♦
א.
מקורות המנהג הקדומים
במסכת סופרים (פכ"א ה"ג) איתא: "לפיכך אין אומרין תחנונים כל ימי ניסן ואין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח, והצנועין בשביל המצה כדי שיכנסו בה בתאוה, והתלמידים מתענין בו שני וחמישי מפני חילול השם ומפני כבוד ההיכל שנשרף".בפשטות נראה דהמנהג הנזכר במס' סופרים אינו המנהג המוכר לנו כיום. שהלא במסכת סופרים משמע שהיה זה מנהג יחידים ("התלמידים"). ועוד, איתא בהדיא שנהגו כן בניסן, בעוד שאנו נוהגים להתענות באייר. ועוד, דאין נזכר אלא שני וחמישי, ואנו נוהגים בה"ב.
עם זאת, בטור (או"ח סי' תכט) נקט בפשטות; "ונראה לי דהנך שלשה ימים אחר הפסח קאמר כמו שרגילין באשכנז להתענות שלשה ימים אחר הפסח וכן אחר הסוכות מפני שהם ימי משתה ושמחה ושמא מתוך כך באו לידי עבירה". ובאמת, בבית יוסף שם כבר התקשה בדברי הטור, כיצד ניתן לומר שדברי מסכת סופרים הם המקור למנהג בה"ב, והלא הטור עצמו כותב שטעמו של מנהג בה"ב הוא משום חשש שמא באו לידי עבירה, בעוד במסכת סופרים מבואר שהטעם שנהגו להתענות הוא משום כבוד ההיכל.
מקור נוסף שבו אנו מוצאים עדות למנהג קדמון להתענות לאחר הפסח, הוא בתשובות הגאונים (חמדה גנוזה, סי' ד): "כך מנהג בישיבה ולפני נשיא כשיושבין לפניו ראשי ישיבות וחכמי שתי ישיבות בתעניות של אחר שבת של רגל[2] וכן בכל תענית בין קבועין בין שגוזרין בית דין".
אנו למדים מכאן, כי בבבל היה מנהג קדום להתענות לאחר הרגל. ולהלן יובאו דברי הראבי"ה (סי' תתסג) שכתב במפורש שמנהג תענית בה"ב נשען על מנהג בבלי קדום.
♦
ב.
התבססות המנהג באשכנז
מדברי הראשונים באשכנז נראה כי המנהג להתענות בה"ב היה מנהג רווח ונפוץ. כך עולה מדברי הראבי"ה (סי' תתסג): "ותענית של אחר הפסח ושל אחר החג נהגו בכל תפוצות ישראל ולא הוי כתענית יחיד. וטעמו של דבר שמתענין אומרים משום שמא חטאו בשמחת יום טוב בלשונם ובלבבם וכדחזינן באיוב (א, ה) אולי חטאו בני וגו'. ואינו נראה דא"כ אפילו לאחר שבועות נמי. ונראה לי דבכל מקום אנן גררינן בתר בני בבל והם היו מתענין אחר החג בזמן הרביעה כשלא ירדו גשמים ובני נינוה אחר הפסח כאשר הבאתי לעיל מן הירושלמי, אבל לאחר שבועות לא מצינו שמתענין בשום מקום".המרדכי, שהיה מצאצאי הראבי"ה, מביא את דבריו במסכת תענית (סי' תתכט), וכן הביא את דבריו הרא"ש (תענית פ"א ס"כ). ועוד הוסיף הרא"ש: "ובארץ אשכנז עשאום קבע והכל מתענין וסמכו להו מעשה דאיוב דכי הקיפו בני לשבעת הימים הקריבו עולות מספר בניו אולי חטאו וברכו השם בלבם".
ובמחזור ויטרי (סי' רפה) כתב: "לאחר הפסח מראש חודש אייר רגילים בני הגולה לגזור ג' תעניות. וכן לאחר סוכות ממרחשון מתענין שני וחמישי ושני. בהם מפיגים ימים גלותינו ומתפללין סליחות. וקורין ג' בויחל משה. ובמנחה מפטירין בנביא דרשו ד' בהמצאו".
