדחק מותר להכניס לבית הכנסת כלב תקיפה צבאי הצמוד למדריכו בחגורה ופיו חסום ברסן, וזה ע"פ ההיתר להיכנס לבית הכנסת למזויין בכלי נשק בתנאים מסוימים. או מאידך, אסור להכניס את הכלב לבית הכנסת. ומהו תוקף האיסור, אם מדין ביזיון הקודש, או מפני שהכלב עלול לגרום להיסח דעת של המתפללים שם בגלל נוכחותו, נביחותיו ותנועותיו. וכל עניין זה מובא להלן בהרחבה.
♦
ב.
הכנסת בעלי חיים לבית הכנסת בדברי חז"ל
לא מצאנו בכל דברי הפוסקים מי שדן או שהתייחס לשאלה אם אכן קיים ביזיון בהכנסת בעלי חיים לבית הכנסת, עד שבא הגאון בעל האגרות משה (ח"א או"ח סי' מה) ודן בזה, אחרי שנשאל אודות עיוור שכדי להגיע לבית הכנסת הוא חייב ליווי של כלב נחייה, האם יוכל להכניסו עמו לבית הכנסת, ובמידה שאי אפשר להכניסו, העיוור ימנע מלבוא לתפלה. וענה לו הרב: שיש גמ' בתלמוד הירושלמי במגילה (פ"ג ה"ג) שממנה אפשר ללמוד להיתר בנידון זה. וכך מובא שם: תניא, בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש לא אוכלין ולא שותין בהן ולא מטיילין בהן ולא ישנים בהן ולא נכנסין בהן לא בחמה בימות החמה ולא בגשמים בימות הגשמים, אבל שונין ודורשין בהן. רבי יהושע בן לוי אמר בתי כנסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם. רבי חייה ורבי יסא מיקבלין בגו כנישתא [היו רגילים לקבל אורחים ולהניחם בבית הכנסת]. רבי אימי מפקיד לספריא [היה מצווה את מלמדי התינוקות, שהיו יושבים תדיר בבית הכנסת] אין אתא בר נש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי [שאם יבוא לפניכם אדם בעל לחלוחית מועטת של תורה, תקבלו אותו ותארחו אותו חמורו ואת כליו], ע"כ. ומבואר מדברי הירושלמי שהכנסת חמור אינה "קלות ראש וביזיון" יותר מאכילה ושינה, שאילו היה יותר מזה, לא היה שום צד כדי להתיר לתלמידי חכמים, כי הרי גם תלמידי חכמים מוזהרים על מורא מקדש ועל בזיונו, וכמ"ש המג"א (סי' קנא סק"ב).וכיון שהכנסת חמור היא רק כדין "אכילה ושתיה", הרי שלזה יועיל גם לכל אדם לעשות תנאי בבתי כנסיות שבחו"ל שמועיל שם תנאי ע"מ לאכול בהם בשעת הדחק. וכמובא בר"ן בשם הרמב"ן (מגילה פ"ג) שמועיל לעשות תנאי אם הוצרכו אנשי העיר להאכיל בהן עניים או להשכיבם שם, והביאו בב"י (או"ח סי' קנא). ואף שבש"ע (סעיף יא) משמע שפסק שלא מהני תנאי כלל לעניין אכילה ושתיה, אך כבר הובאה שם במג"א (סק"ב) שיטת ההגהות אשר"י בשם האור זרוע שלדעתם מועיל תנאי אפילו לאחר שהם כבר בנויים כדי לאכול ולשתות לכל אדם, ואף שלא מדוחק. והגר"א בסק"ה הביא שהר"ן בשם הרמב"ן הקל רק מדוחק, ומשמע שהוא פוסק כן. ולכן פסק המשנ"ב (בביאור הלכה ד"ה אבל) שיש לסמוך על הרמב"ן, שכן סברי גם הר"ן והרשב"א להתיר על כל פנים בשעת הדחק, ובהרבה מקומות נוהגין להקל אף שלא בשעת הדחק.
ולכן כיון שבהכנסת חמור אנחנו רואים שהוא לא גרע מדין אכילה ושתיה ושינה, ולפיכך יש להתיר בשעת הדחק כפסק המשנ"ב. ובודאי שהכנסת כלב אינה מבוזה יותר מהכנסת חמור. ואין לנו שעת הדחק גדול מזה, שאם לא נתיר לעיוור, יתבטל כל ימיו מתפלה וקריאת התורה בצבור. וגם יש ימים שיש עוגמת נפש גדולה מאד, כגון בימים נוראים שרבים מתאספים. אמנם טוב שיישב סמוך לפתח כדי שלא לבלבל את הצבור, ע"כ דברי האגרות משה.
♦
ג.
משא ומתן סביב הראיה מהירושלמי
האגרות משה גאון ישראל, כדרכו בקודש מצא לו מקור ברור מהגמ', שאין ביזיון גדול בהכנסת בעל חיים לבית הכנסת. ועתה נרחיב מעט בבירור ראיה זו.ראשית כל, לפני שנתחיל לנדון בגוף הסוגיא, עצם דברי הירושלמי קשה לקבלם על הדעת, כי היכן מצאנו שהיו מכניסים לבית פרטי בעלי חיים, וכ"ש בעל חיים כה גדול ומטונף כחמור. וכך משמע בתורה הקדושה בשמות (ט כ) "הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים". ומשמעות הכתוב שבשגרה אפילו גוים לא היו מכניסים את הבהמות שלהם לתוך הבית, ועתה משום שהיו יראים מדבר ה' הכניסו. וכך גם פירש שם האלשיך הקדוש: הנה פירש הכתוב שתי הקצוות, הירא ואשר לא שת לבו, ומאליו נשמע כי הבינוניים לא הניסו ולא עזבו לכתחילה רק עשו כדרכם בכל יום, עכ"ל. ויש להוסיף שע"פ עוד פירוש על פסוק הנ"ל שמצאנו במכילתא (בשלח מסכתא דויהי פ"א) "כתוב בתורה (שמות יד ז) "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם" משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות? של "הַיָּרֵא אֶת־דְּבַר ה' ". נמצאנו למדים ש"הניס" היה את דבר ה'. והם היו תקלה לישראל מכאן היה רבי שמעון בר יוחאי אומר טוב שבגויים הרוג", ע"כ. וז"א שבפסוק הנ"ל מדובר בסוסים וחמורים דוקא.
