כולל עטרת שלמה
קרית ספר
חידוש מרן הגרח"ק זללה"ה דמצות מחיית עמלק מתקיימת דוקא כשמוחה לפחות תרי עמלקים
א. מקשה מדברי החינוך דאיכא מצוה במחיית עמלקי אחד * ב. כמה נפק"מ בהאי חידושא * ג. עוד כמה הערות והארות בהאי חידושא * ד. בדברי הטעמא דקרא דבהריגת המן איכא מצות מחיית עמלק * ה. מעיר האם כששמואל הרג את אגג קיים מצות מחיית עמלק * ו. חידוש מרנא החפץ חיים * ז. פירות שביעית של עמלק
חידוש עצום ונורא חידש מרא דכולא אורייתא מרן הגר"ח זללה"ה בספרו טעמא דקרא (אסתר פ"א פ"ח עה"פ לעשות כרצון איש ואיש, עמוד רנו במהדו"ח), דמצות מחיית עמלק מתקיימת רק כשיהודי הורג לפחות ב' עמלקים, אבל בהריגת עמלקי אחד ליכא מצוה. ותמך אשוריו ממאי דאיתא בסוטה כ ע"א: תנן, נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה. ומפרש בירושלמי פ"ג ה"ג (והובא בתוס' שם בד"ה מגילתה נגנזת) דהטעם שמשקין אותה בעל כרחה הוא מפני שהיא גרמה לשמו יתברך שימחק, ובעי כמה ימחק משמו יתברך בשביל שיכריחו אותה לשתות, ומשני דבית הלל אומרים שתי אותיות. ומבואר דרק בשתי אותיות מקרי שכבר נמחק שמו יתברך, אבל בפחות מב' אותיות עדיין לא מקרי מחיה, וכתיב ומחה אל מי המרים. וא"כ גם הכא כתיב תמחה את זכר עמלק, מקיימין את המצוה כשיהודי הורג עכ"פ ב' עמלקים, ולא פחות. ובהכי ביאר דהיו מאתים חמישים אנשים מעם ישראל שלא השתתפו בסעודת אחשורוש, וכל אחד מהם הרג ב' עמלקים, ולפיכך נהרגו חמש מאות איש, יעויי"ש באריכות דבריו ותראה נפלאות.♦
ענף א' - מקשה מדברי החינוך דאיכא מצוה במחיית עמלקי אחד
ויל"ע, דבחינוך איתא להדיא דאיכא מצוה אף בהריגת עמלקי אחד, דכתב בפר' כי תצא (מצוה תרד): וזאת מן המצוות המוטלות על הצבור כולן, וכענין שאמרו חז"ל (סנהדרין כ ע"ב) שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ וכו' ולהכרית זרע עמלק, ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן אם אולי ימצא אחד מכל זרעם, ועובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש סיפק בידו להורגו ולא הרגו ביטל עשה זה.♦
א. כשהורג אחד יצטרף לאחר זמן לעוד אחד
והיה אפש"ל, דאף אי נימא דהמצוה מתקיימת דוקא כשיהודי הורג תרי עמלקים, מ"מ לא בעינן להרגם בהריגה אחת, ומסתברא דלית ביה שיעור, וכל זמן שיהרגהו אכתי אי לאחר זמן יהרוג את העמלקי השני הרי יקיים את המצוה. ועי' במעילה יח ע"ב, כ ע"א, דבמעילה איכא צירוף אפילו לזמן מרובה, והכי הוא לענין מחיקה בשבת דמצטרפין כל שהוא בהעלם אחד ואפילו לזמן מרובה. וא"כ אף דכשרואה עמלקי אחד חייב להורגו, זו רק תחילת המצוה ומצטרפת במשך הזמן למצוה שלימה כאשר ימצא אח"כ עוד עמלקי. וא"כ זהו דכתב החינוך דצריך להרוג אפילו עמלקי אחד, אבל לעולם מצות מחיית עמלק היא רק בתרי.אולם זה אינו, דהא החינוך סיים דבריו, דאם בא לידו אחד מזרע עמלק ויש סיפק בידו להורגו ולא הרגו ביטל עשה זה. ואמאי חשיב שביטל עשה, הא המצות עשה היא רק כאשר הורג תרי עמלקים, וממילא רק כאשר איכא לפניו תרי עמלקים ולא הרגם ביטל את העשה, ודחיקא למימר דהכוונה שביטל עשה שיקיים בפעם הבאה כשימצא עמלקי נוסף.
ודחיקא נמי למימר דהחינוך מיירי דכבר הרג מכבר עמלק, דאז כאשר רואה עוד עמלקי אחד ולא הרגו הוא מבטל עשה דהעמלקי הזה מצטרף למה שהרג מכבר, ואז כאשר הוא נמנע מלהורגו מבטל עשה, דפשיטא דדחיקא לאוקמי הכי.
וכן דחוק לומר דכל שנהרגו ב' עמלקים, אזי כל עמלק יחידי שנהרג הוא מצטרף למחיית עמלק, דאטו רק במחיית העמלק הראשון לאחר שנצטוו, בעינן תרי עמלקים. וכן בדברי מרן הגר"ח זללה"ה מוכח מיניה וביה לא כך, דהא בזמן מרדכי מיירי דנהרגו כבר ב' עמלקים ואעפ"כ ס"ל דבעינן דכל אחד מהר"נ אנשים יהרוג ב' עמלקים דווקא.
ועוד יל"ע קצת, דהא למחרת הרגו עוד ג' מאות עמלקים, וכדכתיב בקרא פ"ט פט"ו, וא"כ אמאי בי"ג אדר היה צריך כל אחד מהר"נ אנשים להרוג שנים בשביל לקיים מצות מחיית עמלק, הא אפשר לצרף למה שיהרגו למחרת. וי"ל בפשיטות דהא לא ידעו דלמחרת יהרגו עוד, ורק אח"כ אסתר ביקשה אם על המלך טוב ינתן גם מחר לעשות כדת היום. א"נ י"ל דמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. ועוי"ל דבודאי דאיכא שלימות של המצוה כשיהודי הורג מיד תרי עמלקים, ודוקא למחרת שלא נשארו להם אלא ג' מאות עמלקים לכך סגי בצירוף זה.
ובעיקר האי טעמא דקרא על הר"נ שהרגו ת"ק עמלקים, עיין עוד בטעמא דקרא לקמן פ"ו פי"א ד"ה אסת"ר פ"ט עמוד רעח במהדו"ח.
♦
ב. כשאיכא לפניו רק עמלקי אחד שאני
ועוד היה אפש"ל, דהאי דחידש מרן הגר"ח זללה"ה דמצות מחיית עמלק היא דוקא בתרי עמלקים, הני מילי בדאיכא לפניו כמה עמלקים, דאז נתחדש דליכא שם מחייה בפחות משניים. אבל כאשר איכא רק עמלקי אחד, אזי ודאי דאיכא מצוה להורגו, דהא זו המחיית עמלק דאיכא עתה לפניו. והחינוך לרבותא נקט אחד דגם זה בכלל החיוב, ומדוייק בלשון החינוך דמיירי דוקא שבא לפניו אחד, דכתב: אם ימצא אחד וכו', ובא לידו אחד.אך אכתי יל"ע, דאי ליכא שם מחיקה בפחות מתרי, א"כ מאי איכפ"ל כמה יש לפניו, אטו לענין שבת אי איכא לפניו אות אחת ומחקו יהיה חייב משום מוחק.
♦
ג. כשאיכא ב' בנ"א ולפניהם ב' עמלקים, סגי דכל אחד יהרוג אחד
ועוד היה אפש"ל, דכאשר איכא ב' בנ"א ולפניהם ב' עמלקים, אזי סגי דכל אחד יהרוג עמלקי אחד, דסו"ס נמחו עתה ב' עמלקים. וכשם שבמגילת סוטה סגי דאיכא קמן תרי כהנים וכל אחד ימחוק אות אחת, והעיקר דבתוצאה ימחקו ב' אותיות, ואף הכא סגי דימחו ב' עמלקים, דדוקא לענין שבת שזהו דין בגברא בעינן שימחוק אחד ב' אותיות. אך אכתי יל"ע דמה מצרפם יחד בזה ששניהם לפנינו, דבשלמא במגילה איכא מגילה אחת לפנינו וסגי דכל חד ימחוק אות אחת, אבל הכא מה יצרפם יחד.ומדברי מרן הגר"ח זללה"ה יש להוכיח מיניה וביה דאף דשניהם לפנינו ליכא צירוף, דהא מיירי דאיכא ר"נ אנשים, ואעפ"כ כתב דבעינן דכל אחד יהרוג ב' עמלקים. ודחוק לומר דכל אחד היה במקום אחר. וי"ל דנהי דסגי דכל אחד יהרוג, מ"מ הם רצו לקיים את המצוה בשלימות דכל אחד יהרוג בעצמו ב' עמלקים, ובאמת למחרת שלא נשארו להם כל כך עמלקים אזי קיימו את המצוה בשותפות.
♦
ד. אפשר דהחינוך לא פסק כבית הלל בירושלמי
ועוד היה אפש"ל, דהא כל יסוד הטעמא דקרא הוא מדברי בית הלל בירושלמי, ואפשר דהחינוך לא פסק הכי, דהא לבית שמאי בירושלמי שם סגי באות אחת. אך זה אינו, דהא ב"ש וב"ה הילכתא כב"ה, והיאך נימא דהחינוך פסק כבית שמאי. ודחוק לומר דהוא משום דעיקר מחיית עמלק היא לעתיד לבוא, יעויין בסמ"ג ל"ת רכו, והובא בהגהות מימוניות וקרית ספר בפ"ה ממלכים ה"ה, ולעתיד לבוא תהיה הלכתא כבית שמאי, ובמקו"א הארכנו בזה בעזה"י.אך באמת דהרמב"ם בפ"ד מסוטה ה"ד לא פסק כלל כהירושלמי, אלא ס"ל דרק כאשר נמחקה כל המגילה כופין אותה לשתות, ורבות האריכו רבותינו בזה אמאי הרמב"ם השמיט את הירושלמי. יעויין בשיירי קרבן ד"ה כמה, ובחסדי דוד פ"ב ד"ה עד, ובקרן אורה בסוטה כ ע"א, ובמנ"ח בפר' נשא מצוה שסה אות יב, ובכלי חמדה ח"ה עמוד קכו, ובספר בית המלך פ"ו מיסודי התורה ה"ב ד"ה ובעיקר דברי האבני נזר, ובספר בית פינחס לבעל הפתחא זוטא בסוטה שם וציין נמי לירושלמי בסוטה פ"ב ה"ד. וע"ע בסמוך דכתבנו עוד אופן לדון ליישב דברי החינוך דמיירי דהוא עמלקי האחרון בעולם.
♦
ה. איכא מצוה דחצי שיעור
וכשהיה לי פתחון פה קמיה מרן הגר"ח זללה"ה, השיבני: 'חצי שיעור'. והיינו דנהי דעיקר מצות מחיית עמלק הוא רק כשיהודי הורג לפחות ב' עמלקים, מ"מ כשהוא הורג עמלקי אחד איכא חצי שיעור של המצוה, וזו כוונת החינוך דאיכא מצוה בהריגת עמלקי אחד.וכיו"ב אשכחן לענין מצות פרו ורבו, דלהילכתא מקיימים אותה רק בבן ובת, ומ"מ מחוייב הוא להוליד גם אחד, דעי"ז יבוא לקיום בשלימות מצות פו"ר. כן הכא במחיית עמלק אף שאין קיומה אלא בתרי, מ"מ שפיר כתב החינוך שחיוב מצות עשה איכא גם באחד. ותו דמצוה דחצי שיעור היא מצוה בפני עצמה אף אי לא יבוא לידי שיעור שלם. ומאידך יש לציין, דאף דהוי כפו"ר מ"מ בודאי דבעמלק איכא חיוב להרוג יותר משניים, אלא דבשניים כבר חשיב דקיים מצוה, ומצי לברך על מצות מחיית עמלק, עי' בסמוך דהרחבנו בזה קצת, ואח"כ יקיים עוד מצוות של מחיית עמלק. ובאמת דהכי הוא נמי לענין בנים, וכדאיתא ביבמות סב ע"ב: היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים.
ולפ"ז דאיכא מצוה בחצי שיעור במחיית עמלק יש לבאר מאי דאיכא דאמרי דיש מצוה במחיית עמלק ביסורין הגורמים למיתה, דזהו נמי קטלא, דמה לי קטלה כולה ומה לי קטלה פלגא. ואיכא דאמרי דאיכא מצוה ליסרם אף כשאינו גורם למיתה, עי' בטעמא דקרא אסתר פ"ט פ"ה דהביא מפירוש הגר"א על קרא דויכו היהודים בכל אויביהם מכת חרב והרג ואבדן, דשלש דרגות היו בזה, בתחילה הכו אותם להרבותן ביסורין, ואח"כ הרגום, ואח"כ אבדו הגופין. ובטעמא דקרא אסתר פ"ו אות יא ד"ה במגילה טז כתב דלפיכך בעט מרדכי בהמן כשעלה על הסוס, כדי לקיים את המצוה להכות ולצער עמלק. ובמקו"א הארכנו בזה בעזה"י. ויש להמתיק בזה, דהא לענין מגילת סוטה דבעינן למחוק תרי אותיות, נמי אין דין למחוק לגמרי, ואף אי אכתי נשאר רושם של האותיות, כל שאינן שלימות חשיב מחיקה, יעויין בשו"ע יו"ד סי' רעו סעי' יא ובביאור הגר"א ס"ק כה, והכי הוא לענין מחיית עמלק.