בעלי התוספות, לעומת זאת, רצו להסמיך את מנהג תעניות בה"ב לדברי אבין (ויש גורסים אביי) המובאים בגמרא בקידושין (פא, א) "סקבא דשתא ריגלא". ופירשו בתוספות שם: "פירוש ריעוע של ימות השנה לייחוד ולעבירה. כלומר ימות הרגל [שיש] קבוצות אנשים ונשים לשמוע הדרשה ונותנין עין זה על זה לכך נהגו להתענות לאחר פסח ולאחר סוכות".
ובספר הדר זקנים על התורה, מבעלי התוספות (דברים טז, טו) מצינו: "והיית אך שמח, שלא יגיס לבו לפנות לבטלה, כדאמרי' סקבא דשתא ריגלא. פי' גרוע שבכל השנה זו הרגל, לפי שלבו של אדם גס בו וקל להרהר ולכך נהגו העולם להתענות אחר הרגלים שני וחמישי ושני".
ובספר חסידים (אות רכז): "ומה שמתענין לאחר חג המצות ולאחר חג הסוכות לא בעבור שחוטאים (לפי שלא היו קורין בס"ת) כמו (לפני) תעניות שלפני ר"ה ויוה"כ שאין קורין בתענית אלא על כפרת עונם לזכרם ביום הדין לטובה אבל אלו התעניות בשביל הגשמים במר חשון מתענין בשבוע ראשונה (כשאין חל ראש חודש מרחשון בשבת) בעבור יורה שיורה על הזרעים לברכה ובאייר מפני שלא תלקה בשדפון ובירקון לכך קורין בס"ת כמו שהיו הראשונים עושים כדי שירד המטר לברכה".
ובספר הרוקח (הל' תענית סי' ריב) כותב: "אחר הפסח וסכות מתענין שלש שני וחמישי ושני וקורין ויחל. אבל אחר עצרת אין מתענין".
ובמנהגים דבי מהר"ם מרוטנבורג (עמ' 29) הובא: "ונהגו להתענות באייר שני וחמישי [ו]שני ולעולם יש להתענות אותם קודם ל"ג בעומר ואומרים בהן סליחות בתפילה וכשחל ר"ח אייר בשבת אין גוזרין בו תעניות עד שבת [שלאחריו] והטעם לפי שבפסח בח"ה נוהגי' בו קלות ראש. גם משום חומר' דחמץ מתעני' ויש סמך מאיוב ויהי כי הקיפו שבעת ימי המשת' העלה עולות וכו'".
ובאור זרוע (הל' ט' באב סי' תטז) כותב: "וילפינן מינה שאסור להתענג במעדנים אפילו מה שאינו מתענה בעבור האונס כשהצבור מתענין, כגון שני וחמישי שלאחר הפסח ואחר הסוכות".
ובטור (או"ח סי' תצב): "נוהגים באשכנז ובצרפת להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח והחג. וממתינין עד שיעבור כל חודש ניסן ותשרי ואז מתענין לפי שאינן רוצין להתענות בניסן ותשרי. וסמכו אותם על מקרא דאיוב ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו' אולי חטאו בני וגו' ובשביל שימי המועד הם ימי משתה ושמחה אולי חטאו. ועושין אותן כמו תענית ציבור לקרות ויחל". וכן כתב הטור גם בסימן תכט.
♦
ג.
