להלן נבאר בקצרה את טעם המחמירים בחמץ הנמכר, ונברר ונציע בס"ד את דיני ספק ותערובות ומעמיד בחמץ שעבר עליו הפסח, ואת המציאות והנידונים בהלכה בקמח ובמשפרי האפייה המצויים[1].
♦
חמץ שעבר עליו הפסח וההנהגה אחר מכירה
חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, וכמבואר בסי' תמ"ח. והוא מדרבנן, מ"ב שם סק"ז.יש שנהגו למכור החמץ בכל שנה ושנה לגוי, ולחזור וליקח ממנו הכול אחר הפסח. ויש בזה נידון של הערמה, הן לגבי זה שיש לדון שלא חל כלום, והן שיש לדון שעכ"פ אסור לעשות כן מדרבנן. וכבר דנו בזה רבים. ופתח בה הגאון בעל תבו"ש בספר בכור שור, פסחים כא, א, והקשה שהרי 'מוכחא מילתא דהערמה טובא' ועיין שם, ואחריו דנו בזה הרבה מרבותינו האחרונים. ויש בזה גם דברים מהתוספתא ומדברי הגאונים והראשונים), ונתבאר במק"א, ואכ"מ.
ויש להדגיש שמעיקרא, נהגו בקהילות במכירה זו רק בשעת הדחק (וראה ב"ח סי' תמח, א"ר שם, ז, ישועות יעקב שם, חיי אדם בנשמ"א, ח ובעוד הרבה אחרונים. (וכן ציין מקורות בפסקי תשובות תמח, טו), והמנהג בעיקרו היה למכור רק לצורך פרנסה, כגון מוכרי יי"ש ומגדלי פרות, שהיי"ש ומאכל הפרות היה חמץ, שהוא שעת הדחק גדול מאוד. וכן ראיתי בשו"ת בית אב בשם מהרי"ץ דושינסקי שכן המנהג, וכן ראיתי בשם הגר"ש וואזנר זצ"ל[2]. ושוב ראיתי מביאים בשם האור לציון ועוד מחכמי ספרד שאין למכור חמץ בעין במכירה הרגילה בלי שעת הדחק מיוחדת. וצ"ב אם היו מקומות שנהגו להקל בזה לכתחילה.
וידוע הדבר שבזמננו נוספו הרבה ריעותות במכירה, והיא נעשתה הערמה גלויה מאוד (הן בחלק של דעת המוכר והן בפרט בחלק של דעת הגוי לקנות), וגרעא טובא ממצב המכירה בדורות קודמים בהרבה פרטים[3]. ובפרט במכירה של בתי חרושת שהבעלים שלהם אינם שומרי תורה, ולצערנו לא איכפת להו לעבור בבל יראה, ועושים את הנדרש מהם למכירה רק בשביל ההכשר, שבזה כל טענה של הערמה היא חמורה שבעתיים. (ויש שמוכרים בשטרות שייתכן מאוד שאינם מתקבלים בערכאות, אף כשהמוכרים אינם שומרי תורה וצייתי דינא כלל, ואכמ"ל בטענות ובצדדים שיש לדון בזה).
ולעניין דיעבד, יש שטענו להקל בדיעבד אף אם המכירה לא חלה, מצד זה שחמץ לאחר הפסח איסורו הוא משום קנס בעלמא, וכיון שהמוכרים סמכו על הרבנים המתירים, ודאי שלא קנסו אותם. ויש להעיר, שבראשונים מבואר שקנסו גם באנוס, וכן הוא ברמב"ם חמץ א, ד. ועיין ברמב"ן פסחים לא, ב 'אלא ש"מ שקנס זה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין לו בין לאחרים'. וכן נפסק בשו"ע תמ"ח ס"ג. ומעתה לכאורה שגגתם של מוכרים או אונסם, אינה טעם להקל. וראה עוד בהערה[4]. והיינו, אף אם נחשיב את סמיכתם על הרב לאונס, והוא נידון בפנ"ע. ועוד, מה נעשה במי שלא איכפת לו לעבור באיסור, ולא סמך על כך שהמכירה מצילה אותו מאיסור אלא סמך על כך שהיא תגרום שיתנו לו הכשר. ואם אין לו גמר דעת למכור, צ"ב אם יש במה לראותו כאנוס במצב זה, ואכמ"ל.
