א.
הט"ז בריש סימן תצ"ד כותב "מאחרין להתחיל ערבית בכניסת שבועות כדי שיהיו ימי הספירה תמימות". ובפמ"ג על אתר הביא משו"ת משאת בנימין שממתינים עם הקידוש עד הלילה. וכתב שם הפמ"ג (במשב"ז) שמסתבר שה"ה לענין ערבית כדברי הט"ז, והטעם "דהא באבילות ונדה יש אומרים אם התפללו הקהל ערבית שכבר עשאו לילה כו', א"כ הא בעינן תמימות מ"ט יום, וכשמתפלל ערבית ומזכיר בתפלה יום השבועות מבעוד יום הרי חסר ממ"ט יום"[1].
ועי' במגן אברהם שהזכיר דין זה רק לענין קידוש, כדברי המשאת בנימין, ולא הזכיר את דינו של הט"ז לענין ערבית. ונראה מדבריו שהוא חולק וסובר שרק בקידוש איכא חיסרון בתמימות אם מקדש קודם הלילה, אך במה שמתפלל ערבית לית לן בה (וכן דייק המחצה"ש שם) [2].
ומ"מ למדנו מדברי הפוס' הנ"ל שמדין תמימות הנאמר לענין ספירת העומר ילפינן לאחר את קידוש או אף את תפילת מעריב של ליל שבועות. ולכאו' לפ"ז ה"ה שאין להוסיף תוספת יו"ט של שבועות מבעוד יום, וכן משמעות הדברים בגר"ז. עיי"ש. ולהלן נוסיף לדון בזה.
וצ"ע מנין למדו הפוסקים דבר זה ומה מקורם. וכן יש לדון אם בדיעבד קידש מבעוד יום, אם חיסר במצות ספירת העומר כולה, או שהוא רק מצוה בעלמא.
♦
ב.
והנה מקור לדין תמימות הוא מגמ' מנחות סו, א, דילפינן שם שספירת העומר צריכה להיעשות בלילה. ואמרינן שם: "יכול יקצור ויספור ויביא ביום ת"ל שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב".
ונחלקו הראשונים במי ששכח לספור בערב, דלדעת בה"ג יכול לספור ביום. ובדברי בה"ג שלפנינו משמע שסופר בברכה. וכן משמעות סתימת דברי התוס' במנחות שם שהביאו בשמו. וכן נראה להדיא מלשון הר"ן במגילה כ, ב. אולם תוס' במגילה שם הביאו בשם בה"ג לספור בלא ברכה (וכבר עמדו בזה הראש יוסף ורש"ש שם. וכנראה שגירסא אחרת היתה להם בדבריו. ראה בספר זרע יצחק שם). ואילו לדעת תוס' (מנחות ומגילה שם) אינו יכול להשלים ביום.
ולכאו' שיטת בה"ג קשה, דמפשטות הגמרא ילפינן שכך היא המצוה לספור בלילה, ומה"ת לומר שדין תמימות הוא רק מצוה לכתחילה[3].
♦
ג.
ונראה דהנה התוס' ובה"ג נחלקו במחלוקת נוספת - שלדעת בה"ג ילפינן מדין תמימות שאם חיסר יום אחד ולא ספר הפסיד את המצוה. ותוס' (מנחות שם) דחו את דבריו. וברא"ש פסחים (יף מא) איתא להדיא שיכול להמשיך לספור שלא כדעת בה"ג.
ונמצא א"כ שלשיטת בה"ג ילפינן לב' דינים שונים מתמימות: א. לענין ספירה בלילה, שהוא רק דין לכתחילה, אך אם לא ספר בלילה יכול לספור ביום ב. לענין שכל הימים הם מצוה אחת, שאם חיסר יום אחד מעכב בדיעבד מלהמשיך לספור.
וצ"ע מנין נולדו ב' דינים אלו. ואת"ל דהלשון תמימות כולל את ב' המשמעויות האלה, כיצד זה שדין ספירה בלילה הוא רק מצוה לכתחילה, ואילו הדין ששכח יום אחד הוא בדיעבד.