וכן יש לציין בזה, דתליא בנידון אי איכא מצוה בעשיית חצי שיעור של המצוה, ואי הא דחזי לאיצטרופי כסוגיא דיומא עד ע"א האם הוא סיבה או סימן. עי' ברמ"א או"ח סי' תרנא סעי' יב, ובמשל"מ פ"א מחו"מ ה"ז בסופו, ובשבות יעקב ח"ב סי' יח בסופו, ובשערי תשובה בסי' תעה ובסי' תפב, ובמהרי"ט אלגאזי בבכורות נא ע"ב, ובספרו קהלת יעקב ח"א סי' קלז, ובתוספת דרבנן כלל קלז בסופו, ובשד"ח אסיפת דינים חו"מ יד אות ד', ובעונג יו"ט יו"ד סי' ק', ובשו"ת מהרא"ל צינץ סי' ז', ובשו"ת כתב סופר או"ח סי' צו, ובשו"ת בית יצחק או"ח סי' ד' סק"ג.
ויל"ע, דהא איכא איסורא להרוג גוי (יעויין בזה בסנהדרין נז ע"א, וברמב"ם פ"י מע"ז ה"א, ובט"ז יו"ד סי' קנח סק"א, ובבית מאיר אבהע"ז סי' יג סק"ג, ובספר שיח השדה למרן הגר"ח זללה"ה ח"ג בליקוטים בסופו), ואי הוי רק חצי שיעור, האם בכה"ג שרי להרוג עמלקי אחד. וי"ל דנהי דמצוה אין כאן, מ"מ עבירה נמי אין כאן, ובפרט דהא במלחמה שרי להרוג גוי, ובעמלק נאמר מלחמה לד' בעמלק, ובכל עמלקי שהורג מתקיים בזה מלחמה לד' בעמלק, ולעמלקים אין דמים דהא כבר נצטוינו למחותם. ועי' במהר"ל באור חדש אסתר פ"ד פ"ז דכתב בתו"ד: תדע כאילו אין להם מציאות בעצם כלל רק נחשבים דבר מקרה ולא דבר שהוא בעצם, יעויי"ש עוד בכל דבריו, וכן באבנ"ז או"ח סי' תקח תקט.
ואכתי יל"ע, דהא מלשון החינוך משמע דבהריגת עמלקי אחד היא מצות עשה גמורה, דאל"כ הול"ל שהמצוה היא בשנים, וכשהרג אחד הוי חצי שיעור. ותו קשיא, דהא החינוך סיים דבריו, דאם בא לידו אחד מזרע עמלק ויש סיפק בידו להורגו ולא הרגו ביטל עשה זה, ואמאי חשיב שביטל עשה, הא הוי רק חצי שיעור. ודחוק לומר דמיירי בגוונא דכבר היה פעם אחת שהיה לפניו עמלקי אחד ולא הרגו, ועתה הוא כבר העמלקי השני.
♦
ענף ב' - כמה נפק"מ בהאי חידושא
א. הריגת העמלקי האחרון בעולם
סנסן נפלא נראה להוסיף בזה, דנראה, דאף לדברי מרן הגר"ח זללה"ה, כאשר הורג את העמלקי האחרון בעולם, אזי הוי מצוה בשלימות אף שהרג רק עמלקי אחד, דהא בהכי הוא משלים את מחיית כל העמלקים מהעולם. וכיו"ב אשכחן לענין שבת דעובר אמלאכת כותב בשתי אותיות, ובכל זאת כאשר הוא כותב אות אחת ובזה השלים את הספר חייב, וכדאיתא בשבת קד ע"ב. ויתכן דהיינו אף כאשר נשאר רק זכר לעמלק האחרון בעולם, כבהמת עמלק.ולפלפולא ולחידודא איכא למימר, דזהו דכתב החינוך דאיכא מצות מחיית עמלק בהריגת עמלקי אחד, והיינו בעמלקי האחרון בעולם. וקצת יש לדייק הכי מלישנא דהחינוך דכתב: אולי ימצא אחד מכל זרעם. ועוד יל"ע כאשר נשארו בעולם רק תרי עמלקים, ואיכא תרי יהודים שרוצים לזכות לקיים את המצוה, ובגוונא דאינם יכולים להורגם ביחד וא"א לצמצם, מה יעשו, וכל חד רוצה להרוג אחרון, ושמא חשיב דתרווייהו הורגים במעמד אחד את שניהם. ועי' בהליכות שלמה ספירת העומר פי"א הערה ד', ובשו"ת תשובות והנהגות ח"ז י א, ובספר שער המועדים עמוד יח, ומיניה ומניה יתקלס עילאה (סוטה מ ע"א).
אולם אכתי יש לדון בזה, דהא מחיית תרי עמלקים לא שייכא לחשיבות המעשה, דאז איכא למימר דאיכא חשיבות בהשלמה, אלא דזו צורת מעשה מחייה ע"י הריגת תרי עמלקים. וכן יל"ע אי דוקא בגוונא דהעמלקים הראשונים נהרגו דמצטרפת הריגתם לאחרון העמלקים, או אפילו אי מתו הראשונים מאליהם, כאשר יהרוג את העמלקי האחרון ייחשב מצוה מחמת התוצאה, וכדדנו בסוגיא דכתיבה אי זהו מחמת הכתיבה הראשונה או מחמת עצמו. [ועוד העירוני, דאי נימא דעל עמלקי אחד ליכא מצוה, ואפילו שהוא עמלקי האחרון בעולם, י"ל לפלפולא דמשו"ה שאול השאיר את אגג, כיון דהיה סבור שכל העמלקים כבר מתו, ואגג נשאר העמלקי היחידי בעולם, וא"כ כבר אין בו שיעור של מצות מחיית עמלק. אך כמובן דזה אינו].
♦
ב. הריגת תרי בהמות
ועוד נראה, דהנה י"א דמצות מחיית עמלק היא לא רק על זרע עמלק בבני אדם, אלא אף את הבהמות של עמלק צריך למחות. יעויין ברש"י בשילהי פר' כי תצא ועוד, ודלא כהחינוך במצוה תרד. ונראה דלשיטת הגר"ח זללה"ה אף כשהורג בהמות של עמלק בעינן שתי בהמות. וכן נראה דכאשר הורג אדם עמלקי אחד ובהמה של עמלקי חשיב שנים. ברם יתכן דבעמלקי ובבהמתו דידיה חדא מחיה חשיבא, וא"כ ניבעי דווקא ב' בהמות דתרי עמלקים, או עמלקי ובהמה של אחר, דכשהורג כמה בהמות של עמלקי אחד יתכן דחשיב דעוסק במחיית עמלק אחד.אך יל"ע, דבהמה זה רק זכר לעמלק, וכדאיתא במכילתא בשילהי פר' בשלח, והובא ברש"י בשילהי כי תצא. אולם י"ל דכיון דכתיב תמחה את זכר עמלק, הרי דאף מאי דהוא זכר נמי בעינן תמחה, וממילא בעינן תרי. אך יתכן דאיכא מחייה בבהמה רק כאשר הוא כבר הורג את העמלק עצמו. ועי' בהקדמה לשו"ת עונג יו"ט בהגהתו הראשונה דחידש דמצוה מחיית נכסי עמלק היינו דוקא כאשר כבר נגמרו כל זרע עמלק. וע"ד צחות איכא למימר דזהו דכתיב בתהלים פל"ו, אדם ובהמה תושיע ד', ובמחיית עמלק יושלם שם השם, ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק.
♦
ג. לגייר תרי עמלקים
יש להסתפק, המגייר עמלקי, האם קיים בזה מצות מחיית עמלק, דהא מחה את השם עמלק שבו, דהפכו לגר. ושורש הספק הוא במהות מצות מחיית עמלק - האם המצוה היא לכלות את גופם שלא יהיה מזרע עמלק, או דילמא דסגי לבטל את שם העמלק שבהם שלא יהיה מהאומה העמלקית, ובמקו"א נתבאר ענין זה בהרחבה בעזה"י. ונראה דאי נימא דכאשר הוא מגייר עמלקי איכא מצות מחיית עמלק, יצטרך לגייר שני עמלקים. ומסתברא דהוא הדין דסגי לגייר עמלקי אחד ולהרוג עמלקי אחד, וליכא נפק"מ מאי מקדים.ויל"ע בגייר אשה מעוברת, אי חשיב כמו שניים, האשה והעובר, ובפרט לאחר ארבעים יום דלא הוי מיא בעלמא. וכאשר היא מעוברת בשני עוברים, אזי אפילו אם האמא אינה עמלקית, כל שבעלה עמלקי, אזי באומות אזלינן בתר הזכר וא"כ הוולדות עמלקים, וכאשר האשה תתגייר איכא מחיית תרי עמלקים, וע"ע מש"כ בסמוך לענין מחיית עמלקית מעוברת.
♦
ד. הריגת מי שיש לו ב' ראשים, קם לתחיה, ועוד
במנחות לז ע"א איתא: בעא מיניה פלימו מרבי מי שיש לו שני ראשים באיזה מהן מניח תפילין, א"ל או קום גלי או קבל עלך שמתא, אדהכי אתא ההוא גברא א"ל איתיליד לי ינוקא דאית ליה תרי רישי כמה בעינן למיתב לכהן, אתא ההוא סבא תנא ליה חייב ליתן לו י' סלעים וכו'. ויל"ע עמלקי שיש לו שני ראשים אי חשיב כתרי לענין מצות מחיית עמלק.ובטעמא דקרא בפר' בשלח פט"ז פט"ז כתב לענין ירידת מן, דאדם שיש לו ב' ראשים נוטל ב' עומרים של מן. וכבר איתא הכי בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רצד ד"ה וראיתי, דכתב בתוך דבריו, דתינוק דאית ליה ב' ראשים קיבל ב' עומרים במן. ויל"ע דשאני היכא דכתיב גולגולת, וכמבואר במנחות בע"ב שם. [משכח"ל שיתן לאדם אחד מתנות לאביונים ויצא יד"ח כאילו נתן לשני אביונים, כשנתן לעני עם שני ראשים, כ"כ בשו"ת זכרון יעקב להג"ר יעקב בנדטמן, רב ק"ק בויסק, בסי' ז' בסופו, והוא פלאי].
וכן יל"ע בהרג עמלקי וקם לתחיה באיזה אופן, וחזר והרגו, אי חשיב דהרג תרי עמלקים, אך יתכן דכיון דמת תו כבר אינו עמלקי כאשר קם לתחיה. והכי נקט מרן הגר"ח זללה"ה בשיח השדה בקונטרס הליקוטים סי' ד', דאדם שמת וחזר לחיות אינו אותו אדם. ולפ"ז נמצא דאדרבה איכא איסור להורגו, דהא אסור להרוג גוי. ועי' במגילה ז ע"ב, ובברכי יוסף אבהע"ז סי' יז סק"א ובקובץ ביאורים להגרא"ו עמ"ס קדושין.
וכן יש לדון בהרג עמלקי טריפה, ומסתברא דאף דטריפה הוא גברא קטילא מ"מ איכא מצוה למחותו ולהורגו, ותו דלא גרע מזכר עמלק. וכן יל"ע להשיטות דאף היוצא ליהרג חשיב גברא קטילא, יעויין בכלי חמדה פר' אמור וברדב"ז ח"ז סי' צט ובשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קי, א"כ המן הא חשיב גברא קטילא דהא המלך ציוה שיהרגוהו, ואעפ"כ כתב מרן הגר"ח זללה"ה דאיכא מצוה מחיית עמלק בהריגתו.
באורחות חיים בהל' סעודת פורים סי' מא כתב: ומה שנהגו בפרובינצה ובצרפת שלוקחים הנערים חלוקי אבנים וכותבין עליהם המן ומקישין זו על גב זו על מה דכתיב ושם רשעים ירקב וכתיב כי מחה אמחה את זכר עמלק. וכן הובא זאת בקובץ שיטות קמאי עמ"ס מגילה טז ע"ב. ולדברי הטעמא דקרא יל"ע אי ראוי לכתוב תרי עמלקים ולמוחקם. ומה נפלא הדבר דבספר קב הישר בסוף פרק צט כתב: והנה שמעתי בשם הגאון מוהר"ר העשיל ז"ל שהיה נוהג כשהיה רוצה לנסות את הקולמוס היה כותב שם עמלק או שם המן וזרש ואח"כ היה מוחק את שמם כדי לקיים המצות עשה מחה תמחה את זכר עמלק וכו'. הרי דכתב דהיה כותב תרי עמלקים, המן וזרש, ובלא חידוש הטעמא דקרא אינו מובן אמאי הוצרך לכתוב תרי עמלקים, המן וזרש, ולהמבואר אתי שפיר. אלא דיל"ע, דזרש כשדית ובבלית היתה ולא עמלקית. ועי' בבן איש חי הלכות שנה ראשונה הל' פורים סעי' כ דכתב: מנהג יפה לכתוב עמלק ושם המן, ולמחותם, וקודם שימחם, ידרוס ויכה עליהם בסנדלו. [ועוד יש לציין בכל זה, דמנהג מרן הגר"ח זללה"ה היה דבכל פעם שמזכירים במגילת אסתר 'המן', רוקע ברגליו ב' פעמים].