מנהג פרובנס
לעומת התקבלות המנהג באשכנז ובצרפת, בפרובנס אנו מוצאים שמנהג תענית בה"ב היה בעיקר מנהג יחידים. כך עולה מדברי הראב"ד בספרו תמים דעים (סי' קעז): "מה שאמרו רבותינו ז"ל סקבא דשתא רגלא (קידושין פא, א) שמעתי מפי בקי כי סקבא ענין קלקול, ופירש הענין קלקול כל השני הרגל, כלומר בימי הרגל עשוי לקלקל מעשיו יותר מכל שאר השנה, לפי שדרך העולם להתענג בימי הרגל במאכלים ובמשתאות ובמיני מלבושים שהם ימים מחודשים והתאוות מתחדשות ומתעוררות בהם, ובנ"א קרובים לבא לידי קלקול מעשים ולידי מכשול עונות, ומטעם זה נהגו יחידי הדורות ואנשי מעשה להתענות אחר כל רגל ורגל משלשה רגלים שלש תעניות, שני וחמישי ושני, כי שמא בשמחת הרגל נתלכלכו בחטא או הם או אנשי ביתם וצריכים לבקש רחמים לכפר בעדם ובעד ביתם, וזה באמת מנהג יפה הוא וראוי לנהוג בו".ובארחות חיים לר"א הכהן (ריש הל' תענית): "נהגו יחידים להתענות שני וחמישי מר"ח אייר עד שבועות ושני וחמישי מר"ח מרחשון עד חנוכה. וכשהתחילו להתענות מתענין שני וחמישי מר"ח ומפסיקין בר"ח ואין מתחילין ואין מפסיקין אלא בשני לעולם לכך מתחילין ביום שני ראשון של אייר ומסיימין ביום שני קודם שבועות וכן נמי במרחשון מתחילין ביום שני וראשון של מרחשון ומסיימין ביום שני קודם חנוכה ויש מתענין בה"ב אחר שבועות והטעם לכולן משום דאמרינן סקבא דשתא רגלא כלומר ברגל אוכלין ושותין ז' ימים יותר מדאי ומרוב אכילה ושתיה והשמחה פוחזין וחוטאין תמיד ומנאפין וצריכין להתענות לכפר עליהם... ויש שאין מתענין באייר אלא ג' תעניות שני וחמישי שני וכן מרחשון וכן בסיון".
לעומת זאת, בספר כל בו (סי' סא) כתב: "נהגו כל ישראל להתענות שני וחמישי אחר הפסח עד שבועות, ושני וחמישי מסוכות ועד חנוכה, משום דאמרי סקבא דשתא רגלא, כלומר שברגל אוכלין ושותין שבעת ימים יותר מדאי, ומרוב אכילה ושתיה והשמחה פוחזין וחוטאין תמיד ומנאפין וצריכין להתענות לכפר עליהם".
מדבריו נראה שמדובר במנהג רווח ולא במנהג יחידים, כפי שמשתמע מדברי הראב"ד והר"א הכהן. גם בספר האשכול מהדורת הלברשטאט (ח"ב סי' ג) נראה כך. וז"ל: "אבל נהגו מעולם במדינות האלה להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח ואחר החג וסמכוהו על מ"ש באיוב ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח ויקדשם והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם כי אמר אולי חטאו בני, וברגלים האלה שנמשכו ימים הרבה במשתה ושמחה באים לידי קלות ראש ויחוד אנשים ונשים, לכן ראוי להתענות ולהתוודות והיינו דאמרי סקבא דשתא רגלא, פי' קלקול של כל ימות השנה הוא ברגל".
עם זאת, כבר ידוע ומוסכם הדבר על ידי כל העוסקים בעניין, כי ספר האשכול מהדורת הלברשטאט, איננו ספר האשכול המקורי שנכתב בידי הר"א אב"ד, ומדובר בספר שזמנו מאוחר יחסית (הזמן המדויק שנוי במחלוקת). בספר האשכול מהדורת אלבק, שהוא ספר האשכול המקורי, קטע זה אינו מופיע כלל[3].
♦
ד.
