ראש המדברים
ואמאי קרו ליה ראש המדברים כו'. נראה דלא פריך מ"ט קרו ליה הכי ראש המדברים, דודאי קרו ליה הכי מכיון דכך הוי שהוא היה ראש המדברים, ורק פריך דמ"ט הוי ר"י ראש המדברים. ולזה מפרש דהוי מכח הא דמינוהו לזה הרומאים. וצ"ל דהאי עובדא דמיירי בה בגמ' התם הויא לאחר שיצא ר"ש מהמערה, דהא ע"י מאורע זה נעשה רבי יהודה לראש המדברים. ומבואר דאף דנעשה ראש המדברים ע"י הקיסר, מ"מ אף לאחר שמת קיסר המשיך ר"י למהוי ראש המדברים. [ומה דבהאי עובדא ג"כ פתח ר' יהודה לומר כמה נאים כו' היינו דכך היה בפועל, ולא מכיון דהיה ראש המדברים, דאכתי לא היה ראש המדברים].♦
ב.
בפלוגתא דר"י ורשב"י אי יש לשבח את מעשיהן של האומות
פתח רבי יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות כו' נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס. ולכאורה אף לר' יהודה בודאי לא עשו כן בשביל צורך ישראל. ויש לעיין אי ס"ל לר"י דמ"מ יש מעלה במה שעי"ז רווח להם לישראל, ור"ש ס"ל דליכא מעלה בזה. או דפליגי היאך יש לנהוג, אי יש להחניף למלכות בכי האי גוונא או לאו. ולכאורה הם לא ידעו דיבוא דבר זה למלכות, דא"כ לא היה רשב"י מסכן בעצמו. ומשמע דר"י ס"ל דיש בזה מעלה לאומות במה שבפועל רווח לישראל על ידם, אף דלא כיוונו לזה. וצל"ע במה הוי להו מעלה ושבח בזה.ולכאורה היינו כדאיתא בספרי (דברים כ"ד י"ט) והובא ברש"י שם 'למען יברכך ואף על פי שבאת לידו שלא במתכוין קל וחומר לעושה במתכוין אמור מעתה נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה הרי הוא מתברך עליה'. ומבואר דכל דבאה טובת הנאה לאדם על ידו, מתברך עליה, ואף דלא הייתה דעתו ע"ז אלא נפל ממנו ושלא במתכוין הוא.
והנה יל"ע בהא דלא קאמר ר"ש דלא עשו לצורך ישראל אלא לצורך הרומיים, אלא קאמר דעשו כן לצורך המלכות ליטול מהם מכס, וכן אמר שווקים לזונות ולא לעיקר השימוש שם. ולהנ"ל דהיה להם צרכיהם, ורק רצו זונות לשולטים [ובתוס' בע"ז כתבו ה"ה דה"מ למימר לעשות בהם סחורה לכל דבר, אלא מגנה אותם בדבר גנאי כל מה שיכול, כלומר אפי' לצורך זונות עשיתם שווקים]. וי"ל דקאי אמה שעשו בא"י, שהיו רובם מישראל, וע"כ קאי דעשו כן לצורך המלכות ולא לכלל אנשי רומי.
ולהנ"ל י"ל דאי היה לצורך העם יש מעלה במה דאף ישראל נהנים בזה אף דלא כיוונו לזה, וכנ"ל, אבל כיון דהוי לצורך עצמן גרידא, ס"ל לרשב"י דבזה ליכא מעליותא במה שישראל ג"כ נהנו מהא. ויל"ע.
ועיין ע"ז ב: אמר להם הקדוש ברוך הוא במאי עסקתם אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקנינו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה אמר להם הקדוש ברוך הוא שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם תקנתם שווקים להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמכם כסף וזהב שלי הוא שנאמר לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות.
ולכאורה כ"ז תינח אליבא דרשב"י, אך אליבא דר"י יל"ע, דהא ס"ל דשפיר הוי מעלה להו בזה. ועיי"ש במהרש"א שכתב דאף ר' יהודה ס"ל כן, ואמר כן מפני מורא מלכות. ולפי"ז מבואר דלא פליגי. ורק צ"ל דר"י חשש שייוודע כן למלכות ור"ש לא חשש לזה.