♦
ה. הריגת מעוברת אי חשיב כתרי
יל"ע, אם יהרוג עמלקית מעוברת האם נחשב כמו שנים, ושמא עובר ירך אמו ואין חשובים אלא אחד. אולם שמא יש לומר עוד, שכשהורג עמלקי שיכול עדיין להוליד אחרים, גם דמו ודם זרעיותיו הוו בכלל המחייה, אלא דבדברי הגר"ח בטעמא דקרא חזינן לא כך, דא"כ תמיד כשהורג אחד חשיב שהורג רבים, דדחוק למימר דמיירי דוקא בזקנים או סריסים. ובביאור הדברים י"ל שאפילו אם נאמר דנכלל בדם זרעיותיו, מ"מ זה רק נכלל במצוה, אבל אין זה גוף המצוה ממש, והכי הוא לענין מצות פרו ורבו דלא נימא דסגי בבן אחד משום נכלל בו כל דם זרעיותיו. אך אכתי י"ל דשרי להרוג את העובר, דאף דיתכן דאכתי הוא לא עמלקי, ובפרט אם הוא בתוך ארבעים יום דמיא בעלמא הוא כיבמות סט ע"ב, אבל הוא זכר עמלק, א"נ העובר ממון עמלק הוא וכהרמב"ם פ"ט מעבדים ה"ב דגוי מצי למכור את בניו. ויל"ע אי אף על אשתו שאינה עמלקית בעצמה נימא הכי, ואי חשיבא ממונו של בעל עי' בר"ן בריש גיטין ג ע"א מדפי הרי"ף. ועוד איכא למימר, דאי העובר אינו עמלק משום שאביו אינו עמלק ובאומות הלך אחר הזכר, א"כ י"ל דרק האב בעלים על בניו ולא האם, וא"כ לאו ממון עמלק הוא. אך אפשר דבאומות תרווייהו בעלים על הוולדות, דאין בהם דין מה שקנתה אשה קנה בעלה.וכן יש לדון, באשה מעם אחר המעוברת בעמלקי, שבעלה היה עמלקי, דבאומות הלך אחר הזכר כיבמות עח ע"ב, האם מקיים בהריגתה מצות מחיית עמלק, בזה שמוחה את זרעה שעתיד להיות עמלק, או נימא שיהיה אסור להורגה, וגם דאי לעובר אכתי אין שם עמלק אזי א"א להרוג מעוברת וכנתבאר לעיל דאיכא איסורא להרוג גוי, ברם מצי להרוג בזהירות את העובר לחודיה. ועי' ביבמות סז ע"א: מתני', בת ישראל שניסת לכהן ומת, והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר, שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי, ובגמ' משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא, ועיי"ש בכל הסוגיא וברוקח סי' שטו. וכן עי' בקדושין סז ע"ב דילפינן דבאומות הלך אחר הזכר מדכתיב וגם 'מבני' התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, ועוד אמרו שם אשר 'הולידו' בארצכם. וא"כ שמא רק מהלידה הלך אחר הזכר, וכן רק אי נקרא בן, ועובר לא פשיטא דכבר נקרא בן, יעויין בקרא ברות פ"א פי"א העוד לי בנים במעי, ורש"י במגילה יג ע"א ד"ה בשעה, ובשו"ת הגרעק"א סי' קעב, ועוד טובא. ובזה יש לבאר אמאי שמואל לא הרג את השפחה שהייתה מעוברת מאגג, והא איכא דאמרי דשמואל ידע שהיא נתעברה מאגג יעויין באלשיך בשמואל, אלא דאכתי לא חשיב עמלק, ובפרט דהיה בתוך ארבעים יום דהוי מיא בעלמא כיבמות שם. אך אכתי אמאי לא הרגה מדין ממון עמלק דהא שפחתו של אגג היתה.
וכמו כן יש לדון איפכא, באשה עמלקית המעוברת ממצרי, שבעלה היה מצרי, והא בגויים הלך אחר הזכר, וא"כ האם מצי להרוג את האשה העמלקית, דהא עי"ז העובר שהוא מצרי נמי ימות, וזה כבר אסור לו להורגו. והנה תנן בערכין ז ע"א: האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, וא"כ אף הכא אפשר להורגה. ואע"ג דהתם אמרינן בגמ': אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן אמר קרא ומתו גם שניהם לרבות את הוולד, והאי ריבוי איכא רק בישראל, מ"מ לא מסתברא למימר דבישראל לא ימתינו וכבר נהרגת, ובגויה כן ימתינו. ברם אפשר דאף דאסור להרוג גוי, היינו בסתמא, אך הכא דזה במקום דמקיים מצות מחיית עמלק, אזי שרי להרוג אף את העובר הגוי, דליכא איסורא בגוונא שזה צורת המצוה, וגם דאיכא הרבה שיטות דליכא לא תרצח בהריגת עובר עי' בשו"ת מהרי"ט ועוד. וקצת יש להוכיח הכי מדכתיב (שמואל א, טו, ו) ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אספך עמו, הרי דשרי להרוג גוי אחר לצורך הריגת עמלקים. אך זה אינו, דהכונה היא דשמא יהרוג בטעות מתוך המלחמה אבל לא דשרי לכתחילה.
ואיכא ראיה דאיכא מצוה להרוג אף עובר, דהא בקרא כתיב למחות מעולל עד יונק, הכי גם בתורה בפר' כי תצא, וגם בנביא בשמואל, והא עולל או יונק חד מינייהו הוי עובר, וכדדרשו חז"ל בילקוט שמעוני תהלים רמז תרמ: מהו עוללים רבי ורבי יוסי, רבי אומר עוללים אלו שבחוץ שנאמר להכרית עולל מחוץ עוללים שאלו לחם, יונקים אלו שבמעי אמן. רבי יוסי אומר עוללים אלו שבמעי אמן כעוללים לא ראו אור, ויונקים אלו שבחוץ אלו ואלו אמרו שירה על הים.
♦
ענף ג' - עוד כמה הערות והארות בהאי חידושא
א. חילוק בין מחייה דעמלק למחייה דמגילת סוטה
יש להעיר על הדמיון בין מחייה דעמלק למחייה דמגילת סוטה, דהא ודאי דאיכא שם מחיקה אף בפחות מב' אותיות, וכדחזינן במחק אות גדולה, או אפילו מחק דיו או שעוה כשו"ע בסי' שמ ס"ג, וטעמא דשיעורא דב' אותיות במגילת סוטה, וכן לגבי שבת כשאינו על מנת לכתוב ב' אותיות, משום שצריך שבדבר הנמחק יהיה חשיבות, ולכך כשיש תיקון באות אחת או אפילו דיו בעלמא ויש לזה חשיבות על מנת לכתוב חייבים. ולענין מגילת סוטה ודאי דבעינן שיהיה חשיבות של מחיקת השם, ואע"פ שודאי באות אחת הוי מחיקה, אבל לא מחיקת השם, ולפיכך בעינן דוקא ב' אותיות. ופשיטא דלא מהני בסוטה אות גדולה, דבעינן מחיקת השם בפועל, ולא כשבת דבעינן תיקון, וסגי כשהוא על מנת לכתוב. ולפ"ז בעמלקי אחד, כיון דאית ליה חשיבות והוא חשוב לעצמו, הרי כשהורגים אותו איכא מחייה מעליא, דהא נתבאר דאיכא שם מחיקה באחד, אלא דבעינן שבדבר הנמחק איכא שיעור חשוב, ועמלקי אחד חשוב הוא. ועי' במשמר הלוי קדושין סי' קלב.ושמא י"ל ביסוד מצות מחיית עמלק, דעיקר המצוה הוא כאשר הוא מוחה את כל העמלקים מתחת השמים, דרק בהכי מחה לגמרי את זכר עמלק. ולפיכך אף כאשר הוא הורג עמלקי אחד, אזי אף דאית ליה חשיבות בפני עצמו, אך לא ביחס להריגת האומה כולה. אולם להריגת שנים כבר אית ליה חשיבות וכדחזינן במגילת סוטה, ומיעוט רבים שנים, ובהכי חשיב חלק ממחיית העם העמלקי, משא"כ כשהורג עמלקי אחד. ובאמת במועדים וזמנים ח"ב סי' קסב חידש דרק כאשר הורגים את כל העמלקים בעולם, אז איכא מצוה של מחיית עמלק, דרק בהכי מחה את זכר עמלק מתחת השמים, אבל אם נשאר אפילו עמלקי אחד לא קיים את המצוה כלל. וע"ע בחידושי הגר"י פערלא עשה נט עמוד רסא, ובתשובות והנהגות ח"ג סי' רכב.
וידי"נ הגאון רבי אורי שחר שליט"א בעמח"ס אורי וישעי כתב דיש מקום להציע בכוונת מרן זללה"ה, שיש הריגה ויש מחייה, וכדי לקיים מצות מחיית עמלק, צריך ב' עמלקים, אבל יש מצוה גם להרוג את עמלק וזה נוהג גם בעמלקי אחד. הגע עצמך, וכי הרואה עמלקי אחד אין לו חיוב להורגו, ולא רק מדין חצי שיעור. ומה שאמר מרן זללה"ה מדין חצי שיעור כוונתו לקיום של מחיה אבל לקיום של הריגה הרי זו מצוה שלימה, אלא שיש מצוה להלחם בעמלק ולהורגם והתורה הוסיפה מצוה למחות אותם. וכמו שכתב מרן זללה"ה שיש מצוה לצער אותם בהריגתם וזה חלק מן המחייה הרי שיש ב' דינים, וזה מה ששמואל עשה לאגג שייסר אותו כאשר הרג אותו. וחז"ל למדו כן מסברא שמחייה כוללת גם הריגה. וממילא כוונת התורה שיש מצוה להורגם ולמחותם, ולפי זה שפיר בירך מרדכי על הריגת המן על מחיית עמלק, כי התורה הוציאה לשון הריגה בלשון מחייה.
♦
ב. מעיר עוד בדימיון בין מחייה דעמלק למחייה דמגילת סוטה
ותו צ"ע בעיקר דברי הטעמא דקרא, מאי דדימה מחיית עמלק למחיית מגילת סוטה, דשאני מחיקה דפחות משתי אותיות לית ליה שם מחיקה, ואיכא דאמרי דאפילו לא חשיב חצי שיעור, וכשם שלענין כתיבה בעינן שיכתוב ב' אותיות. ואף דבשבת עה ע"ב איתא דמחק אות גדולה שיש במקומה לכתוב ב' חייב, מ"מ יעויין ברא"ש ובביאוה"ל מהפמ"ג שמתבאר דיש ב' דינים, וכשאין זה תיקון לכתיבה אלא מחיקה לחודה שיעורו בב'. ועי' בתוס' בשבת עג ע"ב ד"ה צריך, ובמשנ"ב בסי' שמ ס"ק כב אות ד', ובקונטרס שתי אותיות בשבת להגר"מ קאופמן שליט"א, בעמח"ס נתיבות חיים על החפץ חיים.ותו יל"ע, כיון דכתיב בקרא תמחה את זכר עמלק, ולא כתיב רק תמחה את עמלק, א"כ עמלקי אחד לא גרע מזכר עמלק. אך י"ל, דכשם דתמחה את עמלק היינו בב' עמלקים, הכי נמי כשכתיב את זכר עמלק, בעינן ב' דברים המזכירים עמלק.
♦
ג. מעיר מדברי האונקלוס
ועוד יל"ע, דבתרגום אונקלוס חזינן דלא תירגם ענין מחייה לענין סוטה כמו שתירגם לענין עמלק, ומוכח קצת דתרי מילי נינהו. דלענין עמלק תירגם בשילהי פר' כי תצא פכ"ה פי"ט: תמחי ית דוכרניה דעמלק מתחות שמיא לא תתנשי, אבל לענין סוטה תירגם בפר' נשא פ"ה פכ"ג: ויכתוב ית לוטיא האלין כהנא בספרא וימחוק למיא מריריא. ועי' ברש"י בפסחים סח ע"א דמבואר בדבריו דאינו ענין מחיקה, דכתב שם בד"ה מנקבין בסכין לענין מיחוי קרביו, מיחוי לשון נקיבה וחיבול, כמו תמחה את זכר עמלק.וידי"נ הגאון רבי ידידיה דייטש שליט"א בעמח"ס שיר ידידות כתב דבעיקר הדימוי למחיקת מגילת סוטה יל"ד, דהנה מלשון החינוך משמע דיש ב' גדרים - דכשיכול מצווה המלך להרוג את כל העמלקים, וכל יחיד מצווה כמה שיותר ואפי' אחד. והנה שיעור ב' אותיות בסוטה התם הוי ב' מתוך מגילה שלימה, ויתכן דה"נ כשבא למחות את כלל העמלקים, כמו במרדכי כשנעשתה מלחמה בי"ג אדר בכלל העמלקים, בזה לא יחשב ויתייחס לכ"א שמצידו מצורף במעשה גמור אלא בהריגת ב' לכה"פ, וזהו דהוצרכו שם ב' לכ"א. אבל בחינוך דסגי בא', קאי בחיוב באופן פרטי להרוג לכה"פ אפי' אחד. וכעי"ז בתוס' ישנים יומא לט. ד"ה שמגיעו כפול, דאילו היה מגיעו כזית לא היו הצנועין מושכין ידיהם כי דימו לקיים מצות אכילה אבל כאן לא היה מצות אכילה לגמרי, והמשיכו שם דלא בעי כזית לגמרי אלא כזית עדיף וחשיבה אכילה, עי"ש, וביארו מה דחילק דלא היה מצוה לגמרי דהכונה דלעולם המצוה שבחפצא נתקיימה ע"י כולם אבל האי גברא לא קיים אלא כשאכל כזית. וה"נ לא יחשב שנצטרף זה לאיבוד הכללי אא"כ הרג מהן ב'. אמנם באגג נצ"ל כמ"כ דהשלים אבל לא דהשלים האחרון, דהרי נשארו הרבה אבל השלים בהאי מלחמה שבאו להילחם. ויל"ע בכ"ז. וכמדומה דעיקר החילוק העמידוהו בהרבה פנים, דכגון דין איבוד הרכוש דעמלק לא יהא אא"כ נעשית עמהן מלחמה כמו בשאול או במרדכי, אבל שתהא מצוה פרטית למי שיכול כיום לאבד רכושו דדנו דלא, וצל"ע בזה.
