הקדמה
נאמר בתורה "ולפני עור לא תתן מכשל ויראת מאלהיך אני ה'" (ויקרא יט, יד), וכן נאמר "ארור משגה עור בדרך" (דברים, כז, יח). ודרשו חז"ל בתורת כהנים אמרו מהו לפני עור, לפני סומא בדבר, היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר לו צא בהשכמה כדי שיקפחוהו לסטים, צא בצהרים בשביל שישתרבב, ואל יאמר לחבירו מכור שדך וקח חמור, והוא עוקף עליו. ושמא תאמר עצה טובה אני נותן לו, הרי הדבר מסור ללב, שנאמר "ויראת מאלהיך אני ה'". ע"כ. ובשערי תשובה פסק ר' יונה (פ"ג סי' נב): הוזהרנו שלא להורות את בני ישראל אשר לא כדת ושלא כהלכה. עכ"ל. והיינו שאסור לגרום לאף אדם, במישרין או בעקיפין, להיכשל בחטא[1].בכלל האיסור הוא מה שלעיתים אין האדם יודע שאסור לעשות דבר מסוים או שאינו מודע מספיק לחומרת האיסור, אדם זה נחשב "עיור", כיון שעיניו סמויות מבחינה רוחנית. מחובתנו להיזהר ולא להכשיל אף אדם באיסור.
וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות (פ"ה מסכת שביעית מ"ו), בביאור האיסור לפני עור לא תתן מכשול, שרוצה לומר מי שסגרה עיניו התאוה של יצר הרע, אל תעזרהו להוסיף בעוורונו ותוסיף להרחיקו מדרך הישרה, ע"ש. וכיוצא בזה כתב הרמב"ם בחיבורו (בפרק י"ב מהלכות רוצח הלכה י"ד). ובספר המצות להרמב"ם (מצוה רה) כתב שבכלל הוכח תוכיח את עמיתך, זה המסייע בידי עוברי עבירה. ועיין עוד בספר לב שומע (מערכת ל אות סו).
ובתורה תמימה (ויקרא שם אות פ) כתב: ולי נראה דבאמת אין הדרשות מוציאות את כוונת הכתוב מפשטה, אלא דמוסיפות שגם עניני מכשול ועבירה גם כן כלולים בזה, משום דמה לי מכשול הגוף ומכשול הנפש, וכיון דמצינו דשם עיור מורה על עיור עיניים ועל עיור השכל, לכן כולל הפסוק כולם, [ורק כזה חלוקה דעת הצדוקים בנידה (נז.), שהם מפרשים דקאי רק על מכשול הגוף ולא על מכשול הנפש]. וגם נראה דבהכרח צריך לומר דהפסוק כולל גם הצווי כפשטיה, דאחרי דמצינו במשנה תורה עונש בעניין זה, ארור משגה עור בדרך (פר' תבא), ולא יתכן שלא יבא מקודם בתורה אזהרה על זה, וכמו בשאר העונשין שקדמה להם אזהרה. ואף על פי שגם שם פירש"י דקאי על עצה שאינה הוגנת, מ"מ בוודאי שאין מקרא יוצא גם מידי פשוטו, וכן משמע בזוהר (קדושים פ"ה א') האי קרא כמשמעו, וכן בזוהר (בשלח מ"ט ב') ובשוחר טוב (קמ"ו), שגם המניח מכשול לפני עור עובר על הלאו, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. והוסיפו חז"ל את הנ"ל[2].
מתי עובר בלפני עיור
איתא בגמרא בע"ז (ו:) שאין איסור לפני עיור אלא רק בתרי עברי דנהרא. ע"כ. והיינו באופן שלא יוכל האדם ["העיור"] לעבור את העבירה בלי הסיוע של חבירו, רק בכה"ג עובר המסייע בלאו של לפני עיור.אולם אם יכול היה לעבור את העבירה גם בלי סיוע חבירו, והיינו בחד עברא דנהרא, כתבו התוספות בשבת (ג ע"א) שאיסור דרבנן איכא, וכ"כ הרא"ש (שם) והר"ן (שם). אך הרמב"ן (הובא בר"ן ספ"א מע"ז) כתב שבכה"ג אין בזה אפילו איסור מדרבנן, ולכן כתב להתיר אם יש עוד ספריות גויות שיכולות לספר אותה, דהוי כחד עיברא דנהרא, וכ"כ הסמ"ג (בלאווין קסח), ר' ירוחם (נ"ד ח"ז) והרדב"ז (ח"ג סי' תקלה)[3], וכמובא כל זה בערך השולחן (יו"ד סי' קנא) ובשדי חמד (מערכת ו, כלל כו אות ג). מ"מ הסכמת רוב האחרונים שאיסור דרבנן מיהא איכאד.
גדר חד עיברא דנהר שהוא רק בנכרי ולא בישראל
כתב המשנה למלך (פ"ד מהלכ' מלוה ולוה ה"ב) בשם חמיו מהר"א רוזאניס שהא דאיתא בע"ז (ו:) שאין איסור לפני עיור אלא רק בתרי עברי דנהרא, ה"מ בגוי, אבל בישראל עובר משום לפני עיור גם בחד עברא דנהרא. ודייק כן ממה שכתבו התוס' בחגיגה (יג ע"א ד"ה אין מוסרין): אין מוסרין דברי תורה לגוי, שנאמר "מגיד דבריו ליעקב ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי". קשה לרבנו אלחנן והרי בלאו הכי יש לאסור דקיי"ל בסנהדרין (נט.) גוי העוסק בתורה חייב מיתה, והמלמדו עובר על לפני עיור לא תתן מכשול. ויש לומר שכוונת הגמרא לאסור אפילו שיש גוי אחר שרוצה ללמדו, שאין בזה משום לפני עיור, דלא קאי בתרי עברי דנהרא, ואפילו הכי הדבר אסור, משום שנאמר לא עשה כן לכל גוי, ע"ש. וממה שדייקו לומר שיש גוי אחר שרוצה ללמדו, משמע שאם יש ישראל אחר שרוצה ללמדו, עדיין לא ניצול מאיסור לפני עיור. וכ"כ מהר"ח אלפאנדרי (עי' ערך השלחן חו"מ סי' לד סקי"ב), מהר"ח אלגאזי, ברכ"י (חו"מ סי' ט סק"ג) וביעיר אוזן (מערכת ל, אות יא), ובשדי חמד (מערכת ו כלל כו אות ט), מנחת חינוך (סי' רלב אות ג), ובשו"ת יהודה יעלה (אסאד או"ח סי' ד) ובספר לב שומע (מערכת ל אות לה-לו, והוכיח כן מהראשונים), והגר"ח הכהן (בהסכמת הלכה למשה מימון).[4]ואף שכתב בספר פני משה (ח"ב סי' קה) שאף בישראל עובר משום לפני עיור רק בתרי עברי דנהרא, וכמו שמתבאר בתוספות (קידושין נו.). וכן פסק הרמ"א (יו"ד סי' קנא ס"ס א). וכ"כ הכנסת הגדולה יורה דעה (סימן קנ"ט הגהת הטור אות י"ג) בדעתו, ועוד כתב בחלק חו"מ (סי' לד הגהות טור אות לו) בשם הגאון מהר"א ששון בכ"י. כבר דחו את דברי הפני משה המשנה למלך, כן כתב בספר בני חיי (חשן משפט סימן ל"ד הגהות בית יוסף אות ז'). כמו שכתבו התוספות בשבת (ג ע"א) שאיסור דרבנן איכא, וכ"כ הרא"ש (שם) והר"ן (שם). וכן הסכים מרן החיד"א בברכי יוסף חשן משפט (סימן ט' סק"ג). ובספרו יעיר אזן (מערכת ל' אות י"ג). והביא כמה גדולים שהסכימו לדברי המשנה למלך הנ"ל ע"ש. וכן כתב המנחת חינוך (סימן רל"ב אות ג'). וכן כתב בספר לב שומע (מערכת ל' אות מ"ג). וראה עוד בטוב טעם ודעת תליתאה (ח"ב סי' לב), שו"ת יד אליעזר (הורוביץ סי' ח' וט') ובשו"ת אגרות משה (חיו"ד סי' עב). והב"ד ביחו"ד חלק ג (סימן סז)[5].
