ויבינו במקרא
בניגוד לנהוג בעולם הישיבות לדלג על לימוד התנ"ך, מרן ראש הישיבה גאון ישראל רבי מאיר מאזוז זצוק"ל היה ממליץ להקדיש זמן בין הסדרים ללימוד תנ"ך פרק ליום, וכך לקנות לפחות ידיעה בסיסית במקרא, שהיא חשובה מאוד להבנת סוגיות בגמרא, ומניעת טעויות מגוחכות שקרו לכאלה שנחשבים אמנם צורבא מרבנן אבל לפעמים מתגלים כעם הארץ מדאורייתא... (עיין בשו"ת מקור נאמן ח"ב סי' תרע"ד). מרן עצמו היה מוסר שיעור פרק בנביאים בישיבה בכל יום חמישי, וכן בבית כנסת שלו לפני מנחה של שבת (כפסק מרן בש"ע סי' ר"ץ ס"ב). וכן סיפר לאחרונה שהזמן השבועי שהוא מקדיש ללימוד תנ"ך, הוא בשעה שהצבור מאריכים בקריאת שיר השירים בליל שבת - בזמן הזה הוא מספיק לגמוע כמה פרקי תנ"ך על הסדר.כמה פעמים סיפר שנתקל בבחורים שלמרות שלמדו כמה שנים בישיבה, לא הכירו אפילו פסוקים ידועים מחומש בראשית, כמו אותה פעם ששאל בחור היכן כתוב "מאלמים אלומים" (בראשית ל"ז ז') והלה נעשה אִלם... ובבדיחותא סיפר שיש בחורים שמגלים שמשה ואהרן היו אחים, רק כשלומדים בענייני עדות שאפילו למשה ואהרן אסור להעיד אחד על השני, כי הם היו אחים...
ואמנם בספרו "מגדולי ישראל" ח"ד (ערך בקיאות בתנ"ך) הביא בשם האפודי שחכמי אשכנז וצרפת לא היו רגילים במקרא, כנראה ע"פ שיטת ר"ת בקידושין (דף ל' ע"א) שתלמוד בבלי שלנו כלול מהכל. אבל בדרשה בעל פה העיר שברור שאין כוונת ר"ת שאין צריך ללמוד מקרא כלל, והראיה מרבנו תם עצמו שהיה בקי גדול בתנ"ך, וחיבר ספר "הכרעות" בין מנחם ודונש וכן חיבר שיר ארוך על כללי הטעמים. ובארים נסי ברכות (דף ה' ע"א) הוכיח מרש"י שם (ד"ה אפילו) שבימי רש"י גם תינוקות של בית רבן למדו כל התנ"ך. וסיים: "ומכאן מוסר גדול לדורנו שאפילו בחורי ישיבה אינם בקיאים גם בחמשה חומשי תורה".
כבר מקטנותו היה אביו מרן האיש מצליח מאתגרו בשאלות מנבכי פסוקי המקרא. כדוגמא לכך הוא מספר בספר "מגדולי ישראל" ח"ד (עמ' מ"ז הערה 13): "אני זוכר כל מיני שאלות שהיה בוחן ובודק אותי בהם. למשל, זכורני ששאלני בטל ילדותי דרך בדיחותא איך כותבים "אשכנז". אמרתי לו: אל"ף שי"ן כ"ף נו"ן זי"ן. אמר לי: ודילמא "אשקנז" בקו"ף? אמרתי לו: אבל אנחנו מבטאים בכ"ף! אמר: מה ראיה? אולי לפי שאצלם בת קו"ף כבת כ"ף. שתקתי. אמר לי: שכחת פסוק בתורה (בראשית יו"ד ג') "אשכנז וריפת ותוגרמה...".
♦
עד נאמן
ידיעתו המופלגת של מרן זצ"ל בפסוקי התנ"ך לאותיותיהם, מקנה לו יתרון מיוחד ומפתיע דוקא בתשובותיו בהלכה. באופן יוצא דופן, ניתן למצוא לעתים בתשובותיו ההלכתיות שהוא דולה מתהום הנשיה פסוקים לא מוכרים ומביא מהם ראיות ניצחות לנדונים בהם הוא דן, עד שנראה כי מקום זה הניחו לו להתגדר בו.הנה כמה ראיות מעניינות שאספנו בחופנינו מספרי מרן זצ"ל:
בנדון האם מברכים לגיורת שבע ברכות שבעה ימים (שו"ת בית נאמן ח"ב חאה"ע סי' י"ט), מביא מרן ראיה מהנאמר בשמשון (שופטים יד, יב) שעשה לאשתו שבעת ימי המשתה.