ואילולי שהיה הרב אגרות משה לומד כן מדברי גמ' זו, לכאורה נראה שהיינו מבינים בה אחרת לגמרי, כי הרי המעשה הראשון שהובא שם בגמ' היה על רבי חייה ורבי יסא שהיו רגילים לקבל אורחים ולהניחם בבית הכנסת. ושם החידוש היה שאף שהוא בית כנסת ואין זה מכבודו להכניס בו אורחים ולהאכילם והשקותם וכיוצא בזה, מ"מ כאן היה מותר משום שזה היה לכבוד התורה. ולאחר מכן הובא המעשה שבו אנחנו דנים על רבי אימי שהיה מצווה את מלמדי התינוקות היושבים תדיר בבית הכנסת, שאם יבוא לפניכם אדם אפילו בעל לחלוחית מועטת של תורה, "תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי", ע"כ. האגרות משה הבין שהחידוש במעשה זה שהיו מקבילין אותו ואפילו את חמורו ואפילו את כליו בפנים. אך אין מוכרח כלל, ואפשר שעיקר החידוש שבאו ללמוד מן המעשה שהיו מקבילין אותו בבית הכנסת, וכפי החידוש שנלמד מן המעשה הקודם. ומה שהוסיף וציווה: לקבל גם את חמורו וכליו, לא התכוון שגם יכניסו אותם פנימה לביה"כ, חלילה. אלא התכוון שיקבלו וידאגו לו ולחמורו ולכליו אך כל אחד במקומו המיועד לו. ועיקר החידוש שלצורכו הובא מעשה זה, הוא לחדש שאת האורח עצמו כן קבלו בתוך בית הכנסת.
וכן היה נראה להביא ראיה מדברי הרשב"ש[1] (סימן רעד) שכתב: ומה שחלקתי בין תלמידי חכמים לעמי הארץ שהחכמים מותרים ועמי הארץ אסורים, בירושלמי הוא מבואר, שאמרו שם, ר' אמי מיפקד לספריא אין אתי איניש לגביכון מלוכלך באורייתא תהוו מקבלין ליה ולחמריה ולמאניה. ופירוש מלוכלך משוח, כלומר שיש בו קצת תורה, וכמו שאומרים עמי הארץ בכאן למי שיש לו קצת תורה פלוני יש בו ריח תורה. ונראה שהטעם הוא לפי שבתי כנסיות על תנאי זה הם עשויות שידורו בהם תלמידי חכמים ושיקראו בי רבנן ביתא דרבנן, וכמו שאדם בביתו אוכל ושותה ונאות ומטייל, כך ת"ח בבתי כנסיות. וזה כי אם יבא תלמיד מארץ רחוקה ללמוד תורה ולא ימצא אכסניא יתאכסן בבית הכנסת. וכיון שנבנו על תנאי זה מותר לאכול ולשתות שם, וכדאמרינן התם בתי כנסיות שבבבל על תנאי (זה) הם עשויות. וכיון שהדבר תלוי בתנאי בשעת עשייתן, אפילו באורחים דלאו ת"ח מותרים אם נעשה על תנאי זה, עכ"ל. זאת אומרת, שהחידוש במעשה זה הוא לא הכנסת החמור ובית הכנסת אלא עצם התאכסנות בו, כנ"ל. אך הערני החה"ש הרב משה מרדכי אייכנשטיין נר"ו שאין זה מוכרח כי לא בא לדון בעניין זה אלא בעצם ההיתר לאיכסון. וכן העיר בשו"ת מים חיים (הלוי ח"ג סימן טז) שחייב לפרש שאת הבהמות לא הכניסו ממש לתוך בית הכנסת, שלפי פירושנו זה יובן מדוע לא הזכיר אף לא אחד מגדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים דין הכנסת בהמה לבית - הכנסת. כי לא היה להם כנראה שום ספק בכוונת הירושלמי שמדובר בחצר ביהכנ"ס. ומעתה אין שום ראיה מהירושלמי להתיר הכנסת כלב לבית הכנסת, ע"ש.
♦
ד.
אם ההיתר אמור אף שלא בשעת התפלה
וראה בשו"ת חלקת יעקב (חאו"ח סימן לד) שהעיר על דברי האגרות משה. וקשה, כי הירושלמי הרי מדבר לעניין להתאכסן, כלומר כיון שהוא אכסנאי ואין לו מקום מותר בתלמיד חכם. והמשמעות היא ששם מדובר "שלא בזמן התפלה", אבל בזמן שהציבור מתפללין ודאי אסור מפני שמתבלבלת הכוונה של המתפללים, וכמבואר ברמ"א (או"ח סימן צ' סכ"א) שבעלי חיים חוצצין בתפלה, וכן מתבאר שם (סכ"ג) שאין נכון להתפלל נגד בגדים המצוירים מפני שמבלבל הכוונה. ואין לך בלבול כוונה יותר מזה כשרואין באמצע ביהכנ"ס או ביהמ"ד חמור או כלב עומד שם, ועל המציאות אין להתווכח. וזה גרע הרבה יותר מבגדים מצוירים שנאמר עליהן רק הלשון שאין נכון להתפלל, משמעות של זהירות בעלמא, דבחמור או כלב באמצע ביהכנ"ס וביהמ"ד בודאי יבא לידי היתול והוללת והנערים ישחקו בהם, ואין לך קלות ראש יותר מזה באמצע התפלה. ועוד הרי מבואר (בסימן עט ס"ה) שצואת חמור דינו כצואת אדם, דלאחריו צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח ומלפניו מלא עיניו, ומי יערב לנו שהחמור לא יטיל גללים באמצע התפלה, וא"כ על כרחך הירושלמי מיירי להתאכסן שלא בזמן התפלה, אבל בזמן התפלה ודאי אסור אי משום בלבול התפלה ואי משום שלא יטיל גללים, עכ"ד. וכ"כ בשמע שלמה (ח"ד סי' ג), וסייע זאת ע"פ מה שכתב מרן החיד"א (סי' קנא אות ח ד"ה ומאי) שלמד מדברי הרמב"ם שבמקומות שמתפללים ללא נעלים עצם הכניסה לבית הכנסת שלא בעת התפלה אינו נראה כביזיון, משא"כ בשעת התפלה, ע"כ.♦
ה.