♦
אם לא קאי בתרי עברי דנהרא בנכרי אם יש איסור
והנה בדין של לפני עיור לנכרי באיסורים שלהם, אם לא קאי בתרי עברי דנהרא יש שהקלו בזה ואין בו אפילו איסור דרבנן, וכמסקנת הש"ך ביו"ד סי' קנא. וכ"ד המג"א סי' שמז, וכן איתא בהדיא בע"ז (ו). וכ"כ הר"ן (ריש פ"ק דע"ז, וסוף פ"ק). וכ"כ התוס' קידושין (נו) עכ"ל[6]. אמנם בשד"ח (מערכת ולפני עור (כלל כו אות ג), כתב שאף שכ"כ רבים כדברי הש"ך, אך החיד"א בשיו"ב (יו"ד סי' קנא), וביעיר אוזן (מערכת ל אות יא), שאף שכן משמע להקל מהריטב"א, שהוא רק מדין ערבות, מ"מ לדינא החמיר שכן משמע מהרמב"ם והר"ן, ע"ש. וכן העלה השד"ח שכן הוא דעת הר"ן (בע"ז נה.), על אף שכתב בדף ו לשון של רק מסייע ידי עוברי עבירה ומחוייב להפרישו, ע"ש. [ולפ"ז לכאורה גם אין ראיה מהריטב"א]. ולא כמג"א (סי' שמז), שראה רק את דף ו. וכ"ד הרב קרבן אליצור להחמיר בזה אף שדעת הרמב"ן להקל בזה, ע"ש. וכן נראה להחמיר בזה לדינא. ואף למש"כ הר"ן (בדף ו) יש לומר ששאני יום אידם שהוא דרבנן והקילו בזה, כמש"כ בכה"ג ערה"ש (יו"ד קנא אות ה), ע"ש. וכל זה נשמט מיב"א חלק ב סי' טו (אות ב), שכתב להוכיח מהר"ן כמג"א והש"ך, ולהנ"ל ליתא. ובאות ח הביא שכ"ד התשב"ץ ח"ג (סי' קלג), שכתב להדיא שאף בגוי אסור לסייעו וצריך להפרישו.♦
אם מכירה אחרת נחשב לקאי בחד עיברא דנהרא[7]
עוד נחלקו האחרונים בדברי הרמ"א ביו"ד סימן קנא סעיף א י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו "או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר", מותר למכור להם כל דבר (מרדכי דפ"ק דע"ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. (ר"ן שם ובתוספות ואשיר"י והגמ"ר פ"ק דשבת לדעת הרב). הנה הוסיף הרמ"א שגם מי שיכול לקנות ממקום אחר חשיב קאי בחד עיברא דנהרא. אמנם נראה שהוא מחלוקת ראשונים. שלשיטת רש"י בקידושין נו נראה שחשיב תרי עבירי דנהרא, וכמש"כ בספר המקנה בקידושין שם, וכן סתם בשו"ת אמונת שמואל (סימן יד), והב"ד בפת"ש (יו"ד סי' קנא ס"ק ב), אך שיטת התוספות בקידושין נו וכן משמע מחגיגה יג. שחשיב קאי בחד עיברא דנהרא, וכדברי הרמ"א, וכמש"כ בשו"ת בית יצחק חאו"ח סי' כט אות ד. והב"ד בשו"ת יחוה דעת חלק ג (סי' סז בהערה)[8],♦
מתי עובר על הלאו
והנה בספר יד מלאכי (כלל שסז) נסתפק באחד שהושיט יין לנזיר או אבר מן החי לבני נח, ואותו נזיר לא שתה את היין וכן הבן נח לא אכל את אותה חתיכה, אם עבר המושיט בלאו של לפני עיור, דיש לומר כיוון שסוף סוף לא נכשלו באיסור על ידי אותה הושטה לא מקרי תו מכשול. ופשט, דקעבר המושיט על הלאו דלפני עיור, דרחמנא קפיד אנתינה. והסכים עימו בספר ארעא דישראל. וכן הדין במכה בנו גדול שעובר האבא בלאו של לפני עיור, אעפ"י שהבן לא היכהו, וכדמוכח בגמרא (מועד קטן יז.). והב"ד הרב ערך השלחן (בספר הזיכרון, מערכת ל אות ב). וכ"כ הגר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב (חו"מ ח"א סי' כ). וכ"כ בשו"ת תפארת אדם (יו"ד סי כה).אך בספר נוה שלום בע"ז (ו:) וכן בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' קכד) כתבו שאם הבן לא היכה את אביו, אין האב עובר בלאו, ע"ש. וכ"כ בשו"ת יצחק ירנן (גאטיניו, דף קלב)[9] ובספר פי שניים (דף סב)[10].
ובספר יד דוד (מו"ק שם) כתב שמהתורה אינו עובר בלאו אלא עד שיכה הבן את אביו, ומדרבנן חייב לאלתר. וכ"כ בספר אהל ישרים (מערכת ל אות יג) וכ"כ בעל בית יצחק (או"ח, בקונטרס מנחת אהרן דף ו אות ח) ובשדי חמד (מערכת ו כלל כו אות א סוד"ה והנה)[11] ובלב שומע (מערכת ל כלל עד).
וביצחק ירנן כתב שאפילו שלא נכשל ממש, ראוי הוא לשמתא, וכמ"ש בסיפור של אמתיה דרבי שבמסכת מו"ק (יז. הנזכר לקמן בסמוך), ששימתה אותו מיד, כיון שהתכוין שאפילו אם יבעט בו מכהו, הרי זה דמי למה שדרשו בקידושין (פא:) על הפסוק וה' יסלח לה, מי שנתכוין לאכל חזיר ועלה בידו בשר טלה שצריך כפרה, וגם כאן הוא התכוין אפילו אם יכשילו, ע"ש[12].
ובשו"ת הר"ן (סי' עג) כתב שהלווה בריבית עובר בלאו ולפני עיור משעת ההלואה. וכ"כ להוכיח מהר"א ששון וכנה"ג (יו"ד סי' קס) וביצחק ירנן (דף קלב). ובספר פי שנים (דף סג) כתב דשאני ריבית דגלי קרא שמיד עובר על "לא תשימון עליו נשך" משעת הלואה[13].
♦
הדין ב"ספק" לפני עיור
כתב הריטב"א (ע"ז סג:), שכל שאין אנו נותנים את האיסור עצמו, והדבר "ספק" אם פגע באיסור אם לאו, אין בו משום ולפני עיור[14]. ובשו"ת די השב (חיו"ד סו"ס יג) הביא שכן כתב הכנסת הגדולה (חאו"ח בהגהותיו על הכסף משנה פרק יב מהלכות רוצח), בשם תשובת הרדב"ז[15]. ושכן נראה מהתוספות (ע"ז ו: ד"ה מנין). וכן כתב בספר אהל ישרים (מערכת ל' אות טו). גם הפתח הדביר (ח"ג סי' שו סק"ג) כתב שהתוספות והריטב"א והרדב"ז, כולם אמרו דבר אחד, שדוקא כשהדבר ודאי שיעשה באיסור שייך איסור לפני עיור לא תתן מכשול, מה שאין כן בספק, ע"ש. ולא בספק בשביעית (פ"ה מ"ח) ב"ש אוסרין למכור לישראל חשוד פרה חורשת בשביעית משום ולפני עור, וב"ה מתירין מפני שהוא יכול לשחטה אע"פ שאין דרך לשחוט פרה המלומדת לחרוש, ורובא לרדיא זבני, כל היכא דאיכא למיתלי תלינן. וכמ"ש ר' שמשון (שם) במשנה גיטין סא. משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה כברה רחיים ותנור. וכתב ר"ת (שם) שהמשנה מדברת בידוע שאין לה אלא פירות שביעית. הלכך אי לאו משום דרכי שלום הוה אסור. כ"מ בירושלמי: אני אומר נפה לספור בה מעות, כברה לכבור בה חול, רחיים לטחון בו סממנין, תנור לטמון בו אונין של פשתן. משמע שאין לו תבואה של היתר. ואפ"ה התירן משום דרכי שלום.וההיא ירושלמי לא הוה תלייה גמורה כפרה לשחיטה, דא"כ גם בלא דרכי שלום הוה שרי, ע"ש.
ומכאן למד החת"ס (יו"ד ס' י"ט) ליישב תמיהה על מנהג העולם שנהגו היתר למכור ביצים לגויים, והרי לבני נח יש בזה איסור, ע"ש. אך הקשה ע"ז הר צבי מנדרים (סב:) "רוב" עצים להסקה ניתנו, משמע דבמחצה אסור[16].
וע' לקמן בדין הטלויזיה, שכל מה שיש ספק ותולים הוא במזיד, ולא בשוגג, ע"ש.
♦
ספק לפני עיור במכירת ביצים לבני נח, מכירת קלטות
עוד כתב החת"ס (יו"ד ס' י"ט) דמש"כ התוס' בחולין (סד.) דאסור למכור ביצים לגוי משום אבר מן החי, ורק לישראל גלי קרא "להיתרא". היינו דווקא בשבורות, אבל בשלמות שרי, משום שיש מקום לתלות שהגוי רוצה להשתמש בהן לדגירה לגדל אפרוחים, ע"ש.ולפ"ז בזה"ז שהביצים כולן הן ספנא מארעא, ולא חזו לגדל אפרוחים, אסור.
וה"מ בעיר שאין גוי שמוכר שם ביצים, אבל במקום שיש מוכר כזה שרי, וכמ"ש הרמ"א דבגוי אין איסור לפני עור אלא רק בתרי עברי דנהרא, הלא"ה שרי, וכ"פ הש"ך, באה"ט[17].
ולפ"ז יש להתיר גם לאשה למכור קלטת וידאו (בשירה, וכיו"ב), שהרי אפשר שרק נשים וילדים יצפו בה. ואין לחשוש שגברים יצפו בה.
וכ"ש שיש להתיר לזמר למכור קלטות, ואין לחשוש שישמעו אותן בשבת, אך יבי"א (ח"א סי' כ וחלק ג סימן טו אות ו) אסר, ע"ש.
♦
איסור נתינת פיתיון לגנב כדי לנסותו
בשו"ת תורה לשמה (סי' תז) נשאל אם מותר להשליך מעות בחדר באופן שנראה למוצאם שלא הונחו שם בכוונה, כי אם נפלו מבעל הבית בלא כונה, ואז ישלח את המשרת לחדר שיביא לו חפץ, ובזה יראה שאם יגנבם ויקחם לעצמו אז ידע שהוא גנב ואם יביאם אליו אז ידע כי הוא נאמן, וכן אם ישלח עמו מאה זוזים לחברו והוא ימסור בידו מאה ועשרה זוזים, ויאמר לו תוליך מאה זוזים אלו לפלוני ויצוהו שיחזור וימנה אותם ויראה אם הם מאה שלמים, ואז אם זה אחר שימנה אותם וימצאם יתרים יחזיר המותר לרבו אז ידע שהוא נאמן, ואם יקח המותר לעצמו ויתן המאה להמקבל הרי זה גנב. והשיב דאסור לעשות כן, שמא יעבור המשרת ויחטא, ונמצא זה עובר על לפני עור לא תתן מכשול, כי הוא הביאו לידי מכשול ע"י ההמצאות שעשה לו.וראיה לזה ממש"כ בגמרא (מועד קטן יז.), במעשה ששפחתו של רבי ראתה אחד שמכה את בנו הגדול ונידתה אותו משום שעבר על לפני עור לא תתן מכשול, דתניא: "לפני עור לא תתן מכשול" במכה לבנו גדול הכתוב מדבר. ופירש"י, דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו, ע"ש. ולא נהגו חכמים קלות ראש בנדויה שלש שנים [היינו שלא הפרו את נידויה]. ע"כ. נמצא אף על גב דלא נודע אם יבעוט או לא, מ"מ כיון דאפשר שיבעוט ע"י מעשיו הרי זה מתחייב. וא"כ הוא הדין כאן דאסור לעשות לו המצאות לנסותו פן יכשל בם, ונמצא זה עובר גם כן על לאו לפני עור לא תתן מכשול. ועיין בשדי חמד (מערכת ולפני עור) שכתב דאין ראיה מזה, דהכא חשיב כודאי שיכה משום ההשפלה.
ועוד יש להביא ראיה, מדין חצי שיעור דאסור מן התורה, דאמרינן ביומא (עד.) היינו טעמא משום דחזי לאצטרופי, והא התם אף על גב דאחר כך לא אכל יותר וגם לא היה לפניו יותר, עם כל זאת אמרינן דעבר איסור מן התורה, משום דאפשר שיביאו לו אח"כ ויאכל וישלים השיעור.