ונראה לומר שהיא הנותנת, ומחלוקת בה"ג ותוס' לענין שני הדינים תלויה זב"ז. דלדעת בה"ג ילפינן מדין תמימות ב' דברים: א' את גדר המצוה וב' פרט נוסף במצוה. הענין הראשון הוא דילפינן מתמימות שגדר המצוה הוא שכל מ"ט הימים הם תמימים ונחשבים כמצוה אחת. ומעתה, כמו שכל מצוה לא שייך לקיים באופן חלקי, אף בספירת העומר, שכל הימים מצוה אחת הם, אם שכח יום אחד, הפסיד את המצוה. מלבד זאת נאמרה הלכה נוספת, והיא אינה הלכה בגדר המצוה, אלא פרט נוסף באופן הקיום של המצוה, שהמצוה תיעשה באופן שלם. וכיון שבכל יום ויום עושים מעשה מצוה, צריך שמעשה המצוה ייעשה באופן של תמימות, והיינו בלילה, וכדילפינן בגמ' במנחות.
ואף שצ"ב כיצד ניתן ללמוד שני דינים שונים אלו, מ"מ אין גדרם של שני דינים אלו שווה שנוכל להקשות כיצד דין ספירה בלילה ולא ביום הוא רק לכתחילה ואילו דין הבה"ג מעכב בדיעבד. שכן, כאמור, דין תמימות של הבה"ג הוא גילוי מילתא לגדר מצוות הספירה שכל הימים מצוה אחת הם. ואחר שלמדנו דבר זה מהאמור "תמימות", ממילא למדנו ע"כ שספירת כל הימים מעכבת בדיעבד, שלא ניתן לקיים מצוה חלקית. ואילו דין תמימות של ספירה בלילה הוא פרט נוסף בקיום המצוה, שהספירה תתייחס לכל היממה ולא לחלקה, והיינו לספור בלילה ולא ביום. ופרט זה הינו רק למצוה לכתחילה ואינו מעכב בדיעבד.
ואילו לדעת התוס' שאין למדים מתמימות שכל הימים הם מצוה אחת, אלא כל יום ויום מצוה באפי נפשיה (וכדאי' להדיא ברא"ש פסחים שם), נמצא שהאמור בגמ' תמימות מתייחס לכל יום ויום, ומהיכי תיתי לומר שהוא רק למצוה לכתחילה, ולפיכך אמרו בתוס' שספירה בלילה מעכבת.
♦
ד.
ולכאו' לפ"ז יש לומר שדינא דהט"ז ומג"א נובע משיטת הבה"ג שכל הימים הם מצוה אחת וילפינן לה לדין תמימות. ומעתה יש להקפיד שכל המצוה הזו לא תחסר בתחילתה ובסופה אלא תתייחס לכל ימי העומר. אבל לשיטת הראשונים שכל יום הוא מצוה בפני עצמה, וילפינן לדין תמימות לכל יום ויום לענין ספירה בלילה ולא ביום, הרי שכאשר ספר ביום המ"ט בלילה, אין גריעותא במה שמקבל קדושת יו"ט של שבועות מוקדם, שכבר קייים את כל דין תמימות האמור במה שספר בלילה, ומה"ת להמציא שקבלת יו"ט של שבועות מחסרת מתמימות.
וביותר, דאי נימא דאיכא חיסרון במה שמתפלל ערבית בעוד יום, מדוע בכל יום מימי הספירה לא נימא הכי שאם מתפלל ערבית מבעוד יום מגרע בדין תמימות[4]. ובשלמא לבה"ג, פשיטא שלא מגרע בכל יום, כי לא נאמרה מצות תמימות לעיכובא על כל יום ויום (מלבד ההלכה לספור בלילה ולא ביום, שהיא מצוה לכתחילה וכנ"ל), אלא רק על כל המצוה עצמה כיחידה אחת, אבל לסוברים שבכל יום ויום איכא מצוה בפ"ע, היה לו להט"ז לומר בכל יום ויום להקפיד לא להתפלל מעריב מוקדם, כדי לא לגרע ביום הקודם.
והיה אפשר לחלק שתפילת מעריב מוקדם בכל יום לא נחשבת לחיסרון בתמימות, דאין בזה גירעון ביום הקודם, אבל מעריב של יו"ט של שבועות, כיון שמכח התפילה הוא מקבל על עצמו קדושת יו"ט של שבועות, הרי שקדושת יו"ט מגרעת מהיום הקודם, דמוסיף מחול על הקודש[5].