האם המציאות של היום דומה לפעם
ובספר עלי תמר (מסכת מגילה פ"ג ה"ג) הביא בשם ספר יקירי ירושלים (סימן ביהכנ"ס) שפירש: "לחמריה", היינו "משרתו המחמר אחרי בהמתו" הנקרא "חמר", ע"כ. והחידוש בזה, שאף שבבתי מדרשות הקלו יותר לחכמים ולתלמידיהם, אך לסתם אדם לא הקלו, וכדלקמן בעובדא דרבי ברכיה. מכל מקום, "לחמריה" "למשרתו" של ת"ח הצריך לו מותר. וכן גם יישב בחלקת יעקב (שם). אולם הפני משה וקרבן העדה ויתר המפרשים פירשו שמדובר כאן על החמור בעצמו.והוסיף הרב עלי תמר להעיר שהמפרשים חמור כפשוטו הוא לכאורה תמוה, וכי מקבלין חמור בבית? אלא שענה בזו הלשון: אכן בהיותי בפקיעין ראיתי שהחדר בנוי כך שיש לרדת במדרגות בחלק מן הבית ושם הוא מיוחד בשביל הבהמות, ואף שזהו בוודאי רק דירה של דחק. מ"מ כל הענין התירו רק אם זה מתוך הדחק, וכמ"ש הרמב"ם ושו"ע (סימן קנא), ובב"י שם טרח למצוא מקור לדברי הרמב"ם, ויתכן שאולי מקורו מכאן, שהרי ר"א בכולא חדא מחתינהו ליה ולחמריה ולמנוי, ולחמריה בוודאי רק מתוך דוחק, וא"כ כל הקבלה של אורח לאכול ולשתות שם הוא רק מתוך הדוחק, עכ"ל. זאת אומרת, גם אם נבאר את דברי הירושלמי שהכניסו את החמור ממש לתוך בית הכנסת, עדיין אין משם שום ראיה להתיר בזמן הזה להכניס בעלי חיים לתוך בתי הכנסת שלנו, כי יתכן שהמציאות שלהם היתה שונה, ובזמנם דבר זה לא היה כה חריג, אולם היום כאשר בתי הכנסיות עומדים בפאר והדר ומיועדים לתפילה בלבד ואין מקובל לנהוג כך.
ובפרט שגם אין זה מקובל בשום מקום מכובד, ואף ובכנסיות ובמסגדים ובשאר בבתי התיפלה של הגוים אין מקובל להכניס בע"ח ואף מקפידים על כך[2], ולכן על אחת כמה וכמה שלגבי בתי הכנסת זה יחשב לביזיון ממשי ולא לסתם ירידה מזערית בכבוד בית השם. ומצאתי שכן העיר הראשל"צ הגר"ש עמאר שליט"א בשו"ת שמע שלמה (ח"ד סי' ג), שלאחר שהאריך להוכיח שפשטות לשון הירושלמי מראה שהכניסו ממש את החמור לתוך ביה"כ, וכדברי האגרות משה, סיים: ומ"מ גם אם נוכיח בראיות מוצקות שאין זה נחשב ביזיון בעיני חז"ל, מ"מ כיון שהיום זה מתקבל בעיני הבריות כביזיון גדול, הרי שזה יחשב לביזיון גמור גם לפי עיני חז"ל, ע"ש.
וכעין זה ראינו בשו"ת באר שבע[3] (סימן עא), שלאחר שהאריך והרחיב כמה יש חשיבות בתפילה עם ידיים פרוסות כלפי השמיים, הסיק בסופו: שנראה שמה שלא נהגו לעשות כן היום הוא מאחר שנמצאו נוהגים באומות העולם להתפלל כך בזקיפת ידים למעלה כמפורסם, לכן אין אנו נוהגים עכשיו להתפלל כך. וכה"ג אמרו פירש רש"י בפסוק "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אלקיך" (דברים טז כב): אף על פי שהיתה אהובה לפני הקדוש ברוך הוא בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו כנעניים חוק לע"ז, עכ"ל. זאת אומרת, שיש עניינים שתלויים במציאות באותה הזמן.
ו.
הראיה מהשה שגידל אביי
וראה באגרות משה (שם) שהביא עוד סמך להיתרו, ע"פ הגמ' בברכות (דף סב ע"א) שאמרו שם: דאביי מרביא ליה אמרא [אביי גידל בצעירותו שה שהיה מלווה אותו לבית הכסא כדי להינצל ממזיקין], ופירש"י שם: מרביה ליה אימרא - מגדלת לו שה, ומלמדתו שהולך עמו תמיד, עכ"ל. ותמה הרב זצ"ל: איך הלך עמו תמיד, והרי אביי היה שוהה במשך רוב היום בביהמ"ד? אלא על כרחך שהלך עמו גם לביהמ"ד, כי אחרת מדובר שם רק על מעט מהיום שהיה הולך לעסקיו שאז היה הולך עם השה, וזה אינו, כי ע"ז לא שייך לשון "תמיד" שכתב רש"י. וגם הטעם שפירש"י כן הוא דאם לא היה עמו תמיד לא היה הולך עמו לבית הכסא ובמעט היום לא היה מתרגל. ונמצא שגם מהגמ' דידן יש ראיה קצת, אך אין זה ראיה ברורה, אבל מהירושלמי הוא ראיה ברורה כדלעיל, עכ"ד. וסיים הרב שאין זו ראיה ברורה, ונראה משום שמה שכתב רש"י שהיה הולך עמו "תמיד", אין שום הכרח שזה מדובר תמיד במשך כל היום, אלא תמיד הכוונה תמיד שהיה נכנס לבית הכסא. או גם אם נבאר כדברי הרב אגרות משה שתמיד היה עמו, עדיין יתכן שכאשר היה נכנס לבית הכנסת היה קושרו בכניסה, ולכן אף שלא היה ממש צמוד אליו, מ"מ נחשב שהיה עמו תמיד.וראיתי במג"א (סי' קנא סק"א) שהביא בשם המבי"ט (ח"ג סימן פד) שאסור לשחוט בבית הכנסת משום שעצם השחיטה היא ביזיון גדול לבית הכנסת, ע"ש. ויש לדקדק למה לא אסר בלאו הכי משום שעצם ההכנסה לשם היא אסורה. וצריך לומר שלא נכנס לדון אלא להעיר על חומרת הדבר ששחטו בביה"כ, שהוא וודאי ביזיון גדול. וראה עוד בשו"ת שו"ת תורה לשמה (סימן לו) במה שדן להתיר השחזת סכינים בבית הכנסת.