יש עוד נידון להקל מצד הביטול, ברם כבר העירו מגדולי אחרונים שכשהוא משמר את חמצו ומונע מאחרים לקחת, לכאו' הביטול אינו מתפרש לחמץ זה, ואינו יכול להתיר. (ועיין המו"מ בבכור שור שם, פמ"ג תמו מ"ז ז, נשמ"א קכד, ח, ועוד הרבה אחרונים, ועיין ביאוה"ל על השו"ע שם). אמנם יכול אדם לפרש שהוא מפקיר ומרשה לקחת אם אין המכירה חלה, ויקבע בליבו שלא למנוע אחרים מלקחת מספק, ועיין היטב, אבל נראה שאין זו דרך המסורה לרבים. ועכ"פ כשקונים מהשוק אינו בכלל זה.
והנה גם בדורות קודמים יש מהאחרונים שנהגו להחמיר לעצמם גם בדיעבד. וכן נהג הגר"א (כמובא במעשה רב אות קפ"א) והגרעק"א (כמבואר במכתב חתנו בעל רחש לבב) וכן נהגו הרבה ת"ח. ובמכתב מהג"ר חיים ברלין (בן הנצי"ב) לחכ"א ז"ל לגבי היתר מכירה, כתב לו כהנחה וודאית - הרי פשוט שלעצמך אינך משתמש בחמץ שנמכר (איני זוכר את הלשון המדוייקת ואינו לפני כעת). ונראה שגם בדורות קודמים היה מצוי לת"ח להחמיר בזה, אולי בעיקר בליטא וע"פ הגר"א. אמנם יש גם אחרונים שחלקו והתירו אחר הפסח (וצ"ב בכל אחד מהם איך נעשתה המכירה לפניו, ואם היה מורה כן לכתחילה גם במכירה שלנו, ובפרט בבעלי בתי חרושת שאינם שומרי תורה).
וסוף דבר, הנראה לענ"ד לעניין מעשה לדידן, שההנהגה הנכונה והישרה היא כמנהג הרבה מת"ח ויראי ד' כיום, שלא לאכול חמץ הנמכר אחר הפסח. וכן נהגו החזו"א ועוד מגדולי ישראל. והוא מנהג כמה קהילות קדושות, רבנן ותלמידהון (ולפום עניות דעתין יש לדון אף מדינא, ואכמ"ל).
♦
ספק בחמץ שעבר עליו הפסח
ספק חמץ שעבר עליו הפסח, לכאורה מותר, דהוי ספד"ר. ובמ"ב תמט, ה דן בספק היה של ישראל וכתב 'יש דעות בין אחרונים יש שכתבו דמותר בהנאה ואסור באכילה, ויש שמקילים ואומרים דגם באכילה מותר כשאר ספיקא דרבנן דלקולא אזלינן'. ובשעה"צ אות ח' ציין להאוסרים באכילה שהם 'ב"ח ומקו"ח ומג"א', ובשעה"צ אות ט' ציין להמתירים שהם 'חק יעקב וכן משמע דעת ט"ז, וכן נוטה דעת נהר שלום ומגן [ה]אלף ובית מאיר'. ע"כ. ולעניין מעשה לכאורה עולה להקל, עכ"פ במקום הצורך, שהרי רבו המתירים והנידון בדרבנן. (ויש להוסיף שגם הא"ר והפר"ח מקילים בזה, כן מצויין אצלי, וכעת לא בדקתי). והבית מאיר כתב לדחות את הראיות לכאן ולכאן, וסיים שבלי ראיות ראוי לתפוס לקולא, וילע"ש הלשון. ובבית אפרים להגרא"ז סי' מא שעכ"פ בספק פלוגתא יש להקל. ובבית שלמה או"ח פו שרוב האחרונים מקילים אף באכילה (וסיים שכ"ש בנידון דידיה יעו"ש).בחזו"א או"ח קכא, כג נראה שדן אף להחמיר בהנאה (אבל הביא רק שהמ"ב בשם א"ר מקיל, ונראה שלא ראה את שאר דברי האחרונים בזה). ומה שטען החזו"א שכיון שבפסח היה אסור משום ספק דאורייתא, א"כ יש לקונסו, הנה אפילו במעשה שבת פסק המ"ב בסי' שיח, ב שבספק במלאכה מקילים במעשה שבת. (אמנם אינו ברור באחרונים, אבל בספק השקול ייתכן שהוא מוסכם, וכעת לא עיינתי כה"צ). והנה לטענתו זו של החזו"א לכאו' צריך לאסור גם בהנאה, והאוסרים רק באכילה הוא לכאו' שלא כטענה זו אלא שסברו שמ"מ באכילה החמירו חכמים. ונמצא לכאורה שרבו האחרונים דפליגי בזה, ויל"ד. ועכ"פ לעניין מעשה נראה שיש מקום להקל.