♦
ד. ראיה מדברי הרמב"ם לחידוש הגר"ח
יש לדון להוכיח מדברי הרמב"ם כחידוש הטעמא דקרא, דהנה כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' מלכים ה"ד: מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם, עכ"ל. ומאידך לענין מחיית עמלק בהלכה ה' לא כתב כהאי לישנא, ונהי דבמחיית עמלק ליכא ל"ת על ההריגה אלא על השכחה, מ"מ היה יכול לכתוב כיו"ב וכמש"כ החינוך. ושמא מוכח כחידוש הגר"ח זללה"ה דבמחיית עמלק היא דוקא בתרי, ולפיכך כשבא לידו אחד מהן ולא הרגו לא ביטל שום עשה. והביאור בזה, דדוקא בשבעה עממין דכתיב לא תחיה כל נשמה, איכא חיוב על כל נשמה ונשמה, משא"כ בעמלק דאיכא דין מחייה, בפחות מתרי ליכא שם מחייה.אולם יל"ע, דא"כ היה לו להרמב"ם לכתוב דאם היו לפניו ב' עמלקים והרג רק אחד ביטל את המצוה. וע"ע ברמב"ם שם פ"ו ה"ד דנראה דגדר עמלק ושבעה עממין שווין, דכתב,:אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק, ועי' בספר ישמח משה עה"ת פר' כי תצא דף קיט. ועוי"ל, דלענין עמלק הרמב"ם לא כתב דכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה, דהא אפילו אם זה לא אחד, נמי עובר, דהא על זכר עמלק נמי צריך למחות, וכן על עובר של עמלק נמי צריך למחות וכנתבאר בסמוך, ועובר אכתי לא חשיב אחד.
והנה כתיב בשילהי פר' בשלח פי"ז פט"ז: ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק מדר דר, ופרש"י דהשם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, עכ"ל. והיינו דחסרות ב' אותיות בשמו יתברך. וזהו דמחיית עמלק בתרי עמלקים, אלא דפשיטא דאף אי ישאר רק עמלקי אחד אין כסאו שלם, ודו"ק. ועי' מאי דכתב בספר חמדת התורה בשילהי פר' בשלח בהא דכתיב תמחה את זכר עמלק, מחה אמחה את זכר עמלק, חזינן שורש של 'מחה' במחה על מי המרים אשר בפרשת סוטה, וזוהי נמי הסתרת עמלק למחות שתי אותיות מן השם וכנגד מחיית השם של עמלק מצווין אנחנו תמחה את זכר עמלק, אבל גם ה' אומר מחה אמחה בתורת שם ה' עצמו שצועק על מחייתו ע"י עמלק. [אגב דעסקינן בדברי הירושלמי בסוטה, יש לציין דבירושלמי בסוטה אשכחן כמה וכמה חידושים מופלאים באופן שונה מהירושלמי בשאר מסכתות].
♦
ה. עובדא בחת"ס דהרג עמלקי
וכן יל"ע בדעת החת"ס אי פליג אהאי דינא דמצוות מחיית עמלק בעמלקי אחד, דהא כבר נודע דמרנא החת"ס הרג עמלקי אחד לקיים מצות מחיית עמלק. וי"ל כהנתבאר דהוי חצי שיעור, או דכך התחיל את המצוה, אך באמת לאו מילתא דפסיקא היא דאותו הגוי שהחת"ס הרג היה עמלקי, ואף אי היה עמלקי י"א דהיה עוד עובדא כזאת מהחת"ס ונמצא דמחה תרי עמלקים. יעויין בספר חוט המשולש החדש משנת תרס"ח עמוד ז, ובספר ליקוטי חבר בן חיים בהקדמה לח"ב, ובשיח שרפי קודש ח"ג אות רפא, ובארחות רבינו ח"א עמוד רפז, ובשלמי תודה פורים ריש סי' ח עמוד צב, ובספר סנה בוער באש פ"כ עמוד יח, ובקונטרס תולדות החתם סופר ותקופתו עמוד כד, ובאוצרות הסופר תשרי תשנ"ח גליון ח' עמוד ס', ובספר ירושתנו ח"ח עמוד רכח.[עובדא הוי ביהודי בארה"ב בניו יורק דהרג בשגגה גוי בתאונת דרכים, ונפשו היתה מאוד עגומה עליו, ומרן הגר"ח זללה"ה אמר לו דאין מה לחשוש ולעשות תשובה כיון דהנהרג היה עמלקי, וקיים מצוות מחיית עמלק, ולאחר זמן נתברר באופן מופלא דבאמת היה עמלקי. ועי' בזה בחמדת אברהם להגאון רבי חיים מרדכי הכהן דולני שליט"א גליון מ', והא מיירי בעמלקי אחד. ושוב נתברר דהעובדא הוי דהרג זוג זקנים].
♦
ענף ד' - בדברי הטעמא דקרא דבהריגת המן איכא מצות מחיית עמלק
א. מעיר דבהריגת המן היה עמלק יחידי
בטעמא דקרא החדשים בסוף מגילת אסתר בעמוד רצ כתב על מאי דאמרינן בסליחות לתענית אסתר, בפיסקא אדם בקום עלינו 'יהודי הוקיע ילדיו למטה ואביהם למעלה', דמשמע שמרדכי עצמו תלאן, ויתכן שרצה לקיים מצות מחיית עמלק בעצמו ולא ע"י שליח (ועי' בזה בפירוש הנדפס בסידור בית יעקב להיעב"ץ) ויתכן שגם בירך ע"ז ברכת המצוות, ואולי גם שהחיינו. ובאסת"ר פ"ו סי' ב המן חקק עבודה זרה על לבו, ויתכן שבירך ג"כ לאבד עבודה זרה, ע"כ דבריו הנפלאים.ויל"ע, דהא המן נהרג ונתלה לבדו בט"ז בניסן, ואילו בניו נתלו רק בשנה שלאחריה בי"ד אדר, והיאך כתב דקיים בהריגת המן מצות מחיית עמלק ואף בירך ע"ז ברכת המצוות, הא המן היה עמלקי יחידי. וצ"ל דבאמת בהריגת המן בירך רק על לאבד עבודה זרה, ורק כאשר הרג את בניו בירך ברכת המצוות. אלא דצ"ע, דהא עשרת בני המן נהרגו בי"ג אדר ורק אח"כ בי"ד אדר נתלו, ואי לא נהרגו ע"י התליה גופא (אולם עי' במהרש"א מגילה טז ע"ב ד"ה צריך למימרינהו, ודוק בלשון הרמב"ם פ"ב ממגילה הי"ב, ועי' בחת"ס שם, ובמגדים חדשים חגיגה יא ע"א) אזי איזה מחיית עמלק איכא בתלייתם, הא כבר מתו, ואיכא רק בזיון לעמלקים אבל לא מצות מחיית עמלק. ואף אי נימא דאיכא בזה מצות מחיית עמלק, אבל הוי רק אביזרייהו ודחיקא למימר דרק על תלייתם יברך ברכת המצוות, ועל הריגת המן שהיתה ע"י תליה נמי לא מצי לברך כיון שהיה עמלקי יחידי.
[ודבר פלא איכא ב'פירוש הרמב"ם' על מגילת אסתר פ"ח פ"ב ד"ה וצוו את היורים, דכתב וכוונו היורים לירות על לבו ולב בניו בבת אחת ויפתחו עליו אחד עשר יורים, והוא פלא דהא היה בשני זמנים, ועיי"ש בהערות הערה ח"י. ועוד דבר פלא איכא בפירוש הרמב"ם שם, דתלו את המן ביום האחרון של חודש ניסן, שהוא החודש הנעלה לנו].
והיה אפש"ל, דלעולם אף בהריגת המן לחודיה כבר בירך ברכת המצוות, דלשיטתו דבהריגת עמלקי אחד איכא עכ"פ חצי שיעור של המצוה. אולם זה אינו, דאטו אפשר לברך על חצי שיעור של המצוה. ועי' מש"כ מרן הגר"ח זללה"ה בדרך חכמה בריש הל' בית הבחירה בציון ההלכה סק"ב, דהברכה על בנין ביהמ"ק, הפועל הראשון שמתחיל לבנותה מברך, ואפילו שזה רק חלק מהמצוה. אלא דאיכא למימר דדוקא בבנין ביהמ"ק מברך כיון דבדעתו לגמור הבנין, משא"כ הכא הא הורג רק את המן. אך י"ל דאף הכא היה בדעתו להרוג עוד עמלקים, את בני המן. ברם הכא זה לא תלוי כ"כ בדעתו, ולא פשיטא דבידו להורגם, והיאך כבר יברך על זה, משא"כ בבנין ביהמ"ק. וע"ע בזה בשו"ת רב פעלים ח"ג סי' לב, ובמש"כ מרן הגר"ח זללה"ה בשונה הלכות סי' תרצ אות ו', ובאגרות וכתבים בסי' קמח.
ולכך י"ל דבאמת מרדכי כבר הרג לפני זה עמלק, וא"כ עתה בהריגת המן מצטרף והוו תרי עמלקים. דהנה כתב בטעמא דקרא אסתר ריש פ"ג דבגתן ותרש היו עמלקים ולפיכך רצה מרדכי שיהרגום כדי להרוג שני עמלקים. ואע"ג דבמגילה יג ע"ב איתא שהיו טרסיים, היינו רק דדרו שם. ואף דהוא לא הרגם בעצמו וליכא שליחות בגוי, מ"מ התוצאה כאן נתקיימה דמתו שני עמלקים. ועי' בנתה"מ בריש סי' קפב דבשליחות מעשה שאינה של חלות איכא שליחות אף לגוי. אך הכא לא חשיב אפילו כשליחות מעשה ממרדכי, דהא מרדכי לא שלח את אחשורוש להרוג.
א"נ י"ל בעיקר הקושיא, דשאני המן דחשיב כרבים, וכמש"כ בסמוך לגבי אגג דמלך שאני. ועי' במגילה יא ע"א: שיר המעלות לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, אדם ולא מלך, והיינו המן. א"נ י"ל, דהא נתבאר לעיל דסגי למחות עמלקי אחד ובהמה אחת של עמלק, וא"כ הכא הא מרדכי נטל נמי את בית המן והפכו לבית מרדכי, ושפיר חשיב דמחה תרי עמלקים.
♦
ב. ברכת המצוות על מחיית עמלק
ובמש"כ בטעמא דקרא דיתכן שגם בירך ע"ז ברכת המצוות, לאו מילתא דפשיטא היא. די"א דאין מברכים על מחיית עמלק, דפורענות היא ואין מברכים על פורענות, ובערת הרע מקרבך, ואין ברכה על השחתה, ויותר טוב היה שלא היו בעולם כלל. ועי' בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' שלו דכתב בתוך דבריו: והא דאין מברכין על מצוה זו, צריך לומר כמו שכתב הרשב"א בתשובה סימן ח"י דעל קלקלה אין מברכין. וע"ע בהאי ענינא בספר יפה ללב ח"ג סי' תרפה אות ג, ובשו"ת חתן סופר סי' עט, ובשו"ת משנה הלכות ח"ז סי' פא. ועוד יל"ע, כאשר יהודי הורג כמה עמלקים כמה ברכות מברך, ומסתברא דמברך רק ברכה אחת, ואף הכא בהריגת עשרת בני המן, בירך פעם אחת על מחיית עמלק.♦
ג. ברכת שהחיינו על מחיית עמלק
ובמש"כ בטעמא דקרא דאולי גם שהחיינו בירך, יל"ע דהא ברכת שהחיינו הוא על מצוה הבאה מזמן לזמן, ומצות מחיית עמלק אינה באה רק מזמן לזמן. וי"ל, דאיכא ראשונים דסברי דעל כל מצוה שאדם עושה פעם ראשונה בימי חייו יברך שהחיינו (יעויין בסוגיא במנחות עה ע"ב וברוקח בסי' שעא ובביאור הלכה בסי' כב סעי' א' ד"ה קנה, ובספר הנפלא הכי איתמר - ברכת שהחיינו סי' ד' אות טז מעמוד קב). וא"כ יתכן דהכא זה היה עמלקים הראשונים שהרג, ובהא בירך שהחיינו. ואע"ג דכתב בטעמא דקרא דבגתן ותרש שהיו עמלקים וכדהבאנו לעיל, וא"כ הא כבר נהרגו עמלקים, י"ל דמ"מ לא חשיב כלל דמרדכי הרגם, ואפילו משום שליחותו ליכא וכנתבאר לעיל.ואי עתה הרג רק עמלקי אחד, והוי חצי מצוה, יל"ע אי בזה מברך ברכת שהחיינו. ואשכחן די"א דברכת שהחיינו אפשר לברך על חצי מצוה, דבספר ילקוט הגרשוני סי' תרמו סק"ח כתב בשם ספר מקרי דרדקי בפרשת אמור וז"ל: מסתבר דמברך שהחיינו על ד' מינים גם אם אין לו הדסים, שיהיו מכוונים תלת על תלת כראוי, הגם שאינו מברך על נטילת לולב, משום דלא גרע שמחת מצות חצי שיעור משמחת קרא חדתא, גם אפילו לא נאמר סברת הב"ח בסי' כט דעל ברכת שהחיינו לא אמרי ספק ברכות להקל, וכן עשיתי כמה פעמים שלא היה לי הדס כרצוני, ולא ברכתי ברכת לולב, וברכת שהחיינו אמרתי.