מן האמור יוצא שיש מחלוקת אחרונים אם מותר להכניס בעלי חיים לבית הכנסת במקום הדחק, שדעת האגרות משה להתיר כלב נחייה מאולף לאדם עיוור, אמנם מדברי שאר האחרונים נראה שדבר אסור.
♦
ז.
אם כלב תקיפה נחשב לכלי מלחמה
ואיך שיהיה, בכלב תקיפה צבאי שעליו אנחנו דנים ישנה בעיה נוספת המקשה למצוא היתר להכניסו לבית הכנסת. כי הרי כלב תקיפה צבאי זהו כלב שעבר אילוף מקצועי ארוך טווח ומאומן לתקיפה של מטרה, בין אם בעזרת פקודה או בדרך אחרת. כלבי תקיפה משמשים בתפקידים משטרתיים וצבאיים[4]. ולכן לכאורה נחשב הכלב לכלי מלחמה ממשי, וההלכה קובעת שאין להכניס כלי מלחמה לבית הכנסת, כפי שיבואר להלן.הובא בארחות חיים (הל' ביהכ"נ אות ז) בשם מהר"ם מרוטנבורג: אסור להיכנס לבית הכנסת עם סכין ארוך, לפי שהתפלה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם, ולהיכנס בכיסו נמי אסור כדאמרינן שלא יכנס להר הבית באפונדתו, ע"כ. והגהת ה"ר פרץ העיר: ומיהו אין לחוש כי אם בגילוי הראש, ע"כ. ובמסכת סופרים (פי"ד הט"ו) כתוב, מי שראשו מגולה לא יוציא הזכרה מפיו, עכ"ד הארחות חיים, ובלשון זו הובאו דבריהם בבית יוסף (סימן קנא ד"ה ומותר להכנס). ומבואר שמהר"ם מרוטנבורג אסר להיכנס עם סכין ארוך, ורבנו פרץ התיר בכל אופן, כי יש לחוש לביזיון רק בכניסה בגילוי ראש, אבל בשאר העניינים שהזכיר מהר"ם אין לחשוש.
ובספר אליה רבה (סימן קנא סק"י) העיר שכנראה נפלה טעות סופר בהעתקת הבית יוסף, כי בספר הכל בו (סימן יז) ובתשב"ץ (סימן רב) מובא אותו ציטוט בשם מהר"ם ובנוסף צרופה הערת רבנו פרץ, אך שם כתוב שאין לחוש כי אם "בגלוי" [וללא תוספת מילת "הראש"]. והכוונה, שרבנו פרץ בא רק לומר: שאם הסכין מכוסה בבגדיו מותר להכניסה כך לבית הכנסת. ולפי זה, ר' פרץ לא בא לחלוק אלא לבאר את דברי מהר"ם, שדווקא כאשר הסכין מגולה אין להכניסה לבית הכנסת, אך אם יכסה אותה מותר.
אולם מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן קנא סק"ט) הצדיק את גרסת הבית יוסף, שכן מוכח מהמשך דברי הארחות חיים שם. וכן כתב מהר"י עייאש בספר מטה יהודה שם. ולדבריהם העיקר כגרסת הב"י, שמהר"ם בא לאסור הכנסת סכין ארוך בכל אופן (ואפילו מכוסה). ורבינו פרץ חלוק על דבריו ומתיר לגמרי להכניסה לבית הכנסת, והקפיד רק על כניסה ללא כיסוי ראש לבית הכנסת.
ברם להלכה, מרן פסק בשלחן ערוך לאסור, שכך היא לשונו: יש אוסרים להיכנס לבית הכנסת בסכין ארוך, עכ"ל. זאת אומרת, שלהלכה העיקר כדברי מהר"ם לאסור הכנסת סכין ארוך לבית הכנסת (ואפילו כאשר הוא מכוסה). ואף שנקט השלחן ערוך בלשון "יש אומרים", מ"מ כיון שלא הביא חולקים על זה, דעתו לפסוק כאותו "יש אומרים" כפי הכלל המיוחס לבית דוד, שבכל מקום שהביא מרן שיטה בשם יש אומרים ולא הועתקה בש"ע שיטה החולקת עליה דעת השלחן ערוך לפסוק כן להלכה. ומה שהעתיקה בלשון "יש אומרים" הוא משום שהיא שיטה יחידה וכדו'. וכן כתב המאמר מרדכי (סימן קנא סק"ד). וכך הובא בשו"ת יחוה דעת (חלק ה סימן יח).
וראה בערוך השולחן (סימן קנא ס"י) שכתב לבאר כן גם בלשון הש"ע עצמו, שמה שכתב: "בראש מגולה" הכוונה שראש הסכין מגולה, ע"כ. ובתורה תמימה (במדבר פכ"ה הערה יח) כתב: נראה דט"ס קל נפל בדברים אלו, וצ"ל בסכין ארוך אם הראש מגולה, ר"ל אם הראש של סכין מגולה, עכ"ל. ודבריהם דחוקים.