והנה יש בזה שני אופנים. חדא, מאכל שהוא ספק חמץ ובודאי עבר עליו הפסח, ואידך, מאכל שהוא ודאי חמץ וספק אם הוא מלפני פסח (או שהוא ספק אם היה ביד ישראל בפסח). ולכאורה הדין שווה בשניהם.
♦
תערובת חמץ שעבר עליה הפסח
חמץ שנתערב לפני פסח הסכימו הפוסקים שדינו אחר הפסח תלוי בשאלה אם איסורו מדאורייתא. ואם התערובת אסורה בשהייה בפסח מדאורייתא, הרי היא אסורה לאחר הפסח בהנאה, ואם איסורו בפסח מדרבנן, כגון במין במינו ופחות מס' דמדאורייתא הוא בטל ברוב, הרי להמג"א היא מותרת גם באכילה, והא"ר אוסר, כמבואר במ"ב תמז, קב. ובשעה"צ כתב שהח"י ועוד סברי כהמג"א. וכיון שהנידון בדרבנן נראה שעיקר הדין להקל.והנה בתערובת שאין בה שישים והיא פחות מכזית בכדי אכילת פרס, נחלקו הראשונים אם הוא מדאורייתא, ובשו"ע תמב, א נפסק שהוא מדאורייתא. ברם הרבה ראשונים סברי הוא מדרבנן, ובמק"א נת' שנראה שכן דעת רוב הראשונים. ויש לדון שמעיקר הדין אף יש מקום לסמוך על זה בשעת הדחק. ומעתה לגבי חמץ שעבר עליו הפסח, הרי הוא ספק דרבנן, ונראה שיש להקל שפיר כהשיטות שהוא מדרבנן, וממילא אינו נאסר אחר הפסח. ומיהו באופן זה, שהחמץ לא בטל מדאורייתא אלא שאין בו איסור בל יראה, אולי דמי לנוקשה, שהמג"א הקיל גם בו באכילה, אבל רוב האחרונים אסרו באכילה והתירו רק בהנאה, כמבואר במ"ב תמז, קז. אמנם במ"ב שם, קו משמעות לשונו שרק מפני שעבר מדאורייתא מחמירים בה. [ועוד, שגם בעבר בדאורייתא הט"ז מתיר יעו"ש, אלא שרוב האחרונים אסרו, ויש בזה צירוף מסויים]. ויל"ע עוד בכל זה.
[בחמץ שהוא משקה, משמע ג"כ שהשיעור בכזית בכדא"פ, שהרי שיכר המדי ועוד הן משקין. וכבר דנו בזה האחרונים, עיין תוס' יוהכ"פ יומא פ, ב וקרן אורה נזיר לח, ב ועוד, ואכ"מ].