ועוד יש להביא ראיה מהא דאמרינן בבבא מציעא (עה:), אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים עובר משום לפני עור לא תתן מכשול, ופירש"י: שעולה על רוחו של לוה לכפור, ע"ש. נמצא אף על גב דבעת שמלוה לו שלא בעדים לא נודע שיכפור ושמא לא יכפור עם כל זה עובר, והוא הדין הכא.
אם יהני שיָקנה לו את הכסף: וסיים (שם): ודע כי אין לעשות תקנה שיקנה לו את הממון שהוא מנסהו בו קודם שינסהו, ויזכה אותו לו ע"י אחר שלא בידיעתו, שזכין לאדם שלא בפניו, ונמצא אם גנב אח"כ את שלו הוא נוטל ואין כאן גניבה. דזה אינו, דאפילו הכי כיון דלא ידע זה שזה הממון שלו הוא אלא לוקח אותו בתורת גניבה, הרי זה עובר איסור משום דאיהו לאיסורא קא מכוין, ונמצא גם כן זה מכשילו.
וראיה לזה ממ"ש בגמרא (קידושין פא:), רבי חייא בר אשי היה אומר הרחמן יצילנו מיצר הרע, יום אחד שמעה אשתו שאומר זאת, קישטה עצמה והכשילה אותו, וכשחזר לביתו, ישב בתוך התנור הבוער, אמרה לו אשתו: על מה עושה כך? וסיפר לה את המעשה, אמרה לו: שאותה אשה היתה היא, אמר לה: מ"מ אני התכוונתי לאיסור, כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה עד שמת באותה מיתה, דתניא "אישה הפרם וה' יסלח לה", במה הכתוב מדבר, באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים. ר' עקיבא כשהיה מגיע לפסוק זה היה בוכה, אמר ומה מי שנתכוון לאכול חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה, מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה. ע"ש. וע"ע בנזיר (כג.), וכ"פ הרמב"ם (הלכות נדרים פי"ב הי"ח), דפטור ממלקות ומכין אותו מכת מרדות, ע"ש. נמצא אף על גב דהתירא עבד כיון שהתכוון לאיסור, הרי זה צריך כפרה וסליחה ואיך יכשילנו בזה. ע"כ.
ולהלכה ולמעשה, אדם שרוצה לבדוק את נאמנות פועליו וכדומה, יתקין מצלמה נסתרת או שיפקיר את הכסף לפני שמניחו[18].
איסור ייחוד שבעלה בעיר
כתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א שם אות ד) שאשה שבעלה בעיר ואינה יודעת מכך אלא חשבה שהלך לעיר אחרת, וגבר נכנס לביתה והוא יודע שבעלה בעיר, חייב לומר לה לפני כניסתו לביתה, שבעלה בעיר. דמסתבר דיש בכה"ג איסור יחוד אפילו אם המתיחד יודע שהבעל כן נמצא בעיר, כיון שלגבי דידיה לא נזכר בשום מקום דמסתפי מבעלה. ואפילו אם נאמר דכיון שלפי האמת הוא כן נמצא בעיר ליכא בכה"ג איסור יחוד, מ"מ נראה דאף שהאיש המתיחד עמה יודע שבעלה בעיר אפי"ה אסור אם הוא אינו מגלה לה והיא אינה יודעת, דנראה שאסור ודאי ליתן לחברו בשר טלה אם הלה חושב שהוא חזיר ורוצה לאכול בשר חזיר כיון שגם על זה בעי סליחה, וכן מבואר בקדושין (נב. תוד"ה דמחיל). והכא נמי גם כאן הרי הוא מכשיל את האשה במחשבת פגול של איסור יחוד כיון שהיא אינה יודעת ומתייחדת אף על פי שהיא חושבת שאין בעלה בעיר.וה"ה אם היא יודעת שבעלה בעיר, והגבר הזר אינו יודע מכך, חייבת היא להקדים ולהודיעו שבעלה בעיר, אף שהמתייחד עמה אינו מקפיד ואינו שואל כלום, מ"מ כיון שמצד הדין היה צריך לשאול, נמצא שאם היא לא תקדים לומר לו הרי היא מסייעת ידי עוברי עבירה ומכשילתו באיסור. וכן אם היחוד הוא בהיתר מפני שיש שם באותו הבית עוד פתח שהוא פתוח לרה"ר, אפילו הכי היא חייבת להקדים ולהודיע לו על כך. וכן הדין אם נתייחדו בשדה ואינם יודעים שיש שם עוד אנשים. והדבר צריך הכרע.
♦
האוכל מאכל שלא יודע את כשרותו
עוד כתב (שם), דמשום כך הנותן לחברו דבר מאכל בכה"ג שהמקבל היה צריך מן הדין לשאול אותו תחלה אם הוא כשר או לא, או "חבר" שנותן פירות למי שאינו מכירו, ומשום שאינו מכירו, מן הדין אסור לו לאכול מהם בלי לעשר, דחייב הנותן בכה"ג להקדים ולומר לו שהפירות הם מתוקנים מתרומות ומעשרות, אף על פי שאין המקבל שואלו על כך, כדי שלא יכשילנו באיסור זה שהוא אוכל מבלי לברר תחלה אם מאכלו כשר או לא[19].♦
נספחים
בחומרת הדבר שצריך שיהיה נכרי אחר ולא ישראל, ובדין הצומות אם מותר למכור
א. בדין אם ישראל אחר מוכר האם נחשב לחד עיברא דנהרא, הנה בספר לב שומע (מע' ל אות מג) כתב להוכיח דין זה ממ"ש הריטב"א (ב"מ י:) איכא בינייהו כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, והקשה והאיכא משום לפני עור, וי"ל דמיירי כשהכהן עצמו יכול לקדשה לעצמו. והרי הגרושה אף היא מוזהרת בלאו דלא יקחו, ונמצא שהכהן עצמו אם היה מקדשה היה עובר משום לפני עור על קידושי הגרושה, וא"כ איך נפטר הישראל מלאו דלפני עור. אלא ודאי דהריטב"א ס"ל כד' הפני משה. ומיהו מדברי כמה ראשונים נראה כדברי המשנה למלך. ומהם, התוס' והמרדכי והרמב"ן והרשב"א וריא"ז. הילכך נקטינן כדברי המל"מ. ע"ש. וכן פסק בשו"ת אמרי יושר ח"ב (סי' קטו). ע"ש. והגר"ש מאזוז בכרם שלמה (עמוד ע) כתב לדחות את הראיה מהריטב"א. וכתב ע"ד מו"ז בהליכות עולם (פרשת ואתחנן אות א). ויש להשיב על דבריו, כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים. עכ"ד. אך מלבד שדברי הריטב"א שם הם בחד תירוצא, ע"ש. זאת ועוד, אינו דומה במחי"ר לדברי המל"מ ולא ידעתי ראייתו, כיון שמדובר באדם עצמו, שהכהן יכול לקדש גרושה לעצמו, ולכן הוי דרבנן, ולא שיהודי אחר יעשה עבורו. ובזה לא קא מיירי. ודוק. (וע' בהוצאת הרב קוק בהערה 800). אלא מאי קאמר הלב שומע, שבזה שהכהן מתחתן עם הגרושה הוא מכשיל אותה בלפני עיור, והדברים לא פשוטים בכלל. ומלבד המחלוקת הגדולה שבזה, אם האיש והאשה עוברים על לפני עיור בזה , זאת ועוד, הנה כתב בכרם שלמה שם משם שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא (סימן קצד), דלכאורה קשה מאי הקשו בתוס' דבקדש לי גרושה הא עבר על לאו לפ"ע, הא אמרינן פ"ק דע"ז גבי לא יושיט כוס יין, אור"י דמיירי דוקא בתרי עברי דנהרא, אבל היכא דיכול בעצמו ליטול לא עבר משום לפ"ע. א"כ דלמא הא דאמרינן א"ב כהן דאמר לישראל צא וקדש, מיירי שהכהן בעצמו כאן והי' יכול לקדשה בעצמו. ומצאתי אח"כ להריטב"א שמתרץ כן. והנראה דהמ"ל (הל' מלוה) כתב לחלק דוקא בכוס יין לנזיר, דאם היה הנזיר לוקח את הכוס בעצמו לא היה כאן לאו דלפני עור. אבל אם לא היה יכול ליקח לעצמו רק שיש אחר שרצה להושיט לו את כוס היין, בזה הנותן עובר על לפ"ע, דאותו האחר היה עובר על לפ"ע, בזה לא פקע מיניה דידיה הלאו דלפ"ע, במה דהיה האחר עובר על לפ"ע. והוכיח כן "במישור" מדברי תוס' חגיגה. ולפ"ז יפה הקשו תוס'. והיינו דנראה לענ"ד דכהן שמקדש גרושה, מלבד הלאו עצמו עובר ג"כ על לאו דלפ"ע שמכשיל אותה, והיא ג"כ עוברת על לפ"ע דמכשלת אותו. וא"כ השליח עבר על לפ"ע אף אם היה הכהן יכול לקדשה בעצמו, דהא אילו קדשה בעצמו היה הכהן עובר על לפ"ע, ולא פקע חיובא דלפ"ע מן השליח. ומ"מ אין סתירה מדברי הריטב"א הנ"ל לדעת המ"ל הנ"ל, דיש לחלק דבנזיר דאם יש אחר שרוצה להושיט לו, חד מינייהו עבר על לפ"ע, או האחר המושיט לו, או זהו המושיט לו, ואז האחר שאינו מושיט אינו עובר, משא"כ הכא, דהך לפ"ע של כהן שמכשיל אותה, זהו גם עתה שהשליח מקדשה עבורו מ"מ הכהן עובר על לפ"ע. ובמה שאנו באנו להוסיף את הלפ"ע של השליח דמכשיל אותו ואותה, לגבי הא אמרינן דהכהן היה יכול לקדשה בעצמו, וליכא הלאו רק על הכהן. אבל תוס' י"ל דלא ס"ל לחלק בכך, דכל שא"א בלי עבירת הלאו דלפ"ע, כל שיש לו יד בזה עובר על לפ"ע, והדבר הזה אינו מוכרע, עכ"ד. וכן כתב לדחות בוידבר משה מזוז (חיו"ד אות יד בד"ה איברא).