ועל כן, מן האמור יוצא שאסור להכניס סכין ארוכה לבית הכנסת, ומטעם שהתפלה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם. ומשמע שהוא הדין גם לשאר כלי לחימה המיועדים למטרת הריגה שאין להכניסם, משום שגם הוא מיועדים לחלילה לקצר את ימי האדם.
♦
ח.
מקור הדין ממעשה פנחס
אולם יש לדקדק, כי הרי דין זה כבר הוזכר להדיא בגמ' במסכת סנהדרין (דף פב ע"א) שאמרו שם לגבי פנחס הכהן (במדבר כה ז): "וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ", מיכן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש, ע"כ. וביאר רש"י (ד"ה ויקם ויקח) שממה שאמרו "ויקום מתוך העדה", משמע שעד עכשיו לא היה לו מניין להשיג רומח כי היה עד כה בבית המדרש[5], עכ"ד. ומכאן יש ללמוד שיש לאסור להכניס כל מיני נשקים לבית הכנסת, וא"כ לצורך מה פלפלו הראשונים הנ"ל אם מותר להכניס או לא, והרי היא גמ' ערוכה. וכי יעלה על הדעת שנעלמה מעיניהם?וכבר העיר כן המהר"ץ חיות, והוסיף שאף שמדובר כאן על בית המדרש ולא על בית כנסת, מכל מקום יש ללמוד אותו קל וחומר ממנו, שאם בבית המדרש אסור להכניס, אז כל שכן שאסור להכניסו לבית הכנסת. אמנם הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספרו רוח חיים (סי קנא) דחה שאין זה קל וחומר, מפני שאנחנו פוסקים להלכה כדעת ר' יהושע בן לוי בגמ' במגילה (דף כז ע"א) שקדושת בית המדרש חמורה מבית כנסת. ולכן יש מקום לומר שדווקא לבית המדרש אסור אבל לבית כנסת לא, ולכן לא למדו מכאן לאסור. וכיו"ב העיר בשו"ת קול מבשר (ח"א סימן נח). וראה בספר יפה ללב (ח"ג סי' קנא אות ג, במהדו"ח אות יז) שכתב להליץ על דברי מהר"ץ חיות, שלמד זאת בק"ו משום שהבין ששם מדובר על בית מדרש ארעי, שקדושתו קלה יותר מבית כנסת קבוע, ע"ש.
ועל אף שראינו שאמנם קדושת בית המדרש היא חמורה מבית הכנסת, עדיין אין זו סיבה מספקת כדי להקל בקדושתה ולהפחית בערכה לעניין הכנסת כלי זיין לשם. כי כמו שיש חובת שמירה על קדושת בית המדרש, כך יש חובת שמירה על קדושת בית הכנסת. ואם כן, על הצד שהדבר הזה נחשב לזלזול בקדושת בית המדרש מאיזה טעם בבית כנסת לא יחשב לזלזול? ושוב מצאתי כן קובץ בספר הבתים והובאו דבריו בספר שיטות קמאי (סנהדרין שם) וז"ל: כשם שנוהגין כבוד לבית הכנסת כך נוהגין בבית המדרש. וצריך לעמוד שם ביראה ובאימה ואין נכנסין בכלי זין בבית המדרש. ויראה לי שכן הדין בבית הכנסת, עכ"ל. ומה שיש שתירצו שזו דרשה בעלמא ואין ללמוד מזה הלכה, לענ"ד קשה לומר כן, כי על כל פנים היה לאורחות חיים לציין שיש סמך לזה בגמ' ערוכה. ובפרט שזה סיפור דברים בחז"ל על מנהג שנהגו, ואף שאין ללמוד מזה הלכה, אך מ"מ מתוך המעשה נלמד מה נהגו אז, ועל כל פנים ישמש אותנו כעוד מקור לדין. וא"כ איך השמיטו הראשונים ומרן הב"י את הציטוט מהגמ' הנ"ל.
ואולי אפשר לומר שקיים הבדל בין "כלי זיין" שהוזכר בגמ' בסנהדרין, לבין "סכין ארוך" שדנו עליו הפוסקים. "כלי זיין" הם כלים שהשימוש הבלעדי שלהם הוא למטרת לחימה והרג, וכלים כעין אלו אין מקומם לא בבית מדרש ולא בבית כנסת, וזה משום כבוד המקום. והדין שעליו דנו הראשונים הוא על "סכין ארוך", שאותה סכין מיועדת לצורך שימושים שיגרתים יומיומיים של האדם ואינו מיועד לצורכי לחימה והרג, אבל משום שעדיין קיימת אפשרות על ידו "לקצר ימיו של אדם" ולכן על כל פנים מטעם זה אין להכניסו לבית הכנסת. ושוב ראיתי שכ"כ בחשוקי חמד (סנהדרין שם).
אולם אין זה אלא דרך פלפול בעלמא, וכל עוד ואין לנו ראייה חזקה לחלק בין הנידונים, אין לנו אלא מה שמובא להדיא בדברי הפוסקים.
♦
ט.