♦
תערובת שנתערבה אחר הפסח בס' ובפחות בס'
בטור או"ח, תמז כתב שחמץ אחר הפסח שיעורו בשישים, והעיר הב"י שם שמסתימת הרמב"ם שבטל משמע שהוא בטל ברוב בעלמא, שלולי זה היה הרמב"ם מפרש שצריך ס'. ובשו"ע תמז, יא סתם כהטור. ולכאו' צ"ב למה סתם להחמיר כן, והרי הרמב"ם מקיל בה, והוא לכה"פ ספק דרבנן (ובפרט שהרמב"ם הוא מרא דהוראה, והמחבר רגיל לפסוק כהרמב"ם). וצ"ל שכיון שאינו מפורש ברמב"ם להיתר, ובטור הוא מפורש, סבר שיש להעדיף לדינא את המפורש. ועוד, שיש מקום לדחות את הדקדוק ברמב"ם, דאדרבא, וי"ל שסמך שיתפרש שהוא ככל איסורים שבתורה שהן בס'.והנה בר"ן מפורש להדיא שהוא בטל ברוב. מעתה הדעת נותנת שמדינא הוי לכה"פ ספד"ר, וכבר כתב המג"א שכן משמעות הגמ' ורש"י ועוד, ומעתה לכאו' הנכון להכריע כן. אמנם במג"א סיים המיקל לא הפסיד, ולכאו' היינו שאף שנקט שמדינא שרי, מ"מ יש מקום למדקדק לחוש לפסק שו"ע. וכדבריו כ"ה בחיי אדם.
הח"י דחה קצת את דברי המג"א בפשט הגמ', וסיים שבמקום הפסד מרובה ושעה"ד יש להקל. וכ"ה בעוד אחרונים, וכן הוא במ"ב תמז, קה[5]. ובא"ר (שנכתב אחר הח"י ומביאו לפעמים, והיה גיסו של הח"י) כתב להקל במקום הפסד, ולכאו' היינו שבא להקל יותר מהח"י.
בשעה"צ תמז, קעה ציין להמגן אברהם, וכתב 'והנה ממנו משמע דהטור יחיד בזה, אבל זה אינו, דהובא בחידושי הריטב"א בשם רבו הרא"ה ז"ל גם כן דבמין בשאינו מינו בעינן דלבטול טעמא, והיינו בששים, והטור הלא מיירי גם כן במין בשאינו מינו, דמין במינו אפילו נתערב בתוך הפסח ועבר הפסח גם כן שיעורו ברובא'. ע"כ. ויש להעיר שהנידון הוא בדרבנן, ואחרי שהר"ן מקיל להדיא, וכן משמעות גמ' ורש"י ורמב"ם, הרי לכאו' דינא הוא להקל, עכ"פ במקום הצורך.
בביאור הגר"א ופר"ח ג"כ נראה שנקטו בפשיטות להקל וכהמג"א, ואף לא סייגו בלשון לא הפסיד. ויעויין בשדי חמד (חמץ ומצה ו, כד) שהביא דעת הרבה אחרונים שא"צ ס'.
ונמצא שכל האחרונים נקטו שעיקר הדין להקל, ונחלקו לגבי ההנהגה בזה. שלהח"י והרבה אחרונים ומ"ב מקילים רק בהפס"מ או בשעת הדחק, ולהא"ר בכל הפסד, ולהמג"א וחיי אדם הוא בגדר המיקל לא הפסיד, ולהפר"ח והגר"א נראה שיש להקל לכתחילה. ויעויין מה שציין בשדי חמד להקל.
בשע"ת הביא מנוב"י שבנתערב בשוגג הקל, והנה זהו הנידון הרגיל, שהרי אנו אוסרים לבטל לכתחילה גם בחמץ שעבר עליו הפסח. וכן המאפיות הסמוכות על המכירה, שכמעט כל המורים נוקטים שהיא מועילה דיעבד עכ"פ מעיקר הדין, הרי הוא לכאו' בדין שוגג.
בחזו"א במק"א נתקשה מה טעם השו"ע להחמיר, וסיים שהמ"ב מיקל במקום הפסד. ולא ברור אם ר"ל שעכ"פ בזה ודאי שרי, אבל מסברא יש להקל יותר, או שקיבל לגמרי לפסוק כדעה זו. ובמק"א נתקשה בדברי אחרונים (שמקורם בב"י) ששייך פדיון להתיר באכילה, וסיים דבריו שבלאו הכי יש מקום להקל. וצ"ב בדיוק הכרעתו.