וצ"ב מה טענו דעשו כן לצורך ישראל. ולהנ"ל דקאי אמה שעשו בא"י לישראל א"ש. ומ"מ עשו כן לצורך עצמן. ויל"ע מ"ט לא הזכירו גשרים, וגבי פרס הוזכרו גשרים. ובתוס' שם כתבו מ"מ אינם חשובים כ"כ בתקון גשרים כמו פרס. ועיין מ"ט הכא מזכיר לזה. וכן יל"ע מ"ט התם הזכירו ריבוי כסף וזהב והכא לא. ועיין, דאכסף וזהב לא קאמר דהוי לצורך עצמן אלא לי הוא. ויל"ע.
♦
ג.
סיפור דיהודה בן גרים אי הוי בכלל לשוה"ר
הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות. משמע דתרי מילי נינהו דהוא סיפר לאחרים ועי"ז נתגלגל למלכות ולא דהוא סיפר בעצמו למלכות. וכ"כ רש"י וסיפר דבריהם לתלמידיו או לאביו ואמו ולא להשמיען למלכות ונשמעו על ידו למלכות.ועיין בתוס' מש"כ אי גרסינן רבי יהודה בן גרים או יהודה בן גרים. ולכאורה אי גרסינן רבי יהודה בן גרים, בע"כ לא עשה כן בפשיעה אלא לא חשב מה יתגלגל מהא [והתוס' כתבו דתו ל"ג דנעשה גל של עצמות, אך ברש"י שם מבו' דגריס הכי], ומ"מ הוא נתבע ע"ז ולהכי גרם לו רשב"י מיתה וכדלהלן.
ועיין ברמב"ם פ"ז מדעות ה"ח שכתב 'והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע'. ובכס"מ שם כתב את המקור להא מעובדא דיהודה בן גרים. והיינו דס"ל דהתביעה עליו היתה בהל' לשוה"ר דגרם לו רעה בסיפור זה כיון דעי"ז נודע כן למלכות. ובח"ח לשוה"ר כלל ב' במ"ח סק"ג כתב דהראיה היא ממה שהענישו ע"ז רשב"י, וע"כ דהיה תביעה עליו. [ועיקר הדברים הוא חידוש גדול בהל' לשוה"ר, דיש לשוה"ר בגורם רעה אף שאינו ע"י סיפור גנות].
ועיי"ש בח"ח שהקשה דהא עובדא דרשב"י הוי באפי תלתא ומ"ט איכא איסורא בהא. ומעיקרא כתב לדון דמהא מוכח דבמתכוין לגלות הקול ליכא התירא דאפי תלתא, אך כתב דבע"כ לא נתכוין לגלות הקול, דאדם גדול היה. וכתב דבלא"ה לא שייך בזה דינא דאפי תלתא, דלגבי אנשים חשובים ליכא היתר דאפי תלתא [ולכאו' אף מפני הסכנה לא היו מספרים כן בלא"ה].
♦
ד.
במה שלקח רשב"י לבנו ר' אלעזר עימו
אזל הוא ובריה. צריך לעיין מ"ט הלך רשב"י עם בנו. דלכאורה הרי לא היה בנו בכלל הגזירה, ולמה סיכנו בחינם. ושמא היה צריך לחברותא ואו חברותא או מיתותא, או שהיה צריך לחנכו, או דחשש שיתפסו אותו כבן ערובה וכדו'.והנה יש לעיין אי יכול היה רשב"י לקיים במערה לכל המצוות כגון סוכה ומצה וכו'. ואי לא, צריך לעיין במה שביטל את בנו מכל זה, דבע"כ היה גדול וחייב במצוות, שהא היו שם י"ג שנה. ואי הוא משום פיקו"נ א"ש, אך לאידך צל"ע. ויתכן דלקח לר"א בנו עימו דהיה מחויב בכבודו. ותו אמרינן ביה דעוסק במצוה (דכיבוד אב) פטור מן המצוה.
♦
ה.