המקורות שמצאנו שהכניסו כלי לחימה לביה"כ
וראה בשו"ת משיב מלחמה (ח"א סימן יט) שחקר על דבר איסור הכנסת כלי מלחמה לבית הכנסת. והעיר ממה שראינו בספר שמואל א' (כא י) שאחימלך הכהן נתן לדוד את החרב שעל ידה הרג את גולית שעד כה היתה שמורה אחרי האפוד לזיכרון לנס, כפי שביאר הרד"ק, וז"ל: ויש לתמוה על אחימלך איך החביא את החרב באהל מועד מאחורי האפוד? הלא הלכה היא בידינו מימיו של פנחס שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש (סנהדרין פ"ב) ולומדים אותה מהמקרא "וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ" (במדבר כה ז), לכן תירגם כנראה יונתן את הכתוב בשמואל "אחרי האפוד": "הא היא מכרכא בשושיפא בתר דשאל ליה באפודא", וכמו שפירש רש"י שם: "אחר ששאלו באורים ותומים אמר לו כן", אבל המפרשים כתבו ששמו אותה באהל מועד לזכרון הנס שנעשה לישראל במלחמת דוד וגלית, ומכיון שהכניסו את החרב לאהל מועד לצורך פרסום הנס, ולא למטרת לחימה, אין איסור הכנסת כלי הזיין למשכן, עכ"ל. ואילולי תירוצו היה נראה ליישב זאת על פי דברי הפוסקים שכאשר החרב מכוסה מותר להכניסה לבית הכנסת. אולם על פי היסוד שייסד כאן אפשר ליישב עוד סתירות מדברי חז"ל לדין זה.ראשית, כי יש כתוב נוסף הסותר לכאורה, כפי שנאמר לגבי אדוניה בן חגית במלכים א' (א נא) שהחזיק בקרנות המזבח על מנת שלא יוכלו להזיק לו, וחשש שיהרגוהו. ואם אסור להכניס כלי זיין לבית המדרש וכל שכן למקדש גם לולי האחיזה בקרנות המזבח, כבר בעצם הכניסה בלבד וללא לאחוז בקרנות המזבח כבר היה ניצול, וכי"ב יש לשאול על יואב. אלא מכיון שהם היו חייבי מיתה, וע"מ לקיים את מלכות בית דוד שהוא גם כדי קיום המקדש, הייתה חובה להרוגם.
וכן מה שאמרו בסנהדרין (דף צד ע"א) על חזקיה שנעץ חרב בבית המדרש. וכמו כן אמרו בשבת (דף יז ע"א) בעניין מחלוקת הלל ושמאי: "נעצו חרב בבית המדרש" אמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא, ע"ש. ואם לגבי המקורות הנ"ל עוד אפשר ליישב שנעץ את החרב בפתח בית המדרש ולא בתוכו. אמנם ביבמות (דף עז ע"א) מובא לגבי יתרא הישראלי שחגר חרבו כישמעאל ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב. ובמדרש רות רבה (פרשה ד סימן א) מובא שחגר חרבו כישמעאלי ונעץ החרב באמצע בית המדרש ואמר או אהרוג או אהרג עד שאני מקיים הלכה לרבים שכל שיבטל הלכה זו בחרב הזאת אני מתיז את ראשו, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, ע"ש. ושם מובא להדיא שנעץ באמצע בית המדרש. ומרן הגר"ע יוסף זצ"ל יישב בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן יח) שצריך לומר הוראת שעה היתה, שדנו את דואג שהיה חולק על הלכה זו כמין ואפיקורוס (כמו שאמרו ברות רבה שם סימן ט'), ע"ש. אולם לפי הנ"ל ניחא, שיש לומר שכיוון שעשה זאת לצורך קיום התורה הרי זה נחשב לצורך בית המדרש ולכן לא נחשב לזלזול בקדושת המקום. ועוד, שבלאו הכי אפשר לומר שמנין לנו שעשה כדין, ועיין בבבא בתרא (דף יז ע"א).
♦
י.
החילוק שבין סכין "ארוך" ל"קצר"
הטעם שהוזכר הפוסקים הוא לאיסור הכנסת "סכין גדול", הוא: מפני "שבמקום המאריך ימיו של אדם לא יכנס המקצר". והמקור לכך שבית הכנסת מאריך ימיו של אדם הוא על פי דברי הגמ' בברכות (דף ח ע"א) לגבי זקני בבל שאמר ריו"ח שהם מאריכים ימים על אף שהם גרים בחו"ל, משום שהם מתמידים להשכים ולהעריב לבתי כנסיות ובתי מדרשיות, ע"ש.ויש עוד עניין הלכתי נוסף שהוזכר לגביו אודותיו בדברי הפוסקים על איסור שימוש בכלי מתכת כדבר המסמל על קיצור ימים. והוא בדיני ברכת המזון, וכפי שהובא בבית יוסף (סימן קפ) בשם הרוקח (סימן שלב) שמכסים את הסכינים בשעת ברכת המזון, על שם לא תניף עליהם ברזל (דברים כז ה), במכילתא (פרשה יא אות ח) אינו דין שיניף המקצר על המאריך ושולחן כמזבח כמובא בחגיגה (דף כז ע"א), עכ"ד.
והעיר הט"ז (סימן קנא ס"ק ב) שלגבי בית הכנסת משמע שכל האיסור הוא דווקא בהכנסת "סכין ארוך", ומשמע שאם אינו ארוך אין חשש במה שהסכין עלול לקצר את ימי האדם. אולם לגבי ברכת המזון מכסים את הסכינים גם מטעם שהם מקצרים ימי האדם והשלחן מאריך ימיו, ואינו דין שיניף המקצר על המאריך, ושם מבואר שחששו מאותו הטעם אבל בכל סוגי הסכינים ואף בסכין קצר, ומאי שנא. ותי' הט"ז: ונראה לי, שברכת המזון שאני, כי בברכת המזון לא הצריכו הפוסקים אלא לכסות בלבד, ולא חייבו גם לסלק אותם מעל השולחן, ובזה קיימת אפשרות לכסות את כל סוגי הסכינים הקצרים והארוכים. אבל לגבי בית הכנסת שיש חיוב לסלק אותם לגמרי ולא מספיק רק לכסות, על כן מפני שזו טרחה יתירה לסלקו ואח"כ לחזור וליטלו וגם לפעמים יש בו צורך באותו פעם. ע"כ לא הטריחוהו בזה רק בסכין ארוך שאין בו צורך כל כך, אבל בסכין קצר המיועד לשימוש תדיר הקלו להשאירו עליו, עכ"ד.
ומבואר מדברי הט"ז שכל האיסור הוא "סכין ארוך" בדווקא, אבל "סכין קצרה" אינה בכלל האיסור ומותר להכניסה לבית הכנסת. אמנם, יתכן ואף מסתבר, שמכל מקום לכתחילה הסכין הקצרה צריכה להיות מכוסה כאשר מכניסה לבית הכנסת.