טעמי המנהג
מהמקורות שהובאו לעיל נראה, כי לא היה טעם אחיד למנהג, וניתנו לו טעמים שונים ממקום למקום.הטעם הנפוץ ביותר הוא החשש שמא חטאו הציבור בימי הרגל המרובים. עם זאת, גם בטעם זה ניתן למצוא חלוקה בין המקורות. בעוד שיש המסמיכים מנהג זה למנהגו של איוב שהיה מקריב קרבנות עבור בניו מחשש שמא חטאו וברכו את ד' בלבבם, אחרים מסמיכים זאת לדברי הגמרא שדרשת הרגל היא זמן המסוכן לחטוא בזנות משום שיושבים אנשים ונשים יחד.
הראבי"ה מקשה על טעם זה, שאם כן עלינו להתענות גם לאחר שבועות. בשלחן גבוה (תצב, א) כתב ליישב את קושיית הראבי"ה: "ואולי י"ל בדוחק דפסח וסוכות שהלכותיהן רבות היו יושבין זמן הרבה בדרשה עד שהיה מקום לקרוץ עין זה בזה אבל שבועות שהלכותיו מועטין היה הדרשה יותר קצרה ולא היה זמן ליתן עין בעין ולכך לא היו מתענין אחר שבועות גם לטעם זה".
כעין יישוב זה כתב גם בפרי מגדים (א"א תצב, א): "והוא במקום שנוהגין לדרוש הלכות עצרת בעצרת, מה שאין כן השתא שאין דורשין". ובשו"ת יד אפרים (סי' כ): "כתבו התוס' שם הטעם כיון שמתאספים לדרשת החג אנשים ונשים לשמוע הדרשה ע"כ נהגו להתענות לאחר פסח ולאחר סוכות. מזה, דבחג השבועות לא היו רגילין להתאסף לדרשה".
עם זאת, עיון בדברי הראבי"ה מראה שקושייתו לא נסובה על דברי הראשונים שטעם הצום הוא משום סקבא דכולא שתא, אלא אדרבא על הראשונים שהביאו טעם מאיוב. ולפי טעם זה תירוצו של השלחן גבוה אינו מיישב את קושיית הראבי"ה. זאת ועוד, גם הראשונים שכן הביאו טעם לתענית מדברי הגמרא, מרביתם (פרט לבעלי התוספות) לא נקטו שהחשש שמא עברו איסור שייך דווקא בדרשת הרגל, אלא בימי הרגל בכללותם מחמת השמחה שנוהגת בהם[4].
עם זאת, בבית יוסף (או"ח סי' תכט) כתב ליישב את קושיית הראבי"ה באופן פשוט: "ומה שכתב דאין נ"ל טעם זה דרבינו משום דא"כ לאחר שבועות נמי, י"ל דכיון דלא הוה אלא יום אחד או שנים לא שכיח ביה שמחה טובא. אבל חג הפסח וחג הסוכות שהם הרבה ימים חיישינן שמא מתוך אורך ימי השמחה באו לידי עבירה וצריכין כפרה". וכדבריו כתבו כמה אחרונים.
עם זאת, יש מן האחרונים שרצו לדייק שבאמת לפי הטעם שחוששים שמא חטאו ברגל, גם לאחר שבועות יש להתענות. כן כתב העולת שבת (סי' תצב) והאליה רבה (שם ס"ק ד) והחק יעקב (שם ס"ק א) והובאו דבריהם בשערי תשובה (ס"ק א).
הראבי"ה עצמו נקט שמנהג אשכנז נשען על מנהג בבלי עתיק, להתענות לאחר סוכות ולאחר הפסח אם לא ירדו מספיק גשמים באותה שנה. באופן דומה כתב בספר חסידים, שמנהג התענית לאחר סוכות הוא כדי שיתברכו הגשמים הראשונים, ומנהג התענית לאחר הפסח הוא כדי שיתברכו הגשמים האחרונים.