ב. והאחרונים הביאו ראיות להיפוך מדברי הריטב"א עצמו שע"כ דלא ס"ל הכי, מאחר שכתב הריטב"א בעצמו ביבמות דף פד ע"ב לא"ה. שהקשה אמאי איצטריך לא יקחו לנשים, ת"ל דאיכא לפ"ע, ותירצו משום דהוי לאו שאינו שוה בכל, ועוד דאיצטריך למלקות, ע"ש. וכ"כ עוד שם הרמב"ן והרשב"א והמאירי שם. הרי שאף אם יש לו גרושה אחרת אמרינן שיש בו לפני עיור, כיון שמדובר ביהודים. וכמש"כ שם בערוך לנר שם, שלכאורה ק"ק מאי קושיא לרשב"א והריטב"א, הא לפי המבואר בע"ז (ו ב) לא שייך לפני עור רק בקאי בתרי עברי דנהרא ורק מדרבנן אסור גם ביכול למצוא במקום אחר, כמש"כ התוס' בשבת (ג א ד"ה בבא). וא"כ איך שייך להקשות ל"ל קרא תפוק ליה משום לפני עור, דדלמא צריך קרא היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא דיכול למצוא גרושה אחרת. וע"כ כמל"מ שבישראל אחר אין בו חד עיברא, ע"ש. וכה"ג כתב להוכיח בשד"ח (מערכת ו כלל כו אות ט דף נח ע"א),
וכן הרב חיד"א בברכי יוסף (חושן משפט סימן ט אות ג), האריך בדברי הריטב"א בב"מ כב על דף ה, וכן בע"ז ו, והעלה לדינא שדעת הריטב"א בזה היא שנראה דאין ראיה מדבריו דמציעא הנז' לסברת הרב כנה"ג. ואדרבא הריטב"א סבר דלא כוותיה, כדמשמע קצת מדקדוק דבריו בחידושי ע"ז, כדאמרן. ומ"ש במציעא דידיה ודעלמא, אפשר לומר דהני דעלמא דקאמר לאו דישראל נינהו אלא דעכו"ם דעלמא, ולאו פירושא דעלמא דנקט הריטב"א בפירוש מ"ש שם בש"ס הא דידיה {הא} דעלמא דהוי דישראל. ולפי שסברא זו פשיטה להריטב"א דבעינן שלא יעשה האיסור ע"י ישראל כלל, כסברת הרב מש"ל ודעמיה, לא חש לפרש דאיירי בעכו"ם דעלמא. אי נמי אפשר דלעולם פירוש דידיה ודעלמא דנקט הריטב"א פירושו כפירוש דידיה ודעלמא דהש"ס, דאיירי בישראל, ויש לחלק בין דברי הריטב"א לנדון הרב כנה"ג ונדון דידן, דדברי הריטב"א איירי בישראל דעלמא דכבר עבר אלפני ומסר לרועה לרעות בהמותיו, וכבר נעשה איסור דלפני, אז ס"ל להריטב"א דכיון דכבר נעשה האיסור וישראל אחר כבר עבר אלפני, ועתה בשביל ישראל זה האחרון דמסר ליה בהמתו אינו אלא מרבה באיסור ההוא, ואינו איסור חדש לגמרי שרי. וכו' ע"ש.
ג. אמור מעתה שמדברי הראשונים בהדיא חזינן שיש בזה לפני עיור דאורייתא. ומעתה נכונים דברי השד"ח שם שהשיג על הכתב סופר שלא הסכים עם המל"מ, שלא ראה דברי הפוסקים בכל זה שהעלו לאו הכי מדברי הראשונים. ומעתה גם מש"כ בהליכות עולם פרשת ואתחנן סעיף א ובחזו"ע על תענית שיש לצדד לא כדברי המל"מ [וחזר בו ממש"כ ביב"א ח"ב סי' טו וכן ממש"כ ביחו"ד ח"ב סי' עז, שהעלה כדברי המל"מ], מדברי הכנה"ג יו"ד (סי' קנט הגה"ט אות יג), שכתב שאע"פ שהלוה ברבית מישראל עובר משום לפני עור לא תתן מכשול, שמכשיל את המלוה לעבור על איסור רבית, מ"מ אם המלוה יכול למצוא ישראל אחר להלוות לו ברבית מעות אלו, ודאי שבזה אין הלוה עובר על לפני עור, כיון שגם אם לא היה הוא לוה ממנו ברבית, היה מלוה מעותיו לישראל אחר ברבית, וכמו שאמרו בע"ז (ו:) שאין איסור לפני עור לא תתן מכשול נוהג אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא, כלומר, שאין כל אפשרות לאדם העובר העבירה אלא על ידי ישראל זה שמכשילו בכך, אבל אם העובר יכול לעשות זאת בלעדיו, כגון המושיט כוס יין לנזיר, באופן שהנזיר יכול ליטלו מעצמו, אין המכשיל עובר על לפני עור לת"מ. ע"כ. וכ"כ עוד הכנה"ג בחו"מ (סי' לד הגה"ט אות לו), בשם הגאון מהר"א ששון בכתיבת יד. וכ"כ בשו"ת פני משה ח"ב (סי' קה). ע"ש. ולפ"ז נראה שגם בנידון הרהמ"ח אין המלוה עובר על לפני עור. וכ"כ בספר פרשת הכסף הל' עכו"ם, והובא בספר כנסת יחזקאל עזרא (עמוד פה). ע"ש. וכ"כ בשו"ת ערוך לנר ח"ג (סי' עח). ע"ש. ובשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' ה אות ז) הביא ראיה לסברת הפני משה מדברי הרא"ש. ע"ש.
אבל בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' פג) כתב שהעיקר כדברי הפני משה, דבכה"ג ליכא משום לפני עור. ע"ש. וכ"כ בספר קרית מלך רב ח"ב (פ"ד מהל' מלוה ולוה, דל"ב רע"א). ע"ש. וכן דעת הגאון מהרש"ם בסוף דעת תורה יו"ד ח"א בתשובה שבסוף הספר (סי' ח דף צו ע"א). וכ"כ בשו"ת מחנה חיים א"ח (ח"ב סי' יח), והובא בשו"ת דבר יהושע ח"ב (יו"ד סי' כ). ע"ש. וכן הגר"י פירלא בביאורו על ספר המצות ח"ב (ל"ת קכג דף קנ ע"ד) כתב ע"ד המשנה למלך, שאין סברתו מכרעת לסתור דברי הפני משה. וגם הראיה שהביא המל"מ מדברי התוס' חגיגה (יג.) כתב לדחותה, ושאין מזה הכרע. ע"ש. וע' בתוס' קידושין (נו.) שכתבו, וקשה דמאי לפני עור לת"מ איכא הכא, הלא אם לא יקח ממנו יקח מאדם אחר, ולא שייך לפני עור אלא דוקא בקאי בתרי עברי דנהרא, כדאיתא בע"ז (ו:). ע"כ. ומפשט דבריהם משמע שאפילו אם יוכל ליקח מישראל אינו עובר משום לפני עור. ושוב ראיתי בספר בני חיי (חו"מ סי' לד דף קז ע"א) שהביא בשם הגאון מהר"ח אלפנדארי שהוכיח כן מהתוס' קידושין הנ"ל. והרב בני חיי שם כתב לדחות, דהתם יכול ליקח מאחר מבלי שיודיעו שהם מעות מעשר שני. וכ"כ בערך השלחן (חו"מ סי' לד ס"ק יב). אך הרב המגיה בספר בני חיי, מהר"ר מאיר דאנון, כתב לדחות דחיית הרב בני חיי. ע"ש. וכן הוכיח במישור הגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (ח"ב סי' לא) מהתוס' קידושין (נו.) הנ"ל, כדברי הפני משה. ע"ש. וכן בשו"ת בית יצחק חאו"ח (בקונט' מנחת אהרן דף ו ע"ד אות ז) כתב להוכיח כדברי הפני משה מהתוס' קידושין (נו.) הנ"ל, ושדברי התוס' נעלמו מעיני קדשם של המשנה למלך והברכי יוסף, וכן התקשה בנתיבות לשבת אה"ע סי' ה. ומ"מ יכולים לתרץ שכוונת התוס' שהמוכר השני לא ידע שהם מעות מעשר. ע"ש. וכן בשו"ת יביע אומר חלק ב (חלק אורח חיים סימן טו אות יא) כתב: מיהו לכאורה קשה מהתוס' קידושין (נו) דמשמע שאף אם יכול לקנות מישראל אחר, הוי כדלא קאי בתע"ד. שו"ר בערך השלחן חו"מ (סי' לד ס"ק יב) שהביא בשם מהרח"א שעמד בקו' זו. ודחה שי"ל שיקנה מאחד שלא ידע שהם מעות מע"ש. ע"ש. וכ"כ בשו"ת טוב טעם ודעת (סי' לא). ע"ש, וע' בספר המקנה (קידושין שם), ובשו"ת חלקת יעקב ח"א (סי' כג). עכ"ד הליכות עולם. וכן העיר מו"א משם הרב זלמן נחמיה גולדברג שהיכא שהשני שוגג לא חשיב לא קאי בתרי עברי דנהרא, ע"ש. ומש"כ בזרע אברהם יצחקי יו"ד סי' א דף כד לדחות דחיית הבני חיי, כתב ע"ד הרב חיד"א בברכ"י שם, וז"ל: לפום ריהטא לק"מ. ועיין בחידושי הרשב"א ושיטה חדשה לאחד מהראשונים והוא נדפס'ה. עש"ב. עכ"ל. וכן האריך בכרם שלמה מזוז (דף ע), לדחותו, ע"ש.
ומש"כ עוד מו"ז הנ"ל שכ"כ נגד המל"מ בשו"ת מחנה חיים א"ח (ח"ב סי' יח), והובא בשו"ת דבר יהושע ח"ב (יו"ד סי' כ). ע"ש. הנה לא ראיתי התם מאומה, ולהיפוך הביא משמו בכרם שלמה מזוז שם שבמחנה חיים חאו"ח ח"ב סי' א כדברי המשנה למלך שיש להחמיר לא למכור ספרי חיצונים אפילו שנמכרים על ידי ישראל אחר, ע"ש. וע' במאמ"ר אליהו ח"ב (חיו"ד סימן ז), בהדפסת ספרי חשק שהיקל בזה, כנשנעשה על ידי ישראל אחר, ולא הרגיש ממחלוקת שבישראל אחר לא נאמר.