בענין העליה להר הבית (שו"ת בית נאמן ח"ב חיו"ד סי' י"ח), הביא ראיה לדעת רוב הראשונים שקדושת המקדש וירושלים אינה בטלה לעולם – מהפסוק "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים א' ט, ג) ע"פ הגמרא ביבמות ק"ה ע"ב. ע"ש. וכן ממה שאמר שלמה המלך ע"ה "מכון לשבתך עולמים" (שם ח, י"ג).
בענין צורות אדם שרוקמים בגובלֶנים (שו"ת בית נאמן ח"ג חיו"ד סי' ט"ו), הביא ראיה להתיר ראש בלא גוף, שכן איסור צורת אדם ילפינן במסכת עבודה זרה (מ"ג ע"ב) מדכתיב "לא תעשון אתי", אותי, דמות שאני מתראה בה לנביאים. איך נדע באיזו דמות מתראה ה' לנביאים? מהתיאור של הנביא יחזקאל (א כ"ז) "וארא כעין חשמל כמראה אש וגו' ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה" וגו', נראה שמדובר בדמות שלמה כביכול.
יש שהבינו מהגמרא ברכות (כ' ע"ב) שאסור לנשים ללבוש בגד אדום. אולם מרן זצ"ל בספרו אסף המזכיר (ערך צבעונין) הוכיח שאין הדבר אסור מדינא, מכך ששלמה המלך משבח את אשת החיל "שש וארגמן לבושה" (משלי לא, כב), וארגמן היינו צמר צבוע אדום. ומ"מ הוא מורה להימנע מזה בזמננו, שהכל נוהגים להיזהר מזה.
בענין האם בכתובה אפשר לכתוב "עיר הקודש" על כל ערי ישראל או רק על ארבעת ערי הקודש (שו"ת בית נאמן ח"ב עמ' שצ"ט), מסיק בפשיטות כי בכל הערים בארץ ישראל יכולים לכתוב "עיר הקדש", ומביא ראיה מפסוק מפורש "ערי קדשך היו מדבר" (ישעיה ס"ד ט').
לגבי עדיפות של יין אדום שהוא משובח יותר, מצא מרן בספרו ה' נסי ח"ב (חידושי שלחן ערוך סימן תע"ב) סמך לכך מהפסוק: "ודם ענב תשתה חמר" (דברים לב, יד), וביאר הרד"ק בשרשים (שרש חמר) שהוא יין אדום שכן אדום בלשון ערבי אחמ"ר. ע"ש, והפסוק עצמו מוכיח שקראו דם, ושבוחי קא משתבח ביה.
לגבי אמירת "מה שלומך" לאשה שלא בדרך חיבה, התיר מעיקר הדין בשו"ת מקור נאמן ח"ב (סי' תתע"ז) שכן מצינו כיו"ב בנביא אלישע שאמר לגיחזי לשאול את השונמית "השלום לך" (מלכים ב' ד' כ"ו).
בספר מגדולי ישראל ח"א מספר מרן על אמו הרבנית ע"ה שברגע הקשה ששמעה על רציחת בעלה מרן האיש מצליח זצ"ל, לא איבדה עשתונותיה ושלחה ביד מישהו מגבות לאסוף את הדם הנשפך ברחוב כדי להביאו לקבורה כהלכה. ומצא שם מרן סמך להלכה שדם הנרצח טעון קבורה ממקרא מלא: "שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר" (תהלים עט, ג), מכלל שהדם טעון קבורה.
בספרו אסף המזכיר (ערך הי"ד) דן אם מותר לומר או לכתוב הי"ד על מי שנרצח ביד יהודים רשעים. והביא ראיה להתיר ממה שאמר דוד המלך לשאול המלך "ונקמני ה' ממך" (שמואל א' כ"ד י"ב), אף שהיה חותנו וצדיק ו"בחיר ה'". וכן הורה לכתוב על מצבת המנוח ר' יוסף בוכריץ הי"ד מראשון לציון, שנרצח ביד בני עולה בליל ערב פסח התשס"ד, תנצב"ה. וכן הוא כותב על רבי אלעזר אבוחצירא הי"ד.