בעניין אם מותר לצער את חבירו להצלת עצמו
א"ל לבריה נשים דעתן קלה עליהן דילמא מצערי לה ומגליא. והיינו דעשו כן שלא יסתכנו על ידי נשותיהן. ועיין במג"א סוף סימן קנ"ו שכתב דמשמע מהכא שמותר לו לברוח כשיש סכנת נפשות אף על פי שמתוך זה גורם צער לחבירו. ולכאורה תו אי"ז היתר גרידא, אלא הוא ג"כ מחויב להציל עצמו. ומשמע דדוקא במקום סכנת נפשות מותר אבל במקום צער דעצמו אה"נ ס"ל שהוא מחוייב לסבול צער כדי שלא יצטער חבירו בחינם.ועיי"ש שכתב עוד ומשמע שהוא מחוייב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם ולכאורה היינו דמוכח הכי מהא דרשב"י ובנו ברחו אף שנשותיהם לא ידעו מקומם ויסבלו צער עבורם וע"כ דיש לאדם לסבול צער בשביל שלא ימות חבירו. ומבואר דהיכא דאין חבירו מחויב לסבול צער להצלתו, אסור לשני לצערו, ובע"כ ש"מ דהוא מחויב בזה. וצל"ע ההכרח לזה, דשמא חבירו אי"צ לצער את עצמו להצלת חבירו, אך אכתי מותר לאדם להציל עצמו במה שעי"ז מצטער חבירו. ויל"ע.
אך צל"ע, דהכא אינו מצער את חבירו במעשה דידיה, אלא עי"ז שברח ממילא נצטערו ע"י המלכות, ותו נימא דדוקא בכי הא גוונא שרי, אבל לצער את חבירו בקום עשה אסור [ואף אם חבירו מחויב לצער את עצמו ע"ז]. וצל"ע.
ובמחצית השקל כתב דדייק לה מהא דאמר נשים דעתן קלות משמע שמחמת קלות דעתן יעשו שלא כדין ויגלו למקומם. וחזינן דמצד הדין, אף דהוי מצער להו הוה להו לסבול הצער ולא לגלות. וצ"ב, דאטו ס"ד דמותר בידים בקו"ע למסור נפשות להריגה כדי שלא יצערוהו, והו"ל מוסר, ואיסור גמור הוא. ומאי איכפ"ל בהצער. ואף אי לא רק מצערים אותו אלא אומרים לו אם לא תמסור תיהרג, בודאי אין לו למסור נפש דמאי חזית דדמא דידיך סמיק טפי. וכמבואר בתוספתא תרומות פ"ז ה"כ דיהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל [ורק היכא דהוי ממילא מיתה לחבירו היה אפ"ל דשרי. ונראה דנקט בפשיטות דאסור]. אכן י"ל דהכא שרי ודמי לעובדא דשבע בן בכרי. עיי"ש בתוספתא ובירושלמי ב"ק פ"ג ה"א וברמב"ם פ"ה מיסוה"ת ה"ה ואכ"מ. אך מ"מ בצער בעלמא פשיטא דאסור.
ושמא מיירי הכא ביסורים שחמורים ממיתה, וכמבואר בכתובות ל"ג: דאלמלא נגדוה לחנני' מישאל ועזרי' הוו פלחו לצלמא. ועיי"ש בשיטמ"ק דיש יסורים הגדולים ממיתה. וכן ראיתי בדברי יציב חו"מ ע"ט עיי"ש.
ועכ"פ לפי"ז משמע דמותר לאדם למסור את חבירו לצער ולא למיתה כדי למנוע צער מעצמו, דרק מחמת סכנת נפשות הוי אסור. וצל"ע בזה.
♦
ו.