לעניין הלכה, הסכמת אחרונים שהוא מותר מעיקר הדין ובהפמ"ר. ולגבי ההנהגה למעשה, נראה שהמיקל תמיד לא הפסיד, ומ"מ יש מקום לחשוש להרבה אחרונים ומ"ב שאסרו לכתחילה (והמ"ב התיר רק בהפמ"ר), ומ"מ במקום צורך לענ"ד יש מקום להקל אף כשאינו בדרגת הפסד והפמ"ר. ואם נתערב בשוגג הוא קל יותר, וכהנוב"י ושע"ת. ראיתי מציינים בשדי חמד הביא עוד אחרונים שנקטו בה להקל, ויל"ע שם.
♦
מעמיד
הנה בכל תערובות איסור אנו אוסרים במעמיד אף שיש ס' ואפילו באלף, כמבואר ברמ"א יו"ד פז, יא 'דדבר האסור בעצמו ומעמיד אפילו באלף לא בטיל' ע"כ. ונקטינן שהוא מדרבנן, כמבואר במ"ב תמב, כז. (ועיין מג"א תמב, ט שכתב שהוא מדרבנן ולהטור הוא מדאו', ובח"י תמב, טז שי"ל שהטור מודה, ובפמ"ג יו"ד פז, מ"ז, יג שנקטינן לדינא שהוא מדרבנן, והוא דין מוסכם).חמץ שעבר עליו הפסח, והיה החמץ מעמיד (ונתערב כן אחר הפסח), יל"ע אם דינו כתערובת בס' או כתערובת פחות מס' או שהוא אף חמור מזה. והנה, בפשוטו, דין מעמיד הוא כדין נותן טעם, אבל אינו חמור מטעם, ובמה שהדין הוא שבטל ברוב ואין נתינת טעם אוסרת, הרי לכאורה גם מעמיד לא יאסור.
בשו"ת מהר"ם מלובלין קכא[6] דן בעיסה שחימצו אותה בשמרי שיכר שהוא חמץ, ואסר משום 'דכל מידי דלטעמא עבידא לא בטיל'. ע"כ. וכן הוא במג"א תמז, מה[7]. ברם בח"י תמב, טז[8] כתב על זה שנ"ל שלא גרע מנתערב פחות מס' דסגי בהשלכת האיסור לים המלח, כמבואר תמז, יא, אכן מהאחרונים משמע שאסור כאילו הוא בעין, ומ"מ בהפמ"ר אפשר להתיר ע"י השלכת הנאת המעמיד לים המלח. ע"כ. (ייתכן שהמג"א מודה שלמש"כ בס"ק מ"ד שהוא בטל ברוב הרי הוא הדין במעמיד שבטל, וכתב את המשך דבריו ע"פ דברי השו"ע ואחרונים דעימיה, וצ"ע). והביאו להלכה במ"ב תמז, קו, והוסיף שהוא הדין שמותר למכור לגוי חוץ מדמי הנאת החמץ. (וכן בנתערב קודם הפסח כתב המ"ב תמב, כז שמועיל להשליך לים המלח).
מה שהצריך הח"י השלכה הוא ע"פ הרמ"א שם, שעל פחות מס', שהשו"ע אסר בה וכהטור, והיינו שנקטו שאינו בטל, כתב הרמ"א שאפשר להשליך הנאה לים המלח. ברם לכאו' למה שנקט הח"י עצמו שבהפמ"ר יש לנקוט דפחות מס' בטל, הרי א"צ להשליך. ואולי כל שיש הפמ"ר להשליך הכול ואין הפמ"ר להשליך לים המלח, בזה הצריך הח"י להשליך, לפי שעל זה אין דחק והפסד מרובה. (ובאמת יש בזה נפ"מ בנתערב קודם הפסח, שגם בזה התיר הרמ"א בהשלכת ההנאה לים המלח, ויש לקבל שבמעמיד ג"כ דינו כן).
והראוני במגן האלף שעל הנידון דמעמיד וכו' כתב שכל זה לדעת הטור שבטל רק בשישים 'אבל למאי דמשמע בש"ס דלא בעי שישים מעמיד לא עדיף מטעם' ע"כ. והיינו כטענת הח"י הנ"ל, אלא שהח"י כתב להקל ע"פ טענה זו רק בהפמ"ר, ואילו במגן האלף נראה שהקל בזה לגמרי, ויעו"ש.