והרב מור וקציעה (סימן קנא) גם התייחס לזה, וכתב: שכל האיסור הוא דווקא בסכין ארוך. ולדעתו, מדובר כאן על סכין שהוא ארוך כל כך עד שיוצא ונראה מתחת בגדיו, כעין סכין של שחיטה גסה או חרב החגור על ירכו מעל למדיו, שזה ודאי גנאי הוא ודרך קלון[6]. אבל בסכין קצר שמכניסו בתיק ומצניעו בכיס מגולה מתחת למדיו, אין מה לחשוש. ולכן גם על דרך זו מיושבת תמיהת הט"ז מדין כיסוי סכינים לפני ברכת המזון, כי גם כאן צריך לכסות ומה שהוזכר לאסור להכניס סכין ארוך הוא משום שאינו מתכסה טוב, שכן יהיה הדין גם לגבי ברכת המזון. וזה אומר, שלדעת הרב מור וקציעה מותר להכניס סכין קצרה לבית הכנסת (אבל בתנאי שמכסה אותה). וכ"כ במאמר מרדכי (שם סק"ג).
ובספר מטה יהודה (עייאש סי' קנא סק"ו) גם כתב כן להתיר, שלדעתו כל האיסור הוא רק בסכין גדול, כי כיון שדין זה בפני עצמו הוא חידוש גדול, וסתום הוא מאוד בדברי הראשונים, לכן אין לך אלא חידושו, ועל כן יש לאסור רק "סכין גדול" כיון שאודותיו מצאנו שנאמר להדיא לאיסור בדברי הראשונים, אך אין להקיש וללמוד מכאן לשאר סכינים או כלים, כי אין לך אלא חידושו, עכ"ד. ולאור דבריו נלמד להקל בסכין קצרה ושאר כלים שאינם מיועדים לצורכי מלחמה.
♦
יא.
דעת האוסרים להכניס סכין קצרה
אולם בספר מעשה רקח על הרמב"ם (הלכות תפילה פי"א ה"ה) רוח אחרת עימו, ולדעתו הרמה האיסור כולל את כל סוגי הסכינים בין "הארוך" ובין "הקצר". וכך כתב שם: וקשה, כיון שהאורחות חיים ציין שהטעם הוא מפני "שהסכין מקצר ימיו של אדם", א"כ מה לי ארוך מה לי קצר, הא בכלי ברזל לא נתנה בו תורה שיעור משום שאף בכל שהו הוא יכול להמית. ויישב: שיש לומר שמה שנקט האורחות חיים סכין ארוך, הוא בלאו דווקא, והוא הדין גם "בסכין קצר", ומה שנקט "ארוך" הוא לא כדי לחדש שהוא אסור, כי זה פשיטא, אלא אדרבה כדי להתריע עליו יותר מחמת חומרו פני החשש הנוסף שיש בו שמא יראה לחוץ ואז יוצר זלזול טפי לביה"כ. אך הוא הדין שבכל סכין אסור להיכנס לבית הכנסת. ועפ"ז העיר שיש להזהיר את השוחטים שלפעמים באים לביה"כ בסכין של שחיטה המונח בתוך כיסם, שלא יעשו כן כי אם לצורך גדול, והוסיף שראה שבאיזמיר יש לשוחט חדר מיוחד לשחוט כעין חדר קטנה ושם משמר סכיניו ע"פ הרוב, עכ"ד.והרי מבואר להדיא שלדעתו אין הבדל ובין סכין ארוך ובין הקצר, ואסור. אלא שלפי ביאורו, נצטרך לבאר למה הראשונים הנ"ל לא ציינו בפירוש על חומרתו של הסכין הארוך, כי מאחר שהם נימקו שהדבר אסור "מחמת שהסכין מקצר", לא מובן ההקשר לכך שהסכין ארוך, והוא מטעה מאוד. ועוד, שלפ"ז רבנו פרץ שחלק והתיר לגמרי להכניס, מאיזה טעם יקל בגדול.
♦
יב.אם ניתן להשוות כלב תקיפה לנשק דומם
וראינו עד כה שיש מחלוקת ראשונים על דבר הכנסת סכין ארוך לבית הכנסת, וכפי שהתבאר לעיל לדעת מרן העיקר לאסור בזה. ועוד ראינו שנחלקו הפוסקים אם דווקא "סכין גדול" אסור להכניס או אף שאר כלי מתכת חדים שיכולים לפגוע ולהרוג חלילה. ועוד, שבכלי זיין המיועדים בעיקר לצורך לחימה והרג אודותם ישנה חומרה גדולה מאשר בשאר כלי מתכת חדים. ועוד, שנחלקו הפוסקים לגבי אותו מקום שאסור להכניס אם יכסנו היטב אם ע"י כן יהיה מותר להכניס.
ואיך שיהיה, נראה לומר שגם לשיטות דלעיל המחמירות ביותר, מכל מקום יתירו להכניס כלב תקיפה מצד "איסור הכנסת כלי זיין", כי אף שאותו הכלב אולף במיוחד לצורך הרג האויבים ולצורכים מבצעיים, מכל מקום אי אפשר להגדיר אותו במהותו "ככלי זיין". ז"א "הכלב" הוא ברייה בפני עצמה שנולדה ונבראה במטרה לקיים את העולם לפי צרכיה כשאר הבהמות והחיות, וזה שאותה חיה קונקרטית יועדה ללחימה, אין זה הופך את מהותה "לכלי זיין". ולכן על פי זה אין צורך להיכנס לדוחקים ופלפולים אם הרסן נחשב לכיסוי כלפי הכלב, כפי שדן בציץ אליעזר אודות הנשק חסר הכדורים אם נחשב לכלי זיין, כי שאני הכא שאין שייך להחשיב בעל חיים חיי "לכלי זיין". ולא שייך לומר עליו "שלא יכנס המקצר ימים למקום המאריך ימים", שאין מקום ואפילו הרחוק ביותר לומר שדבר בעל דעת כל שהיא ואינו חפץ דומם בעל יעוד בלעדי לצורכי מלחמה, ואין לך אלא חידושו. וכ"ש וק"ו לפי דברי הרב מטה יהודה שהובאו דבריו לעיל שאין איסור אלא "סכין ארוך" והדומים לו ממש[7].