בענין אם מותר לקרוא לאחיין על שם דודו החי (שו"ת מקור נאמן ח"ג סי' אלף תקס"ו), מצא כמה וכמה אנשים בתנ"ך שנקראו על שם דודיהם החיים. ע"ש. וכן בענין קריאת שני אחים בשמות דומים (שו"ת מקור נאמן ח"ג סי' אלף תקע"ג), מצא רבים כאלה בתנ"ך, כמו יבל ויובל (בראשית ד, כ-כא), יִשְׁוָה וישוי (שם מו, יז), עזריה ועזריהו (דה"ב כא, ב), אלפלט ואליפלט (דה"א יד, ה-ז), ועוד.
♦
מקורו טהור
לא פעם היה מרן מוצא גם סעד וסמך למנהגי ישראל תורה מפסוקי המקרא. כך למשל, מנהג הספרדים להגביה הספר תורה לפני קריאת התורה ואילו מנהג האשכנזים להגביה אחרי הקריאה. מרן דן בזה בירחון אור תורה (סיון תש"ן סימן קי"ח), ובין ההוכחות מצא מציאה נפלאה - מקרא מלא בנחמיה (ח, ה): "ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם כי מעל כל העם היה וכפתחו עמדו כל העם, ויברך עזרא את ה' האלקים הגדול" וגו', ואח"כ (בפסוק ח') נאמר "ויקראו בספר בתורת האלקים מפורש" וגו'. הרי מפורש בתורת הנביאים שהגביהו ס"ת והראוהו לעם לפני הקריאה כמנהג הספרדים.בשו"ת בית נאמן ח"ב (חאה"ע סי' כ') הוכיח שמנהג אמותינו מאז ומתמיד היה ללכת עם מטפחת - מהפסוק ברות (ג, טו) "הבי המטפחת אשר עליך". וכן הוכיח משם שגם אלמנה צריכה לשים כיסוי ראש.
אודות מה שנהגו להקפיד לא להוציא מהפה את המלה "לחם" בחג הפסח (כמ"ש ר' אליהו בחור בספר התשבי ערך "דבר"), מצא לזה מרן (באו"ת תשע"ה סי' ק"ו) מקור יפה בפסוק ביהושע (ה, יא) "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי", ששינה מלשון התורה שאמרה "לחם וקלי" ל"מצות וקלוי".
לסגולה לשבת על כסא שישב בו צדיק, מצא בחומש בית נאמן (הפטרת וירא) אסמכתא מהנאמר על האשה השונמית: "ותעל ותשכיבהו על מטת איש האלהים" וגו' (מלכים ב' ד, כא).
♦
חמק עבר
פעמים מדובר בפסוקים מפורשים בתורה, שכמה שהם גלויים וידועים לפנינו, משום מה הם חומקים מהעין, בבחינת "התעיף עיניך בו ואיננו". אולם שאני רבי מאיר דמקיים ביה "וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ". ומה נלבב הסיפור שהביא בחומש בית נאמן (בראשית ד, א): "שאלני איש אחד לפני כמה שנים (וכנראה ראה או שמע שאלה זו בטלויזיה מאת "פרופסור" חילוני) איזו אשה נשא קין. עניתי לו שנשא את אחותו, כמו שאמרו חז"ל בפסוק "חסד הוא" (עיין רש"י בסוף פרשת קדושים). אמר לי: אבל אדם הראשון לא הוליד בנות רק בנים. אמרתי לו: הוליד גם בנות. אמר: לא! אמרתי: כן! כשראיתי שהוא מתעקש בדעתו, אמרתי לבתי הקטנה נ"י: תביאי חומש בראשית! והראיתי לו מפורש בפרק ה' פסוק ד' "ויולד בנים ובנות", ושתק".מנהג ג'רבא היה לנקוב את אזן הילדים הזכרים ולתלות בה נזם דרך חיבה וגעגוע. בהגהותיו לספר יד שאול (פרשת משפטים הערה 33) מצא מרן כי כבר היה הדבר לעולמים, כפי שנאמר: "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם" (שמות לב, ב). ממקרא זה פשט גם את הנדון האם בנקיבת אוזן לצורך עגילים יש משום האיסור לא לחבול בעצמו.