עץ החרוב אי היה ערלה
איברי להו חרובא ועינא דמיא. ומשמע דלאלתר השתמשו בזה. וצריך לעיין, היאך נשתמשו בחרוב, הא הו"ל ערלה כל דלא עבר ג' שנים, ואח"כ הו"ל רבעי, והיה להם להמתין לשנה החמישית. ובפשטות צ"ל דהו"ל פיקו"נ ודוחה את כל התורה כולה. אך יתכן דמסתבר דהיה מזמן לו הקב"ה אכילה דהיתר ולא דאיסור.ועיין בדרך אמונה מע"ש פ"י ה"ו שכתב דלדעת הרמב"ם דהעולה מאליו ברה"ר פטור א"ש, דהמערה לא היתה שלהם ולא זכו בה, נמצא העץ הפקר וכל הקודם ליקח מפירותיו זכה. והוי כעלה מאליו ברה"ר דפטור. ולדעות דחייב בהא, כתב דהתם שאני דהוי כעלה במקום טרשים שאין דרך בנ"א לזרוע, דלכו"ע אין בו דין ערלה. ואף דהטעם הוא משום שאין דרך בנ"א ליטפל בו להביא פירותיו לישוב, והוי כאין עומד למאכל, וכאן הרי נברא בשביל אכילתם. מ"מ כיון דאין דרך בנ"א ליטפל בו, אפי' אם הוא יטפל בו ויביא פירותיו לעיר ויאכלם או יאכלם שם, מ"מ לא מקרי עץ מאכל, כיון שאין דרך לאכול פירות עץ כזה.
וצריך לעיין בעץ שנברא בנס אי יש בו ערלה או לאו [וכעין הנידון בשמן נס ובכל מעשה ניסים ואכ"מ]. ובדר"א שם צידד לפוטרו, דהוי כאילו הועבר בגושיו מחו"ל. ולכאורה שאני, דהכא כל תחילת גידולו בא"י, ורק דתחילת גידולו כאילן גדול, ומאי איכפ"ל בזה. ומה שכתב דאפשר דלא ינק מהאדמה, צל"ע מנין לומר כן.
♦
ז.
בסדר לבישתן וכיסויין בחול
והוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא כולי יומא גרסי בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. משא"כ אם ילבשו את הבגדים בתפילה גרידא דלא יבלו עי"ז, ואף אם יבלו יבלו ולמה יש לשמור את הבגדים [ואי לא היו מתבלים, היו לובשים אותם כל הזמן, ואע"ג דלא יהיה להם בגד מיוחד לתפילה].ומה שלבשו רק בתפילה היינו מכיון דתפילה עדיפא מת"ת, דבעינן דליהוי עומד לפני מלך והכון לקראת אלוקיך ישראל. אך עיין תוס' שבת י"א. שכתבו והא דאמר לקמן כי הוה מטי עידן צלויי לביש ומכסי ומצלי ההוא מצלי היינו ק"ש. וצ"ל דמ"מ עדיף קר"ש מת"ת, ולהכי אז לבשו את הבגדים.
ועיין ברש"י שכתב ומכסין ערותן בחול. ויל"ע, א"כ למה כיסו את כל גופם עד צווארם, אי עיקר הכיסוי משום כיסוי ערותן ולזה הוא דרצו לכסות. ויל"ע.
♦
ח.
עניין המערה בשנה הי"ג
יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם חיזרו למערתכם. יש לעיין בענין האי שנה י"ג שהיו במערה, דהא לא הוי גזירת המלכות עליהן, דמת קיסר ובטלו גזירותיו. ולכאורה מ"מ הוא לצורך העולם שלא יחריבוהו. אך צ"ב, א"כ מאי מדמי לה למשפט רשעים בגיהנום י"ב חודש, דמשמע דהוא כעונש. ואולי רק קאמר דאין להם להתייסר כ"כ זמן יותר ממשפט רשעים בגיהנום, דמעיקרא לא הוי כ"כ יסורין, דהא היה לצורך לינצל, משא"כ הכא דהוי ע"פ בת קול גרידא.ויתכן לומר דמעיקרא הא סברו דכיון דמניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה אין להם זכות להתקיים ונשרפו, ואח"כ הא הדר ביה רשב"י ואמר די לעולם אני ואתה. והיינו דסגי בהו לצורך קיומו. ומ"מ בודאי על האחרים ג"כ ללמוד, ואכתי מניחין חיי עולם, אך יש להם זכות להתקיים. וי"ל דהיינו דוקא כיון דמכירין במצוות כזכויות ולא כחובות, וכדא"ל לר"א חזי כמה חביבין מצות על ישראל ובזה יתיב דעתיה.