♦
יג.איסור לבלבל את הכוונה בתפילה
שנינו בפרקי אבות (ב יג) רבי שמעון אומר, הוי זהיר בקריאת שמע [ובתפילה]. וכשאתה מתפלל, אל תעש תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר (יואל ב יג) "כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה". חז"ל אמרו במסכת ברכות (דף לד ע"ב) המתפלל צריך שיכוון את לבו בכולן [כל הברכות בתפילת שמונה עשרה]. ואם אינו יכול לכוון בכולן, יכוון את לבו באחת – באבות, ע"כ. וצריך ביאור, מהי הכוונה הנדרשת בתפילה, ומהו הדין בדיעבד, ואם התפלל בלא כוונה האם עליו לחזור ולהתפלל או לא. הכרעת הפוסקים לדינא, להלכה נפסק בשו"ע (או"ח סימן קא סע' א): המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוון "באבות". אם לא כיון באבות, אע"פ שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל. והוסיף ברמ"א: והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזיר, עכ"ל. ולכן, ובדיעבד אם לא כוון באבות, אף אם עומד אחר סיום "אתה גבור" ממשיך ומתפלל. ובשו"ת יביע אומר ( ח"ג או"ח סי' ח) הביא מדברי החיד"א והבן איש חי, שגם בני ספרד אינם נוהגים למעשה בזה כהכרעת מרן השו"ע, אלא כדברי הרמ"א [ומכל מקום סיים הגר"ע יוסף, שרשאי לחזור ולהתפלל בתורת נדבה, אך אין לעשות כן אא"כ הוא תמיד מכוון לכל הפחות באבות].
ואחת הסיבות המבלבלות כוונות המתפללים בביהכ"נ זה נוכחות ילדים קטנים במקום. אולם דברו חז"ל לגבי מעלה לחנך ילדים ליר"ש ולהביאם לבית הכנסת, ואף מצינו מהא דתנן (אבות ב ח) "ר' יהושע אשרי יולדתו", ופי' דבשעת עיבורה היתה אימו נכנסת לביהמ"ד, ולאחר שנולד הכניסה מטתו כדי שיכנסו דברי תורה באזניו מיד. והרי שהוא עניין גדול לקטן מה שעושין בשבילו בקטנותו, ועי' ש"ע הגרש"ז דאפילו נט"י מי שנוטל ידי התינוק משעת מילה ואילך קדוש יאמר לו. אך כבר כתב השל"ה הקדוש והביאו המג"א (או"ח סימן קכד סקי"א) שעל מה שכתב הרמ"א: וילמד בניו הקטנים שיענו אמן כי מיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעוה"ב. והעיר המגן אברהם: שאף שיש להביא את בניו הקטנים לצורך שיענו אמן, אולם צריך שיחנכם שיעמדו באימה וביראה ואותן שרצים ושבים בבית הכנסת בשחוק מוטב שלא להביאם , ע"כ.
ואם כל הנ"ל נכון לגבי ילדי ישראל הקדושים, ק"ו כאשר מדובר בבהמה כמו כלב שאינו מסוגל להישאר רגוע במקום החדש לו אע"ג שהוא קשור בחגורה קצרה למדריכו וממושמע לו, עדיין מדובר בחיה שרגילה לנוע, וספק גדול אם תשמר ברוגע מוחלט ולא תשמיע קולות ותזוזות. ואם תתחיל לנבוח ולילל, ואז כל ניסיון מצד המלווה להרגיעה יביא לרעש ותעמולה והפרעה קשה בסדר התפילה ובקריאת ס"ת. ובפרט שקיים חשש סביר שגם תלכלכך שם שבוודאי אין זה מכבוד המקום וכפי שהארכנו לעיל.
ויותר מכך, עצם המאורע הלא רגיל שרגילות ביהכ"נ של נוכחות כלב צבאי מאובזר בכלים צבאים שונים וחייל מלווה המצויד בנשקו האישי, בהחלט עלול לגרום להתעניינות רבה אצל כלל המתפללים ולבלבל להם כוונות בתפילה.
♦
העולה מן האמור
א. אין להכניס שום בעל חיים לבית הכנסת ולבית המדרש משום שהדבר גורם לביזיון לקדושת המקום. ובנוסף אין להכניס שום דבר שעלול להפריע למתפללים להתרכז ולכוון בתפילה. ולכן מפני שהכלב הוא בעל חיים וכמו כן ע"פ טבעו הוא עלול להסיח את דעת המתפללים, וגם כאשר הוא צמוד לבעלים ברצועה ופיו חסום ע"י רסן, עדיין נוכחותו גורמת להיסח דעת. לכן אין להכניסו לבית הכנסת.
ב. אסור להכניס כלי לחימה וכלי מתכת חדים (בכלל זה נשקים וסכינים) לבית הכנסת ולבית המדרש משום קדושת המקום, אמנם אם כיסה אותם מותר להכניסם. בכל זאת, כלב תקיפה צבאי שמגודל ומיועד לצורכי ביטחון ולחימה, אין הוא דומה לכלי לחימה דומם שאסורים להכניסם לביהכ"נ. ומכל מקום, אין להכניסו לבית הכנסת משום שהוא בעל חיים ומסיח דעת, כמבואר לעיל.
ג. ולפיכך, כלבי תקיפה מאולפים ואף שהם חובשים רסן וצמודים לבעליהם, וכן כלב נחייה לצורך עיוור או לכל צורך חשוב אחר אין להכניסם לביהכ"נ משום ביזיון לקדושת המקום וכגורם להיסח דעת למתפללים. אולם בשעת שיש דוחק גדול (כמו להשלים מניין לתפילה ולקריאת ס"ת או לצורך הבטחת המתפללים ממחבלים וכדו') המכניס כלב בצורה בטיחותית לביהכ"נ יש לו על מי לסמוך. אולם יש לפי האפשר שלא להכניס את הכלב לתוך היכל התפילה אלא להישאר עמו ליד הדלת, כך שבעליו יהיה בפנים (להשלים מניין) והכלב יישאר מחוץ להיכל, או על כל פנים בסוף ביה"כ מאחורי הציבור.
♦ ♦ ♦