וידי"נ הגאון רבי איתמר טעפ שליט"א מריה דשמעתתא דברכת שהחיינו בעמח"ס הכי איתמר – ברכת שהחיינו כתב בזה:
א. דהנה כמו"כ יש לדון לתוס' (סוכה מו.) שהברכה היא על מצוות הגורמות שמחה, אם מצוה זו גורמת שמחה בשעת קיומה כשדם וחרב ומלחמה סביב. אף שוודאי תגרום לאחר מכן שמחה עילאה.
ב. וכן יש לדון מצד "מזיק בריה" שכתב הרמ"א דמה"ט אין לברך שהחיינו על שחיטה אף שהיא מצוה, וכן דנו הפוסקים שלא לברך שהחיינו על מנעלים מה"ט, א"כ ה"ה הכא אף שמקיים מצוה רבתא דתליא בה שלימות הכסא, עכ"ז אולי אין לברך על היזק בריה. ויושב על הכסא עצמו טען ותמה 'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה'. אך אולי עמלק שאני, שוודאי הוא בכלל הנאמר עליהם 'באבוד רשעים רינה', וכדהשיב מרדכי להמן שלא לגביו נאמר 'בנפול אויבך אל תשמח', הרי שבאבידתם מותר לשמוח. ואם הכתוב מעיד דמיקרי "רינה" מאי בעית טפי ואין לנו שמחה גדולה מזו, ושוב לא דיינינן לה כ"מזיק בריה" דאין כאן שום היזק אלא ברינה יקצור"ו. ואדרבה הנזק הוא כל זמן שהם בעולם. ואף גם 'מעשי ידי טובעים בים' אולי לא נאמר כלפי עמלק, וכמדומה לי שראיתי כן.
ג. עוד יש לדון בזה עפ"י מש"כ העיטור (ח"ב מילה ח"ד) דאין לברך שהחיינו במילה מפני שהיא מצות בי"ד, והרשב"א הביאו בתשו' (ח"א ס"ס רמה). והג"מ ושבלי הלקט הביאו מרבינו שמחה דאין לברך, כיון דאיכא לאב שותפות בהאי שמחה, שגם אם הבנים שמחה, ובשמחה שיש בה שותפים אין מברכין שהחיינו. וכל הני טעמי שייכי במחיית עמלק, שהיא רק לכשנמנה עלינו מלך, והיינו שצריך לבוא בהוראתו או עכ"פ בהכוונתו והובלתו, שאל"כ מאי שייטא דמלך לזה, וא"כ הויא כמצות בי"ד. וגם כל ישראל שותפים בה. והשפ"א בבכורות (מט.) כתב דאין מברכין שהחיינו במילה, דהמצוה היא להיות נימול ולהיות נשאר החותם תמיד בגופו כמבואר בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' יא) ותוס' רי"ד (קידושין כט). וגם סברא זו שייכא במחיית עמלק שהיא לדורות ולעולם בלתי השאיר לו שריד.
ד. והנה רבו הפוסקים והטעמים שאין לברך שהחיינו על בדיקת חמץ וספירת העומר: א) דהרא"ש (כלל כה ג, וכלל יד ג) כתב שסומכין על מה שיברכו למחר בשעת הרגל, שכל הבדיקה והביעור הוא צורך הרגל. וכך הביא בנו הטור משמו. וכ"כ באורחות חיים (הל' ברכות ס"ס עג). והמאירי (פסחים ז.) ושבלי הלקט (ס"ס רלד) כתבו כן לענין ספירת העומר, דתלה הכתוב המצוה בפסח א"כ זמן דפסח קאי נמי אמצוה זו. ולדרכם י"ל דשהחיינו על ביאת המשיח או הגאולה השלימה כוללת נמי מחיית עמלק שבזה תליא שלימות הגאולה. ב) רבינו יהודא בר קלונימוס ז"ל בערכי תנאים ואמוראים (ח"ב עמ' תקד) כתב דלשהחיינו בעי היכר וליכא, דאחר בדיקה עדיין אוכל ומוכר ומאכיל לבהמתו. וכ"כ בטעם שאין לברך על ספירת העומר. וצ"ע אם מחיית עמלק מיקרי היכר, דאמנם ניכר שרוצים להרוג דוקא גויים מסויימים ולא כולם, אבל לא ניכר על הנכרי אי מזה בא. אלא שאולי בזמן שנזכה לקיים מצוה זו יהיה ניכר על כל נכרי מאיזה עם הוא, שנוכל להרוג העמלקים או משבעה עמים. ג) באבודרהם שם הביא עוד ב' טעמים מהרמ"ה ז"ל, חדא דאי"מ על מה שאינו גמר המצוה, וא"כ כיון שבדיק"ח אינה גמה"מ דהא איכא נמי שריפה אי"מ בה שהחיינו. וכ"כ הרדב"ז ומהרי"ל לענין ספירת העומר, דבתחילת הספירה עדיין אינו גמר המצוה עד סוף השבעה שבועות. והכא נמי נימא דרק בעמלקי האחרון יחול גמר המצוה ויהיה הכסא שלם.
ה. רוב הפוסקים ס"ל שלא לברך שהחיינו על מצות קידושין, וכמה מהטעמים שנתנו בזה נפק"מ למצוה רבתא דאיירינן בה: א) בשו"ת יד אלעזר (סי' כא) כתב שלא לברך על קידושין עפ"י המרדכי שהביא המג"א (תרמא סק"א) שעל מצוה שתועיל עשייתה לכמה שנים כעשיית שופר ומגילה אין מברכין שהחיינו בעשייתה. וה"נ אין לברך על מחיית עמלק שכל מטרתה היא לעולם ועד. ב) בתבו"ש (כח סק"ד) וגליון מהרש"א (יו"ד כח) כתבו דאין מברכין שהחיינו כיון שאין הקידושין עיקר - דפו"ר הוא העיקר. וה"נ התוצאה שאין זכר לעמלק בעולם היא העיקר. ג) בתבו"ש (שם) כתב עוד טעם עפ"י הראב"ד דחיישינן שמא תמלך האשה ולא תתרצה להתקדש. ועפ"ז נדון שמא יברח העמלקי ולא יצליח להורגו, וכ"ת דאיכא אופנים שאפשר לכופתו וכדומה, מ"מ נתת דבריך לשיעורין. והיא טענה שלא לברך אף ברכת המצוה, על דרך שביטלו ברכת המצוות מכיבוד או"א או צדקה, אף שברוב המקרים המצוה מתקיימת דההורים או העני אינם חוזרים בהם. ד) בשו"ת ברוך השם (או"ח מב) כתב דבכך שמקדשה אוסרה על כל העולם, ועל כך שחב לאחריני אינו יכול לברך שהחיינו. ויש לדון עפ"ז בכל המצוות שאם מקיימם מונע מישראל חבירו לקיימם אם לא חשיב חב לאחריני, דמצוות המועדים או מילה ופדיון שתיקנו בהם שהחיינו אינו נוטל מאחרים מידי, אבל במחיית עמלק מונע מאחרים למחותם, עכ"ד הנפלאים ודפח"ח.
וכדרכה של תורה יל"ע קצת, דמש"כ דכשם שבמילה ליכא שהחיינו משום שהמצווה להיות נימול לעולם, ה"ה במחיית עמלק. יש לחלק דמילה היא יצירת דבר ובזה שייכא למימר עשייה לעולם, משא"כ מחיית עמלק היינו סילוקו מהעולם, וזה רק לרגע אחד.
ומש"כ דכשם שבדיקת חמץ ברכת השהחיינו היא של הרגל, הכי הוא בברכת שהחיינו של מחיית עמלק היא של הגאולה. ויש לחלק, דהתם החמץ הוא מצוות הרגל גופא, משא"כ הכא אין זו מצווה בגאולה אלא לעולם.
ומש"כ דכשם שבקדושין אין מברכים משום שזו הכשר מצוה בלבד, ה"ה הכא שהעיקר זו התוצאה שעמלק לא יהא בעולם. ויש לחלק, דהתם הקדושין והפו"ר הם ב' מעשים חלוקים וב' זמנים נפרדים לגמרי, משא"כ הכא המצווה מתקיימת במעשה הזה גופא.
ומש"כ בסוף דבריו דבקדושין אין מברכין משום חב לאחריני דאוסרה על כל העולם וה"ה בשאר מצוות, יש לחלק, דהא המקור הוא בסוגיא במנחות, דלחד פירושא היינו בכהן המקריב, אע"פ שהוא מונע מאחרים להקריב.
♦
ד. ברכה על איבוד ע"ז בחו"ל
ובמש"כ בטעמא דקרא דיתכן דבירך לאבד עבודה זרה, יל"ע דהנה כתב הרמב"ם בריש פ"ז מהל' עבודה זרה: מצות עשה היא לאבד עבודה זרה ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות ונאמר כי אם כה תעשו להם וגו', ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו, אבל בחוץ לארץ אין אנו מצווין לרדוף אחריה אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבד כל עבודה זרה שבו, שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. ולפ"ז כיון דהכא היה בחו"ל ולא היה בגדר כל מקום שנכבוש אותו, דהא לא כבשו את שושן מקומו של המן, אלא רק את ביתו של המן, היאך כתב דיתכן שבירך ג"כ לאבד עבודה זרה.וי"ל עפמש"כ בביאור הגר"א יו"ד סי' קמו סק"כ דאפשר דה"ק דלאבד המוצא, מצוה בכל מקום שנאמר אבד תאבדון כו' כי אם כה וכו', אבל לאבד מכל המקום ולרדוף אחריה שלא להניח כלל אינו מצווה אלא בארץ ישראל כי לרדוף שלא להניח בארץ נפקא ליה מקרא ואבדתם כו' וכתיב מן המקום וכו'. ורבות האריכו בדברי הגר"א, יעויין בספר עבודת המלך על הרמב"ם שם, ובספר בית שמואל ע"ז מה ע"ב עמוד שנ, ובדרישת פקודיך מצוה קפה עמוד קמב, ובמצות המלך מצוה קפה עמוד לה, ובספר דבר שבמנין מצוה קפה עמוד קעט. ועוי"ל דהכא חשיב ככל מקום שנכבוש אותו, כיון דמרדכי ואסתר יכלו לעשות בכולם כרצונם.
♦
ה. י"א דהמן לא היה מזרע עמלק
ובמש"כ בטעמא דקרא דהמן היה עמלקי, הכי הפשטות, ויש לציין חידוש מופלא, די"א דהמן כלל לא היה מזרע עמלק. כ"כ הגר"י פערלא בשילהי עשה נ"ט, והוכיח הכי מדאיתא בירושלמי ביבמות פ"ו ה"ו: "כי המן בן המדתא", וכי בן המדתא היה, אלא צורר בן צורר, ומשמע דאינו מזרע עמלק ממש אלא רק תפס מעשיו. ובהכי ביאר היאך מרדכי ואסתר לקחו את בית המן וקשיא הא נכסי עמלק צריך למחות. וכן יש לדייק מדברי המד"ר באיכה רבה פרשה ג אות סו: ר' אלעזר המודעי אמר, זכר זה המן, עמלק כמשמעו, והכי הוא בחז"ל בעוד כמה דוכתי. והכי הוכיח מהירושלמי בספר קהלת שלמה לבעל הבית שלמה הגר"ש שטנצל זצוק"ל במערכת ה' כלל ל'.ובטעמא דקרא באסתר פ"ג פ"א כתב: המן בן המדתא, ירושלמי יבמות פ"ב ה"ו וכי בן המדתא הוא אלא צורר בן צורר, צ"ע מנ"ל שלא הי בן המדתא, וי"ל שהרי המן נמכר עבד למרדכי ועבד אין לו חייס לכו"ע ואיך מייחסו אחר המדתא, עכ"ד. אלא דיל"ע דא"כ אזי כבר ליכא מצוות מחיית עמלק להרוג את המן דהא נמכר לעבד ואין לו חייס. וי"ל דמ"מ ודאי דאיכא מצוה להרוג עבד ששייך לאומת עמלק, דאף דעתה לית ליה חייס אבל לא נפקע ממנו העמלק, ודוד המלך הרג בן גר עמלקי וכדחזינן במכילתא בפר' בשלח, אלא דאי קיבל עול מצוות כאשה אז אסור להורגו. א"נ י"ל דלא גרע מזכר עמלק, ומדוייק מדברי המד"ר באיכה רבה, ר' אלעזר המודעי אמר: זכר זה המן, עמלק כמשמעו.
[ויש לציין בזה דאיכא מרבותינו דכתבו דהמן מל וטבל, והיה עבד כנעני גמור דחייב במצוות כאשה, יעויין בזה ביערות דבש ח"א דרוש יז ד"ה וזו היא כונת, ובשו"ת צ"פ סי' קלח, ובצ"פ אסתר פ"ט פי"ג, ובצ"פ עה"ת בפר' בלק עה"פ ויאמר ראשית, ובחיד"א בחומת אנך אסתר פ"ג אות ט', ובנחל אשכול אסתר אות כ', ובכסא דוד ח"א דרוש י' לפרשת זכור עמוד קפד, ובכלי חמדה בפר' שופטים אות ו', ובשו"ת עצי זית לחתנו דהכלי חמדה סי' כח אות ה', ובחת"ס אסתר עה"פ ויגידו להמן, ובשיר מעון נדפס על החת"ס פר' תצוה, ובמקור ברוך בסי' מ ד"ה ועי', ובהתעוררות תשובה כרך ד' יו"ד סי' קלא בסופו, ובפתשגן הכתב למרן הגר"ח זללה"ה בסי' טו בד"ה ולכתוב ע"ג גוי].
♦
ענף ה' - מעיר האם כששמואל הרג את אגג קיים מצות מחיית עמלק
יל"ע דאי ליכא מצות מחיית עמלק כאשר הורג רק עמלקי אחד, אזי נמצא דכאשר שמואל שיסף את אגג (שמואל א - טו, לג) הוא לא קיים בזה מצות מחיית עמלק, דהא שמואל הרג רק עמלקי אחד. ויש לדון ליישב בכמה אנפין בעזה"י.א. י"ל כדאמר מרן הגר"ח זללה"ה דמכל מקום הוי מצוה דחצי שיעור.