והעולה מזה, שבמעמיד בהפמ"ר יש להקל להשליך ההנאה לים המלח, ואם הוא הפמ"ר אף בזה, נראה שיש להקל שבטל לגמרי וא"צ להשליך כנגד. ולהמג"א שכתב שהמקל בפחות מס' לא הפסיד, מסתבר שהוא הדין במעמיד. וכן להגר"א ופר"ח שנראה שהקילו לכתחילה בפחות מס', הרי מסתבר שהוא הדין במעמיד. (בעיקר דין ההשלכה תמה החזו"א, אלא שכתב שבלא"ה יש להקל בתערובת, ויל"ע מה נקט בנתערב קודם הפסח, וכעת לא עיינתי בזה).
וברם שו"ר שהביאו לגבי מעמיד מגמ' חולין דף ו, א ומרמב"ם מעשר יג, יח, ומבואר שהעשוי לטעם כגון תבלין חמיר טפי מדבר הבטל ברוב, והאחרונים הביאו דין זה לגבי מעמיד. וכעת לא עיינתי באחרונים הנזכרים לעיל אם עסקו בזה. ואם טענה זו נכונה, הרי לכאורה מעתה א"א להקל בתערובת דמעמיד, וצ"ע למעשה.
♦
זה וזה גורם
וכל זה במעמיד לבדו, ואם היה שם גם מעמיד של היתר, באופן שנחשב זה וזה גורם, הרי נקטינן דזוז"ג מותר. ודינא הוא שאם אין בזה כדי לחמץ ואין בזה כדי לחמץ הוי זוז"ג. ואם יש בזה ויש בזה, נחלקו בה, שפשטות הגמ' לאיסור, ברם בתוס' שנץ פסחים וכ"ה בתוס' שלנו נקטו בה להיתר. ועיין ט"ז יו"ד פז, יג וש"ך פז, לו וחזו"א יו"ד כט, ב ואילך. ויעויין ש"ך שם, שדן לחלק בין מחמץ שהוא כנותן טעם לבין שאר מעמיד, ונשאר בצ"ע אם זו הכוונה.♦
קמח
המציאות היא שמרססים על החיטים מעט מים כדי להוסיף להם לחות. וראיתי להרב ויא שליט"א בחוברת דיני פסח שלו שכתב בשם מומחים שהיא כמות מועטת מאוד, ואין מים מנטפים מהחיטים, אחרי כ-30 שניות אינו טופח להטפיח, ושו"ר כעין זה בדברים מועד הכשרות העה"ח. ומשהים אותם כך כ-10 שעות ועד יממה, והחיטים סופגות לחות. סיבת הדבר היא מפני שזה מועיל להפרדת הקליפה ולהקטנת החיכוך בטחינה. (החיטים מגיעות בכ-11 או 12 אחוזי לחות וטובת הטחינה היא שיהיו בכ-16 אחוזים). יש טחנות ששופכים בצינור מים על החיטים, אבל באופן שאין שרייה של החיטים במים אלא הרטבה בלי התאספות נוזלים.כפי ששמעתי מת"ח שביקרו במטחנה, אחרי שהחיטים מתייבשות קשה או בלתי אפשרי להבדיל במראה וריח בינן לבין חיטים שלא עברו את התהליך, ואין רואים התנפחות של החיטים וכדומה. איני יודע מה הנוהל בטחנה שביקרו בה אבל מסתבר שאין הפרש בין הצורות השונות לגבי זה. (וכן הבנתי שיש מקומות שתוך כדי האיכסון מרטיבים את החיטים מפני שיובש גורם חשמל סטטי וזה גורם נזק לחיטים, ולא ראיתי פרטים מדויקים, אבל כנראה שזו הרטבה מינימלית והדבר לא גורם שינוי במראה החיטים). – וראה כעין זה בספר עטה אור פסחים מהגר"ע טולידנו שליט"א.