היוצא מכל זה שכל אלו שמקילים בזה הנה לא ראו דברי האחרונים שהוכיחו מדברי הראשונים בזה להחמיר, וכמש"כ בשד"ח שם.
אמור מעתה שכל הקולות שנאמרו בזה, בחזו"ע להתיר לפתוח חנויות ביום צום, הכל מתבסס על העיקר שהוא דרבנן ולא דאורייתא כי לא קאי בתרי עברי דנהרא. ואין לזה שום צירוף, כי כל הצירופים הם לאחר שהוא רק מדרבנן. וכן העירו בהערות על המשנ"ב איש מצליח, רק כתבו שחזר בו מו"ז והביא כמה פוסקים להקל בזה, והקולא די קשה, ע"ש. אמנם אחר בירור הדברים הנ"ל יוצא שבאמת יש להחמיר בזה, ואי אפשר לומר שהוא דרבנן כלל ועיקר.
והגרי"ש אלישיב בתשובתו המיוחדת בקובץ תשובות ח"א (סימן כ), כתב שדברי הכתב סופר שחלק על המל"מ לא מתחילים ורק בסברא בעלמא חלק עליו. ולא כ"כ בברכי יוסף חו"מ סי' ס' אות נ' שכן דעת גדולי האחרונים דאף אם המצא ימצא ישראל אחר המוכן לעבור על לפ"ע, ואם הוא לא יושיט את החתיכת איסור לחבירו יקבל זה מיהודי אחר, לא מן השם דפטור זה, דמה לי הוא מה לי אחר ע"ש. וכ"פ החכמ"א כלל ק"ל אות ב', כהמל"מ פ"ד מה' מלוה. ובשעת הדחק במקום שלא יהיה לו פרנסה צירפו לסניף כשיטת הכת"ס ופני משה. ע"ש.
וזת"ד קובץ תשובות הרב אלישיב חלק א (סימן כ) - הכ"ס טען נגד המ"ל מצד הסברא, וז"ל "לא ידענא להסביר מה לי אם האחר יעבור בלפ"ע כיון שילוה לאחר ויעבור המלוה ולוה כל מה דעובר עכשיו ע"י שילוה הוא ממנו ולא הוא הגורם לו שיעבור דבלא"ה יעבור ממילא הוא הלוה זה אינו עובר בלפ"ע דגם בלעדו יכשל המלוה". ובברכ"י הנ"ל כתוב לומר דבכה"ג כשישראל אחר מוכן להושיט יין לנזיר, דהוא אינו עובר על לפ"ע "זהו הפך הסברא והפך דעת גדולי אחרוני זמנינו". ועל הראי' שהביא המ"ל מהתוס' חגיגה דף י"ג אין מוסרין ד"ת לנכרי, דמשום לפ"ע ליכא כגון יש שם נכרי שהי' מלמדו, מדכתבו התוס' נכרי ולא כתבו ישראל אחר, ש"מ דבישראל אחר לא מפקינן מלעבור אלפ"ע. וע"ז כתב הכת"ס דתוס' נקטי דרך קרוב יותר דנכרי אחר מלמדו, מלומר דישראל אחר מלמדו באיסור דעובר על לפ"ע עכ"ד. מלבד הדוחק לאוקמי בגוי היודע ללמדו, ומהיכן יודע הגוי שוב אנו חוזרים דקיבל תורה מיהודי, וא"כ אפוכי מטרתא ל"ל. ועיקר הראי' מהתוס' דל"ל בכלל להזכיר נכרי, הול"ל בסתמא דהכא במאי עסקינן דיש מאן דהו המוכן ללמדו, ש"מ דדוקא כשיש נכרי המוכן ללמדו אז אינו עובר בלפ"ע. גם מ"ש לדחות את ראיית המ"ל מתוס' סוף א"נ דמילתא דלא שכיחא הוא דימצא מלוה למי להלוות בריבית, משא"כ בערב ועדים כמו שמלוה בערב ועדים כמו"כ מלוה בלי ערב ובלי עדים, ושניהם שווים זה כמו זה, ג"כ לא מובן, דבודאי כמה פריצי ועוברי עבירה איכא בשוקא, כשיש להם צורך בכסף יהיו מוכנים להלוות בריבית, אבל להלוות ללא עדים וללא ערב, לא כ"כ מצוי שכ"א רוצה להיות בטוח בכספו ושלא יכפור הלוה. עכ"ד.
לסיכום, לא נחשב חד עברי דנהרא אם הוא על ידי ישראל. וכן העלה בשמחת כהן (חיו"ד ח"א סי' רצו), בפרטות בדיני לפני עיור, שלדינא בישראל אחר לא חשיב חד עיברא. וע' בתפלה למשה ח"א (סימן לה). ויש מאוד לתמוה על האגר"מ (חלק אה"ע חלק ד סימן פז), בהיתר לסדר קדושין לעוברים על טה"מ, יב"א חלק יא (חאה"ע סימן ע). ובאחרונה גם חזו"ע בדין אוכל בתעניות היקל שנחשב ללא תרי עברי דנהרא, מאחר שבקו"ס עמ' 138 שהחמיר מצד זה, וכן הוא ביחו"ד ח"ז (סימן כח), ומה השתנה עתה בחזו"ע בע' לז עד מ להקל למסעדות למכור בתענית. וכן בעמ' רג רד היקל לענין בשר בתשעת הימים. ובחזו"ע סוכות (ע' רמא), החמיר לענין אתרוגים מורכבים שאסור למכור. ע"ע במאור ישראל מו"ק בתחילתו, ובחגיגה יג בזה.
מכירת בשר בתשעת הימים: והנה בהליכות שלמה הלכות בין המיצרים העלה להקל, כי אם לא תתן לו לאכול בשר בתשעת הימים ילך לאכול טרף, ע"ש. וכ"כ ביחו"ד ח"ג (סי' לח), לענין אכילת בשר בתשעת הימים להציל מנבילות וטריפות. ובתחילה ביב"א ח"א (סי' ל) החמיר אבל בח"ח (חיו"ד סי' יב אות ג) הביא הרי בשמים להקל כדברי יחו"ד.
עוד יש לדון על יחו"ד הנ"ל להתיר לפתוח מסעדה משום שלא קאי בתרי עברי דנהרא. ובלב שומע הוכיח מריטב"א ב"מ י: שגם ביהודי, ועדיין יש מסייע אבל כשהוא מדרבנן יש להקל, כרדב"ז ובית יהודה עייאש וערה"ש. ואף שבלב שומע חלק ע"ד, מ"מ יש לצרף את דעת הרמב"ן שהובא בר"ן ותוס' בקידושין נו שאין איסור מסייע כלל.
וסותר יחו"ד א"ע בסימן סז ע' ריג שרוב האחרונים החמירו בדרבנן, כמש"כ בערה"ש יו"ד קנא ס"ק ה ושד"ח מערכת ו כלל כו אות ג. ואפילו ששם מדובר כשיש נכרי אחר. ע"ש. אך החילוק שכאן הוא רק מנהג של אכילת בשר, ושם הוא דין גמור.
ומש"כ עוד בדרבנן, ע' במאמר הבא הערה לב. ומה שדן לומר שמכירה מותר, לא נראה כן מדברי התוספות בגיטין סא. עמ' ריד בהערה. ועוד, שהרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן לא הקילו במכירה אלא כשיש מקום לתלות בהיתר.
מחלוקת אם בקניה ממקום אחר נחשב לדרבנן. כי י"ל רק בלי קניה. יחו"ד ח"ג (סי' סז הערה 2).
ומהנסיון הוא לא כן, וגם אנשים מפחדים משפעת חזירים ונדיר מאוד מקרים שכאלו. והאמת שתלוי כל אחד כמקומו, ויש מקומות מועדים בישובים מעורבים עם ערבים כמו עכו וסביבותיה. בסוג של אנשים. וע' בשבט הלוי ח"ד (סי' יז), שלתת לו עתה שינצל מאיסור חמור לא אמרינן כיון שהאיסור חמור לא יאכל עתה ממש אלא אחר זמן, אך למעשה אם יכול להשיג אותו מאכל במקום אחר נחשב לא קאי בתרי עברי דנהרא ורק מסייע ובמומר יש להקל, ע"ש. [וע' במאמר הבא הערה ב שהיתר לאחר זמן הוא לא לשו"ע], אך למש"כ באגר"מ שתינוקות שנשבו לא מצורף כלל.
ובעיקר הדברים לעיל לענין שוגג, אמור מעתה לכאורה גם כל חידוש דין של חד עיברא דנהרא ולא תרי עברי דנהרא הוא רק במזיד, אבל בשוגג יש לומר שאפילו בחד עיברא, היות והוא שוגג לא יגרע מעצה רעה וחייב מדאורייתא. וכה"ג כתב בשו"ת רדב"ז חלק ב (סימן תשצו), לענין תשובת הקראים. וכ"כ הגר"ח פלאג'י בספר החפץ חיים (סי' יא אות ג). והב"ד בביכורי שלמה ח"א (חאה"ע סי' ג אות כו), ויד דוד (בחגיגה יג:), ודע"ת (יו"ד ריש סי' קנא) [שהשואל כמדומני שהוא מהרש"ך בתשובה], ובבנימין זאב (סי' תז), כתבו כי מי שנותן בתו לצדוקי הרי הוא כאלו דוחה אותה בידים. ונותן בה שני טעמים - אחד שהיא נוחה להתפתות. ותו שהיא עוברת תמיד אלפני עור לא תתן מכשול לפי שהיא מבשלת לו לפי אכלו. וכתבו בתוספות שאסור להושיט למומרים דבר של איסור אף על פי שהוא שלהם, כי הדבר ידוע שיאכלוהו, והוא נאסר דכישראל גמור חשבינן ליה ע"כ. וסוף דבריו בזה: ואף אם נפרש לשיטת התוספות דבכולהו נמי בעינן דלא מצי שקיל ליה מ"מ איסורא דרבנן מיהו איכא במה שמסייע ידי עוברי עבירה וכדברי הר"ן ז"ל בפי' ההלכות ע"כ. וע"ז השיב לו הרדב"ז: ואני המשיב אומר דבנידון דידן הכל מודים דאיכא איסור תורה אפילו היכא דלא קאי בתרי עברי נהרא, דדוקא גבי כוס יין לנזיר או אבר מן החי לבני נח שהוא יודע שהדבר אסור איכא למימר דליכא אלא משום מסייע ידי עוברי עבירה דדילמא כיון שיודע שהוא אסור לו דילמא הדר ביה ולא עביד מש"ה לית ביה אלא משום מסייע ידי עוברי עבירה. אבל בנ"ד שהוא יודע שמה שנותנת ומתקנת לו אשתו מותר גמור הוא לא הדר ביה וודאי אכיל ליה ולדידן הוא אסור ודאי וכיון שכן אית ביה משום ולפני עור לא תתן מכשול ומפני שגם בעל הדין מודה שאסור ליתן להם בנותינו מאיזה טעם שיהיה איני מאריך בזה. עכ"ד. הרי שלמד שבכוס יין לנזיר הוא רק ספק אם ישתה, אבל בודאי ישתה אפילו לא קאי בתרי עברי אסור מדאורייתא. והוא כסברת מו"א, שכיון שאין לו דת למה שלא יעבור. וכ"ש לשיטת האגר"מ כדלקמן הערה 22 שבתינוקות שנשבו הוי מסית בודאי יעבור ולא לפני עור. ולא כדברי הא"ר ומשנ"ב שהתירו בע"ה.