ב. א"נ י"ל, דשמא שמואל הרג לפני כן עמלקי אחד, וא"כ עתה השלים מצותו.
ג. א"נ י"ל, דבאמת איכא שיטות בחז"ל דלא הרגו מדין מחיית עמלק, אלא מדין בן נח רוצח דדינו בלא התראה ובסייף, וזהו דכתיב: ויאמר שמואל כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך. יעויין בזה בתנחומא בשילהי פר' כי תצא סי' ט', ובילקוט שמעוני שם, ובילקו"ש שמואל רמז קכג, ובביאור הגרי"ז בחי' עה"ת סי' קח, ובאבן ישראל פט"ו מהל' סנהדרין ה"ד, ובמשאת המלך סי' תטו, ובספר טוב להודות ח"א סי' ט' עמוד כז, ובספר החדש שיצא עתה לאור עולם שנות חיים סי' יא. ועי' באבודרהם בסדר תפילות פורים בד"ה ולאחר קריאת המגילה, דכתב דבברכת אשר הניא איכא שש לשונות, כנגד ששה מישראל שנלחמו והרגו בעמלק, ולא כתב שם נמי את שמואל. ויש להוסיף לזה תבלין, דאדרבה כיון דאגג היה עמלקי יחידי, ואפשר דשמואל לא הרג לפני זה עוד עמלקי, לפיכך לא הייתה בזה עתה מצוות מחיית עמלק.
ד. א"נ י"ל, דהיתה הוראת שעה מיוחדת, וכמש"כ הרמב"ם בהקדמה לפהמ"ש סדר זרעים בחלק השני בענין הנביא, והחזקוני בפר' אמור פכ"ב פכ"ד, ובמנ"ח במצוה תרד, ובהעמק דבר להנצי"ב בפר' ראה פט"ז, ובנצי"ב בספרי פר' ראה פיסקא טו, ובכלי חמדה בפר' כי תצא אות טו, ובספר משולחן ר' אליהו ברוך משמיה דהגר"נ.
ה. א"נ י"ל, דהא הכא היה מלחמה, והא במלחמה מוטל על כולם להרוג את כל העמלקים, ואין דנים כל יחיד ויחיד אם הוא הורג תרי עמלקים, דע"י כולם זה מעשה מחייה אחד גדול. וא"כ שמואל המשיך את המלחמה וההריגה ששאול עשה, ושמואל השלים המלאכה, ושפיר קיים מצות מחיית עמלק. ועי' באהבת חסד ח"ב פרק טז בהערה, דמצוה שנעשית ע"י רבים, אזי כל אחד שותף בהכל. וכן שנה משנתו בשמירת הלשון ח"א בחתימת הספר פ"ז. ואע"ג דהא בעמלק תמיד הוי כשעת מלחמה וכדכתיב מלחמה לד' בעמלק מדור דור, וא"כ בכל גוונא איכא מצוות מחיית עמלק במחיית עמלק יחידי, ואמאי כתב מרן הגר"ח זללה"ה דהמצוה היא רק בתרי עמלקים, די"ל דמ"מ זה לא כמצב של מלחמה ממש כדהיה בשאול. ואע"ג דבשושן זה היה מלחמה, ואעפ"כ הצריך הטעמא דקרא שכל המאתים חמישים אנשים כל אחד יהרוג תרי עמלקים, שאני הכא דכתיב: ונלחמת בו עד כלותם אתם, ולפיכך היה מצוה עד האחרון שבהם.
ו. א"נ י"ל, דהיה סבור דהוא עמלקי אחרון בעולם, דלא ידע שהשפחה נתעברה וכן לא ידע דאיכא עוד עמלקים בעולם, ובכה"ג איכא מצוה אף בהריגת עמלקי אחד וכדנתבאר בסמוך. ויל"ע דשמא אפילו אי ידע שהיא מעוברת, מ"מ כיון דהיה בתוך ארבעים יום מיא בעלמא הוא כיבמות סט ע"ב, ולפיכך בת כהן שנתאלמנה מישראל מותרת באותה שעה בתרומה, דבאותה שעה חשיב דלית לה בן ממנו, ואכתי העובר לא חשיב עמלק. אך מ"מ זכר עמלק חשיב, וגם דבמציאות לא חשיב דאגג הוא העמלקי האחרון, ושמא סגי דעתה כבר אין עוד עמלקים והשלים בהאי מלחמה שבאו להילחם.
ז. א"נ י"ל, דחידוש מופלא י"א דאגג כלל לא היה עמלקי, דיעויין באהבת יונתן לבעל התומים על ההפטרות, הפטרת זכור, דכתב: ויתפוש את אגג מלך עמלק חי. נראה דשאול טעה במה שהחיה את אגג מפני דאגג אמו היתה מן עמלק דאמר לו שמואל כן תשכל מנשים אמך. ושאול סבר שאר אם לאו שאר הוא וא"כ אין אגג מזרע עמלק ולכך חמל עליו. ובאמת בנכרים הכל הולך אחר האם אפילו ישראל שבא על הכותית הולד נכרי וק"ל. וכן הביאו החיד"א בכסא דוד בהשמטות פני כסא דף קכח. וצ"ע, דהא להדיא קיי"ל ביבמות עח ע"ב דבאומות הלך אחר הזכר, וליכא למימר דמכל מקום לא גרע מזכר עמלק, דהא באהבת יונתן לא משמע הכי, וצ"ע.
ח. א"נ י"ל, דאפילו עתה הרג עוד אחר עמו, ולא הוזכר משום דאגג היה מלך ואינו חשוב להזכיר אחר עמו. וכיו"ב אשכחן בר"ה כב ע"ב דרב נהוראי הוי עד אחר בהדיה ולא חשיב ליה מכבודו דר"נ. אך זה אינו, דהא כתיב להדיא דשאול הרג את כל העם לפי חרב, ורק לבתר הכי שמואל הגיע. ושמא י"ל דהא שאול השאיר נמי בהמות, ויתכן דשמואל הרג נמי את הבהמות, ונתבאר לעיל דאפשר לקיים מחיית תרי עמלקים בצירוף אדם ובהמה. וגם דיתכן דבבהמות היו בהם אנשים בכישוף וכדפרש"י בשמואל שם. ברם באמת לא מצינו דשמואל הרג את הבהמות, וצ"ב בטעמא דמילתא. ושמא משום דהוא חשש דבדיעבד כבר חל ההקדש על הבהמות וא"כ צריך להקריבם ולא להשחיתם. ובחידושי הגרי"ז סימן קסב הביא דבביאור הפסוקים אמר הגר"ח דהנה מתי התחייבו להחרים את השלל, הוא כשבא לרשותם, דקודם לכן למה התחייבו. והנה יש שיטה בראשונים בנדרים לא ע"ב דבהפקר אם עומד בתוך הד' אמות, או באופן שאחר אינו יכול לזכות בה, דאם יקדישנה חל הקדש על ההפקר אע"פ שלא בא לרשותו כלל, ע"ש בר"ן תוספות ורא"ש. וע"ע בספר הנפלא הוד מלכות סי' כא עמוד קנב, וסי' מח עמוד רנד, וסי' סא עמוד שיד מאי דביאר אמאי לא הרגם.
ט. א"נ י"ל, דכיון דאגג מלך היה, שאני מלך דשקול כרבים, אולם אין מלך בלא עם, עי' פרקי דרבי אליעזר פרק יא, וכיון דכל עמו נהרג, תו אינו מלך, ולא סגי במאי דהשפחה היתה מעוברת בעמלקי.
וככל החזיון הזה י"ל במאי דאיתא במכילתא בפר' בשלח מסכתא עמלק פ"ב דמאי דדוד הרג את המבשר על מיתת שאול, כדכתיב בשמואל ב' פ"א פי"ג זהו משום מחיית עמלק, והא היה עמלקי אחד. אולם דוד כבר הרג מכבר עמלקי, וכדכתיב בשמואל א' פכ"ז פ"ח: ויעל דוד ואנשיו ויפשטו אל הגשורי והגרזי והגזרי והעמלקי.
♦
ענף ו' - חידוש מרנא החפץ חיים
בחיתום הענין יש לציין בזה לחידוש נפלא ומופלא משמיה דמרנא החפץ חיים, דבספר חפץ חיים עה"ת לפרשת זכור בעמוד קכט הביאו עדות נאמנה משמיה דהח"ח דאמר דהנה בשמואל כתיב ותעש הרע בעיני ד', וצ"ב מהו 'ותעש' הא לא הוי עשיה דהא הוי שב ואל תעשה, שלא הרג את כולם, וחידש הח"ח דכיון שהוא נצטווה להרוג את כולם, והרי הוא לא הרג את כולם, אזי נמצא דאף את מי שהוא כן הרג זה לא כדין, דהא לא עשה זאת מחמת ציווי השי"ת.אך לכאורה לא זכיתי להבין עיקר קושייתו, דהא בקרא שם כתיב: "ולמה לא שמעת בקול ד' ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני ה'", הרי דהותעש הרע בעיני ד' קאי נמי על מאי דכתיב לעיל מיניה 'ותעט אל השלל', והא הוי בקום ועשה, וא"כ שפיר כתיב בתריה ותעש הרע בעיני ד', וצ"ע. (ובאמת פלא דבספר ח"ח שם כתב כמה פעמים האי קרא, אבל את המילים הללו דותעט אל השלל, לא מייתי כלל).
ושמא י"ל דהכי קאמר קרא: "ולמה לא שמעת בקול ה'", וזה היה בתרי מילי - א. ותעט אל השלל ב. ותעש הרע בעיני ד'", אך אין הביאור בקרא דהכי קאמר, ולמה לא שמעת בקול ד', ותעט אל השלל, - ותעש הרע בעיני ד'. ועוי"ל, דבמצודת דוד שם כתב: ותעט אל השלל, כי על שלא מחית בהעם הרי הוא כאלו אתה בעצמך מהרת לקחת השלל וכו'. וא"כ לא הוי מעשה כלל. אלא דא"כ הו"ל לפרש ג"כ דכאילו עשה הרע בעיני ד' כיון דלא מחה בעם. ואשכחנא בדרשות חת"ס בדרוש לפרשת זכור ח' אדר סוד"ה ונבוא דכתב על זה גופא דותעט אל השלל הוא בקום ועשה ולא בשב ואל תעשה.
וידי"נ הגאון רבי יעקב חיים כהן שליט"א בעמח"ס ריח השדה כתב דנראה ליישב, דהנה בעצם מעשה נטילת הצאן והבקר עצמם, לא היה שותף שאול בעצמו, וכמו שמשמע מלשון הכתוב ויאמר שאול מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבח לה' אלקיך, הרי שמשמע שהעם הוא שחמל ונטל, ורק שהיה זה ברצון והסכמת שאול. וא"כ לא על עצם מעשה נטילת השלל אמורים דברי הכתוב, ותעט על השלל, שהרי לא פעל זאת שאול עצמו. ועוד, שהכתוב נקט בלשון יחידי, והלא למבואר הרבים נטלו את השלל. אך ביאור הענין מבואר הוא בעקידת יצחק שמות שער מב פרשת בשלח, ומעין זה מורם מהאברבנאל שם, ששאול נצטווה לך והחרמת את החטאים את עמלק ונלחמת בו (שמואל א, טו), כלומר מצד עצמו ושנאתו ועל שלמות המעשה אמר עד כלותם אותם ולמה טעית בשניהם כי אתה לא כוונת אל המלחמה מצד עצמה אבל לחמדת הממון ותעט אל השלל כי אליו היתה כונתך בעצם, עכ"ד העקידת יצחק.
נמצא א"כ שעיקר התביעה הייתה על שאול, בזה שלא עשה את המלחמה למען החרמת החטאים את עמלק, אלא למען חמדת הממון. והיינו שאף שהוא לא שלל בפועל את הממון, אך המלחמה הייתה למען שיאסף אותו ממון. נמצא שעיקר התביעה היא בעצם מה שהמית את העמלקי, שלא להכרית החטאים, אלא עבור השלל. וא"כ אף ביאור דברי הכתוב האלו הוא על הדרך שביאר הח"ח שהרי מצד מה שלא המית את הבהמות, אין כאן עשייה, אלא להיפך החסרת עשייה, שהרי כאמור לא שאול שלל את הבקר והצאן, אך העשייה היא בעצם המלחמה עבור השלל. וא"כ הריגת העמלקי לא נעשית כדין, ועל כן נחשב דבר זה כעשיית איסור. וא"כ אף דברי הכתוב האלו מוכרחים להתפרש מעין ביאורו של הח"ח.
