♦
בבית יוסף (סי' ד) ובמשנה ברורה (סי' ד סק"א) הביאו מחלוקת הראשונים בטעם ברכת 'על נטילת ידים' לפני התפילה.
וז"ל המשנה ברורה: יש על זה שני טעמים.
הרא"ש כתב - לפי שידים של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה, לזה תקנו חז"ל ברכה על הנטילה לקריאת שמע ולתפלה.
והרשב"א כתב - לפי שבשחר אחר השינה אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך צריכין אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו לשרתו ולברך שמו ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר לכן גם דבר זה תקנו בשחר להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו, עכ"ל.
ומסיק המשנה ברורה: ולהלכה אנו תופסים כשני הטעמים לחומרא.
♦
המנהג עם הילדים כיום
בודאי שכל הילדים, מגיל צעיר מאד, נוטלים להם ידים שש פעמים בקומם מיטתם, כדי להסיר רוח רעה שבשינה. אולם לאחר מכן הם מתלבשים, ותוך כדי כך נוגעים במקומות המכוסים, וכן נועלים נעליים, ואינם מקפידים כלל ליטול ידים עם נטלה לאחר מכן.לאור זאת נראה פשוט שכאשר הילדים מברכים לפני התפילה 'על נטילת ידים', הרי זו ברכה לבטלה, שהרי לא נטלו ידים לתפילה כלל.
וזאת בין אם נלך לשיטת הרשב"א שהנטילה היא משום שנעשה בריה חדשה לעבודתו – אין מקום לברך על הנטילה כאשר הנטילה הזו כבר עברה ובטלה מן העולם, משום שמאז הספיקו לגעת במקומות המכוסים בשפע.
וכל שכן אם נלך לשיטת הרא"ש שהנטילה היא כדי לנקות את הידים מטינופם לקריאת שמע ולתפלה - מה שייך לברך כאשר ידיו מטונפות לתפילה, וכמעט שאני קורא על זה 'אין זה מברך אלא מנאץ'.
והרי המשנה ברורה מסיק שלהלכה אנו תופסים כשני הטעמים לחומרא, כל שכן כאן שכל אחד מהטעמים הוא סיבה מספיקה לאסור את הברכה במצב כזה.
♦
עיון במחלוקת האם זמן הברכה בנטילה ראשונה או שניה
והנה בביאור הלכה (סי' ד' ד"ה ואפילו), הביא מחלוקת מתי זמן ברכת על נטילת ידים:שיטת השערי תשובה (סי' ו סק"ד) - שזמן הברכה הוא תיכף לאחר הקימה ועשיית צרכיו.
ואילו שיטת החיי אדם - שזמן הברכה הוא לאחר שמנקה את עצמו ורוצה להתפלל. וכעי"ז שיטת הגר"א במעשה רב, שיש לסמוך ברכת על נטילת ידים לתפילה ולא יאמר אותו תיכף כשקם כשאין דעתו להתפלל מיד.
ומבאר הביאור הלכה:
שהשערי תשובה נקט לעיקר כשיטת הרשב"א, שעיקר טעם הנטילה היא משום שאחר השינה נעשינו כבריה חדשה לעבודתו, ואם כן נטילה הראשונה עיקר.
אולם החיי אדם והגר"א נקטו לעיקר כשיטת הרא"ש שעיקר טעם הנטילה היא לתפילה, ולכן צריך שלא יהא הפסק של טינוף בין הנטילה לתפילה.[1]
ומסקנת המשנה ברורה (סי' ד ס"ק ד) והביאור הלכה (הנ"ל) כהחיי אדם.
ועתה נבא לדון לגבי הנוהג עם הילדים, ותראה ותבין, שכל מחלוקת הפוסקים הנ"ל, היא האם 'להסמיך את הברכה לנטילה הראשונה', או 'להסמיך אותה לנטילה השניה', אבל זה היה פשוט לכולי עלמא שזמן הברכה הוא בסמוך לנטילה כשהידים עדיין נקיות מהנטילה, ומעולם לא עלה על דעת איש רעיון הזוי כזה שיברכו על נטילת ידים 'לאחר שהידים כבר מטונפות', אשר לכן לא נצרכו הפוסקים להתייחס לאפשרות מופרכת זו.
♦
נסיון להצדיק את המנהג – שלא צלח
ברשב"ץ (ברכות טו, א) הביא את שיטת רבינו תם דאינו מברך על נטילת ידים לשאר תפלות שביום, שלא תקנו ברכה אלא בבקר, משום שיש שם רוח רעה השורה על הידים בשעת השינה.וכן באבודרהם (מובא בבית יוסף סוף סי' ד) כתב: שנהגו לברך על נטילת ידים ואשר יצר בין עשה צרכיו בין לא עשה צרכיו מפני שרוח רעה שורה על הידים, עכ"ל.
לפי זה טען לי אחד, שאולי הנוהג עם הילדים מבוסס על שיטת רבינו תם ואבודרהם, שטעם הברכה הוא משום רוח רעה, ולא אכפת לנו שחזרו וטנפו את ידיהם, כי הברכה לא נתקנה על נקיון הידים מטינוף, אלא רק על הסרת הרוח הרעה. וממילא שפיר אפשר לברך אותה אפילו לאחר שניטנפו הידים, שהרי הברכה היא על הסרת הרוח רעה.
והדברים אינם עולים יפה, כי כל המעיין בדברי ר"ת ואבודרהם במקורם, יראה מיד שהטעם של רוח רעה אינו עומד לעצמו אלא מצטרף לטעמי הרא"ש והרשב"א. ואם כן אין מקום לחדש שזו נטילה רק לרוח רעה ולא עבור נקיון לתפילה.
וכן כתב במפורש המשנה ברורה (סי' ד ס"ק ח) שמשום רוח רעה לבד לא היו מתקנים ברכה, ולכן צריכים אנו גם לטעמי הרא"ש והרשב"א.
♦
למעשה - פסק הגרי"ש אלישיב זצ"ל
בשעתו ביקשתי ממו"ח הג"ר נחום אייזנשטיין שליט"א לשאול את מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאלה זו, האם מותר בחיידרים לומר על נטילת ידים כשלא נטלו ידים לתפילה. והשיב הגריש"א זצ"ל (אדר א' תשס"ח): שאם הגיעו לחינוך צריכים ליטול ידיים בסמוך לברכה, ואף אסור להשתהות הרבה זמן בינתיים, עכ"ד.העולה מן הדברים, שכל הורה בביתו וכל מלמד תשב"ר בכיתתו, צריך לשלוח את הילדים ליטול את ידיהם לפני התפילה, ואם לא – אין לו לברך עמהם על נטילת ידים, שמכשיל אותם בברכה לבטלה.
♦ ♦ ♦