א.
כתב הרא"ש (הל' תפילין) דכיון דקרא קאמר וקשרתם לאות "על ידיך" וכו' הרי דחציצה פוסלת בו, כמו שאמרו בבגדי כהונה דחציצה פוסלת בהם, דכתיב יהיו "על בשרו", וה"נ כתיב "על ידיך" בלא חציצה.
ולמד מזה המ"א (סי' כ"ו, ד) דדיני חציצה שבתפילין ובבגדי כהונה שוים הם, וכיון שאמרו שם בזבחים דכינה מתה חוצצת ונימא חוצצת ועפרורית חוצצת, ה"נ גבי תפילין חוצצת בהם נימא וכינה ועפרורית. ואע"ג דבדיני חציצה דעלמא הכל תלוי ברובו ומקפיד מדאורייתא, ומיעוטו שאינו מקפיד אף מדרבנן אינו חוצץ, הכא גרע, דילפינן לה בגדי כהונה דחמירי טפי. ע"כ כתב השל"ה דראוי לרחוץ המקום קודם הנחת התפילין שלא יהא שום חציצה כלל.
ויל"ע, דהתם בזבחים אמרי' ג"כ אויר מהו שיחוץ, ופירש"י שם דבבגד"כ בעינן שיהו על בשרו ממש "שיהיו דחוקים ונוגעים בבשר" עכ"ל. וא"כ אף בתפילין נימא הכי, וזה לא שייך דהא ליכא תפילין בלא אויר שבינו לבין בשרו. וע"כ דחלוקים הם זמ"ז, ואיך דימה אותם המ"א, וצ"ע.
♦
ב.
והנה המשנה למלך (פ"ב מעבויה"כ) חידש שם מכח לשון המשנה והרמב"ם דכי היכא דרוח ועפרורית חוצצים ה"נ מים חוצצים בו. ועל כן הכה"ג שרחץ בשרו במים היה צריך להסתפג מדינא, דאל"כ היו המים חוצצים בו כמו שעפרורית ורוח חוצצים בו. ועפי"ז כתב הברכ"י כאן להצריך גם בתפילין שיספג את מקום הנחת התפילין שלא יהא שם מים כלל, דאף מים חוצצים בתפילין, וכדין חציצת המים בבגד"כ ה"נ גבי תפילין.
והנה הוא חידוש, ולא משמע כן בשל"ה ובמ"א שהזהירו לרחוץ ולא הזכירו את הניגוב שלאחריו,
אמנם האחרונים כבר השיגו על דברי המל"מ עצמו דמים חוצצים בבגד"כ, ממה שאמרו בזבחים ל"ה דבני אהרון היו מהלכים עד ארכובותיהם בדם, ומקשינן והא איכא חציצה ומשני דדם לח אינו חוצץ. הרי בהדיא דדם לח אינו חוצץ בין כהן לרצפה. ולומר דחציצה דבגדים חמירא טפי מחציצה שבין כהן לרצפה, זה ליתא, דהא לדעת התוס' (זבחים כ"ד) ילפינן לכל עיקר דין חציצה שבין כהן לרצפה מחציצה של בגד"כ, והיאך נאמר דבבגד"כ מים לחים חוצצים יותר מבין כהן לרצפה.
ועיין בשו"ת עמודי אור ח"א סי' ח' דפליג על המל"מ מכח קושיא זו.
והברכ"י (כאן בסי' כ"ז) עצמו הביא קושיא זו, וחילק בין חציצה דרצפה לבגדים, דבבגד"כ בעינן מגע ממש. וצ"ע, דלדברי התוס' ילפינן להו מהדדי, וכנ"ל.
ועיין בספר דבר משולם לאמו"ר הגאון שליט"א (א, כז) שג"כ הניח את דברי המל"מ בצ"ע.
♦
ג.
והנראה בעז"ה, דבזבחים אמרו שם ג"כ דנכנסה רוח בין בגדו לבשר פוסל, ופירש"י שם דבעינן בהו שיגע בשרו בהבגדים. וא"כ לפ"ז היה בדין שגם בין כהן לרצפה יפסול בו הפסק אויר, אבל איתא להדיא בזבחים כ"ו דכל טעמא דנתלה וקיבל פסול הוא מטעם דאין דרך שירות בכך ולא מטעם חציצה. ותקשי לדברי התוס' דילפי חציצה דבין כהן לרצפה מחציצה של בגד"כ, וכקושיית העמודי אור על המל"מ הנ"ל.
ונראה בעזה"י, דזה כבר ביארו האחרונים (עיין באבנ"ז ובעין יצחק ועוד) דהא דבעינן מגע בשרו בבגד"כ הוא מיסוד דין הקדושה שבבגד"כ, וכמו שאמרו בזבחים ועוד "דאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם" וה"ל זרים, הרי שבגדים מקדשים אותם לעבודה וליתן להם קדושת כהונה. וזהו גם כן הטעם דבעינן בהו שיגעו בבשרו. דזה לא מצד מצות הלבישה של בגד"כ, דמצד זה סגי במה דליכא חציצה, רק מכיון דבגד"כ הם הם המקדשים להכהן, ונותנים לו דין כהן ושאינו זר, לזה בעינן ג"כ דין מגע בבשרו, דרק עצם מציאות המגע שבלבישה היא היא המקדשת לכהנים.
♦
ד.