♦
ענף ז' - פירות שביעית של עמלק
מסתפק פירות שביעית של עמלק האם איכא חיוב להשמידם
דבר בעתו מה טוב, וכיון דעתה מוצאי שנת השבע, ואיכא בשוקא הרבה פירות קדושים בקדושת שביעית, אכתוב ספיקא חדתא מעניינא דשביעית, ומעניינא דמצוות מחיית עמלק, ומעניינא דעסקינן דבעינן תרי עמלקים, דהנה יל"ע כאשר רואה פירות שביעית של עמלקי, בגוונא דאית בהו קדושת שביעית, האם איכא חיוב להשמידם, דמחד גיסא איכא איסורא לאבד פירות שביעית, ומאידך גיסא איכא דינא למחות ממון עמלק, דהא איכא דסברי דמחיית עמלק זהו לא רק על האנשים מזרע עמלק אלא אף על נכסי עמלק, יעויין במכילתא בשילהי פר' בשלח, והובא ברש"י בשילהי כי תצא ועוד, ודלא כהחינוך במצוה תרד. ויש לדון בזה מכמה אנפין, הן מדיני שביעית, והן מדיני מחיית עמלק, וכדלהלן.♦
א. מוכיח דאיכא מצוות מחיית עמלק אף על פירות ובהמות
היה אפש"ל, דדוקא בבהמות של עמלק איכא חיוב למחות וכקראי בשמואל, אבל לא בפירות של עמלק. אך זה אינו, דמרגניתא אשכחנא במדרש רבה איכה שילהי פ"ג, דאיתא התם: כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים וכו', מתחת השמים, שלא יאמרו 'אילן' זה של עמלק, גמל זה של עמלק, רחל זו של עמלק.ברם שמא דוקא אילן, אבל פירות מנלן, דאיכא למימר דדוקא באילן איכא לזה יותר חשיבות ויותר מוגדר כאילן של עמלק, ושם עמלק עליו, אז איכא מצוה למחותו, משא"כ פירות. אך אכתי הספק קיים כאשר איכא לעמלקי אילן ובו פירות של שביעית ובגוונא דאית בהו קדושת שביעית. אלא דיל"ע דיעקרנו ויאבדנו אלא דיקדים להפריד ממנו את פירותיו, ושמא כל זמן דמחוברין אי יאבדנו עם הפירות שבו איכא קיום טפי של מחיית עמלק. ושוב ראיתי דאיכא בזה דברים מפורשים בחיי אדם כלל קנה סעי' ב' דכתב: למחות אותו מן העולם שלא ישאר ממנו שום זכר, בין אדם ובהמה וכליו ומטלטליו.
ובאמת הוא נפק"מ נמי בבהמות, דהא איכא בהמת שביעית כסוגיא בבכורות יב ע"ב, ומה הדין בבהמת שביעית של עמלקי, אלא דבבהמה מצי לחלל דרך מקח משא"כ בפירות. ויש לדון להצד דאין צורך לשמור על קדושת שביעית בנכסי עמלק, מה הדין בכה"ג של בהמת שביעית וכיו"ב דאית לה תקנה בחילול, האם אכן מן החובה לחלל, או שמא כיון דכעת היא נכסי עמלק, מותר לאבדה ואין צורך לחללה. וכן יש לעיין האם שרי לחלל פירות שביעית על נכסי עמלק דדינם לאיבוד, ומסתברא דאסור, אך עד כמה דאיכא כמה היכ"ת דהפירות לא ילכו לאיבוד, וכדיבואר בסמוך בעזה"י, אזי שוב ליכא איסורא לחלל על נכסי עמלק.
♦
ב. ידון דמקיים מצות מחיית עמלק ע"י האכילה גופא
ועוד היה אפש"ל, דמצי למחותם ע"י האכילה, וא"כ יאכל את הפירות ובהכי גופא הוא מוחה את זכר עמלק, וכיו"ב כתב הבעל המאור בפסחים כח ע"ב לענין תשביתו דבאכילת החמץ מקיים תשביתו. והיה אפשר לדחות, דלא מקיימים מחיית עמלק באכילה, דדוקא לענין תשביתו, דעניינו שהחמץ לא יהיה בעולם, וכדברי הגר"ח הידועים לשיטת רבנן דאין צריך דווקא שריפה, אבל במחיית עמלק, יתכן דאיכא מצווה בעצם המחייה, ולכאורה מחייה היינו בדרך השחתה, ולא בדרך שנהנה מהם. אולם י"ל דנהי דאיכא מצוה טפי כשזה דרך השחתה, אבל בודאי דאיכא מצוה אף בלא דרך השחתה, דסו"ס מחה את העמלק וכבר אינו בעולם. ועוד איכא למימר, דגם אי נימא דאיכא ענין בעצם המחייה, יתכן שזה רק על עצם מחיית העמלק עצמו, אך בממונו דהענין שלא ישאר שם עמלק בעולם, לענין זה אין ענין חיובי בעצם צורת המחייה.אך אכתי, מאי נימא כאשר איכא לפניו הרבה פירות של העמלקי בגוונא דלא מצי לאוכלם, ובגוונא דאין לו את האפשרות ליתנם לאחרים שיאכלום. וביותר יש לדחות, דבאמת הא לא מצי לאוכלם כלל, דנכסי עמלק אסורים בהנאה וכמבואר במכילתא בשילהי בשלח, וברבינו בחיי שם. וכן חזינן אצל שאול דהיה חטא בזה שלקחו הבהמות להקריבם, ולא אמרינן דליכא איסורא משום דמכלה אותם, אך אפשר דלהקרבה לגבוה שאני.
ברם אכתי יל"ע, דסו"ס מצי להאכיל לבהמות הפקר, אלא דתליא בדין להאכיל חמץ לבהמת הפקר, ועי' בסמוך לענין הא דאסור ליתן לבהמה מאכל דאדם. וכן איכא למימר דמצי לאכול אכילה גסה דליכא בהכי הנאה.
וכן יל"ע, דכאשר אוכל רק לשם איבוד נכסי עמלק ולא לשום הנאה, אזי לא חשיב דנהנה מנכסי עמלק. ועי' בר"ן בנדרים טו ע"ב ד"ה והא מן התורה משעבד לה דכתב: וא"ת וכי אמר הנאת תשמישך אמאי מתסר והא מצות לאו ליהנות ניתנו יש לומר דכי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ה"מ לומר שאין קיום המצות חשוב הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מצוה הנאה מקרי ומשום הכי אמרינן בפ' ראוהו ב"ד (ר"ה דף כח) הנודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, ואיכא בזה אריכות דברים.
♦
ג. ידון דכיון דאסורים בהנאה אזי ממילא ליכא איסור להפסידם
וי"ל, דהנה פירות ערלה של שביעית שרי לשורפם, יעויין במעדני ארץ שביעית סי' ג' אות ח', ובשמיטה כהלכתה למרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א בפ"ג ס"ק יג, וא"כ איכא למימר דהוא הדין בפירות עמלק של שביעית, דכיון דלמעשה הם אסורים בהנאה, אזי ממילא ליכא איסור להפסידם. אך י"ל דערלה שאני דזה בחפצא אסור, משא"כ ממון עמלק, בחפצא זה מותר וזהו רק דין בזכויות הממון והבעלות שע"ג החפצא שלא יזכר שם עמלק. ברם י"ל דסו"ס כיון דפירות עמלק טעונים איבוד מהעולם, אזי הוו כפירות ערלה דשרי לשורפם. וביותר, דהא טעמא דמילתא דשרי לשרוף ערלה של שביעית, ביארו שם משום דלא קרינן ביה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ולכאורה הכא נמי כוותה, דסוף סוף אין פירות עמלק עומדים לאכילה, והיאך נקרא בהם, והיתה שבת הארץ לכם לאכלה.ועוד יש לדמותו לחמץ שקדוש בקדושת שביעית דשרי לשורפו, יעויין במשנה שביעית פ"ח מ"ז, ובתוס' בפסחים יג ע"א ד"ה ושורפין, ובתוס' בזבחים עה ע"ב ד"ה שביעית, ובקרית ספר פ"ז משמיטה, ובדרך אמונה פ"ה משמיטה ויובל ס"ק כ"ב. ועי' בסנהדרין עא ע"א, קיג ע"א: תניא רבי אליעזר אומר כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת שנאמר ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל והיכא דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם, ובהגרעק"א והגרשש"ק ועוד.
ובדרך אמונה בפ"ד משמיטה הי"ח בביאור הלכה ד"ה אלא גוזז בעלים, הביא דהחזו"א שביעית סי' ט' סק"ו מסתפק בכל ספיחין אם מותר לאבדן ביד די"ל כיון שחכמים אסרום באכילה מותר לאבדן ביד וכו', והמשיך שם בדר"א וכתב: ובעיקר ספק מרן אם מותר לאבד ספיחין בידים כיון שחכמים אסרום באכילה לכאורה מדפריך במנחות פד ע"א איך אפשר להקריב העומר בשביעית מספיחין הכתיב לאכלה ולא לשרפה ומאי קושיא כיון שחכמים אסרו ספיחין מותר להפסידו וכו' ועיי"ש עוד דהאריך בזה.
ויל"ע, לפי מאי דנתבאר לעיל לחלק בין ערלה לנכסי עמלק, דערלה זהו בחפצא משא"כ בנכסי עמלק, א"כ לא שייכא לחמץ ולספיחין, דהתם הסיבה מהחפצא, וקצת ראיה דאל"כ מאי פריך מנחות שם דא"א להקריב עומר מדשביעית דבעינן לאכלה, והלא משהוקדש לעומר בלא"ה א"א לאכלו ואין איסור להקריבו, ויל"ד דזה ימנע את הקדשתו.
♦
ד. ידון דהעשה דמחיית ממון עמלק דוחה את הל"ת דלא לאבד פירות שביעית
א. ועוי"ל, דהא קיי"ל ביבמות ה ע"א דעשה דוחה ל"ת, וא"כ העשה דמחיית ממון עמלק, דוחה את הל"ת דלא לאבד פירות שביעית, ושפיר מצי למחות את הפירות הללו.ב. אלא דיל"ע דהא עשה דקודם הדיבור לא דחי לל"ת דאחר הדיבור, וכדהביאו התוס' בקדושין לח ע"א ד"ה אקרוב משמיה דהירושלמי, והא מצות מחיית עמלק נאמרה קודם הדיבור משא"כ שביעית. וי"ל, דמחיית עמלק נשנה נמי אחר הדיבור, וי"א דחשיב רק כלאחר הדיבור, יעויין בצל"ח בפסחים צו ע"א, ובספר משברי ים עניני עשה דוחה לא תעשה.
ויש עוד להוכיח הכי, דאי עשה דמחיית עמלק חשיב קודם הדיבור, א"כ הא להחינוך זכירת מעשה עמלק תליא במחייתו, דהרי פטר את הנקיבות מזכירה מדאינן בני מלחמה, והא הרא"ש בברכות פ"ז סי' כ' ביאר דר"א שיחרר עבדו לקריאת זכור דנדחה האיסור עשה דשחרורו לעשה דזכירה, ולא אמרינן דהו"ל עשה דקודם הדיבור, אי הרא"ש ס"ל כהחינוך. ויש להוכיח מיניה וביה דהרא"ש ס"ל כהחינוך, מדהוצרך לשחרר את עבדו, מבואר דבלא"ה אינו בכלל חיובא, דעבד כאשה, ומוכח דס"ל דנשים פטורות, וה"ה עבדים, ולפיכך הוצרך לשחררו. אך יש לדחות הוכחה זו, דאף אי בכלל חיובא דמצות זכירה הוא, אך להצטרף למנין לא מצי, דבעינן עשרה גברי בני חורין, עי' בשו"ת בנין ציון החדשות סי' ח', ובתורת חסד סי' לז, ובמקראי קודש עניני פורים סי' ה' בסופו. אך יש לדחות כל זאת, דשאני התם דהוי מצוה דרבים כברכות מז ע"ב, ותו דלא פשיטא דאמרינן בכה"ג עדל"ת, דהא לא הוי כ"כ בעידניה.
ותו י"ל, דמאי דכתיב קודם מתן תורה בפר' בשלח על מחיית עמלק, זהו לא מצוה על עם ישראל, אלא דאיכא מלחמה לד' בעמלק וימחה ד' את שמו. ודאתינן להכי, יתכן דליכא כלל מצוה למחות נכסי עמלק, דהנה אשכחן בתרי דוכתי בתורה פרשת מחיית עמלק, בפר' בשלח ובפר' כי תצא, וכד דייקינן במקראי קודש, ניחזי דתרי דינים הוו, בפר' בשלח ליכא ציווי לישראל שימחו את זכר עמלק, אלא דכתיב כי מחה אמחה וגו' מלחמה לד' בעמלק, והיינו נקמת הקב"ה ושלימות כסאו דימחה את זכר עמלק, ובפר' כי תצא נאמרה המצוה לישראל, כדכתיב תמחה את זכר עמלק, ולכן קוראין דוקא פרשה זו.
ולפי"ז נפקא לן דבר חידוש, דכל מאי דאיתא במכילתא בפר' בשלח דלא יאמרו גמל זה של עמלק, זהו רק בשבועתו של הקב"ה, וכמדוקדק היטב בדברי המכילתא, דאיתא התם, נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו, אם אניח וכו' שלא יאמרו גמל זה של עמלק וכו', וכ"מ במדרש איכה שם, וא"כ ישראל לא נצטוו למחות את הבהמות אלא את האנשים, ואיכא בזה עוד אריכות דברים, ובמקו"א הרחבנו בזה בעזה"י.
ג. ועוד יל"ע בהאי מילתא, דהא לאו דשביעית לא חשיב ל"ת, אלא לאו הבא מכלל עשה, וא"כ אין כאן עשה דוחה ל"ת. וי"ל דכה"ג הוי עשה כנגד איסור עשה, ופליגי בה הראשונים, דהרשב"א בכתובות מ ע"א כתב דעשה דוחה איסור עשה, והכי הוכיח הגרעק"א על המשניות ביבמות פ"ו אות סז מהרמב"ם פ"ו מיבו"ח ה"י דחייבי עשה עולין ליבום, אולם מדברי הראשונים ביבמות כ ע"א מוכח דגם חייבי עשה בלבד אינם עולין ליבום לפי שאין עשה דוחה איסור עשה.