ומבואר דלזה הוצרכו לשנה דיסורים להכיר בזה. והיינו שלא להוריד מטענת מניחין חיי עולם, אלא דאעפ"כ יש להם קיום ע"י, דדי לעולם באני ואתה. ואולי י"ל דכל מאי דדי לעולם בהו הוא רק לאחר שנתעלו באותה שנה. וצל"ע.
וצריך לעיין בשנה י"ג אי בטלו ממצוות כסוכה ומצה וכו'. דלכאורה אין בזה היתירא דפיקוח נפש, והיאך ביטל לכל המצוות. ויל"ע.
♦
ט.
באיסור רחיצה עם חמיו
שמע רבי פנחס בן יאיר חתניה ונפק לאפיה עייליה לבי בניה. ומבואר דרפב"י היה חתנו דרשב"י. אמנם בספר היוחסין כתב דהיה חמיו דרבפ"י, וכן מבואר בזוהר פ' פנחס. ועי' בסדר הדורות ערך ר' פנחס בן יאיר דהביא ראיות לב' הצדדים. יעו"ש.והנה איתא בפסחים נ"א. כדתניא עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו וכו' תנא תלמיד לא ירחץ עם רבו ואם רבו צריך לו מותר.
ובמה דאין רוחץ עם אביו וחמיו כתב רש"י מתוך שרואהו ונזכר שמשם יצא נותן לבו להרהור וכן בחמיו נותן לבו שיצתה אשתו מכאן וכן בבעל אחותו נמי איכא הירהורא. ובמה שאין רוחץ עם רבו כתב רש"י שצריך להתבייש מכבודו וממוראו. ונראה דגבי אביו וחמיו ליכא להאי טעמא, דאין קיומו עמו במרחץ סתירא לכבודו כמו שהוא סותר לכבוד רבו, אלא הוי משום חשש הירהור גרידא.
ובטור ושו"ע השמיטו לדין זה. והרמ"א באהע"ז כ"ג ו' כתב עוד אסרו בגמרא לרחוץ עם אביו ואחיו ובעל אמו ובעל אחותו ונהגו עכשיו היתר בדבר הואיל ומכסין ערותן בבית המרחץ ליכא למיחש להרהורא. וע"ע ברמ"א יו"ד רמ"ב ט"ז ולא יכנס עמו [עם רבו] למרחץ אא"כ הוא צריך לו. הג'ה וכל זה לא מיירי אלא במקום שהולכים ערומי ערוה במרחץ אבל במקום שהולכים במכנסים מותר וכן המנהג פשוט ליכנס עם רבו ואביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו למרחץ אף על פי שבגמרא אסרו כולם והכל הוא מטעם דעכשיו הולכים במכנסים.
ומבואר דהיכא דהולך עם מכנסים מותר בין באביו וחמיו ובעל אמו ואחותו, דטעמא משום הירהור, ובין ברבו, דטעמא משום כבודו, דג"כ לא שייך בזה, אבל בלא מכנסים אסור בכולם. ולפי"ז בזה"ז שהמנהג במקוה לילך בלא מכנסים אסור, וכ"כ הפוסקים.
וצל"ע במה דרפב"י היה בהדיה רשב"י בבית המרחץ. ואי נימא דרפב"י היה חמיו דרשב"י א"ש, דאין האיסור אלא מצד רשב"י, ורפב"י לכאורה לא רחץ, ותו ליכא איסורא. אבל אי נימא דרפב"י היה חתנו דרשב"י צל"ע היאך רחץ בהדיה כשהוא מגולה, דהא איכא משום הירהור. ואין לומר דהוי משום דהיה צריך לו ובכה"ג שרי. דנראה דכ"ז דיקא גבי רבו, דעיקר האיסור הוא משום כבודו, ולזה מהני מה דנצרך לזה, אבל גבי אביו וחמיו, דהוא משום הירהור, תו אף בדנצרך לזה אסור, דאכתי איכא משום הירהור.
♦
י.