ובעיקר דברי הרדב"ז שבנזיר לא ודאי ישתה את היין, כה"ג ראיתי שצידד בזה במשיב דבר ח"ב (סי' לב), בשיטת רש"י והרמב"ם שבנזיר הוא לא יעבור ודאי על איסור אלא רק משום לך לך אמרינן לנזירא ולכן אסור לו ליגע ביין, אבל בלא קאי בתרי עברי דנהרא לא, ע"ש. וכה"ג כתב הריטב"א בע"ז ו והאריך בדבריו הרב תורת חסד סי' ה, שלא ודאי שהנזיר ישתה את היין ולכן מותר בלא קאי בתרי עברי דנהרא, משא"כ הא דסי' שמז שלוקח ממש מידו את העקירה וההנחה, שיש בו איסור דרבנן, ע"ש. אמנם לא כתב כן הריטב"א אלא בחד תירוצא, ובהכרח שלא ס"ל ממש הכי. וע' במתיבתא ילקוט ביאורים במסכת ע"ז מהדו"ב דף פב.
[וכ"ש לשיטת רש"י שמבקש את האיסור בכדי לשתות, והביאו או"ז ח"ד ע"ז סי' ק ובפסקי או"ז סי' ג וכ"כ תוספות חכמי אנגליה ד"ה לא. אך הנמוק"י כתב בדעת רש"י שלאו דוקא הוא].
♦
בדין ספק לפני עור
הנה הדיוק מדברי התוספות הוא שכתבו במסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב ד"ה מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר: נראה דה"ה בכל שאר איסורין אלא להכי נקט כוס יין לנזיר משום דמסתמא למישתי קא בעי ליה כיון דכ"ע חמרא שתו ושמא שכח נזירתו אבל ישראל שאמר הושיט לי נבלה או חזיר או שום איסור אין לחושדו מלהושיט לו אבל אם ידוע לו שרוצה לאכלו אסור להושיט לו ואפי' הוא שלו. עכ"ד. וממה שדוקא כשידוע לו שרוצה לאוכלו ולא בספיקו, ע"ש. ויש לדחות שבא לאפוקי גם מספק, ולהיפוך רק הוי רוב שלא יאכל, כמו נבלה וחזיר, שיהודי למה שיאכל דבר שכזה, ובדרך כלל מי שלא יהודי מומר ממש לא אוכל מאכלות אסורות. לכן בזה מסתמא לא רוצה לאוכלו ולכן מותר. אבל כשהוא ספק ממש ואין רוב שלא יעבור על האיסור, בזה יש לאסור, ודוק. ואחר שיש לנו דברי הריטב"א מפורשים להחמיר בזה שאם יעבור יהיה איסור מהתורה ולכן אסור מדרבנן גם על הספק להושיט. על כן יש להחמיר בזה.ולמעשה כתב הרב ט"ז ביו"ד ר"ס קנא לדקדק מדברי השו"ע ביו"ד סי' קנא שכתב שאסור למכור דברים המיוחדים לע"ז, משמע שאם הוא ספק מותר למכור לנכרי, דשמא לדבר המותר קונה ואזלינן בספיקו לקולא. והכי אמרינן במכירת בהמה גסה. והב"ד בשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' יט), אך פקפק בראייתו בשו"ת עין יצחק אלחנן (חאו"ח סי' יג), שלהיפוך בשו"ע ביו"ד סי' קנא סעיף ד כתב להתיר רק אם יודע שקונה אותה לשחיטה, ויישב את דברי הט"ז. אך אין ראיה כלל מהתם, כיון שאיסור מכירת בהמה גסה הוא רק איסור דרבנן, ואין ראיה לדאורייתא. ועוד, שהוא בנכרי. וכתב בשו"ת פנ"י ח"א (חלק יו"ד סי' ג) שהוא דרבנן. ולפ"ז יש לדון בעיקר דברי הט"ז דכתב דתלינן להיתירא, דאינו מוכרח משם רק בחשש לפ"ע התם בא"י דאינו רק מדרבנן. ואכתי מנלן להקל בחשש לפ"ע בישראל חשוד. ועיקר דברי הפני יהושע הנ"ל אין זה מוכרח וקצרתי. עכ"ד. ולכאורה דקדוק הט"ז הוא מדברי השו"ע שמשמע שספק מותר, ומה יענה על זה העין יצחק שדן בעיקר על הראיה מבהמה גסה. וצריך לומר שהדיוק מר"ס קנא שרק דברים המיוחדים לע"ז אסור למכור, הוא דיוק קל, לאסור למכור הכל לנכרי מספק שמא הוא לע"ז שלו. כך צריך לומר.
ולדינא חשב בעין יצחק שם שיש להקל בזה, והביא ראיה מהא דשביעית פ"ה משנה ח' דב"ה מתירין למכור פרה חורשת בשביעית דתלינן שקנאה לשחיטה. ומבואר בירושלמי שם דאם במכרה לטבח אף ב"ש מודו כו' ואם במכרה לאריס ד"ה לחרישה והכא מיירינן במכרה לסרסור. והובא בהרא"ש לע"ז פ"א סי' ט"ז, ומוכיח משם דלא כהרמב"ן, ע"ש. הרי להדי' דאף בחשש לפ"ע דאורייתא ג"כ תלינן בהיתירא, ואף דיש שם רובא לרדיא המנגדתו, עכ"ז תלינן בהיתירא. ועיין בתוס' סנהדרין (דף ג' ע"ב) ד"ה דיני ממונות כו' שכתבו דהך רובא לרדיא זבני לא הוי רובא אלימתא וקצרתי. עכ"ד. וקדמו בראיה זו בשו"ת פנ"י ח"א (חלק יו"ד סי' ג). אמנם על ראיה זו יש להשיב, וכמש"כ באריכות גדולה בשו"ת משיב דבר ח"ב (סי' לא - לב) והעלה שלשיטת תוספות והרא"ש והירושלמי הטעם הוא כיון שהוא לא בשעת העבירה אלא קודם לכך, אבל לשיטת רש"י והרמב"ם, שלשיטתם כל עוד שהוא לא מסייע בגוף העבירה אין בזה לפני עיור כשהוא עושה אותו לשכר, ע"ש באריכות גדולה. א"כ אין לנו ראיה על ספיקו.
ובאמת בעין יצחק שם שחזר בו והעלה לדינא שעל הספק של להבא יש להחמיר, דהא מבואר בע"ז (דף ט"ו ע"ב), גבי רבה דזבין חמרא לישראל החשוד למכור לנכרי, ואמר ליה אביי מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה אנא לישראל זביני והא אזיל ומזבין לנכרי? לנכרי מזבין, לישראל לא מזבין, ע"כ. וכתבו התוס' ד"ה רהיט בתרי' כו' שכתבו דאע"ג דלעיל תלינן אימור לשחיטה זבניה, הכא לא תלינן דלישראל מזבן לה, שכך ימכור לזה כמו לזה. וכוונתם היא ע"פ דברי הריטב"א בחידושיו לע"ז שם בד"ה לנכרי מזבין כו', שכתב דלכן תלינן לעיל דקנאו לשחיטה דכיון דאפשר דאית ליה הנאה בשחיטה טפי ע"כ תלינן בזה. משא"כ הכא, דלא שני ליה בין ישראל לא"י, אמאי מזבין לה לישראל טפי מא"י כיון דלית ליה הנאה במילתא כו' עכ"ל. וכ"כ הר"נ שם לחלק, דכי תלינן הני מילי במידי דאפשר שבשעת המקח הוברר הדבר דלהיתירא בעיא ליה ומקפיד בכך, כגון הרוצה בהמה לשחיטה כו'. אבל ישראל חשוד שאין לו קפידא בין ישראל לא"י כה"ג לא תלינן עכ"ל הר"נ. וי"ל דלזה נתכוונו התוס' אף דקיצרו בזה. ועיקר סברת הריטב"א והר"נ היא דבמה דהוי ספק באותו הזמן איך הוא בדעתו, בזה יש למתלי להיתירא, אבל במה דיש להסתפק במידי דלהבא, בזה לא תלינן, משום דעל להבא יש לחוש טפי. א"כ ה"ה בנ"ד, דהוי עיקר הספק על ימים הבאים אם יעשה את העסק גם ביום השבת או לא, א"כ הוי הספק במידי דלהבא כיון דאין מקפיד בזה. ע"כ עדיין יש לחוש ולהחמיר בנידונו לעשות שותפות עם אדם שהוא ספק יחלל שבת בעסק. ולמעשה העלה להתיר לנידונו רק מטעם אחר צדדי, על פי החת"ס ח"ו (סי' פג), שאדם שמומר לחלל שבת לא מומר לשאר עבירות, ולכן לא מומר לענין גזל. ולכן תלינן שלא יעבוד בשבת, עכת"ד. ולכאורה מה יעשה עם הראיה שהביא קודם לזה מדין של שביעית, ולדברי הרב הנצי"ב א"ש טובא.
ויש להעיר על מו"ז ביחו"ד שהב"ד העין יצחק וכל דבריו שם, כאילו מתיר, ולמעשה מסכם לאיסור מוחלט, והוא פלא וכנ"ל.