אך יש לדחות ע"פ מה שביאר הפמ"ג הנ"ל בסברת דינא דהט"ז, דהוא כמו דמצינו לענין נדה ואבילות שאם מתפלל ערבית מחשיב את היום כעבר וכבר הגיע הלילה. וזה נאמר לענין ערבית של כל יום ויום. ועוד, דא"כ בכל קבלת שבת בימי הספירה, במה שמקבל על עצמו קדושת שבת מוקדם חשיב לילה, ומגרע מספירת יום שישי. ומדוע אמר הט"ז את דינו רק לענין שבועות.
ומזה נראה לומר שדינו של הט"ז נאמר רק לדעת הבה"ג וכנ"ל.
ולפ"ז אפשר שאם קידש בדיעבד מבעוד יום, הוא מחסר בספירה עצמה של כל הימים (אך לא מסתבר שהפסיד את המצוה לגמרי. וצ"ע בזה).
♦
ה.
אלא דאכתי קשה, שא"כ מדוע לא מצינו דין זה ביום הראשון, דהיה להם לט"ז ולמג"א לומר שאין לאחר במוצאי יו"ט של פסח את ערבית והבדלה (יותר מכדי הצורך לתוספת יום טוב) מפני דין תמימות[6]. ואדרבה, הט"ז עצמו בסי' תפ"ט מביא בשם הר"ן שיש להתחיל לספור בלילה הראשון בספק חשיכה מדין תמימות, וכתב על כך: "ואין זה נכון שיכניס עצמו לספק לכתחלה ואי משום תמימות אין להחמיר בזמן הזה אלא כל שסופר בלילה תמימות קרינן ביה". ואע"פ שעיקר דבריו באים לדחות את דברי הר"ן לענין ספק חשיכה, מ"מ משמע להדיא גם שאין להקפיד על ספירה אף בתחילת החשיכה ממש, אלא אפשר לספור כל הלילה לכתחילה.
♦
ו.
ולכן נראה שכל דין הט"ז אינו הלכה בדין תמימות שנאמר בספירת העומר, אלא זו הלכה בדין חג השבועות. שכידוע לחג השבועות לא קבעה התורה תאריך כמו לגבי יתר המועדים, אלא קדושתו תלויה ביום החמישים שאחרי פסח. ובזמן שקידשו ע"פ הראיה היה יכול חג השבועות לחול בג' תאריכים שונים (ה' ו' ו־ז' סיון, תלוי אם ניסן ואייר חסרים, מלאים או אחד חסר ואחד מלא). הרי שהקפידה התורה ששבועות יחול ביום הנ'.
מעתה מחדש הט"ז שאם אדם יקבל את שבועות מבעוד יום, נמצא שהוא מקבל אותו לפני שנשלמו מ"ט יום, ומגרע בזה במה שאמרה תורה. ומה שתלה הט"ז את דינו בדין תמימות היינו כסימן לדין ולא כסיבת הדין. דהיינו, שאם לא היה נאמר תמימות בתורה אלא שבעה שבועות תספור לך ולמחרתו יחול חג השבועות, היה ניתן לפרש שאמנם רצון התורה ששבועות יחול ביום הנ', אך אין קפידא בתוספת יו"ט ובהקדמת החג, ואפשר להקדים את קדושת שבועות לתוך יום המ"ט, וכמו בשבת ובשאר ימים טובים. לכך כתבה התורה ששבעת השבועות שקדמו לחג שבועות יהיו תמימות, להורות שרצון התורה הוא שחג השבועות יחול אחרי שהושלמו לחלוטין כל מ"ט הימים, ולא רגע אחד קודם.
ולפ"ז א"ש שכל דין זה נאמר רק בהשלמת הספירה ולא בתחילתה, שהוא דין מהלכות חג השבועות ולא מהלכות ספירת העומר.
ולפ"ז נמצא שאם קידש בדיעבד מבעוד יום אינו חיסרון במצוות הספירה אלא הוא חיסרון בקיום מצות חג השבועות. ושמא י"ל לפ"ז שהוא לעיכובא בדיעבד, וצריך לחזור ולקדש בלילה. וצ"ע בזה.
♦
ז.
באופן אחר ומחודש ניתן לבאר עניין זה, ע"פ דבריו המחודשים של הרוקח, שכתב (סי' רצ"ד) וז"ל: "מיום הביאכם וגו' צריך לספור מ"ט יום אבל ביום נ' אין צריך לספור שהרי נזכר בברכה ובתפלה".