מה עשו רשב"י ורפב"י כשנפגשו
הוה קא אריך ליה לבישריה חזי דהוה ביה פילי בגופיה הוה קא בכי וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה אמר לו אוי לי שראיתיך בכך אמר לו אשריך שראיתני בכך שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך דמעיקרא כי הוה מקשי רבי שמעון בן יוחי קושיא הוה מפרק ליה רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקי לסוף כי הוה מקשי רבי פנחס בן יאיר קושיא הוה מפרק ליה רבי שמעון בן יוחי עשרין וארבעה פירוקי. ולכאורה בא למעלה זו ע"י צער מערה (ועי' ב"מ פ"ה. אלא זה היה בצער מערה כו').ולכאורה יש לתמוה במה שהשיב לו רשב"י לרפב"י 'שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך', שהרי רק כעת נפגשו זה עם זה, ובודאי לאלתר רחץ את גופו מהעפר שהיה שם י"ג שנים בלא מרחץ. והרי כיון שהוא חתנו, ודאי רצה ג"כ לידע מה היה עמו כל הני שנים שנעלם מהם, והם לא ידעו שהוא היה במערה וכו', והיאך מצא בו כך [ושמא היה ניכר בו דהגיע לזה אף בלא ששמעו ממנו].
ומבואר דמעיקרא מצא בו כך, דלאחר שנפגשו אחר כ"כ שנים והיה מסובל ביסורים וכו' מיד שאל לו שאלה ומצא בו כך. והוא מבהיל על הרעיון.
♦
יא.
ספק טומאה ברה"ר לטומאת כהנים
אמרו ליה איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה ואית להו צערא לכהנים לאקופי וכו'. וכתב רש"י שהיה אותו שוק שהספק בו מקום מעבר העיר לרבים והכהנים לא היו יכולין ליכנס שם מפני טומאה וצריך להקיף דרך אחר ארוך. וצ"ב, דהא קיי"ל ספק טומאה ברה"ר טהור, ומאי טעמא הוצרכו להקיף לכל אותו המקום.ובפשטות מוכח מהכא דאע"ג דס"ט ברה"ר ספיקו טהור, מ"מ איסור טומאה דכהנים שפיר איכא בהא. וכמו דדן במנ"ח רס"ג י"ג משום דהוי איסור בעיקר הטומאה, ולא תליא בהכרעת הדין גבי הטומאה, דהא דס"ט ברה"ר טהור בפשטות הוי הכרעה או הנהגה גרידא [וגבי נכנס לאהל המת דנו האחרונים דאיכא איסורא בלא"ה משום על כל נפשות מת לא יבוא. ואף היכא דליכא כלל לטומאה, כבטהרה בלועה. ולכאורה ה"נ הא יש חשש אוהל].
אכן י"ל עפ"י מאי דאיתא בע"ז ל"ז: דבס"ט ברה"ר אמרינן להו זילו טבולו. וכתב הר"ש פרה (פי"ב מ"ד) ובטהרות (פ"ה מ"ב) דבעינן בזה נמי הזאה ג' וז' [ובמל"מ (פי"ט מאה"ט ה"א) דייק מדברי הרמב"ם דאי"צ בס"ט ברה"ר אלא לטבילה ולא להזאה, ועי' מ"ש בט"מ טבילה בלא הזאה דאי"ז מידי]. ועכ"פ נוהגין השתא כטמאים, ותו להכי הוצרכו להקיף מה"ט. אך א"כ אי"ז ענין בדוקא לכהנים טפי מדעלמא. ואולי כיון דאוכלים תרומה קשה להם כן [אך עי' בדין התרומה בינתיים]. אך בל' רש"י 'לא היו יכולין ליכנס שם' נראה קצת דהוי משום דאסורים להיטמא, ומשמע כהנ"ל דהיה בזה איסור. ויל"ע.
♦
יב.