ד. ועוד יל"ע בהאי מילתא, דהא כבר נתבאר דבפשוטו של מקרא מצות מחיית עמלק היא על אנשים מזרע עמלק, ואיכא פלוגתא בקדמונים אי אף על נכסי עמלק איכא המצוה, ואף להשיטות דאיכא אף נכסי עמלק מ"מ לא פשיטא שזה אף על פירות עמלק. וא"כ נהי דמחמרינן דאיכא מצוה למחותם, אבל מי יימר דחשיב עשה גמור שבכוחו לדחות ל"ת. אך י"ל דנתבאר דהל"ת נמי לא חשיב ל"ת גמור אלא הוי לאו הבא מכלל עשה, ועי' ברשב"א בכתובות מ ע"א, ובחת"ס שם, ובמנ"ח במצוה רצג סקי"א, ויל"ע.
♦
ה. ידון דמצי להמתין בשב ואל תעשה שהפירות ירקבו
ועוי"ל, דהא מסתברא דכאשר לוקח עמלקי ומכניסו לכיפה עד שמת, הרי קיים בזה מחיית עמלק, וא"כ אף בפירות שביעית דעמלק מצי לקחתם ולהניחן עד שירקבו, דהא בפירות שביעית שרי לעשות כך, וכדהכריע מרן החזו"א, יעויין בספרו שביעית סי' יד סק"י ד"ה ולמדנו מזה, ובדרך אמונה פ"ה ה"א סק"ב.אלא דיל"ע קצת דלכאורה הוי תרתי דסתרי, דלענין שביעית החזו"א מתיר דאין זה איבוד ומחיית הפירות, ולענין עמלק חשיב מחייה בידים, אך יש לומר דאפילו אם אינו מקיים את המצווה כיון שאינו בידים ממש, אבל על כל פנים אינו מבטל את המצוה, ברם יתכן דכל רגע דאינו מאבד את העמלק עובר בעשה. ועוד יש לומר, דכיון דעומד להרקב ממילא, אזי מעיקרא לא נאמר בו חיוב של מחייה בידים, כיון דגם בלא מחיה בידים סופו להרקב, ולא יזכר עליו שם עמלק, ברם זה אינו, דא"כ אף בבהמה נימא הכי, דהא סופה למיתה, וכן בעמלקי.
♦
ו. ידון דלא יזכה בהני פירות, ואזי ליכא חיובא למחותם
ועוד י"ל, דאדרבה יזהר לא לזכות בהני פירות, ואזי ליכא חיובא למחותם, וכדהביא בחידושי הגרי"ז סימן קסב משמיה דהגר"ח, דהנה בהא דכתיב בשמואל א' (טו, כ) ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבח לה' וגו', ובביאור הפסוקים אמר הגר"ח דהנה מתי התחייבו להחרים את השלל, הוא כשבא לרשותם, דקודם לכן למה התחייבו. והנה יש שיטה בראשונים בנדרים לא ע"ב דבהפקר אם עומד בתוך הד' אמות, או באופן שאחר אינו יכול לזכות בה, דאם יקדישנה חל הקדש על ההפקר אע"פ שלא בא לרשותו כלל, עיי"ש בר"ן תוספות ורא"ש. ולפי"ז כאן אם היה בא לרשותם והיו זוכים בצאן ובבקר היו מתחייבים בהחרמתם, אלא שהם מתחילת זכייתם הקדישום לה' ומועיל כה"ג, ועיי"ש מאי דביאר בזה עוד.אלא דיל"ע, דהא טעמא דמחיית ממון עמלק הוא שלא יאמרו גמל זה של עמלק וכו', וא"כ מה לי אם בא לרשותו או לא. וביותר קשיא, דאדרבה, דכשבא לרשותו, כבר אינו ממון עמלק. וכן צ"ב, דאי איכא חיוב להרוג את עמלק ולקחת ממנו את חיותו, אמאי לא נימא הכי גם על ממונו, דאף כאשר הממון של עמלק וברשותו, יהא חייב לאבדו, ואמאי דוקא כאשר באו לרשות הישראל חייב לאבדו. ועוד יל"ע, דהא מצוה הפסיד, ורק הכונה דלא ביטל חיובו, ולכאורה בלא"ה לא ביטל דודאי כל פירות נרקבים בסוף, וכל הנידון הוא למי שרוצה להרויח עוד מצוה.
וע"ע בהקדמה לשו"ת עונג יו"ט בהגהתו הראשונה, דחידש דמצות מחיית נכסי עמלק, היינו דוקא כאשר כבר נגמרו כל זרע עמלק. ולפ"ז נמי יל"ע בנידון דידן.
♦
ז. ידון דיבטל ברוב פירות אחרים
ועוי"ל, דהנה יל"ע אי פירות עמלק שנתערבו בפירות אחרים האם אית להו דין ביטול ברוב, ואי נימא דאית להו דין ביטול, א"כ איכא תקנתא לבטל הפירות שביעית של עמלק בפירות אחרים. וליכא איסורא משום אין מבטלין איסור לכתחילה, דאיכא למימר, דעל ידי זה דנתבטלו פירות עמלק, זהו עצמו מחייתם, דשוב אין עליהם שם עמלק, ואי משום פירות שביעית אין חסרון של ביטול לכתחילה, כיון דשביעית לא בטלה דהוי דבר שיש לו מתירין, ואפילו אי בטלה, וכגון אחר הביעור דתו אינו דבר שיש לו מתירין, מ"מ מצי לערב עם פירות שביעית אחרים. [ברם בלא"ה אי זהו לאחר הביעור אזי כבר לא שייכא לנידון דידן, דודאי שרי לאבדם אם נאסרו, ובפרט להר"ם דעתה הרי זה דינם].אך אכתי שמא לא מהני ביטול, כיון דממון לא בטיל ברוב וכדאיתא בביצה לח ע"ב. וי"ל, דלענין שלא יאמרו משל עמלק הוא, סגי בזה, כיון דכבר אין כאן פרי מסוים שידוע שהוא של עמלק, ורק שמתוך כלל הפירות יש כאן ממון של עמלק, ואם הוא נוגע לפירות של חברו שנתערבו בשלו, ההגדרה היא שיש לחברו זכות ממון בתוך ממונו אבל אין כאן חפץ מסוים, ובכה"ג לא חשיב נכסי עמלק דאין זה בעלות ברורה. וכה"ג יש לדון בגוונא דאיכא לעמלק זכות ממון בתוך הרבה פירות, וכהא דפרי בפירותי אני מוכר לך, עי' במנחות קז ע"א בית בבתי, ואין כאן פרי מסוים שהוא שלו, האם צריך לאבד את הכל, או שמא הא דשם עמלק נזכר, זהו רק בדבר מסוים וידוע, וכב"ק צד ע"א לענין אביהם שגזל והניח להם דבר מסוים.
ובשו"ת אבני מילואים סי' יח כתב לענין לערב פירות תרומה בפירות חולין, דמן התורה אסור משום דאנו מוזהרין על התרומה שלא נפסידנה כדכתיב ושמרתם את משמרת תרומותי וכדתנן פ"ח דתרומות מ"ח ע"ש ומן התורה צריך שימור שלא נפסיד תרומה, וכ"כ הרמב"ם פי"ב מהל' תרומות הי"ב ע"ש, וכשמבטל תרומה בתוך חולין הרי נהפך האיסור להיתר ונעשה מתרומה חולין דאחרי רבים להטות וכמבואר וה"ל מאבד התרומה בידים כשמבטלה ברוב חולין דתו ליכא כאן תרומה והתורה אמרה ושמרתם את משמרת תרומתי, עכ"ל האבנ"מ. ברם שביעית לא בטלה ברוב.
וכיו"ב יש לדון ולפלפל לענין עמלקי, דהנה בשד"ח ח"א עמוד 134 אות פג ד"ה ואי שייך ביטול באדם, הביא שיטת המשאת משה יו"ד סי' א', דבבנ"א איסור בטל ברוב, ולא חשיב בריה שאינו בטל ברוב, וא"כ אדם באדם מתבטל (וע"ע בירושלמי בפסחים פ"ז ה"ו, ובשו"ת מהרי"ל בסי' עב, ובחקרי לב יו"ד סי' פט, ובמערכי לב ח"א דרוש נג דף קיח ע"ב, ובחי' הגרד"ל). וא"כ יל"ע אי מתקיים מצות מחיית עמלק כאשר ישליך תינוק עמלקי בין הרבה תינוקים גויים מאומות אחרות. ואין להקשות מדכתב רש"י בשמואל (א, טו, ג), משור ועד שה, שהיו בעלי כשפים ומשנין עצמן ודומין לבהמה. והיינו דמה ששאול נצטווה להרוג את הבהמות הוא משום שהיו שם בנ"א, והא לכאורה מבואר בזה, דאף דמתבטל באחרים ואינו ניכר כלל, מ"מ לא חשיב דנמחה שמו. אך הא לא קשיא מידי, דנהי דעתה שפיר לא ניכרין, אבל למחר וליומא אחרינא ישובו להיות בני אדם עמלקים, ופשוט. אך פשיטא שהוא חידוש עצום שמתקיים בכה"ג מחיית עמלק, ואדרבה הוא מבטל את מצוות מחיית עמלק ולא את עמלק.
♦
ח. יקנה את הפירות וממילא לאו ממון עמלק הוא
וכן איכא למימר, דמצי לקנות את הפירות בכסף מהעמלקי, ואז כבר אינם פירות עמלק, ובזה גופא מחה את הזכר עמלק שבזה, ולא מסתברא דאף בפירות שהיו של עמלק יאמרו דהיה של עמלק וממילא שם של עמלק נזכר בזה. ויל"ע אי מחוייב להוציא ממון עבוד האי מצוה, ואי חייב, כמה ממון חייב. ויש לציין, דכל זאת דוקא כשיקנה את הפירות בכסף, דאי יקנה את הפירות תמורת איזה חפץ, אזי יצטרך שוב למחות את אותו חפץ, דמעתה הוא נכסי עמלק, אלא דבזה כבר ליכא קדושת שביעית, ושפיר מצי למחותו.ובהכי יש ליישב מאי דחזינן דמרדכי קנה את המן לעבד, ונתן לו ככר לחם והחיה אותו (עי' ברש"י מגילה טו ע"א ד"ה וזה בא בפרוזבולי, ובתרגום אסתר ג, ד, ובילקו"ש רמז תתרנו, ובמדרש אגדת אסתר ה, ט. ועי' מש"כ מרן הגר"ח זללה"ה בפתשגן הכתב בסי' טו), ואמאי הא המן עמלקי היה, ולא הו"ל להחיותו. אלא י"ל דכיון דקנהו לעבד, בזה גופא פקע יחוסו מעמלק, ואדרבה בהכי קיים מצות מחיית עמלק. וע"ע מאי דהרחבנו בזה בענין דהמגייר עמלקי מקיים בזה מצות מחיית עמלק.
♦
ט. ידון דבהמת עמלק תאכל את הפירות ואח"כ ישמידה
וכן לפלפולא איכא למימר, דמשכח"ל כאשר לעמלקי איכא בהמה, שהבהמה תאכל את הפירות, ואז ישמיד את הבהמה, ומסתברא דליכא בהכי איסורא שמהנה אותו בינתיים, ובגוונא דהעמלקי יאכיל את הבהמה דהא אין ליתן פירות שביעית הראויים למאכל אדם, לבהמה שתאכלם. אלא דיל"ע דממנפ"ש, אי ע"י שהעמלקי מאכיל חשיב שהישראלי מאכיל אזי עובר על העשה דלאכלה, ואי חשיב דהעמלקי מאכיל א"כ הישראל לא קיים מצוות מחיית ממון עמלק. וכן יל"ע אי בכה"ג איכא משום אמירה לגוי, ואף דהוי בשאר איסורי תורה. וכן יל"ע דכאשר משתמש בפירות כדרך אין זה מעשה מחייה אלא שימוש, וכבר נתבאר לעיל ביישוב דהאדם יאכל את הפירות.♦
י. יפלפל אי לדעת מרן הגר"ח קניבסקי זללה"ה בעינן למחות ב' פירות
ולפי דברי מרן הגר"ח זללה"ה, יש לפלפל דאי נימא דצריך להשמיד את הפירות הללו, אזי יצטרך להשמיד ב' פירות, או ב' אילנות, או אדם אחד ואילן אחד וכנתבאר. ויש לדון עוד, דאיכא דסברי דעיקר המחייה נאמרה על האנשים, ואלא דעל ידי מחיית הממון, מוחה את שם בעליו העמלקי, וא"כ לפ"ד הגר"ח יצטרך לקחת ב' פירות של ב' עמלקים.ויל"ע, דיתכן דבנכסי עמלק כיון דהוי ממון, בעינן תרי פרוטות, אלא דהא בן נח נהרג אפילו על פחות משוה פרוטה כעירובין סב ע"א, ויש לחקור אי הכא אזלינן בתר הנהרג או בתר ההורג. וכיו"ב דנו לענין לא תחנם ליתן לגוי חצי פרוטה, דהא מצד הישראל הנותן לית ליה חשיבות, אך מצד הגוי המקבל אית ליה חשיבות, דהא בגוי פחות מפרוטה כפרוטה, יעויין בזה בחתן סופר דף קמד, ובתולדות יעקב יו"ד סי' כא, ובספר לא תחנם פ"ב ה"א הערה ד', ובספר חמש פרוטות הן סי' קכג.
אולם יותר מסתברא דלא תליא בשויות, אלא בחפצים, דבעינן תרי חפצים, ויתכן דאף כאשר אינם שוים פרוטה איכא מצוה דמחיית עמלק, אלא די"ל, דכיון דהמחייה היא שלא יזכר שמעמלק הביאום, א"כ איכא למימר דכל דאין צירוף של שוה פרוטה אצל הישראל, אזי אין כלל שאלה של מהיכן בא ממון זה. וקוב"ה חדי בפלפולא דאורייתא.
♦ ♦ ♦