והעולה מזה, דדין חציצה בבגד"כ תרתי איתנייהו בה. חדא מצד מצוות הלבישה ושנאמר בהם על בשרו, ובעינן שלא יהא דבר חוצץ בינם לבין הבשר. ועוד איכא דין חציצה מצד המקדש שבבגד"כ דכל קדושת הכהן דחיילא ע"י הבגד"כ הוא מטעמא דהם נוגעים בבשרו של הכהן. ואי איכא חציצה שוב ה"ל זר, ומחוסר בגדים הוא חשוב, וכש"נ.
ומעתה נראה, דכ"ז לא שייך לדין של חציצה בין כהן לרצפה, דהלא כהן שעבד בחציצה שבינו לבין הרצפה אע"ג דעבודתו פסולה אינו חייב מדין זר כלל. ואין בזה את כל החילוקים שבין עבודה תמה וכיו"ב כמו במחוסר בגדים. וע"כ דהוא פסול בפנ"ע ואין כאן דין זרות כלל. ומה דילפינן (לדעת התוס') מבגד"כ לרצפה שאיכא פסול חציצה הוא רק כלפי הדין הראשון של מצוות הלבישה שבבגד"כ, אבל מה שהבגד"כ מקדשים להכהן ובעינן נגיעה זה ליכא ברצפה כלל, ולא פסלה מטעם זה חציצה. ולכך כל היכא דאינו אלא חסרון נגיעה ולא חציצה [וכמו בדבר לח וכה"ג], ליכא האי פסול ברצפה אלא רק בבגד"כ. ומיושבים היטב דברי המל"מ מקושיית העמודי אור, ודבריו חיים וקיימים, בעז"ה.
(ומה שאמרו בגמ' (בזבחים כ"ד) הנ"ל דין זה בלשון "הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין", לאו היינו דזה גדר וטעם הפסול שאין כאן המקדש להכהן, דזה ליתא וכנ"ל. וכל הכוונה היא לומר דמשום דשניהם מקדשים, לכך דמו זל"ז במצוותם דחציצה פוסלת בהם, והבן).
♦
ה.
ונראה דה"נ גבי תפילין לא שייך לומר דאינהו מקדשים להגברא המניחם, ואינם אלא מצוות לבישה והנחה כשאר מצוות, וחציצה הפוסלת בהם היא כשאר כל חציצות שבתורה ומלתא דידהו. ולכך מים ודבר לח וכן אויר, דלא פסלי אלא בבגד"כ ומטעם דבעינן נגיעה, זה לא פסל בתפילין. (ובקצרה, דדין חציצה בתפילין דמי לדין חציצה שבין כהן לרצפה ולא בין כהן לבגדים, דו"ק).
]ומה דמיעוטו שאינו מקפיד פוסל בתפילין [וכמו כינה מתה ועפרורית וכד' המ"א הנ"ל], זה מצינו גם בין כהן לרצפה, דהא עומד ע"ג כלים וע"ג חבירו נמי פוסל, ומדאורייתא, ואע"ג דהוא בעי לעמוד ע"ג כלים וחבירו פסול הוא מדאורייתא, ול"ח רובו שאינו מקפיד (דמדרבנן לחודא הוא – סוכה ו, ב). ועכצ"ל דגדר הדין דרובו ומיעוטו המקפיד ואינו מקפיד הוא תלוי בחשיבות החציצה אי בטיל לגופו או לא, וזה לא שייך אלא גבי טבילה ונטילה, שנעשית בגופו, ולא בלבישה או עמידה ע"ג דבר שהוא חוץ לגופו, ואכמ"ל].
♦
ו.
ויש להוכיח כדברינו דתפילין דדין חציצה שבתפילין דמי לחציצה שבין כהן לרצפה ולא בין כהן לבגד"כ, ממה שהביא המשנ"ב (בסכ"ז סקי"ד) את דברי הרביד הזהב דמין במינו אינו חוצץ בתפילין. וזה דמי לדין חציצה שבין כהן לרצפה, וכמו שכתבו התוס' יומא נ"ח, א דמין במינו המבטל לו אינו חוצץ בין כהן לרצפה [וכן נהוג עלמא המניחין תפילין דרש"י ור"ת יחדיו כדברי האר"י ז"ל]. ואילו גבי בגד"כ כהונה להדיא אמרינן בזבחים שם שאפילו בב' בגדים או שנכפלו בגדיו זה ע"ז פסול, דבעינן על בשרו.
והדברים מבוארים ג"כ בטעמם, וכנ"ל, דבגד"כ דמקדשים אינהו להגברא ובעינן בהו נגיעה, וכנ"ל, א"כ גם מין במינו חוצץ בזה. וכמו שכתב הרמב"ן בהל' בכורות (בסוגיא דחולין דף ע') דמין במינו חוצץ ברחם שבבכורה דבעינן בהו נגיעה כיון "דרחם קא מקדשא ליה". וביאר את דבריו האבנ"ז (בהל' שופר) באורך דכל היכא דבעינן נגיעה ממש, מין במינו חוצץ ג"כ. וע"כ כנ"ל, דתפילין ורצפה שאינם מקדשים בנגיעתם, אין בהם את הדין של נגיעה כמו בבגד"כ. ורק הא בעינן שלא תהא חציצה בינם לבין האדם הלובשם, ואפי' במשהו. אבל דבר לח ואויר, שאינו חוצץ, כשר בדידהו, וכמשנ"ת בעזה"י.
♦ ♦ ♦