יש מחכמי זמננו שדנו את זה כחמץ או ספק חמץ, אבל כמדומה שלא נחתי לבדוק את המציאות, אלא דימו זאת לדין לתיתה שבפוסקים, ושם זה היה נעשה ע"י שרייה ממש לפחות זמן קצר. וכיום אינו כן ואין שם התאספות מים ושריה כלל, וכנ"ל. וכמדומה שבחיטים העליונות בערימה שהיו מים בשוליה וכדומה, שהוא מבואר בפוסקים להיתר, הייתה יותר לחות מאשר בחיטים אלו.
יעוין במק"א (כת"י) שהרחבנו בסוגיא דלתיתה ומבוקעות וכו'. וסיכום הדברים לענ"ד, שמעיקר הדין היה מקום לפסוק שכל שלא נתבקעו שרי, וכדעת רה"ג ודעימיה, אבל רוב הראשונים פסקו כהרי"ף שאם יתבקעו כשיניחום ע"פ הביב הוא ספק דאורייתא. ובפר"ח כתב ג"כ שמעיקר הדין יש לפסוק כהמקלים. (ולהרמב"ם הוא מדרבנן, ואם נקבל את שיטתו, הרי לדידן הוי ספק דרבנן, ועיין).
והנה כשהחיטים לא התנפחו, לכאו' א"צ לחוש לחימוץ. ואמנם יש ראשונים שסברו שבשרויים במים חוששים אף שלא נתבקעו (שרבינו אפרים פירש בזה את הגמ' דארבא דטבעה). ויעויין בשו"ע תס"ד שפסק כך. וכנראה היינו שחוששים שהתחיל תהליך התנפחות, אף שאינו ניכר במבט רגיל מבחוץ. אבל אם החיטים לא התנפחו כלל, וגם לא היו שרויות במים עומדים, הרי בפשוטו א"צ לחוש לכלום.
המ"ב בשעה"צ תס"ז אות י"א הביא בשם כמה אחרונים שאם היו שרויים במים גם אם לא נתנפחו אסור, וכתב שלא מצא ראיה מוכרחת לזה ושאם לא נתנפחו כלום ראוי לומר שאין חשש שהם במצב שאם יניחום ע"פ הביב וכו', וסיים להקל בהנאה. והחזו"א הובא בגליון שם כתב שאכן כך הוא מן הדין אלא שבמציאות בשרייה תמיד יש ריכוך, יעו"ש. ובנידון דידן הרי כן הוא. ואף שמשהין אותן לספוג את הלחות, הרי בבאו בספינה וגשמים מזלפין ובנמצאים בעליה ונכנסו מים ודאי ג"כ שסופגין לחות ואף יותר ויותר, ומ"מ הקילו הפוסקים אף לאכילה בפסח. ובלאו הכי כנראה שאומדנא ברורה היא שבנידון דידן החטים לא יתבקעו אם יתנו אותן ע"פ הביב, שעניינו הוא שכשיש ניפוח פנימי הרי אח"כ כשהן מתייבשות בחום גדול נוצר ביקוע. (ושם הבאנו מהגמי"י שבחיטים שטבען שהן קשות, הרי אף בשרויות יום שלם דרך החיטים שלא להתבקע. אמנם לא כתב כלפי הנחה ע"פ הביב).
והנה קרוב לומר שכשאין לו קמח אחר, יכול לאכול קמח זה בפסח, ולחלק מהשיטות אף להכין ממנו מצות מצוה. (ויעויין במש"כ במק"א בדין שימור דמצה, שבלא שימור אף שיש לתלות שלא החמיץ, יש לטעון שמשמעות הראשונים נראה כהאחרונים דסברי שלא יי"ח בו, ודלא כאחרונים שהקילו, ומהם המ"ב. אמנם בכגון נידון דידן שאינו עניין של תלייה וחזקות, אלא המצב ידוע שבאים מים בגבול מסויים שאינו מחמיץ, ייתכן דעדיף וכשר למצת מצוה. ויל"ע היטב וכעת לא עיינתי.)