ובשו"ת יד יוסף דייטש סי' נח כתב ע"ד החת"ס שלא תולים להקל אלא רק במכירה ולא במתנה ושאלה, כמו שבהדיא מוכח מרש"י בע"ז דף טו, והב"ד בשד"ח (כללים מערכת ו פאת השדה אות ו). וע"ע בשו"ת פרי מלכה סימן נט מזה שהיקל, ויל"ע.
אמנם הרב חתן סופר (בשער המקנה והקנין בדף חל"ק) כתב שמסתבר לומר שבספק יש לפני עיור. אבל לא משמע כן מדברי התוספות בע"ז טו ובגיטין סא שכל דאיכא למיתלי בהיתר בהיתר תלינן, וכ"כ הריטב"א בע"ז טו: וצ"ל שהיכא שאיכא רובא שיבא לאיסור יש בזה לפני עיור, ע"ש. וכן דעת הרב תבואות שור בסי' טז שבספק ליכא לפני עיור כדמוכח מהגמרא בע"ז טו. אך הוא סותר את עצמו למש"כ בפסחים כב, והעירו בשד"ח שם. ולהנ"ל ההוכחה מדברי הריטב"א היא להיפוך מזה, וממילא הוא לדברי התוספות.
אמנם עדיין יש לדון ממה שהוכיח השד"ח שם (באות יוד ד"ה כתב, דף נט ע"א), שיש דקדוק מדברי תרוה"ד (סי' רצט), משם הסמ"ג והריצב"א, דלמ"ד בן נח מצוה על הסירוס אסור למכור לו בהמה אם ידוע בודאי שיסרסנו, ע"ש. משמע שאם לא ידוע מותר. עכ"ד.
אך יש לחלק בין נכרי לישראל בזה, על פי מש"כ בשו"ת פנ"י ח"א (חלק יו"ד סי' ג), דחשש לפ"ע בא"י אינו רק מדרבנן. ולכן הקילו בזה אם לא ידוע, שספיקא דרבנן לקולא, משא"כ בישראל בספיקו לא. אמנם ראיתי בשו"ת עין יצחק אלחנן (חאו"ח סי' יג), שהב"ד, והסתייע מדבריו, אך סיים ואין זה מוכרח וקצרתי, עכ"ד.
זאת ועוד, הלא קי"ל ביו"ד סי' קנא שאם הוא לפני דלפני בנכרי אין בו אפילו איסור דרבנן. ולכאורה דעת ראשונים הללו כה"ג שאם הוא ספק מותר, ואין בו אפילו איסור דרבנן. אבל אם הוא בישראל חמיר ויש בו לפחות איסור דרבנן ודאי, וכמש"כ בשד"ח הנ"ל (בהערה הקודמת). ודוק.
ובאמת יל"ע, וכי מותר לפני עור מכח ספק, והלא הוא ספק דאורייתא לחומרא. אלא מצינו כן בגיטין סא וכן בע"ז טו: וכתב הרשב"א שאינו אלא בצירוף דרכי שלום, והב"ד הערות הגרי"ש. וכתב חזו"א שביעית (סי' יב אות ט) שהדבר מסור לחכמים לשקול בפלס מאזנים דבר זה, כדי שנחיה בשלום עם ע"ה ולמנוע מכשול של חסד ודרכי שלום, ואנו מחוייבים להחיותם ולהטיב עמהם, וכ"ש שלא להרבות שנאה ותחרות ביננו וביניהם, ועוברים על לא תשנא, ועוד כמה לאוין שאין איסורן קל מאיסור זה שאנו באין להציל אותם ממנו, ואף למכור לעכו"ם כן שאנו מוזהרין על השלום עם ישראל, ולכן מותר למכור שדה לע"ה כשלא הגיע לעונת המעשרות, וכן בשביעית, וכ"ש קודם השביעית שמותר. והאריך בביאור הסוגיא.
עתה אבוא על דברי הרב שד"ח שם, שהביא שהרב פנ"י ח"א (חלק יו"ד סי' ג) כתב ג"כ שכל ספק לפני עיור מותר. הנה כנ"ל שעיקר דבריו הוא בנכרי והעלה שכל ספק לפני עיור בנכרי מותר כיון שהוא רק מדרבנן, ולבסוף כתב שנראה שאפילו בישראל מותר וכמו שמצינו אצל משאלת אשה בשביעית וכו'. וכנ"ל לדחות, שאין ראיה כלל מהתם, וכמו שהאריך הנצי"ב במשיב דבר.
עוד הביא מהרב שמן המשחה (סי' ח דף ו ע"ב) שכתב שלמכור בהמה לנכרי שלוקחו לכומר שלהם והכומר שלהם ספק מקריבו לע"ז, וכתב להקל מטעם שהוא לפני דלפני ובנכרי שרי. ואפילו אם הגוי עצמו מוליכו לע"ז, מותר, כיון שהוא לא קאי בתרי עברי דנהרא. ואף שהוא מחלוקת, כיון שהוא דרבנן יש להקל, וכ"ש שכתב הש"ך שבנכרי העיקר להקל בזה. ועוד, כיון שהוא רק ספק כתב בתרוה"ד בפסקים סי' ז"ך על מכירת ספרים לגלחים תלינן ברוב שהם ספרי רפואות וכו'. ונראה שלאו דוקא רוב אלא אפילו מחצה למחצה שרי, כמש"כ הראשונים בנדרים סב: ע"ש.
והנה ראיה זו מנדרים (דף סב עמוד ב), רב אשי הוה ליה ההוא אבא (יער), זבניה לבי נורא א"ל רבינא לרב אשי האיכא לפני עור לא תתן מכשול א"ל רוב עצים להסקה ניתנו. עכ"ד. הביא גם הרב עין יצחק חלק א (חלק אורח חיים סימן יג אות ג), שכתב: רוב עצים להסקה. משמע דאלולי לא היה הרוב דמסייע להיתירא היה לנו לחוש מספיקא לחשש לפ"ע. אך י"ל דשא"ה דכיון דזבניה לבי נורא א"כ לולי הרוב דלהסקה היה לנו הוכחה להיפך דקנו לאיסורא ע"כ כיון דיש לנו הרוב דלהסקה א"כ יש לנו הוכחה להיתירא הסותרת ע"כ ממילא יש לנו להתיר גם מספיקא. וכן נראה מלשון הרא"ש בנדרים ובתוס' ובשמ"ק שם דאף היכא דליכא רובא ג"כ תלינן מספיקא להיתירא ע"ש. ולמעשה לא סמך על זה וסמך על הוכחתו שעל דבר של חשש להבא יש לאסור, ואין ראיה מגמרא זו.
וראיתי להרב קרן אורה (במסכת נדרים דף סב עמוד ב) שכתב: והא דאמר ליה רב אשי רוב עצים להסקה ניתנו יש לדקדק למה ליה רובא, הא משמע במסכת ע"ג דאפילו בלא רובא כל היכא דאיכא למיתלי להיתרא תלינן. ועיין שם דף י"ד ע"ב בתוס' ד"ה רבה. וראיתי בדברי הרא"ש ז"ל במסכת ע"ג (פ"א סימן ט"ו) שם דמייתי לעובדא דהכא דרב אשי זבן אבא לכומרא דעבודת כוכבים, משמע דלא הוי גרס זבניה לבי נורא, והיינו שכתב דלפני עור הוא לעשות נוי עבודת כוכבים ע"ש. עכ"ד.
והנה באנו למחלוקת שהביא הרמ"א בר"ס קנא, שלרוב הראשונים גם לנכרי שלא קאי בתרי עברי דנהרא יש להחמיר ולאסור, ורק המרדכי התיר, ומעתה לאוסרים ע"כ בזה איירי רבינא שהתיר ברוב היתר לנכרים, אבל למתירים על כרחך איירי שרבינא קאי בתרי עברי דנהרא, ועל זה קאמר שיש להתיר ברוב להיתר. ודוק. וששתי שכ"כ הרב שד"ח (מערכת ו כלל כו אות ב). ולמש"כ הש"ך שהעיקר להלכה שבנכרי כמרדכי להתיר כשהוא לא בתרי עברי דנהרא, וכן הוא פשט הסוגיא בע"ז דף ו סוף ע"א. [והחולקים אומרים שאיירי כשיש לו עצמו ולא כשצריך ליקח מאחר, וכמש"כ הגר"א (יו"ד סי' קנא), ובתשובות הר המור סי' ח בסופו וע"ע בטוטו"ד תליתאי סי' נ], וא"ש. וע' לקמן בהערה 22 הכרח קצת שלא סגי בזה שהוא נכרי.
זאת ועוד, באנו למחלוקת האם במכירה חשיבא לקאי בחד עברא דנהרא [וזכרנוהו בפנים]. עמש"כ בשלטי הגבורים בפ"ק דע"ז להסתפק בזה, וע' בשד"ח אות ב משם הרב קרבן אליצור שנחלקו בזה, שלדעת רש"י הוי דאורייתא, משא"כ לתוספות בקדושין ובחגיגה ולמרדכי הוי דרבנן, ע"ש. ועל כן לדברי התוספות וסיעתייהו, וכ"ד הרמ"א, שהוי דרבנן, יש לדון על הא דרבינא כנ"ל, אבל לשיטת רש"י דהוי דאורייתא תמיד, כי מכירה לא חשיבה ועל כן צריך רוב היתר להתירו. וע' בבי"א חלק ב (סימן טו אותיות י יא).