לעומת זאת, במחזור ויטרי כתב שטעם התענית הוא משום ש"בהם מפיגים ימי גלותנו", היינו שעיקר תעניות אלו נועדו כדי לבקש על הגלות. ונראה שלמד כפי שהבאנו בראשית המאמר מהטור, שמקור הדין להתענות בה"ב הוא מדברי מסכת סופרים, שם מבואר שטעם התענית הוא בשביל כבוד ההיכל (ולפי טעם זה באמת יש לעיין מדוע נקבעו תעניות אלו דווקא במועדים אלו).
במנהגים דבי מהר"ם כתב טעם מחודש, על פיו המנהג להתענות נובע מחשש שמא נכשלו באיסור חמץ בפסח. ולפי דבריו יש לעיין מדוע נהגו להתענות לאחר סוכות.
טעם נוסף כתב במטה משה (סי' תשמז): "ור"י בר נחמן כתב שבשביל שאחר הסוכות ופסח האויר משתנה ותולדות האדם משתנים וגופו של אדם מתחלש שלא הרגיל עדיין באותו אויר כדאמרינן שילהי קייטא קשה מקייטא. על כן אנו מתענים שיחזק הקב"ה את גופינו עכ"ל".
ושוב מצאתי שטעם זה מפורש כבר במנהגי ר"א חילדיק (מנהגי חודש מרחשון): "ומה טעם שרגילין להתענות אחר סוכות ופסח ולא לאחר שבועות... בשביל שאחר סוכות ופסח האויר משתנה והתולדות שלאדם משתנים וגוף האדם מתחלש שלא הורגל עדיין באותו אויר כדאמר דשלהי קייטא קשה מקייטא, על כן אנו מתענין שיחזק הקב"ה את גופינו".
ובאליה רבה (או"ח סי' תצב ס"ק ג, וכעי"ז בבאר היטב שם ס"ק א) כתב שטעם התענית הוא מחשש שמא נכשל באיסור מלאכה. שמכיוון שהותרו בימי חול המועד כמה מלאכות לצורך, עלול האדם להיכשל אף במלאכות שאין בהן צורך. כעין טעם זה כתב גם בנוהג כצאן יוסף (פרשת חיי שרה אות א) ובבגדי ישע (סי' תצב).
♦
ה.
בדברי הפוסקים
בדברי גאוני אשכנז מתחילת תקופת האחרונים נזכר המנהג בפשטות. כך למשל בהלכות ומנהגי מהר"ש מנוישטט (סי' תמד): "שאלתי למה"ר שלום מפי מה מתענין כשהשנה מעוברת, ואמר לי לפי שהשנה ארוכה יותר משנים אחרות, ויש זמן מופלג מתעניות שלאחר החג שמתענים בה"ב, לתעניות שיני וחמישי ושיני שלאחר הפסח מבשנים אחרות, ולכך מתענים".וכן האריכו בפרטי תעניות אלו במנהגי ר"א חילדיק (מנהגי חודש מרחשון), ובהגהות למנהגי מהר"א קלויזנר (הלכות תענית), ובמנהגי מהרי"ל (סדר שני חמישי שני), ובמנהגי ר"י טירנא (חודש אייר).
נראה שבספרד ובעדות המזרח מעולם לא נהג מנהג זה, ואין הוא מוזכר באף אחד מן הראשונים הספרדים. עם זאת, בשולחן ערוך נפסק (סי' תצב): "יש נוהגים להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח וכן אחר הסוכות וממתינים עד שיעבור כל חודש ניסן ותשרי ואז מתענים". ועיין בשלחן גבוה, ובכנסת הגדולה, ובברכי יוסף, ובכף החיים שכתבו שהמנהג הוא שלא להתענות.
ולמעשה, בדורות האחרונים אף בקרב האשכנזים הלכו והתמעטו המתענים, עד שכיום אין מתענים אלא יחידי סגולה. וכן כתב בערוך השלחן (תצב, ב): "לפי שלא קבלנו עלינו לחובה ומטעם זה עכשיו מפני חלישת הדורות נתמעטו המתענים".
♦ ♦ ♦