ידוע הדין שבדיעבד אם בירך על פרי האילן בורא פרי האדמה יצא. והנה בשו"ת בית נאמן ח"א (חאו"ח סי' י"ט) מצא לזה מקור קולע מהפסוק "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" וגו' (דברים כו, ב), והרי אין מביאין בכורים אלא משבעת המינים, ורובם ככולם פרי העץ הם, ובכל זאת קרי להו "פרי האדמה".
לגבי ברכת האילנות על עצי ערלה, כתב בספרו ה' נסי ח"ב (פרק ב' הערה 16) להתיר לברך עליהם הואיל ולא נעשו באיסור, ואם מצד שצריך לברך על עצי פרי, הם בהחלט נקראים עצי פרי גמורים, ומקרא מלא הוא: "ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו" (ויקרא יט, כג), וכתיב "תדשא הארץ דשא וגו' עץ פרי עושה פרי למינו" (בראשית א, יא).
מקור לתקנת פרוזבול מן התורה, מצא בשיעורו השבועי מהפסוק "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" (דברים טו, ג). המלה "ידך" לכאורה מיותרת, אלא שבאה לדייק דוקא ידך תשמט אבל לא יד בית דין.
בזוהר (פרשת נשא דף קכ"ד ע"א) מבואר שכהן אסור בשחיטה. והקשו האחרונים מכמה מקומות בש"ס שמשמע שהכהנים היו שוחטים. והנה מרן בחומש בית נאמן (ויקרא א, ה) מצא גדולה מזו מקרא מפורש בתורה שכהן שחט שנאמר "ויקרב אהרן אל המזבח וישחט את עגל החטאת אשר לו" (ויקרא ט, ח). וכן בדברי הימים ב' (כט, כד) "וישחטום הכהנים". ע"ש.
ישנו נדון אם שאר העינויים ביום כיפור כמו רחיצה וסיכה אסורים מדאורייתא או מדרבנן. בחומש בית נאמן (ויקרא טז, כח) הוכיח שהם מדרבנן, ממה שכתוב לגבי איש עתי ולגבי השורף את פר החטאת ואת שעיר החטאת "ורחץ את בשרו במים" (שם), ופשט הכתוב נראה שירחץ ביוה"כ אף דאין מצותו בכך, רק כדי שיוכל לבוא אל המחנה.
ידועה דעת מרן האיש מצליח לומר "בורא פרי הַגָּפֶן" בקמץ ע"פ דברי מרן הגאון ר' שאול הכהן זצ"ל בספרו ערבי פסחים, וטעמו ונימוקו עמו, שמלת הגפן באה תמיד בתנ"ך באס"ף בקמץ (עיין שופטים ט, יב, הושע יד, ח), וכמו שאומרים בברכות השחר המכין מצעדי גָבר, שלא עשני עָבד. ע"ש. והיו שטענו שעניית אמן חלק מן הברכה. והשיב על זה מרן בספרו ה' נסי ח"א שעל כל פנים סיום הברכה לפחות יהיה באתנח, ומצא לזה מקרא תואם להפליא: "ארור מכה רעהו בסָּתר (בקמץ) ואמר כל העם אמן" (דברים כז, כד), ומסתמא גם בברכה אמרו כן: ברוך מי שאינו מכה רעהו בסָּתר ואמר כל העם אמן, כי את זה לעומת זה עשה האלקים. וכן משגה עור בַּדָּרֶךְ (שם כ"ז י"ח), הדל"ת בקמץ, אע"פ שעונים אחריהם אמן.
ידועה דעת הרמב"ם בשמונה פרקים שחטאו של משה במי מריבה היה על שגער בבני ישראל "שמעו נא המורים" שלא כדין. והנה בשיעורו השבועי (מוצ"ש חוקת תשפ"ד) מצא מרן ראיה לדעת הרמב"ם מהפסוק בתהלים (קו, לב-לג): "ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, כי המרו את רוחו (פירוש, שמשה הרגיש מעצמו מורת רוח, ואילו ה' לא אמר לו שהם מורים) ויבטא בשפתיו (לקרוא אותם המורים שלא כדין)".