והנה מהגמרא בנדרים סב: חזינן שרב אשי מכר עצים לבית ע"ז כי רוב עצים להסקה נינהו. וע' ביד מלאכי (סי' שסא) שהקשה הא אין עוברין על לפני עור רק בתרי עברי דנהרא, דהיינו שאין העובר יכול לעבור על העבירה בלי עזרתו, וא"כ הכא שבודאי היו עוד יערים אמאי פריך והאיכא לפני עור. ותירץ עפ"י מש"כ התוס' בשבת (ג א) דגם בחד עברא דנהרא יש איסור דרבנן משום שמסייע ידי עושי עבירה. והב"ד גם בדע"ת (יו"ד סי' קנא). ולכאו' צ"ע, דהא הרא"ש כתב בפ"ק ע"ז דמותר להושיט דבר איסור למומר כשיכול לעבור בלי עזרתו. וכתב הש"ך (יו"ד קנ"א סק"ו) דע"כ צ"ל דאין איסור מסייע רק בישראל שאינו מומר, ובו איירי התוס' בשבת [וע' בטו"א חגיגה י"ג. שחילק באו"א]. וע' בבנין ציון סי' ט"ו שג"כ תמה על היד מלאכי מדברי הש"ך, ורצה לומר דקים ליה שלא היו להם עצים אחרים, שהרי כל היער ההוא היה שייך לרב אשי. (קובץ קול התורה קובץ מ"ח ע' סב). אך באמת הגר"א (יו"ד סי' קנ"א סק"ח) הוכיח מכאן כדעת המחמירין (שם סע' ד') וסוברים דיש לפני עור גם כשההוא יכול להשיג את האיסור במקום אחר, דאטו נאמר דלא היה עצים בעולם חוץ מאותן של רב אשי. והב"ד בדף על הדף נדרים (דף סב עמוד ב). וע"ע ביב"א חלק ב סי' טו אות י יא שבאמת במאירי איתא בהדיא שלא היו עצים של יער כזה גדול באותו מקום ולכן הוי דאורייתא. וז"ל המאירי בנדרים (שם): אסור לאדם להזמין לעובדי ע"ז דברים הראויים לעבודתם, שכל שאפשר שלא יזדמנו לו אלא על ידו, נמצא עובר על לפני עור לת"מ. ומ"מ כל שיש לתלות להיתר תולין, כל שרוב אותן הענינים בכך. והוא שאמרו כאן רב אשי וכו', עכ"ל. ע"ש. הרי בהדיא שהמאירי כתב שההיתר הוא דוקא אם יש רוב להיתר, וא"ש נגד היד מלאכי ואין ראיה מכאן שיש איסור מדרבנן. ובשד"ח מערכת ו כלל כו אות ב האריך ע"ד יד מלאכי הנ"ל. ובשו"ת שמן המשחה (סו"ס ח), כתב שקושטא הוא שרוב עצים להסקה, אבל אה"נ אפילו אם לא היו רוב, מהני, עכ"ד.
סוף דבר. מאחר שלשון התרוה"ד בפסקים שצריך רוב להיתר, ואין ראיה כלל מדברי רב אשי בנדרים ואין הכרח לזה שבספק לפני עיור מותר, וגם הרב שמן המשחא לא כתבו אלא אחר שני היתרים, ויתכן גם שכל התירו הוא רק באופן שלא קאי בתרי עברי דנהרא, שהוא דרבנן, והוי ספיקא בדרבנן לקולא, ואין ראיה להתיר אפילו בדאורייתא. [ובש"ס מתיבתא בע"ז חלק א העתיקו לא נכון את דברי תרוה"ד].
וכן מש"כ הרה"ג ר' מרדכי בנט בתשובות הר המור סי' ח בסופו להקל בזה, הנה הוא שוב לסניפים ולא ממש לדינא, שבנידונו הוא לא קאי בתרי עברי דנהרא שיכול לקנות מאחרים, והעיקר כש"ך שבנכרי אין בזה כלל מחלוקת ושרי. ועוד, יש כאן ספק לפני דלפני, כיון שאפשר שאין מי שקונה אוכל אלא מאכיל אחרים, ואין שליחות לגוי, כמבואר במג"א סי' תמח וביו"ד סי' קסט נחלקו בזה רש"י ור"ת. וכן העלה המג"א בסי' תנ גבי אומר אדם לפועלו צא ואוכל ואני פורע וכו' דמיירי דוקא בידוע בוודאי שיאכל חמץ, משמע שבספק מותר. ועוד, שהיות ויש לגוי אצלו ולא צריך לקנות, בזה לכו"ע אין חשש לפ"ע. עכ"ד. הנה שוב איירי כשיש עוד צירופים, ולא קאי בתרי עברי, ואחד הסניפים שהוא ספק, אבל לא כשהוא בפ"ע. ונודע שכשפוסק מביא כמה היתרים אין להתיר על סמך טעם אחד בלבד [וכמש"כ בכנה"ג בכללי הפוסקים שאין לסמוך על טעם אחד בלבד, וכן כתב בשד"ח (כללי הפוסקים ס' טז אות ט) שפוסק עם כמה טעמים אין לסמוך על טעם אחד לבדו, יב"א ח"ו (ס' מב אות ד). אבל בלוית חן סימן שכ בדין סחיטה בלימון, העלה להקל בנ"ד היות ואפשר בדרבנן לסמוך על תירוצא חדא, ע"ש. והנה כתב בהגהות ח"צ על הט"ז בחו"מ סי' יז שבדרבנן אזלינן לקולא, וסגי בטעם אחד, וכן העלה בשו"ת מהרש"ם ח"א ס' ז' ד"ה והנה רו"מ. אמנם כתב במשנת אברהם (סי' י ס"ק ז), משם תשובות אור ישראל בתשובה השיב ר' אליעזר (סי' ו), שאף שכ"ד הח"צ, ובזה יישב את דברי הרמ"א שם, מ"מ דעת הט"ז לא"ה ועל כן הקשה על הרמ"א, הרי שלא יצא הדבר מידי מחלוקת, ע"ש. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק חלק א (סימן נו) שנודע דברי הח"צ (סי' עג) דכתב דידוע הוא שכשהפוסק מביא הרבה צדדים להתיר, אין לסמוך על צד בפני עצמו אף דקאמר ועוד, והביא ראיה מחולין (דף מט) ומתוס' כתובות (דף פה), ויש בזה אריכות בדברי גדולי המחברים המובאים בשד"ח ובכללי הפוסקים (סי' טז אות ס), עיי"ש. וכן העלה להחמיר אדה"ז בקו"א מהדו"ב סי' רנט, ועמש"כ בדין הטמנה בפלטה.
ובשו"ת איש מצליח ח"א (סוף חאו"ח סו"ס מ) כתב שכתב הרדב"ז בכ"מ שצריך לחוש לכל הטעמים, וכן ראיתי שכתב הרב גדעון בן משה בתהלה לדוד סויסה (ע' תסח והלאה), שצריך לחוש לשני התירוצים. וכמש"כ יד מלאכי (בכללי התוספות אות כג כד), וע"ע באיש מצליח ח"א (חאו"ח סי' מ).
וע"ע בשו"ת ב"ח החדשות סי' פ"ד דמדרך התשובות שמחזיקין ההוראה וסועדים אותה בכמה סברות וטעמים אף על פי שאין כל הסברות עפ"י שורש ומקור הדין מ"מ נעשה סניף לשאר סברות וראיה שיש להם מקור עיין שם. והב"ד שו"ת ציץ אליעזר חלק ו (סימן לב אות ב, ב)].
נחזור לנ"ד. עוד הביא בשד"ח שם משם הרב לב שומע (מערכת הלמד אות הן), שאחר שהביא את דברי הרב פתה"ד משם הריטב"א והרדב"ז, אבל למעשה חלק ע"ד, שלדעתו מוכח בהדיא מהש"ס בע"ז דף יד. גבי מאי דתנא ומכולן מוכרין להם חבילה, ופרכינן וליחוש דילמא מזבין לאחריני ומקטרי, ומשני אביי אלפני דלפני לא מפקדינן, מוכח דגם בספק איכא לפ"ע. וכן ממש"כ בדף טו: דישראל החשוד למכור לישראל אסור למכור לו אף דאינו ודאי שימכור לישראל. וכן מתבאר מדברי הרא"ש ועוד שבישראל איכא לפני דלפני, ע"ש. וכתב ע"ד השד"ח ולפום ריהטא נראה דיש ליישב הערותיו ואין לי פנאי כעת להתיישב בזה, עכ"ד. הנה לא חלק ע"ד מטעם שדילמא הוא לאו דוקא, כמו שהשיג השד"ח שם בסמוך ונראה על העין יצחק להא דקידושין לב דילמא רתח, שלא שייך לומר דילמא שהוא לא בתור תנאי אלא ודאי אלא במעשה ופעולה של רתח, אבל כשמדובר שמא ימכור לאחרים מה שייך לומר דילמא לאו דוקא. ודוק. ולא ברור כלל מה יש לשד"ח להשיב.
וראיתי חידוש בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאי (סי' נ), שכתב להוכיח מהסוגיא דע"ז שרק בליסטים עצמו הגמרא אסרה למכור, אבל לישראל אחר שימכור לישראל אחר, תלינן בספק שמא אחד מהם יחזור בו, אך למעשה יש להוכיח מהסוגיא להיפוך וכן עיקר להחמיר בזה, ע"ש.
דברי המשנ"ב בסי' קסג שבספק אם נוטל ידיו מותר, הם פלא עצום. והלא גם מדבריו בסימן קסט משמע שלא הותר אלא במקום מצות הצדקה, וכמו שכותב הט"ז שודאות של צדקה לא יוציא מספק של ברכה. אבל להתיר בספק לבד למה שיהיה מותר? אלא שהדבר בא ממג"א סי' קסט ס"ק ה, וז"ל: שנטל ידיו. משמע דוקא גבי שמש חיישינן מתוך שטרוד ישכח מליטול וכ"מ ברש"י אך בתר"י משמע שאפילו באחר חיישינן עיין ס"ב. ע"כ. הנה הדיוק הראשוני לומר שרק שמש אבל אחר לא חיישינן שמא ישכח, אבל בתר"י משמע שגם באחר. הנה הרמ"א פסק את תר"י וקשה לומר שהוא לא פוסק את דבריו. ומלבד זה, הדקדוק של מג"א לא פשוט, וכפי שהביא בפרמ"ג, ובאמת הדקדוק בזה הוא שבשמש ירא שמים יש חשש שמא ישכח, אבל אם הוא זר אין חשש, אבל אם הוא לא ירא שמים ויש חשש שלא יברך למה נבוא ונאמר שדוקא שמש, וכן חילק ויצא בפרמ"ג כאן.
ובשעה"צ כתב שכך משמע מח"א, ובאמת אין שום משמעות משם. וצ"ע.
♦ ♦ ♦
דברי הספד על פטירתו של מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז ע"ה♦ למעלה מן השמש♦ מתורת מרן ראש הישיבה זצוק"ל♦ מקרא מלא♦ מכתבי הערות בש"ס ממרן הגאון הנאמ"ן זצ"ל [חלק א]♦ תשובות בהלכה מאת מו"ר הגר"מ מאזוז זצ"ל ר"י כסא רחמים ♦ תשובות בעניינים שונים ממרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר נסים מאזוז זצוק"ל