ולגבי אכילה אחר הפסח, הנה לכאורה אף מי שיחמיר בסתם אכילה בפסח עצמו, הרי מידי ספק ודאי לא יצא, ואף הוי כעין ס"ס שספק אם הוא כלתיתה ועיקר לתיתה בלא נתבקעו הוא ספק. (ולדידן עיקר לתיתה היא פלוגתת ראשונים אם הוא ספק חימוץ, ויעויין לעיל). ועיקר הנידון בקנס דרבנן.
וידוע שהחזו"א היה אוכל מקמח שנמכר (אך לא ביררתי איך הייתה המציאות בזמנו, וצ"ב. וכן תלמידיו הגדולים נהגו להקל בזה. [ואמר לי כבוד אאמו"ר הגאון שליט"א ששאל פעם בזה את הגאון ר"ח גרינימן זצ"ל, ואמר לו שאף לעצמו אינו מחמיר בקמח (ואמר דרך צחות שאוכל במוצאי הפסח מתנור ראשון). ושו"ר במכתב ממנו שנדפס כעת 'בדבר קמח אחר פסח, מרן זללה"ה (-הכוונה לרבו החזו"א) לא הי' חושב את הלתיתה כודאי חמץ, כך שלא הי' מקפיד מלקנות קמח לאחר פסח, וגם אנו לוקחים מן הישן שמוכרים חמצם אם לא מזדמן משל אחר הפסח'. ע"כ מהמכתב.
וכמדומה שכן נהגו ונוהגים שאר תלמידי החזו"א (וראיתי כותבים שכן היה מנהג הגרי"י קנייבסקי זצ"ל בעל קה"י ובנו הגרח"ק והגר"נ קרליץ זצ"ל ועוד]. - בעיקר דין ספק בחמץ שעבר עליו הפסח כתבנו לעיל, ונתבאר שנראה עיקר שיש מקום להקל אף באכילה.
♦
משפרי אפייה
כיום מצויים משפרי אפייה שחלקם יש בהם חששות חמץ. ויעויין לעיל דיני ביטול ברוב כשאין ודין מעמיד. ויש לברר אם המשפרים הם מעמיד ואם הם בגדר זה וזה גורם.ואחר הבירור, קרוב הדבר שהמשפרים אינם בגדר מעמיד, וראה פרטים בחלק המציאות בהערה[9]. ויש להעיר עוד, שיש מהמשפרים שהם כנראה נחשבים כחמץ נוקשה.
והנה אף אם הם ראויים להעמיד, הרי השמרים עצמם, שהם עושים את עיקר התפיחה, בדרך כלל אין בהם חשש חמץ, וממילא הוי זוז"ג. וכיון שאין מטרת המשפרים לעשות את עיקר ההחמצה, אלא לשפר או לזרז את התפיחה שנעשית ע"י השמרים, והם ניתנים בכמות מדוייקת כפי הנצרך למטרתם, הרי מסתבר שאין בהם בכדי לחמץ לבדם (ובפרט אם רק חלק מהמרכיבים שבהם הם חמץ). ונמצא שאף אם יש בהם חומרי החמצה והתפחה, הרי בהיתר יש כדי לחמץ ובאיסור אין, ובודאי שרי. [ואף אם נחוש שיש בהם כדי לחמץ, הרי הוא בנידון יש בזה ויש בזה. וקרוב שלגבי חילוק הש"ך בין מחמץ למעמיד, הרי משפרים אלו הם בכלל מעמיד, שאינם מיועדים להיות ניכרים בטעמם. ואינם כשאור דחז"ל, שהיה חמוץ ביותר וניכר בטעמו].
והעירו בזה עוד מדברי המנחת יצחק (ח"ז, סי' כז) שאם למעמיד האסור יש השפעה מיוחדת של העמדה שאין בגורם המותר, אין שייך בזה דין זוז"ג. ברם לפי העניין נראה, שאין לומר שיש בהם עניין העמדה שאין בהיתר. ואף אם נוצר על ידם שינוי מרקם וכדומה, נראה שעכ"פ כרגיל אינו בגדר מעמיד שיוכל לאסור את התערובת.
ולכן נראה, שעכ"פ מעיקר הדין יש להקל בזה. ויל"ע עד כמה יש מקום להחמיר ולחשוש בזה.
♦ ♦ ♦