היאך טיהר רשב"י לטבריה
אמר איכא איניש דידע דאיתחזק הכא טהרה אמר ליה ההוא סבא כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה עבד איהו נמי הכי כל היכא דהוה קשי טהריה וכו'. וכתב רש"י היה מקצץ תורמסין ומשליכן שם ונעשה נס וצף המת במקום שהוא שם וציינו למקום הקבר הכי מפרש בפסיקתא דפרשת העומר ובסדר זרעים ירושלמי. ומבואר דטיהר למקום עפ"י מה דצף המת. ולכאורה יל"ע היאך סמך ע"ז לטהר למקום ולהחזיק שאין שם טומאה, והא תורה לא בשמים היא. ומבואר דלבירור המציאות כי הא מהני אף כהאי גוונא.והתוס' כתבו כל היכא דהוה קשי טהריה כדאיתא בפרק האשה (דף סא. ושם) דתניא אמר רבי יוסי בן שאול מעשה בסלע שהיו מחזיקין בה טומאה כו' אמר להו הביאו לי סדינין הביאו לו ושראן במים ופרסו עליו מקום טומאה לח מקום טהרה נגוב. ומבואר דלדעת התוס' בדק כן בדין באופן טבעי ובלא נס, וא"ש.
ולדברי התוס' מייתי מהא דבן זכאי לידע דיש מקום טהור, ותו בירר את מקום הטהרה באופן זה [ועביד נמי הכי, היינו כיעקב שתיקן מילתא]. אך בדברי רש"י מבואר דמדמי למה דעביד בן זכאי. וצ"ב הדמיון, דבן זכאי לא בירר את הדבר אלא נהג בטהרה עפ"י מה שהיה ידוע שם. ויל"ע.
אמר ההוא סבא טיהר בן יוחי בית הקברות. לדברי רש"י א"ש, די"ל דטעם הזקן דאין לטהר בית הקברות עפי"ז, דתורה לא בשמים היא. אך לדברי התוס' דהוי באופו טבעי צל"ע מה טען ע"ז. וצ"ל דמ"מ טען דא"א לסמוך ע"ז לטהר ביה"ק עפ"י הך סימנא.
♦
יג.
בטענת רשב"י על אותו זקן
אמר לו אילמלי היית עמנו ואפילו היית עמנו ולא נמנית עמנו יפה אתה אומר עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו יאמרו זונות מפרכסות זו את זו תלמידי חכמים לא כל שכן יהב ביה עיניה ונח נפשיה. לכאורה עיקר טענתו הוא דאי לא היה יושב עמהם לדין, בזה שפיר יכול לחלוק עליו, ככל חכם שיכול לחלוק על חבירו. ואף בעניני איסור והיתר יכול לחלוק על הוראת ב"ד כל שאין זה ב"ד הגדול וכדו'. אך כיון שהיה עמם, ואף אי חלק עליהם מעיקרא במושב ב"ד ומ"מ היה רוב שלא כמוהו, תו נראה דמחויב לפסוק כהרבים, דאחרי רבים להטות. ומבואר דכן יש לכולם לפסוק אף כהוראת חכם. ואין יכול להחזיק ולהורות כדעתו כל שהיה עמהם ונמנה עמהם [ועי' דנקט לתרויהו אילמלי היית כו' ואפ' היית ולא נמנית כו']. וצל"ע בהאי דינא דאין יכול להורות כהוראת חכם שלא בב"ד כמה דסבר מעיקרא [ויתכן דא"ל דכיון דנמנית, בע"כ לזה נמנית להכשיל לדין, כיון דסברת דאין הדין כן, ולזה קא"ל זונות מפרכסות כו'].אכן י"ל דלעולם אינו מחויב לפסוק כן, אך עיקר טענתו הוא כמ"ש, יאמרו זונות כו', דהכיר בו דמה דפליג עליה הוא משום דעיניו צרה בו. ורק דהיה ניכר כן משום דהיה עמהם בדין מעיקרא, ורק לאחר הפסק ושנהגו על פיו אמר כן. ויתכן דלהכי הרג אותו רשב"י. וכן הרג ליהודה בן גרים, ואף דלאחר שנה י"ג אמר לר"א בנו די לעולם באני ואתה. אך כיון דהיו ת"ח (וכמ"ש התוס'), תו אין ראוי שיהיו ת"ח מלמדי תורה בעלי מידות מגונות כ"כ [ואף יש בזה חילול השם, וכדא"ל יאמרו זונות כו']. וכעי"ז ידוע לבאר במה דמתו תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זב"ז (יבמות ס"ב:), דלא הוי חטא כ"כ חמור דדינו מיתה, ורק כיון דת"ח היו אין ראוי שתמסר התורה מדור לדור ע"י ת"ח אלו.
♦ ♦ ♦