מקור נאמן
לעתים מוצא מרן זצ"ל מקור נאמן מפסוק נשכח, לדברים שחכמים גדולים יגעו ולא מצאו מקורותיהם.נתחיל בדוגמא מהביטוי "מקרא מלא" שהוא נושא מאמרנו. מה מקורו של הביטוי? בהקשר לדברי רשב"י שאין העולה באה אלא על הרהור הלב, מביאה הגמרא בירושלמי (יומא פ"ח ה"ז) את דברי רבי לוי שאמר "מקרא מלא הוא (יחזקאל כ, לב) "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים" וגו'. ע"ש. והנה מרן בחומש בית נאמן (ויקרא א, ד) מצא "מקרא מלא" לכאורה מפורש יותר באיוב (א, ה) "והעלה עולות מספר כלם וגו' אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם".
שנינו בפרקי אבות (פ"ה מכ"ב) "בן שלש עשרה למצוות", וידועה השאלה מה המקור לגיל זה בתורה. הפירוש המיוחס לרש"י במסכת נזיר (דף כ"ט ע"ב) לומד זאת מהפסוק "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו" (בראשית ל"ד כ"ה), שלפי החשבון היו שמעון ולוי לא פחות מגיל י"ג שנה ונקראו "איש". והנה מרן בחומש בית נאמן (בראשית יד, ד) מחדש שאפשר ללמוד זאת כבר מאברהם אבינו, שנאמר עליו בסוף פרשת לך לך: "וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה בהמולו". וכן למד בחומש בית נאמן שם (בראשית יח, ז) ממה שבגיל זה של י"ג נתן אברהם לישמעאל בן בקר רך וטוב "כדי לחנכו במצוות" (רש"י), הרי שמצינו בתורה גיל זה לענין שהנער מתחיל לקיים מצוות.
גם לגבי גיל הנישואין, הרש"ש בכתובות (נ' ע"א) מאריך שלא מצינו מקור לגיל י"ח בכל התורה כולה. ומרן בארים נסי כתובות שם מוצא לזה מקור נאמן ממה שנאמר "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל" (במדבר א, ג), וכתיב "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" (דברים כד, ה), ולכן הקדימו חז"ל את גיל הנישואין שנתיים לפני עשרים, שישמח עם אשתו שנה אחת ועם הילד שייוולד לו שנה אחת, כדי שיספיק להיות יוצא צבא מבן עשרים.
על דרשת חז"ל שדוד תיקן מאה ברכות בכל יום, ישנה שאלה - שהרי הברכות נתקנו רק בתקופה מאוחרת יותר על ידי אנשי כנסת הגדולה (כמבואר בברכות ל"ג ע"א)? מרן בשיעורו השבועי (מוצ"ש פרשת עקב, כ"ד באב תשפ"ב) תירץ שאפשר שנשתכחו וחזרו וייסדום. ומצא מקור מפתיע שלא קדמוהו בזה: על שמואל הנביא רבו של דוד כתוב מפורש שהיה מברך לפני האכילה: "כי הוא יברך הזבח, אחרי כן יאכלו הקרואים" (שמואל א' ט' י"ג). מה הכוונה "יברך הזבח"? במשנה בפסחים (דף קכ"א ע"א) מבואר שהיו מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לאכול את הזבח". ומן הסתם דוד המלך תיקן עוד ברכות כיוצא בו. ובספרו אסף המזכיר (ערך דוד) כתב סמך יפה לכך שדוד תיקן את נוסח הברכות, שכן נוסח "ברוך אתה ה'" נמצא אצל דוד בתהלים (קי"ט י"ב) ובדה"א (כ"ט יו"ד), ולא אמרו איש לפניו.
בעזרת פסוקים לא מוכרים ממרחבי התנ"ך, לפעמים מסביר מרן טעמים ומקורות נפלאים להלכות. במסכת ברכות (נ"ד ע"א) מבואר שחכמים תיקנו לברך על רעידת אדמה "עושה מעשה בראשית" (וכך נפסק בש"ע או"ח סי' רכ"ז ס"א). ולכאורה לא מובן מה ענין מעשה בראשית לרעידת אדמה? בהגהות איש מצליח שם מצא לזה מרן טעם נפלא ממה שאמר איוב על מה שארע במעשה בראשית "עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו" (איוב כו, יא). וכתב רש"י בראשית (א, ו) "שאף על פי שנבראו שמים ביום ראשון, עדיין לחים היו, וקרשו בשני מגערת הקב"ה באומרו יהי רקיע. וזהו שכתוב: "עמודי שמים ירופפו" כל יום ראשון. ובשני "יתמהו מגערתו", כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו".