וצ"ע בכוונתו, שמהיכי תיתי שיהיה חיוב לספור ביום הנ', אחר שלמדו חז"ל שבע שבתות היינו מ"ט יום.
ומשמע מדבריו שכיון שפשוטו של מקרא הוא "תספרו חמשים יום", לא באו חז"ל והוציאו את המקרא מידי פשוטו לגמרי, שבאמת יש חיוב ספירה עקרוני חמשים יום, אלא למדו חז"ל שבמ"ט ימים מקיימים ספירה בפועל, ואילו ביום הנ' ברכת הקידוש והתפילה היא קיום של ספירה[7].
ולהנ"ל אפשר לומר שאדרבה, דינו של הט"ז נכון גם לפוסקים שכל יום ויום הוא מצוה בפני עצמה. דהנה לו יצויר שהיה אפשר לספור בדיעבד באחד מימי הספירה מבעוד יום, מסתבר שהיה בזה חיסרון של תמימות ביחס ליום הקודם. אלא שד"ז לא יתכן באף יום מימי הספירה, כיון שקודם הלילה לא הגיע זמנו[8]. מלבד ב"ספירה" של היום הנ', דהיינו בקידוש ובתפילת מעריב של שבועות, שכיון שמקבל ע"ע את החג, ומקיים בזה את ספירת היום הנ', נמצא שגירע ביום המ"ט במה שספר מבעוד יום את יום הנ'.
באופן דומה אולם מכיוון אחר ניתן להציע ע"פ הרוקח הנ"ל, שכיון שמתקיים דין ספירה בקידוש ובתפילה של יום הנ', הא גופא נאמר שקידוש ותפילה אלו שונים מקידוש ותפילה של כל יו"ט. שכיון שבהם מתקיים דין מסוים של ספירה, וילפינן בגמ' שהספירה צריכה להיעשות בלילה, הרי שגם "ספירה" של יום הנ' צריכה שתיעשה דווקא בלילה ולא קודם. ולפיכך אין להקדים את קידוש ותפילת ערבית מבעוד יום (אלא שלפי ביאור זה צ"ב אם איכא שייכות לדין תמימות בדווקא, שהט"ז נקט בדבריו את דין תמימות כסיבה לדינו).
ונפק"מ דלפי זה נמצא שכל ההקפדה היא רק בקידוש ותפילה, אבל אם יקבל על עצמו קדושת יו"ט בדיבור בסתמא, אפשר דשפיר דמי. דכיון שבקבלה זו לא מתקיימת ספירת היום הנ' (דברוקח אי' להדיא ברכה ותפילה, דרק בזה מתקיים דין ספירה), אין בזה כל חיסרון. וא"ש לפ"ז במה דנקטו הט"ז והמג"א את דינם רק לענין תפילה ובקידוש ולא לענין סתם תוספת יו"ט.
♦
ח.
והנה יש להסתפק אם דינא דהט"ז שייך גם בנשים, דנימא דנשים לא ידליקו נרות מוקדם, וכן לא יתפללו ערבית מבעוד יום.
ומשכבר ראיתי בלוח א"י להגרימ"ט [באחת השנים, ובשנים שלאחמ"כ הושמט], בשם אחד מגדולי ירושלים [כמדומה האדר"ת] שכתב שגם נשים תקפדנה על דינא דהט"ז לענין הדלקת נרות, והיינו שלא תדלקנה בשבועות מבעוד יום[9].
ויש להקשות, שהרי כל דין הט"ז תלוי בתמימות, ונשים פטורות מספיה"ע, וכ"ש שהן פטורות מהקפדה על דין תמימות (ואף להמג"א שכבר שוויא עלייהו חובה, לא נהגו כן בימינו ועכ"פ ודאי לא כל הנשים).
ולכאו' ד"ז יהיה נ"מ בין שני הביאורים שביארנו בדינא דהט"ז. דלפי מה שביארנו לעיל (אות ו') שדין זה הוא מהלכות שבועות ולא מהלכות ספיה"ע, א"ש שגם נשים שייכות במצות חג השבועות שיחול רק ביום הנ' ולא קודם לכן. אולם לפי מה שביארנו ע"פ הרוקח זו הלכה בהלכות ספיה"ע, ופשיטא שנשים פטורות מכך. ודו"ק.
♦ ♦ ♦