מנין לומדים שפיקוח נפש דוחה כל התורה? כולם יודעים לצטט את הפסוק שנאמר בפרשת אחרי מות (ויקרא יח, ה) "ושמרתם את חוקותי וגו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". וכפי שהובא ביומא (פ"ה ע"ב) בשם שמואל. אלא שמרן בחומש בית נאמן שם מקשה קושיא עצומה: הרי פסוק זה נאמר לגבי פרשת עריות, שדוקא בהם קיימא לן (שם פ"ב סע"א) יהרג ואל יעבור. ובאמת המעיין ברש"י ובאונקלוס שם יראה שהם פירשו "וחי בהם" לחיי העוה"ב. לחומר הקושיא, מתרץ מרן תירוץ נועז: בנביא יחזקאל (כ, יא) יש פסוק שכתוב בו את אותן מלים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". שם הפסוק נאמר בצורה כללית, ומה גם שהפסוק אחריו מדבר על שמירת שבת "וגם את שבתותי נתתי להם" וגו'. ואם כן, אפשר שכוונת שמואל היא לפסוק ביחזקאל ולא לפסוק בפרשת אחרי מות.
♦
מקרא מפורש
לא פעם ידיעות שכביכול נראה שהתגלו בדורות האחרונים, מפליא למצוא אותם כתובים שחור על גבי לבן בפסוקי התורה.בספר ידיעות הטבע הביא שבספרי היסטוריה מבואר שנסעו על פני כדור הארץ ממזרח למערב. ובחומש בית נאמן (בראשית יא, ב) העיר שזהו למעשה פסוק מפורש: "ויהי בנסעם מקדם". כיוצא בו, בספר של רפאל הלפרין ז"ל על הרמב"ם כתב שהמסורת מספרת כי ראשית התיישבות היהודים בספרד היתה בזמן חורבן בית המקדש השני וכו' "וישנן אפילו אגדות על גולי תקופת נבוכדנצר מחריב בית המקדש הראשון". והעיר על זה מרן במאמר "למען הרמב"ם לא אחשה": "שכח מקרא מלא בנבואת עובדיה: 'וגלות ירושלים אשר בספרד'".
רבים מביאים ראיה שהעולם עגול ככדור מדברי הזוהר. והנה מרן בספרו סולת נקיה (עמ' ר"כ) מצא לכך ראיה מפסוק בישעיה (מ, כב) "היושב על חוג הארץ".
בעבר תוחלת החיים אצל גברים היתה יותר מאצל נשים. וכך מובא בכמה ראשונים. ובחומש בית נאמן (ויקרא כא, ב) מצא שמקרא מלא הוא במשלי (לא, יב): "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה" (ולא כתיב כל ימי חייו). וכיום אומרים שתוחלת החיים אצל הנקבות יותר מאצל הגברים, כי ב"ה התמותה בלידה ירדה כמעט לאפס. וגם לזה מצא סימן במקרא: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בִּגְבָרוֹת (כתיב חסר) שמונים שנה" (תהלים צ, י).
באחד העתונים החרדים פורסמו דברי פרופסור שהגיע אחרי מחקר למסקנא כי "הנמלים אינן מצייתות לאף אחד, מלכת הנמלים אינה נותנת שום הוראות ולא מחלקת תפקידים - תפקידה מסתכם בהטלת ביצים". כשראה זאת מרן זצ"ל, שיגר להם מכתב עם הערה נמרצת: "זה פסוק מפורש במשלי (ו, ז): 'אשר אין לה קצין שוטר ומושל'. במסכת חולין (נ"ז עמ' ב) מסופר על אחד התנאים שניסה להוכיח זאת ודחו הוכחתו, והמסקנה: "סמוך על אמונת שלמה שברוח הקודש אמרה". והנה אחרי כ-3000 שנה – המדע מאשר זאת".
הפוך בה והפוך בה דכולא בה!
♦ ♦ ♦